קדושת ירושלים והמקדש

א. חשיבות ההכרה בבעלותנו על מקום המקדש

את צום תשעה באב אנו צמים אלפי שנים, מאחר שחרבו בו שני בתי המקדש של עמנו. הפלשתינים דורשים ריבונות מוחלטת על הר הבית ועל ירושלים העתיקה. לצערנו, ובעוונותינו המרובים יש בקרבנו, אחים, ה' יחזירם בתשובה שלמה ובמהרה, שמוכנים לוותר על ריבונותנו על הר הבית. ויש מהם שמגלים הבנה לדרישת הפלשתינים, בטענה שהמוסלמים קשורים למסגד אלאקצה, אף על פי שהוא נבנה על חורבות בית מקדשנו, מתוך מגמה ברורה, למנוע את תחייתה של דת ישראל, ע"י בניין בית המקדש השלישי. אותם אחים מתבלבלים בגין העובדה שיש איסור הלכתי שלא לעלות להר הבית. הם יודעים לספר שיש לערבים רבים במזרח ירושלים תמונות מסגד אלאקצה בבתיהם. אותם אחים שכחו שאנו בני העם היהודי צמים מזה אלפי שנים ארבעה צומות על חורבן ירושלים והמקדש. אנו מתאבלים מדי שנה מחדש בתשעה באב על חורבן המקדש. יושבים על הארץ כמו האבלים על יקיריהם, מקוננים, לבד מן הצום איננו מתרחצים בתשעה באב, אפילו לא פנים ידיים ורגליים, יותר מן האבלים על יקיריהם. אנו שמים אפר בראש כל חתן, במקום תפילין, זכר לחורבן. או שוברים כוס, ואיננו סדים אמה על אמה בקירות בתינו מול הכניסה לבית, זכר לחורבן. ואנו מתפללים, שלוש פעמים ביום, לבניין ירושלים והמקדש. וכן בברכת המזון יש ברכה מיוחדת לבניין ירושלים והמקדש ולחידוש מלכות בית בית דוד. לכן מן הראוי שאנו בעצמנו נתחזק, ע"י שנעסוק בתורת בעלותנו על מקום המקדש ועל קדושתו.

ב. ארץ ישראל מוחזקת בידי עם ישראל מברית בין הבתרים

ראשית לכול, זכותנו על א"י היא מכוח ברית בין הבתרים, שהייתה בין ה' לבין אברהם אבינו. ולכן כשאבותינו, שהיו משועבדים במצרים, הסכימו לקבל עליהם עול מלכות שמיים, ולחדש את ברית בין הבתרים, ה' הוציאם ממצרים, כדי לתת להם את הארץ. משום כך יש דעה בגמרא[1] שא"י נתחלקה לשבטים, לפי יוצאי מצרים, אף שלא נכנסו לארץ, ולא לפי הנכנסים לארץ. כך לדוגמה, בנות צלפחד, שטרם נכנסו לארץ, באו למשה רבנו ודרשו את חלק אביהן צלפחד בא"י, שזכה בו בטרם נכבשה הארץ, משום שהוא היה מיוצאי מצרים, ולמרות שהוא מת במדבר. ובנות צלפחד זכו לא רק בחלק אביהן צלפחד, אלא גם בחלק הסבא שלהן, חפר, אבי אביהן, שגם הוא היה מיוצאי מצרים, והגיע לו חלק בא"י, למרות שא"י טרם נכבשה, ולמרות שחפר כבר מת. וכיוון שצלפחד היה בן בכור של חפר, וזכאי היה לרשת שני חלקים מעיזבונו, לכן בנות צלפחד זכו בשלושה חלקים בארץ.[2] לבד מן העובדה המתמיהה, שא"י שטרם נכבשה נתחלקה ליוצאי מצרים, אף לאלה שלא זכו להיכנס אליה, כמו חפר וצלפחד בנו, וחלקיהם עברו בירושה לצאצאיהם, אלא שגם חילקו את הירושה לבכורות, פי שניים, למרות שלפי ההלכה, הבכור נוטל פי שניים רק בנכס מוחזק ומצוי, ולא בנכס ראוי ועתידי. על תמיהה זו עמדו בגמרא,[3] והשיבו מספר תשובות. ואחת מהן: 'שארץ ישראל מוחזקת היא'.[4] ופירש רשב"ם: 'כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה. כלומר אני נתתיה לכם ירושה'. והמאירי פירש: 'שארץ ישראל מוחזקת היא. שכל מה שזכה בה מצד רוח הקודש וייעודין של נביא, הרי הוא כמי שהוחזקו בו'. אם כן מאחר שא"י הובטחה לנו ע"י ה', הרי היא כמי שהיא כבר מוחזקת על ידינו. והבטחת ה' היא לדורות. ואם כן, א"י מוחזקת לנו מדורי דורות, שהרי חפר, שלא נכנס לארץ, נחשב כמי שהחזיק בה.[5] וכמו שאברהם אבינו היה מוחזק בארץ בגלל ההבטחה של ה', ולשבעת העממים נשארה רק זכות אכילת פירות עד הכיבוש.[6]

