"פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" - שיעור 3

מאמר העוסק באחד הנושאים המרכזיים שמצוות השמיטה נוגעת בהם, ונראה כי התורה מכוונת את מבטנו אליהם, מה שנהוג היום לכנות "הנושא החברתי"

הרב חן חלמיש | תשפ"א
"פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" - שיעור 3

דף מקורות להורדה>>

ראשי פרקים:

הקדמה

כסף מאוס?

כיצד שבים בכל הלב?

מי עושה חיל?

שכחה = עבודה זרה!

שמיטת כספים

עבד לוה לאיש מלוה

הלוואה = אחווה

המוסר שטרותיו לבית דין

מידך הכל!

פתיחות אמיתית

מילה טובה

ברכה בארץ

עני ואביון

דבר בליעל

שמיטת כספים בעקבתא דמשיחא

 

הקדמה:

אחד הנושאים המרכזיים שמצוות השמיטה על כל מרכיביה נוגעת בהם, ונראה כי התורה מכוונת את מבטנו אליהם, הוא מה שנהוג היום לכנות "הנושא החברתי". מבט מעמיק יראה לנו כי אין מדובר כאן על יחסי אנוש ושוויוניות חברתית גרידא, אלא על תפיסה מקיפה על תיפקודה של האומה בארצה באופן לאומי ופרטני, באיזונה של המערכת הכלכלית כולה ושל היחסים בין מרכיבי החברה השונים והמגוונים.

מרכזו של העיון מתמצה במצוות שמיטת כספים המכוונת לכל אחד ואחד מישראל, לאו דווקא לחקלאים שבינינו, ומתוך החיבור למצווה זו ולמשמעויותיה יגדל החיבור להיבטיה האחרים של השמיטה, הנתפסים כנוגעים יותר לחקלאים שבינינו. שמיטת הכספים הדורשת מאדם לוותר על החובות שחייבים לו אחרים, ניצבת  בשיאו של תהליך המתרחש לאורך שנת השמיטה (לרוב הראשונים, וכך נפסק להלכה, שביעית משמטת בסופה), ביחס לאביוני העם ולשאר החוליות החלשות בחברה.

נראה כי דווקא בתקופה זו, בעיצומו של תהליך הגאולה האחרונה, ישנה משמעות ייחודית לעיסוק במצווה זו, כפי שנראה להלן, בע"ה. ננסה במהלך הלימוד להתחקות אחר שורשיה של מצווה זו ועל השפעתה על כוחות הנפש האישיים והציבוריים.

מהלך הלימוד:

א. כסף מאוס?

כשמדברים על כסף נהוג לחשוב כי העולם הרוחני, עולמה של תורה, מצפה מאיתנו לברוח ממנו, לסלוד מהרביית הנכסים והגדלת הרכוש. "חומרנות", נקרא לזה, ונברר כי התורה מדריכה להסתפק במועט, במינימום הנדרש לחיים, ומסתבר שזה לא כל כך הרבה...

האם זאת התמונה במלואה?

מדוע, אם כנים דברינו, מבטיח הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים כי עם ישראל יצאו מעבדותם ברכוש גדול? מה טעם יש בהבטחה זו אם רכוש גדול הינו שאיפה חומרנית וממילא מזקת?

שאלה זו באה לידי ביטוי במקומות נוספים כמו בתיאור עושרו של שלמה המלך, רבינו הקדוש ועוד.

האמת היא כי אין כל סתירה בין היחס העקרוני לממון ולרכוש לבין הדברים שהזכרנו. באופן אישי אדם צריך לבנות את היחס לעולם החומרי מתוך הסתפקות במועט, שמחה בחלקו ואי תלותיות במנעמי החיים. אולם כאשר אנו מדברים על החברה בכללה, על עם ישראל, אנו עולים לפאזה אחרת לגמרי. עם ישראל צריך להיות עשיר. על עם ישראל להחזיק בנכסים רבים משום שעליו לעמוד במשימות לאומיות רבות הצורכות משאבים כלכליים רבים. "אין ציבור עני" – ציבור צריך אמצעיים חומריים רבים על מנת לספק את הצרכים הלאומיים והחברתיים, בפרט כממלכת כהנים וגוי קדוש.

ב. כיצד שבים בכל הלב?

