מעמד בעלי החיים לאחר מתן תורה

מה היה מעמד בעלי החיים לאחר מתן תורה?

הרב דוד אייגנר | מתוך "על בשר ומוסר" |
מעמד בעלי החיים לאחר מתן תורה

המצוות שעניינן צער בעלי חיים

יש בתורה מצוות רבות שעניינן הסדרת מעמדם של בעלי החיים והשימוש הראוי בהם.[1]

המצווה היסודית שממנה נלמד איסור צער בעלי חיים הוא החיוב לסייע לבעל חיים במלאכתו, בזמן שבו הוא נופל. וכך נאמר בתורה:[2] "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו".

מפסוק זה למדה הגמרא בכמה סוגיות שאיסור צער בעלי חיים הוא מן התורה, כגון: "אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא".[3]

אף יש לחשוש לצער בעלי חיים גם אם אין בטוחים שייגרם צער, אלא שיש סבירות גבוהה לכך.[4]

ישנן מצוות רבות העוסקות בין ישירות ובין בעקיפין בחובתו של האדם לדאוג לכך שבעלי החיים שברשותו לא יסבלו. מצוות אלו כוללות את כל תחומי החיים שבהם יש קשר בין האדם לבעלי החיים.

           

  1. שימוש ראוי בבעלי החיים בשעת המלאכה בהם

בשעה שנעזרים בבעלי החיים לעשיית מלאכה, יש לעשות זאת באופן שלא ייגרם להם סבל, כפי שמצאנו באיסור החרישה בשור וחמור יחדיו.[5] טעם איסור זה הוא משום "שהשם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור".[6] טעם נוסף הוא:[7] "לפי שאין כוחם שוה, לפי שהשור מעלה גרה, ונראה לחמור כאלו אוכלו ויהיה לחמור צער".

וכן מצאנו באיסור "לא תחסום שור בדישו",[8] שבזמן שמשתמשים בבהמה לצורך דישת המזון, יש להתחשב בבהמה העמלה ולתת לה מעין שכר על פעולתה, כלשון 'ספר החינוך':[9]

"ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת היושר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן, תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה להטיב אל בני אדם ולשמור אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב ולהשביעם מאשר ייגעו בו".

 

  1. חובת המנוחה בשבת

חובת השביתה בשבת, כוללת גם את חובת השביתה של בעלי החיים שברשות האדם, כפי שנאמר בעשרת הדיברות, במתן תורה: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר".[10] חובה זו אינה רק בזמן שהבהמה נמצאת ברשותו של האדם, אלא אף בזמן שבו היא מושאלת לאחר, ואף לגוי, על בעליה לוודא שהיא שובתת בשבת.[11]

 

  1. אכילת בעלי החיים

ישנן מצוות רבות השייכות לאכילת בעלי החיים.

עיקר ההדגשה במצוות אלו היא שאף על פי שאכן מותר לאוכלם, יש לעשות זאת באופן שהצער שייגרם להם יהיה מועט ביותר:

א. מצוות "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד",[12] שאין לשחוט את האם או האב עם הבן באותו יום, אחד מטעמיה הוא: "לקבוע בנפשנו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה, ולכן, אע"פ שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתנו צונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביחד, ולקבוע בנפשנו מדת החמלה".[13]

ב. איסור אכילת הדם, שיש להוציא את הדם מבעל החיים לאחר שחיטתו ולפני אכילתו, כי "הדם הוא הנפש".[14] בטעם האיסור נכתב ב'ספר החינוך':[15] "ואפשר לומר בדם עוד כי מלבד רוע מזגו שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות, שיבלע האדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהם שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו".[16]

ג. תהליך ההמתה עצמו, השחיטה, צריכה להיעשות באופן שייגרם הצער המועט ביותר לבהמה, ועל כן יש איסור שבהמה תראה את חברתה נשחטת, השחיטה צריכה להיעשות במהירות, ועוד.[17]

 

  1. מצוות שילוח הקן

 נאמר בתורה:[18] "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תיקח האם על הבנים".

כשאדם הולך בדרך ורואה ביצים או אפרוחים שהוא מעוניין לאוכלם, עליו לגרום לאם הדוגרת לפרוח מהמקום, ורק לאחר שהיא איננה, הוא יכול לקחת את האפרוחים או את הביצים.[19]

במשנה[20] הובא שמי מבקש רחמים על עצמו בתפילה ואומר שה' ירחם עליו כשם שהוא מרחם על אֵם האפרוחים, משתקים אותו, דהיינו לא ראוי להתפלל ולומר כך. אחד הטעמים שהובא בגמרא[21] הוא "שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות". וכך מבאר רש"י: "והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצוה זו".

הרמב"ן[22] חידד היטב את ההגדרה הזו: "והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות". וכן כתב רבינו בחיי:[23] "טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מן האכזריות שהיא תכונה רעה בנפש".

מצוות התורה באות תמיד כדי לתקן את האדם. אין לאכול אבר מן החי לא משום עצם העובדה שנגרם בכך צער לבהמה, אלא משום שגרימת הצער פועלת לשלילה על האדם, ומרגילה אותו למידות מקולקלות. אין לקחת את הגוזלים כשאימם לידם לא מצד הסבל של האם כשלעצמו, אלא מצד חינוך האדם למידות טובות ולהליכה על פי דרכי התורה בכל דרכיו.

אמנם הרמב"ם ב'מורה נבוכים'[24] כותב בטעם איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד":

"כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם".