ג. קדושת ירושלים

ירושלים היא מן המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל. חזקה זו גרמה לכך שקדושת א"י, באותם מקומות שהחזיקו בהם עולי בבל, היא קדושה לדורות. ולא פקעה, גם כששוב גלינו מארצנו, לאחר חורבן בית שני. להבדיל מן הקדושה הראשונה שנבעה מכיבוש שכבשו עולי מצרים, את א"י, ע"י יהושע, שקדושה זו בטלה, לאחר שא"י נכבשה ע"י האויבים, מה שאין כן הקדושה השנייה, שהיא כאמור, נעשתה ע"י חזקה ולא ע"י כיבוש, שקדושה זו היא לעולם.[7] עד כאן התייחסנו לקדושת ירושלים כחלק מארץ ישראל, לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בזה, בדברינו הבאים נעסוק בקדושת ירושלים מכוח היותה מקום המקדש.

ד. קדושת מקום המקדש

מקום המקדש בירושלים קדושתו קדושת עולם בגלל השכינה, מימי שלמה. כך כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז):

ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדשתן לעתיד לבוא (=כלומר לעולם), ובקדושת שאר ארץ ישראל, לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה. ושכינה אינה בטילה. הרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם (ויקרא, כו, לא), ואמרו חכמים, אע"פ ששוממין, בקדושתן הן עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, מפני הכבוש, ונפטרה מן התורה ומן השביעית, שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה, הרי הוא מקודש היום. ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה. כך יוצא אפוא, שקדושת ירושלים כמקום המקדש, קדושתה היא קדושת עולם בגלל השכינה, ולא בטלה עם הכיבוש ועם הגלויות, ולא תתבטל לעולם. אשר לא"י, א"י הובטחה לעמנו בברית בין הבתרים, וזכו בה יוצאי מצרים, והייתה כאילו מוחזקת בידם. ומכוח חזקה זו יש לעמנו בעלות על א"י לדורות.

ה. בעלותנו על המקומות שלא נתקדשו בקדושה שנייה

א"י נתקדשה לעניין מצוות התלויות בה, בפעם הראשונה, בכיבוש הארץ ע"י יוצאי מצרים, אבל קדושה זו הייתה זמנית, כי היא נהייתה מכוח כיבוש, והיא התבטלה ע"י כיבוש, אבל ירושלים והמקדש קדושתם היא מכוח שכינה, ולכן מאז בנה שלמה את המקדש, וה' השרה שכינתו במקדש, הרי שהמקדש בירושלים ומקומו, התקדשו לעולם, כי שכינה אינה בטלה לעולם. ולכן בעלותנו על ירושלים ועל המקדש, לא בטלו ולא יתבטלו לעולם. אולם ירושלים והמקדש, וכל החלקים בא"י, שהחזיקו בהם עולי בבל, בחזקה ולא בכיבוש, חזרו ונתקדשו לעניין המצוות התלויות בא"י, קדושה עולמית. ונשארו חלקים בא"י שנכבשו ע"י עולי מצרים, ולא חזרו והתקדשו ע"י עולי בבל. חלקים אלו הם בבעלות העם היהודי, ומצווה להתיישב בהם,[8] אף שטרם חזרו ונתקדשו מן התורה בקדושת א"י.