מה יהיה אם כל אחד מישראל ישאף לחיות חיי פרישות ולהסתפק בפת במלח ומים במשורה, מי יכיר בחשיבותו של הממון לציבור כולו, מי יעסוק ולמי תהיה אמביציה מספקת על מנת לייצר משאבים כלכליים לחברה כולה?

אומה צריכה אנשים שתבער בקרבם שאיפה ומוטיבציה גדולה להרבות ממון, להגדיל נכסים, לייצר משאבים, ליזום פרויקטים כלכליים וכד', אנשים אלה מניעים תהליכים גדולים ומספקים בדרך זו עבודה, משאבים ודינאמיקה לשוק המקומי והעולמי.

דוגמה לדבר ניתן לראות בסיפורו של שבואל בן גרשום:

כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר מינהו על האוצרות שנאמר ושבואל בן גרשם בן מנשה נגיד על האוצרות, וכי שבואל שמו, והלא יהונתן שמו? א"ר יוחנן ששב לאל בכל לבו

בבא בתרא דף קי

על משמעות שינוי שמו של יהונתן הכהן לשבואל עומד ר' צדוק הכהן מלובלין:

וזה שאמרו ז"ל על פסוק (דברי הימים - א כ"ו כ"ד) ושבואל וגו' נגיד על האוצרות, כיון שראה דוד שממון חביבה עליו ביותר מינהו על האוצרות וכו' והרי האוצרות אין שלו ולא נתן לו האוצרות כלל ובמה השביע חמדתו? אם בשביל פרס שקיבל, הוא הדין אם היה ממונה על דבר אחר! אך באמת דרשו שם "ושבואל - ששב בכל לבו", והתשובה היינו שמשיב חמדה זו למקורה ומכיר שלו יתברך הכסף והזהב. ולכך הוא ראוי להיות על האוצרות. דדוד המלך ע"ה שמלכותו מדת מלכות שמים וכל מינויו היינו שהממונה על אותו הדבר היה מכיר ויודע להקנות הכל לעליון קונה שמים וארץ. וגם ברכה באוצרות בא על ידו כיון שיצרו השם יתברך בבריאה חומד ממון על כן יש בו כח עצום בזה וכיון ששב בכל לבו הרי ברכת ה' בממון על ידו.

צדקת הצדיק אות קפא

הקב"ה יוצר את שבואל באופן שבוערת בו חמדת הממון. רק אדם כזה, אם ידע את סודה של התשובה, כפי שנראה מיד, יעלה בידו לשרת את הציבור במינוי הבכיר על אוצרות המלך. מי שאין בו חמדה זו, אינו יודע להעריך את הממון, ואינו יכול לנהל מערכה כלכלית הנדרשת לאומה. אילי הון ובעלי ממון נדרשים לחברה כאויר לנשימה, אך דווקא בשל כך, דווקא בשל נטייתם החומרית היתירה, עלולים הם יותר מכולם להתבוסס בביצת החומר.

ג. מי עושה חיל?

על מיוחדותו של תפקיד זה נעיין בפסוקים הבאים:

ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת:(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה:(יד) וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:(טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: (יח) וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: (יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם:

דברים ח

התורה מתארת את תהליך התאזרחותו של עם ישראל בארצו. בתהליך זה מתרחשים דברים חיוביים. הארץ מתיישבת, ניטעת, ובניה-יושביה מתברכים בישיבתה. אך בדיוק בנקודה זו, נקודת הזמן בה החלוציות מסיימת את תפקידה בשעה שהתנאים הכלכליים כבר מאפשרים חיי רווחה, צץ סיכון גדול, שיש בו גם סיכוי גדול. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך" – הלב מתנתק ממקורו, הלב שוכח כי בליבה של העשייה האנושית בארץ הזו עומד דבר ה' המציב יעדים ומגמות, מטרות וסדרי עדיפויות המבקשים מהאדם להקשיב כל העת לקול ה' שבחייו. זוהי משמעותה של הענווה לעומת רום הלב.

בהמשך הפסוקים אנו נתקלים בקושי פרשני: בפסוק יד מתוארת האמירה הבעייתית, ובפסוק יח נמצא הפתרון, אך מה מעמדו של פסוק יז, האם הוא חלק מהבעיה הרוחנית או חלק מהפתרון?