אם כן על פי דברי הרמב"ם, התורה אכן מכירה בכך שלבעלי החיים ישנן תחושות והרגשות, וישנן רגשות ששייכים לכלל הברואים בעולם, ולא רק לאדם. אולם גם לדעת הרמב"ם, סיבת האיסור תהיה תמיד ההשפעה של גרימת הצער לבהמה על האדם עצמו. המטרה תהיה תמיד האדם ומעשיו, כפי שנפרט בהמשך.

 

[1] אף בזמן יציאת מצרים אנו מוצאים שישנן הנחיות לגבי בעלי החיים, כגון: חיוב פדיון בכור הבהמה, הן בכור בהמה טהורה, והן בכור החמור 'פטר חמור', זאת משום שהחמורים סייעו לעם ישראל בזמן היציאה ממצרים. וכן הכלבים מקבלים את הנבלות כי לא נבחו בזמן מכת בכורות כפי שנאמר בשמות יא, ז: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו".

[2] שמות כג, ה.

[3] ב"מ לב ע"ב, ובעוד מקומות; וכך נוקטים: סמ"ק מצוה נד; מאירי שבת קכח ע"ב ד"ה בהמה; ריטב"א שבת קנד ע"ב ד"ה ופרכינן; ספר החינוך מצוה תנא, ומצוה תקנ.

כך מובן גם מדברי הרמב"ם, שבת פכ"ה הכ"ו. אמנם, יש דיון בשיטתו, האם הוא סובר שאיסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, ראה: סמ"ע, חו"מ סי' רעב ס"ק טו; ביאור הגר"א, חו"מ סי' רעב ס"ק יא; רמ"א, חו"מ סי' רעב סע' ט; שו"ת 'יחוה דעת', ח"ה סי' סה. אך מפשט דבריו מובן שמדובר באיסור דאורייתא.

יש לציין שלדעת ה'יראים' סי' קמב, איסור צער בעלי חיים הוא מדרבנן, אך דעתו היא הדעה היחידה בראשונים הסוברים כן למעשה.

[4] על פי 'הר צבי', או"ח א קונטרס לט מלאכות טוחן סי' ב; שהתיר לתת לעופות בריאים תרופות בשבת, כדי שהם לא ידבקו במגפה שכבר התחילה בלול.

[5] דברים כב י.

[6] אבן עזרא במקום.

[7] מדרש אגדה, דברים כב י.

[8] דברים כה ד. יש לציין כי מאיסור זה יש לומדים שאיסור האמירה לגוי הוא בכל מצוות התורה ולא רק באיסורי שבת, ראה ב"מ צ ע"ב.

[9] מצוה תקצו, ראה בגמרא ב"מ פח ע"ב; ובטור חו"מ סי' שלח, שכתב שדין זה הוא בדומה להיתר אכילת הפועל בכרמו של בעל הבית, שמותר לפועל בזמן שהוא עוסק במלאכת בעל הבית ליהנות מהמאכל באותו זמן.

[10] שמות כג יב

[11] ראה שולחן ערוך, אורח חיים סימן רמו סעיף ג, יש להדגיש כי איסור זה הוא בהשכרה והשאלה בלבד, ולא במכירה, ומותר למכור לגוי בעל חיים, אף על פי שייתכן שהוא יעשה בו מלאכה בשבת.

[12] ויקרא כב כח.

[13] ספר החינוך, מצווה רעד.

[14] דברים יב כג.

[15] מצווה קמח.

[16] באופן דומה כתב הרמב"ן בפירושו לבראשית א, כט, שאין לאכול את הדם כי הדם הוא ה'מעמד לנפש', והתורה לא התירה לאכול את הנפש עצמה, רק את בעל החיים כשנפשו כבר איננה בו.

[17] כדי ששחיטת בעל החיים תהיה כשרה ומותר יהיה לאכול את הבשר, צריכים להתקיים כמה תנאים. עיקרם הוא שהשחיטה צריכה להתבצע במהירות הרבה ביותר, עם הסבל המועט ביותר לבעל החיים. אם אחד מהתנאים לא התקיים אזי הבהמה טרפה, ואסור לאכול את בשרה. דבר זה גורם בהכרח לנזק כלכלי כבד, ולכן יש הקפדה רבה על כך שהשחיטה אכן תתבצע כראוי, ראה שו"ע יו"ד סי' כג- ד.

יש לציין כי על פי נהלי משרד החקלאות (שמבוססים על הנחיות הלכתיות עקרוניות) יש לשחוט את בעל החיים בתוך עשר שניות מרגע הכנסת בעל החיים לתא העקידה (התא שבו מתבצעת השחיטה) ועד לשחיטתו בפועל. וכן נהלים נוספים שמטרתם היא שבעל החיים לא ירגיש עקה כלל לפני השחיטה.

[18] דברים כב ו.

[19] האחרונים נחלקו בשאלה האם מצוות שילוח האם היא רק במקרה שמעוניינים לאכול את האפרוחים או הביצים, אך אין לשלח את האם מהקן אם אין מעוניינים בכך; או שמא חל החיוב בכל מקרה, ויש לשלח את האם בכל פעם שרואים קן. ראה שו"ת חוות יאיר סי' סז) שדן בדבר; ובשו"ת חת"ס, חלק א אורח חיים סימן ק; שדן בדבריו, ולדעתו: "אינו מחוייב לחזור אחר מצוה זו כשאינו רוצה בבנים א"כ להרמב"ם שמצות שלוח ביד אסור בודאי, ואפילו להפריח נ"ל דלא שפיר דמי כיון דלהרמב"ם לא יצא ידי חובת מצוה נמצא התאכזר שלא לצורך והמתחסד בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו".

[20] ברכות פרק ה משנה ג.

[21] ברכות לג ע"ב.

[22] דברים, שם.

[23] דברים כב ז, ד"ה וע"ד השכל.

[24] ח"ג פמ"ח.