ו. בעלותנו על הארץ המובטחת בברית בין הבתרים

בהבטחת הארץ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים נזכרו עשרה עמים שהיו בה. ליהושע ודוד ניתנה ארץ שישבו בה שבעה עמים, ולכן מקובלים אנו, שהמקומות הנוספים של שלושת העמים הנותרים יינתנו לישראל בימות המלך המשיח. וכבר נאמר בתורה שכשירחיב ה' את גבולנו, עלינו להוסיף על שלוש ערי המקלט שכבר הופרשו בחלק הארץ של שבעת מלכי כנען, עוד שלוש ערי מקלט. כדברי הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ח ה"ד):

בימי המלך המשיח, מוסיפין שלוש אחרות על אלו השש, שנאמר ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה (דברים, יט, ט). והיכן מוסיפין אותן? בערי הקיני והקניזי והקדמוני, שכרת לאברהם אבינו עליהן ברית, ועדיין לא נכבשו. ועליהן נאמר בתורה, ואם ירחיב ה' אלקיך את גבלך כאשר נשבע לאבותיך, ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה.

ובעניין ערי המקלט הללו כתב הרמב"ם,[9] שגם הן שייכות ללוויים ככל ערי המקלט. הווי אומר, זכותנו על א"י שהובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים היא נצחית, וזכות זו היא כמו חזקה. שבשעה שכל חלק וחלק מא"י משתחרר, הוא עובר לרשותם ולבעלותם של בעלי החזקה, שהרי הלוויים מוחזקים בערי המקלט. וערים אלו לכשנכבוש את הקיני והקניזי והקדמוני ולכשנפריש שלוש ערי מקלט, הן כבר יהיו של הלוויים. כדברי רבנו (הל' שמיטה ויובל פי"ג ה"א):

שבט לוי אף על פי שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהן, והערים הן שש ערי מקלט, ועליהן ארבעים ושתיים עיר, וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימות המשיח - הכל ללוים.

ז. בעלותנו מכוח קניין בכסף

מקום המקדש נקנה ע"י דוד המלך, ולא רק נכבש. שהרי דוד המלך נצטווה ע"י הנביא גד להקים לה' מזבח, בגורן ארונה היבוסי.[10] דוד פנה לארונה שייתן לו את מקום הגורן כדי שיבנה מזבח לה', בכסף מלא.[11] ארונה הסכים ורצה לתת הכול במתנה. דוד התנגד, וקנה ממנו את המקום בכסף מלא. כך שמקום המזבח, במקדש, נקנה בכסף מלא, כפי שמערת המכפלה נקנתה ע"י אברהם אבינו בכסף מלא. אולם ביחס לתמורה, שארונה קיבל מדוד, יש לכאורה סתירה. בספר דברי הימים א (כא, כה) נאמר: 'ויתן דוד לארנן במקום, שקלי זהב משקל שש מאות'. ואילו בשמואל ב (כד, כד) נאמר: 'ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים'. בגמרא (זבחים קטז ע"ב) עמדו על סתירה זו, ותירצו שני תירוצים: תירוץ א – 'גובה מכל שבט ושבט חמשים, שהן ששת מאות'. לפי תירוץ זה, לכל ישראל יש קניין במקום המזבח. ולפי התירוץ השני: 'בקר ועצים ומקום מזבח בחמשים, וכל הבית כולו, בשש מאות'. ופירש רד"ק (שמואל ב, שם): 'רוצה לומר כל המקום שהוא בשדה שנבנה בו הבית'. כלומר, מקום המזבח - בחמשים, מקום כל השדה שבו נבנה בית המקדש, בשש מאות. ורד"ק ציין שהפסוקים תומכים בתירוץ זה. והרלב"ג (שם) כתב:

והנה אחשוב שהגורן עם הבקר קנה דוד בכסף שקלים חמשים, לבנות שם מזבח. ולהעלות הבקר לעולם. ואולם המקום ההוא בכללו שנבנה בית המקדש שם, קנה בשש מאות שקלי זהב. וזהו אמרו, לפי מה שנזכר בספר דברי הימים, זהו בית ה' האלקים. וזה מזבח לעולה לישראל. כי זה מה שיורה שכבר קנה המקום שנבנה בו בית המקדש.

הרי שלפי הרלב"ג, דוד המלך קנה מארונה היבוסי את כל הר הבית בשש מאות שקלים. וארונה זה, פירש הרד"ק, היה המלך היבוסי. והיבוסי היה מזרע אבימלך מלך פלשתים, ובזמן שאברהם אבינו רצה לקנות את מערת המכפלה כדי לקבור את שרה, השביעו אבימלך שלא יכבוש את ירושלים (עיר היבוסי), אך לבסוף דוד כבש את עיר היבוסי את ירושלים[12] ראה על כך בהרחבה בפרק הבא. והיבוסים נכנעו וקיבלו עליהם ייחוד ה' ושבע מצוות ושילמו מס לישראל, ולפיכך הניחום במקומם, לרבות בירושלים.[13] וכאמור, למרות שהארץ כולה הובטחה לאברהם אבינו, ומכוח אותה הבטחה, היא הייתה מוחזקת לנו, ואבותינו שחרורה בכיבוש, בכל זאת, דוד המלך קנה מקום המקדש, הר הבית ומקום המזבח בכסף מלא. כבר אברהם אבינו קנה בכסף מלא את מערת המכפלה מאת עפרון החתי. וכן יעקב אבינו קנה את חלקת השדה בשכם, במאה קשיטה. לרכישות אלו יש משמעות רבה כפי שנאמר במדרש (בראשית רבה עט ז):