מבאר זאת הר"ן בדרשותיו:

רצה בזה, כי עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והיא אומרו: וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. לא אמר "וזכרת כי ה' אלהיך נותן לה החיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר, כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא ית':

דרשות הר"ן, תחילת הדרוש העשירי

האם יכול אדם להתעלם מכך שהוא עמל קשות על מנת לעשות את החיל שלו, את רכושו, את הצלחותיו בתחומים שונים, מדוע אם כן התורה אוסרת לייחס לעצמי את החיל הזה?

הר"ן אומר כי ישנו הבדל בין החיל לבין הכח לעשות חיל. התורה אינה מכחישה את העובדה שאדם עמל ביזע ודמעות על כל אתגריו ומשימותיו, אך התורה דורשת ממנו לזכור כי ה' הוא זה שנתן לו את הכישרונות, את השאיפות, את הכוח לחלום ואת הבריאות לעשות. זכירה זו מביאה את האדם להקשיב לרצון ה' ממנו, היא מחדדת את השמיעה בקול ה', זו המפורטת בפסוק כ.

דברים דומים כותב גם האברבנאל, ומפאת עוצמתם נעיין אף בהם:

...ואתה אולי תשכח כל זה, ותאמר בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ר"ל בעבור שעבדתי את האדמה בכח ובהשתדלות עצום, עשה לי את החיל הזה מדגן תירוש, צאן ובקר, וממכירתי אותם כנסתי לי כסף וזהב, וכולו אם כן היה מכחי ועוצם ידי. והנה משה רבנו ע"ה לא רצה להכחיש הקדמתם מענין כוחם, אבל אמר וזכרת כי הוא הנותן לך כל לעשות חיל, לפי שאיך יכחיש כוחם בעבודת האדמה והשתדלותם במקניהם וקניינם – והסיבות האמצעיות לא נוכל להכחישם כי הנה אמת החוש! אבל אמר: אמת הוא שאתם סבה לדבר אבל אינכם כי אם סבת אמצעיות לא סבות ראשונות, כי עם היות שכוחכם ועוצם ידיכם עשה לכם החיל הזה, מי נתן לכם אותו כח ועוצם יד? ומי נתן לכם את הארץ לעבדה והמטר לזרעה והרוח לקוצרה ושאר הדברים ההכרחיים כי אם הש"י! היתפאר הגרזן על החוצב בו, האם ראוי שיאמר הכלי שהוא עשה הפועל ולא ידי האדם המניע אותו? לכן אין ספק שהש"י הוא שנתן לך כח לעשות חיל, והכח שנתן לכם ה' יתברך תמיד למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה

האברבנאל מבקש ממני לראות את עצמי ביחס לאלוהי כיחס בין הגרזן לבין החוצב. הגרזן הוא כלי נחוץ לאדם, שרק בעזרתו מצליח האדם לברות יער ולאסוף את קורותיו. אך מי שמכוון את הגרזן, מי שקובע יעדים ומגמות, מי שנותן את הערך המוסרי לעבודה הוא האדם ולא הגרזן. כך הדבר ביחס בין אדם לבוראו. האדם נחוץ כגרזן, הוא כלי חשוב, ועליו להכיר בכך על מנת שימצה מעצמו את כל כוחותיו, אך כל עוצמתו נובעת מפאת היותו נתון בידיו של אלוהיו! הקב"ה איפוא זקוק כביכול לכל אחד ואחד, על כן הוא יוצר אותו בייחודיותו. אולם על הגרזן לחיות בתודעה של כלי, של שליחות למימוש רצון החוצב. אנו כלים למשימות שה' מטיל עלינו, מתוך הקשבה וענווה למציאות ולדבר ה' אשר בוקע ממנה.

ד. שכחה = עבודה זרה

סיומה של פרשייה זו מעמידנו על חומרתה של השכחה, שכמוה כעבודת אלהים אחרים:

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים כתי' הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך ורבי יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'

סוטה דף ד

יסוד עבודה זרה הוא הניתוק שאדם יוצר בין המקור האחד של הכל, הבורא ברוך הוא, לבין הופעותיו וגילויו במציאות. על יסוד דברי האברבנאל תובן ההקבלה בין השוכח את ה' אלוהיך לבין העובד עבודה זרה: אדם הינו אחד מגילויו של ה' הפועל דרכו במציאות, על כן כאשר אדם מנתק עצמו מאלוהיו, ומתייחס אל עצמו כשלעצמו, הוא עובד עבודה זרה! השלכותיה של גאווה זו תתבטאנה בתלישות האנושית מן המגמה האלוהית ומענפיה המוסריים.

עתה ניתן להבין את תשובתו של שבואל: להתוודע אל כשרונו הכלכלי העצום הבוער בנפש כחמדת ממון אדירה, לעשות חשבון נוקב עם עצמו, לחבר את כוחותיו לרצון ה' ולרתום את כוחו לניהול אוצרות המדינה – כל זה הינו תהליך של השבת הכוחות האנושיים למקורם האלוהי – זהו תהליך הפוך לזה של עבודה זרה, זוהי השיבה אל האמונה!

ה. שמיטת כספים

נפנה עתה איפוא אל הפרשייה העוסקת בשמיטת כספים, ונלמד אותה לאור הדברים שעסקנו בהם עד כה.

(א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה:

(ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': (ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ: (ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: (ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ו) כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: (ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: (ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

דברים טו

בפרשייה זו מסתתרים מרכיבים שונים ביחסים בין אדם לאלוהיו, לעצמו ולחברו. בדברים הבאים איננו מבקשים לעסוק בקוסמטיקה כזאת או אחרת של הפערים החברתיים, אלא להעמיק בתוככי הנפש ולבחון מה תפקידנו בשנה זו, ולאורה בשאר שנים. ננסה להעמיק בכך מתוך השורות וממה שביניהן, לאור דברי רבותינו, ראשונים ואחרונים.

הכישרונות השונים המשמשים את המערך הכלכלי-חברתי לגווניו, יש בהם סיכוי גדול אך באותה מידה סיכון לא מועט. מעבר ליחס האישי של בעל הממון לחומרנות ולתוצאותיה, עומד היחס בינו לבין הסובב. טבעי הדבר, וזהו חלק מעולם העסקים, שבין אדם לחברו יתקיימו יחסים של מלווה ולווה. ככלל, התורה מיקמה את מתן ההלוואה לא כעיסוק של המלווה (אשר על כן אסרה התורה את הריבית) אלא מתן ההלוואה מוטל על הלווה כמצווה, כלפי הלווה הזקוק לעזרתו.

ו. עבד לוה לאיש מלוה

עיון בהלכה מעלה שהשמיטה משמטת אך ורק הלוואות ולא שכר שכיר או הקפה בחנות שלא נזקפו במלווה (עיין ספרי לפסוקים שלנו). מכאן שעיקר הבירור שלנו צריך להתמקד בסוגיית ההלוואה ומשמעויותיה.

על היחס הנפשי בין המלווה ללווה אמר החכם מכל אדם (משלי כב):

עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה

השיעבוד הנפשי אותו חש הלווה עלול להוביל לתחושת אדנות אף מצידו של המלווה, תחושת שליטה ועוצמה הקורצת לאדם.

אכן, במשך תקופה ארוכה בה מתקיימים יחסי שוק וחברה, עלולות להיווצר תחושות מעיקות בקרב חלקים שונים בחברה, ומתחים אישיים וחברתיים יתנו אז את אותותיהם בהתפתחות סכסוכים ועוולות מוסריות. על כן באה השמיטה ומטפלת ישירות בנושא זה:

אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו

רבנו בחיי פסוק ב

השמיטה מבקשת מהמלווה לצאת מקליפת האדנות ולחזור למקום הטבעי, למקום בו הוא זוכר את האדון האמיתי שנתן לו כוח לעשות חיל וממנו הצלחתו. זהו אולי פן מסוים בביטוי: "כי קרא שמיטה לה' "

ז. הלוואה = אחווה

אולם, התורה מבקשת מהמלווה אף יותר מכך: לא די בכך שלא תגבה את חובך בסופה של שנת השמיטה, אלא עליך לשנות את כל היחס שלך אל העני, אל הנזקק להלוואה. הלא זהו אחיך ורעך (לא יגש את רעהו ואת אחיו) ולא עבדך או אדם נכרי. מתוך רגישות למצבו של אחיך ורעך תשים לב למה שאירע לו בשנת השמיטה:

אחיך לא חרש וזרע ולא קצר, במה ישלם? כי קרא אחיך שמיטה לשדותיו לה', לשם שמים, ואין לו במה יפרע

רבינו יוסף בכור שור

עיקרון זה בא לידי ביטוי בהיבט הלכתי בדבריו של הרא"ש (גיטין פרק ד סימן כ) האומר כי הלאו האוסר על האדם ליגוש באחיו חל במשך כל שנת השמיטה, ולא רק ביומה האחרון המשמט את החוב.