א"ר יודן ב"ר סימון. זה אחד משלושה מקומות, שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל, לומר, גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף [שכם]. מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג, טז): וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף. בית המקדש, דכתיב (דברי הימים א כא, כה), ויתן דויד לארנן במקום שקלי זהב, משקל שש מאות. וקבורתו של יוסף, שנאמר (בראשית לג, יט), ויקן את חלקת השדה, אשר נטה שם אהלו, מיד בני חמור אבי שכם, במאה קשיטה.

ח. המניעה מכיבוש ירושלים בזמן יהושע

קשר מעניין מצאנו במדרש בין קניין מקום המקדש ע"י דוד המלך, לקניין מערת המכפלה בידי אברהם. בשעה שאברהם אבינו ביקש לקנות את מערת המכפלה, פנה תחילה לבני חת, וביקש מהם 'גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני' (בראשית כג, ד). בני חת השיבו לו שהוא נשיא אלוקים בתוכם, ואיש לא ימנע ממנו מלקבור את מתו במבחר קבריהם. כלומר, בקשתו לקנות אחוזת קבר, נדחתה ע"י בני חת, אך הם הסכימו לאפשר לו לקבור את מתו בכל קבר שלהם שירצה. ולכן נאמר: 'ויקם אברהם, וישתחו לעם הארץ לבני חת'. יש לשים לב ששוב אברהם השתחווה להם,[14] 'וידבר אתם לאמר, שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר. ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו, אשר בקצה שדהו, בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר' (שם, ז-ט). כלומר שאברהם שוב השתחווה לעם הארץ, כדי שיגרמו לכך שעפרון ייפגש עמו, כדי שעפרון יסכים למכור לו את מערת המכפלה בכסף מלא. עפרון ענה לאברהם 'באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר'. יש לשים שגם עפרון משיב לאברהם באזני בני חת. וכה אמר עפרון לאברהם אבינו: 'לא אדני שמעני. השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי, נתתיה לך, קבור מתך" (שם, י-יא). כלומר עפרון הסכים לתת את השדה לאברהם במתנה, אך לא למכור לו. ואברהם שוב השתחווה לפני עם הארץ, כלומר בפני בני חת (שם, יב), ואמר לעפרון באוזני עם הארץ, 'אך אם אתה לו שמעני, נתתי כסף השדה, קח ממני, ואקברה מתי שמה' (שם, יג). עפרון דרש ארבע מאות שקל כסף, ואברהם קנה אותה בכסף הנדרש, לעיני בני חת. ורק לאחר מכן התורה כותבת שהשדה והמערה עמדו ברשותו של אברהם, והתורה הדגישה 'לאברהם למקנה, לעיני בני חת בכל באי שער עירו' (שם, יח). וגם לאחר שאברהם קבר את שרה אשתו במערת המכפלה, חזרה התורה וציינה: 'ויקם השדה והמערה אשר בו, לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת' (שם, כ). מדוע חזרה התורה וציינה שאברהם אבינו התרפס והשתחווה לפני בני חת, ושהקניין נעשה בפניהם. בפרקי דר' אליעזר (פרק לו) נאמר שהחתיים האלו היו מהיבוסים, שהעיר ירושלים, שנקראה אז יבוס, הייתה שייכת להם, והם התנו עם אברהם אבינו תנאי, שימכרו לו את מערת המכפלה, רק אם יתחייב בפניהם שבניו לא יירשו את עיר יבוס, כי אם ברצונם, וכך נאמר במדרש:

אמרו לו, אנו יודעים שהקב"ה עתיד ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה. כרות עמנו שבועה, שאין בני ישראל יורשים את עיר יבוס, כי אם ברצונם של בני יבוס.