ח. המוסר שטרותיו לבית דין

דרך היבט הלכתי נוסף, הבא דווקא להקל על המלווה, מתבררת מגמת התורה בצוותה על שמיטת החוב:

ואת אחיך תשמט ידיך – ולא המוסר שטרותיו לבית דין

ספרי, ושביעית פרק י משנה ב

אם אדם מוסר את שטרותיו לבית הדין הוא מנקה את האדנות מעצמו ומשאיר לבית דין את שיקול הדעת ואת דרך גביית החוב שתיעשה באופן ראוי ונוח ללווה, עד כמה שניתן, מבחינה נפשית-מוסרית, על כן באופן כזה אין השביעית משמטת. (לאור הלכה זו נפתח פתח לדרך שמיעת קול ה' שבמצווה זו, אף בשעה שהשוק פועל באמצעות הלוואות שאינן מוענקות דווקא לנזקקים לצורך מחייה, אלא לצורך עסקים, משום שלכאו' מדוע תשמט השמיטה חובות שאדם לקח על מנת להשקיע בעסק מסוים לצורך הרחבת נכסיו? אכן, אם יימסרו השטרות לבית דין, יבחן בית דין את המקרים השונים, את המלווה, את הלווה ואת סיבות ההלוואה, ועל פי זה יגבה את החובות או שיכוון את המלווה לקיים מצווה כמאמרה ולשמט חובו זה).

ט. מידך הכל!

מי שזוכר את ה' אלוהיו, מי שעומד בטהרת ליבו כל עת בה הוא עוסק בממונו, אינו שוכח כי האמת הנוקבת היא שממונו הינו בחזקת פיקדון הניתן לו מאת ה', על כן אין כל סיבה למבט של עליונות על הנזקק להלוואתו. על כך מזהירה התורה את אנשי המעמד הגבוה:

שכבר יהיו האנשים הולכים אחר שרירות דמיונם, שמחים ומתכבדים בהימצא אנשים שפלים ודלים, לפי שבערכם יחשבו הם גדולים ונכבדים, כמו שתימצא קצת המשכילים החשובים, שמחים באיש הולל ומשתגע לפי שחסרון שכלו של זה יעיד על שלמותם

אברבנאל על פסוק יא

עיוות חברתי קשה מתואר בדברים אלו. ישנם אנשים שנהנים מפער המעמדות משום שעל ידי כך בולט מעמדם הכלכלי הגבוה, ולא בקלות יוותרו הם על תענוג מפוקפק זה. על כן באה התורה ושוללת זאת מכל וכל:

ולהוציא מזה הדמיון המשובש אמר נתון תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר איך אעניק את העני הזה או אחזיק בידו באופן שלא יחסר לו דבר, ובמה יודע איפה מעלת העשיר על העני ואיך יוכר שוע לפני דל

שם

המבט על הרכוש כפיקדון נרמזת בביטוי אחיך החוזר ונשנה בפרשה, כפי שמפרש המלבי"ם:

מהראוי היה שכל העם יהיה להם צורכם, ולא יצטרכו איש לרעהו. וכן יהיה כשעושים רצונו של מקום. אבל כשאין עושים רצונו, יתן חלק העניים בפיקדון ביד העשירים והוא הגבאי עליו, וכשהעני בא לקבל ממנו צדקה – בא לקחת קצת מחלקו אשר הוא בפיקדון ביד העשיר...הלא הוא אחיך ויש לו חלק בעושר כמוך!

זהו המפנה האמיתי אותו צריך לעבור אדם בעקבותיה של שמיטת כספים. עליו להפסיק לחוש מלווה, נושה, אדון, עליון ושליט, ולהתחיל להפנים את ההכרה כי אין הוא אלא אחראי על פיקדון שלא הוא נתן לעצמו אלא קבלו מאת אלוהים, לצרכי משפחתו ולצרכי הציבור – ביניהם גם אחיו הנזקקים וגם אלו הזקוקים להלוואה על מנת שלא ליפול (עיין של"ה לפרשת ראה על הפסוק איש כמתנת ידו).

י. פתיחות אמיתית

אם הפסוק הקודם דיבר על נתינה, בפסוק הבא מדברת התורה על ההלוואה:

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ

אך מדוע מקדימה התורה לציווי על ההלוואה את המילים "פתח תפתח"? על כך אומר רש"י, על פי חז"ל:

אם לא רצה במתנה תן לו בהלוואה

חכמינו ז"ל רומזים לכך שעלינו להקשיב היטב ולהיפתח לרגישויות השונות של הזולת עד כדי היכולת להבחין מי אינו חפץ במתנה וזקוק דווקא להלוואה. אך אולי יש כאן רמז נוסף הנוגע לזמן בו הפרשייה עוסקת – סיומה של שנת השמיטה:

כיון שבשנת השמיטה כל תבואות הארץ הפקר הם, ויד כולם בהם שווה – העני והעשיר, אם כן אין צורך ללווה בהלוואה זו!

כך עלול בעל היכולת לומר לעצמו, ויחזור לשקוע באנוכיותו. על כן משיבה לו התורה:

מכל מקום יש במלווה מידת רע עין במניעת ההלוואה אליו. כי אולי הלווה מן האנשים המרחיקים עצמם מליהנות ממה שאינו שלהם, ואפילו מהיפקרא לא ניחא להו דמתהני, ומשתדל ליהנות מיגיע כפיו, לכן הוא לווה מעות מאחרים כדי להרויח בהם, ובזיעת אפו יאכל לחמו, ורצונו בקב שלו מתשעה קבין שלא עמל בו

הכתב והקבלה

מי שחש את האחווה ומגלה רגישות ופתיחות אמיתית למצבו הנפשי של הזולת ישים לב לאמת החיים הבדוקה והמנוסה המתוארת בדבריו הבאים של הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל:

קשה להקים בנין, אבל שבעתיים קשה לבנות מחדש. יכול אדם לבנות בתנאי שיש לו את הכשרון הבסיסי, זיקת ההתחייבות וחומרי גלם, אבל להקים בנין מחדש – לאחר שכל ההישגים הקודמים ירדו לטמיון – זהו דבר קשה ביותר. כוחות נפשיים, משאבים, לילות חסרי מנוחה, מסירות אין קץ – כל זה הלך לאיבוד, נעקר מן השורש כאילו בסערה. אבל אנחנו מצווים להתחיל מבראשית באמונה ובתושייה דוגמת השם יתברך... התורה מסבירה לנו רעיון זה בבהירות: וכי ימום אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. ורש"י מוסיף: אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד. ואולי זהו העניין שלמדנו מדברי חז"ל: גדול המלווה יותר מן העושה צדקה

פרקים במחשבת הרב עמ' 23

יא. מילה טובה

ואם איני בעל ממון, אם איני יכול להלוות או לתת לעני, האם אני משוחרר מהתייחסות לעני?

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ

מה מוסיפה התורה במילה "לאמר"?

כי האמירה עיקר וטובה מן הנתינה שהרי הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בי"א ברכות (ב"ב ט ע"ב) וזהו לאמר לו דברי ריצוי ופיוס. וי"א לאמר פתוח תפתח. שיזרז גם אחרים על הצדקה ויאמר להם פתוח תפתח וגו'

כלי יקר פס' ד

הרגישות והפתיחות לזולת מתבקשות ממני כתכונות נפש, על כן אם אין לי אמצעים כלכליים עלי לעשות כל שביכלתי במטרה להקל על העני בדרכים אחרות. אכן, לעיתים מילה טובה מעודדת מסייעת ומעניקה כוחות לקום אף יותר ממתן מעות.

יב. ברכה בארץ

אם אדם שומע בקול ה', שמיעה פנימית נקייה, אזי הוא מממש את תפקידו כחלק מהייעוד המוסרי של עם ישראל בארצו, על כן, מצד אחד ברכת הארץ תלויה בשמירתה של מצוה זו, ומצד שני הגלות באה בעקבות נטישתה של השמיטה:

כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:

ומבאר ר' יוסף בכור שור:

כי ברך יברכך - ולא תפסיד בכך כלום. בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך - לכל אחד ואחד. לרשתה - כי לא תחלט ביד אחרים אם תשמרו השמיטה.