מאותו מדרש משמע שאברהם בסופו של דבר נכנע לדרישתם ונשבע להם: 'מה עשו אנשי יבוס? עשו גלולים של נחשת והעמידו אותן ברחוב העיר וכתבו עליהן שבועת אברהם'. אותה שבועה מנעה מבני ישראל בזמן יהושע לכבוש את ירושלים, שהיא עיר היבוסי. וכן בזמן דוד המלך. ביטוי לאיסור שהיה על אבותינו לכבוש את ירושלים, אנו מוצאים במדרש ספרי (דברים פיסקה עד):

לא תוכל לאכול בשעריך. רבי יהושע בן קרחה, אומר, יכול אני, אבל איני רשאי. כיוצא בו אתה אומר (יהושע טו, סג) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם. יכולים היו, אבל אין רשאים.

המדרש לא מסביר מדוע לא היו רשאים לכבוש את ירושלים. אך אפשר למצוא רמז להסבר בפסוק ביהושע (טו, סג), המדבר על אי כיבוש העיר, וכך נאמר בפסוק: 'ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יוכלו בני יהודה להורישם. וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה'. לפסוק זה יש שתי מסורות: מסורת כתיבה, ובה כתוב 'לא יוכלו', כלומר אינם רשאים, ואפילו בעתיד. ויש מסורת הקריאה 'לא יכלו', שמשמעה היעדר יכולת, והכוונה להווה, באותו זמן. וכל זה פירש הרד"ק, שם, שמסורת הכתיבה מרמזת לאיסור שהיה על בני ישראל לכבוש את ירושלים מכוח השבועה שנשבע אברהם לבני חת, ויש שפירשו, שהכוונה לשבועה שאברהם נשבע לאבימלך מלך פלשתים, כפי שנאמר בחומש בראשית (כא, כג-כד):[15]

ועתה השבעה לי באלקים הנה, אם תשקר לי ולניני ולנכדי. כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי. ועם הארץ אשר גרתה בה. ויאמר אברהם אנכי אשבע.

ט. כיבוש ירושלים בידי דוד

מאחר שלמדנו על איסור לכבוש את ירושלים יש לשאול שתי שאלות: כיצד התגבר דוד המלך על האיסור, וכבש את ירושלים? ומהי האמת ביחס לאיסור לכבוש את ירושלים. האם מכוח שבועה שנשבע אברהם אבינו לאבימלך מלך פלשתים, או מכוח שבועה שנשבע אברהם אבינו לבני חת כשקנה את מערת המכפלה? ואמנם בספר שמואל,[16] נאמר שדוד מלך בחברון שבע שנים, ולאחר מכן הוא נפנה לשחרר את ירושלים, ומלך שם על כל ישראל שלושים ושלוש שנים, עד יום מותו. וכך נאמר (שמואל ב ה, ו), לגבי כיבוש יבוס הלא היא ירושלים:

וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ. ויאמר לדוד לאמר, לא תבוא הנה, כי אם הסירך העורים והפסחים, לאמר לא יבוא דוד הנה.