יג. עני ואביון

אכן תהליך של טהרת הנפש והחיים עובר על הציבור ועל מרכיביו, בעקבות שמירת השמיטה. לאור זאת עלינו להבין את הפסוקים הבאים:

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

האם באמת יתכן מצב בו לא יהיה עוד עוני? האם מצב זה מובטח אם תישמר שמיטת כספים? האם לא יהיו עוד פערים חברתיים בהם יש עשירים ועניים? כיצד מסתדרת הבטחה זו עם הכתוב האמור בסמוך:

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

על סתירה זו משיבים חז"ל באחמרם כי כאשר ישראל עושים רצונו של מקום לא יהיה בהם אביון אך כאשר אינם עושים רצונו של מקום יהיה בהם אביון. אך טרם השיבונו לשאלת היתכנות מחיקת הפערים באופן טוטאלי.

הגמ' במסכת שבת (קנא ע"ב) אומרת כי על אדם להתפלל שלא יבא לידי עניות משום שגלגל חוזר בעולם, ואם הוא לא בא, בא בנו, ואם בנו לא בא, בן בנו בא (קביעה זו כשלעצמה ממתנת את גאוות העשירות). על כך מוסיף רב יוסף ואומר כי מקובלים אנו שתלמיד חכם לא נהיה עני. שאלת הגמ' מתבקשת – והלא עינינו רואות תלמידי חכמים עניים! ומשיבה כי אף אמנם עניים הם, אולם אינם מחזרים על הפתחים. ממהלך הדברים נראה כי רב יוסף מבקש לומר לנו כי במקביל לתפילתו של אדם שלא יבא הוא או זרעו לידי עניות, ניתן להתפלל שיהיה הוא ובניו  תלמידי חכמים. אך אם באמת זהו הפירוש, מהו החילוק המהותי בין עניות לבין חיזור על הפתחים?

והא דת"ח לא מיעני, ר"ל אינו מחשב עצמו לעני, כי הוא שמח בחלקו ובמיעוטא דמיעוטא שיש לו על דרך ר' חנינא בן דוסא די לו בקב חרובין שהיה די לו באמת ונתפייס בזה, ומשו"ה לא מהדר אפתחים לבקש מזונותיו מבני אדם. ובזה נתקיימו ב' המקראות כי לא יחדל אביון מקרב הארץ דייקא שאנו רואים אביונים בארץ אבל אפס כי לא יהיה בך אביון שאדם בעצמו לא יהיה אביון כי יהיה שמח בקב חרובין שלו ואנחנו רואים ומכירים בעניו ולא חדל אביון מקרב הארץ אבל הוא איננו מרגיש כלל כי לא יהיה בך בעצמך אביון.

חידושי חתם סופר, שבת, שם

בדבריו הנפלאים חושף החתם סופר את טהרת הנפש, לא זו של העשיר בלבד אלא אף זו של העני. חילוק יש בין עני לבין אביון. עניות היא מצב אובייקטיבי של חיסרון. אך אביון הוא אדם תאב, אדם שחסר לו (ומבחינה זו יפה דרשו חז"ל על האביון שמידת הצדקה דורשת ליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ואפילו סוס לרכב עליו. תאווה לסוס הינה עניות סובייקטיבית למדי). כאשר נתרומם למצב בו כל  אחד מאיתנו, עשיר, עני או משכבת הביניים, ישמע בקול ה', יטהר את נפשו ואת מניעיה, אזי תחדל האביונות, גם אם תהיה עניות. אולי על כך אומרים תלמידי הגר"א כי חלק מאופיים של אנשי אמנה הוא מידות שוות:

ישוב ארצנו הקדושה בכלל ובנין ירושלים בפרט, צריך להיות במידות שוות, על פי חז"ל אין בן דוד בא עד שיהיו כל המדות שוות, אין בן דוד בא עד שיהיו כל השערים שקולים. ועל פי שיטת טפ"ף גינאות בדרשת חז"ל ב"ב עה... יהי שלום בחילך. וכתרגומו: בנכסיך. ואין שלום בר קיימא, רק כשיהיה שלום בנכסך במידות שוות. ובכדי לקיים בזה את כוונת הכתוב: כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, ועל פי הכתוב בצדקה תיכונני, היינו באופן שווה לכל נפש על פי הכתוב ושמתי משפט לקו וצדקה למשקולת, ועל ישוב ירושלים כבר אמרו חז"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ואין משכירין בתים בירושלים.