ובדברי הימים (א יא, ה) נאמר: 'ויאמרו יושבי יבוס לדויד. לא תבוא הנה'. לפי הנאמר בשני המקורות, ירושלים הייתה אז מצודה חזקה מאוד, שקשה היה לכבוש אותה. והיבוסים תושבי ירושלים אמרו לדוד, שלא יוכל לכבוש את העיר. 'כי אם הסירך העורים והפסחים'. והכוונה שהם יילחמו עד טיפת דמם האחרונה, עד שלא יישארו בה, אלא עוורים ופסחים.[17] ויש שפירשו שהניחו על המצודה עוורים ופסחים, כדי ללגלג על דוד, שלא יוכל לכבוש את ירושלים, אלא אם כן הוא יילחם עם העוורים ועם הפסחים, שהיו בשער העיר.[18] ויש אומרים שהעוורים והפסחים, הם שני אלילים. אחד בדמות יצחק אבינו שהיה עיוור, ואחד בדמות יעקב אבינו שהיה צולע על ירכו. והיבוסים שמו שני אלילים אלו בשער העיר, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך.[19] כלומר, דוד לא יוכל לכבוש את ירושלים מכוחה של אותה שבועה. ובכל זאת דוד כבש את ירושלים, כי השבועה של אברהם לאבימלך הייתה לשלושה דורות, 'לי ולניני ולנכדי', דברי אבימלך לאברהם אבינו. ובימי דוד נגמרו שלשה הדורות, ואף שהסיבה לכך שלא כבשו את ירושלים עד דוד המלך הייתה מכוח השבועה, ומכוח חזקה של אותה מצודה. אבל ההשגחה העליונה סיבבה את המקרים, שאת ירושלים יכבוש רק דוד מלך ישראל, כשכבר הוא מלך על כל ישראל. רד"ק בפירושו,[20] מביא את מדרש פרקי ר' אליעזר, לפיו השבועה הייתה מאברהם לבני חת בזמן שקנה את מערכת המכפלה. והוא גם הביא שם את שבועת אברהם לאבימלך. אפשר ליישב את הדברים על פי מה שכתב הרד"ק שהיבוסי שהיה בירושלים, אינו מעמי כנען, שנזכר בברית בין הבתרים, אלא מזרע אבימלך מלך פלשתים. וכן בפרקי דר' אליעזר נאמר שהיבוסים שהיו בירושלים, היו בני חת שנזכרו במערת המכפלה. נראה שהכוונה לבני פלשתים, ואם כן בני חת שהם פלשתים, ניצלו את רצונו העז של אברהם אבינו לקנות את מערת המכפלה, ולחצו עליו שיישבע להם, שלא יכבוש את ירושלים כי אם ברצונם. הרב דוד לוריא, בפירושו לפרקי דרבי אליעזר,[21] דייק מדברי המדרש שם שע"י הסרת הגילולים בטל כוח הברית. ותמה על כך. אך אחרי בקשת המחילה, מדברי הרד"ק נבין שהיה ארונה היבוסי מייחד את ה'. והיה התנאי לשלום שכרתו ישראל עם היבוסים, שהם מאמינים בייחוד ה', כלומר שאינם עובדים עבודה זרה, ושומרים על שבע מצוות בני נח, והם הפרו תנאי זה, כשעשו שני אלילים בשער העיר. כמו כן הרד"ל שם, מביא דעה, שהסיבה לכך שדוד המלך נלחם ביבוסים, משום שהם הפרו את הברית, והרד"ל כתב שלא מצינו שהם הפרו את הברית. ואחרי בקשת המחילה, הרי מלבד הפרת הברית הנ"ל, בעניין עבודה זרה, הם הפרו את הברית, כשגזלו את הבארות שחפרו עבדי יצחק. ולכן רק כדי למנוע חילול ה', כמו אצל הגבעונים, דוד לא נלחם בהם, עד שחלף דור שלישי. אך משחלף הדור השלישי, יש להניח שדוד קרא להם לשלום, כפי שההלכה מחייבת שנאמר 'וילך'. אך הם דחו אותו בחוצפה ובעזות. ולכן הוא נלחם בהם, וכבש את המצודה, והיא הייתה עיר דוד המלך. למרות זאת כדי למנוע כל ספק וכל טענות בעתיד, קנה דוד את מקום המקדש בכסף מלא מאת ארונה היבוסי. וכך נתבססה בעלותנו על ירושלים ועל המקדש לעולם. וקדושתה כאמור היא קדושת עולם.

י. איחוד ירושלים בידי דוד

בתחילה ירושלים הייתה מחולקת לשתיים,[22] אחת עליונה ואחת תחתונה.[23] העליונה היא מקום הר ציון בימינו. אותה כבשו בני יהודה.[24] ועזבוה חרבה, והיא הייתה בנחלת יהודה. והעיר התחתונה היא מקום המקדש, והיא הייתה בנחלת בנימין. ועל פי הנאמר בספר שופטים (א, כא) לא הורישוה בני בנימין: 'וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה'. וכך פירש רש"י שם: 'מפני השבועה עד שבא דוד. לפי שעדיין היה נכדו קיים. והוא נשבע לו ולנינו ולנכדו'. ואם כן דוד המלך שהצליח לאחד את עם ישראל, הצליח גם לאחד בין שני חלקי ירושלים, העליונה והתחתונה, וגאל את מקום המקדש, ובנו בנה את בית המקדש. כי א"י בכלל, וירושלים ומקום המקדש בפרט הם בבעלות עם ישראל לעולם. והעיכוב שהיה בירושלים, היה מכוח שבועת אברהם. אך מאז שפג תקפה של אותה שבועה, חזר המצב למקורו, וכך יהיה לעולם. כי אין מישהו שמוסמך לוותר על בעלות זו שיש לעמנו על א"י בכלל, ועל ירושלים והמקדש פרט.

יהי רצון שה' יבנה את בית המקדש במהרה בקרוב. אכי"ר.