קול התור, תשנ"ד, עמ' 34

על דרך הפשט: השתוות, היינו שעל כל אחד להשתוות עם הכלל, לא להתנשא, לא להתגדל על אחרים לא בגשם ולא ברוח, וזו כוונת חז"ל אין בן דוד בא עד שיהיו כל המדות שוות, עד שיהיו כל השערים שקולים

שם, עמ' 104

הכתוב השני מבאר את הראשון. אין הכוונה בהכרח לשוויון חיצוני, לאיזו מיטת סדום כלכלית שעל כולם להתאים עצמם אליה, אלא מדובר על הנפש. יתכן ואדם יהיה עשיר ביותר, אך הוא לא יחוש כי הוא יצא מקו השיוויון עם הזולת בעקבות כך. יתכן ויהיה אדם עני אך הוא לא יהיה אביון בשל כך. בטהרה כזו המידות שוות. מתפקידם של אנשי אמנה, בעיקר בעת הגאולה, הוא לטהר את הנפש האישית והציבורית למידת שוויון המידות.

יד. דבר בליעל

אם הבנו נכון את מהותה של מצוות השמטת החובות בשביעית, ניטיב להבין את מגמתו של הלל הזקן בתקנו את הפרוזבול:

פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול

גיטין לו

את האיסור הזה מתאר הרמב"ם:

מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו' וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וגו' וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו' והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו':

אלא שמחשבה רעה, צרות עין ואטימות הלב, הינם דברים שבין אדם לעצמו. לא ניתן לזהותם מבחוץ. אדרבה, בדברים המסורים אל הלב נאמר "ויראת מאלוהיך". ובכל זאת עלינו לשים לב לכך שהתורה מכנה את מחשבת הלב המבקשת להימנע מלהלוות בכינוי "בליעל", כינוי זהה לעובד עבודה זרה (דברים יג). זאת משום שמבין מרכיביה של מצוות שמיטת כספים למדנו על שניים: ההכרה וההפנמה שהכסף ניתן לאדם כפיקדון בלבד מידי ה'. ואין הוא אלא מעין בנק במגמה להעביר הלאה את מה שניתן לסייע באמצעותו לאחרים. אמנם כאשר אדם חש כי הוא עשה את החיל לעצמו, היכן בא לידי ביטוי הקשר שלו אל אלוהים? מהי משמעותו של ניתוק ושכחה שכזו, אם לא מעין עבודה זרה?

המרכיב השני היא האחווה. התחושה כי בני אב אחד אנו, אל אחד בראנו, כי בנים אנו לעם אחד בעל מגמות וייעדים משותפים, אמורה לבא לידי ביטוי בהתחברות וברגישות לזולת. כשישראל ניצבים לפני ה' כאגודה אחת, הם מקבלים פני שכינה (תנחומא ניצבים אות א). וכשהאחווה מתפוררת על ידי האטימות האנוכית, קשה לשכינה להופיע בקרב ישראל. אף זה משרשיה של עבודה זרה.

הקשבה עמוקה וזכה למגמתה של התורה בפרשיית שמיטת כספים, הביאה את הלל הזקן לתקן את הפרוזבול. הלל מחפש כיצד לסייע להמשך העזרה ההדדית בקרב ישראל, כך שבאופן זמני דווקא ההימנעות מהשמטת החובות תסייע לנזקקים יותר מאשר ההשמטה גופה. אך הלל אינו עושה זאת מתוך מבט צר וזמני. הוא מתקן את התקנה דווקא על פי דרך התורה - הלא למדנו כי המוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט. אם כן תקנת הפרוזבול המיוסדת על הלכה זו, מיישמת למעשה את מגמת התורה בביטול תחושת האדנות וההתנשאות, באשר בית הדין הוא התובע ולא המלווה. כמובן, ככל שנעסוק ביתר העמקה בתוכנה של התקנה, נטהר את הלב באמצעותה.

טו. שמיטת כספים בעקבתא דמשיחא

בעת גאולתו של עם ישראל, חוזרים וניעורים גם כוחות הבניין החומרי של האומה. תחיית הקודש מבוססת היא על תחיית החול, ומקובלנו כי בונים בחול ואחר כך מקדישים.

ברוך השם זכינו שמדינת ישראל הינה בין המובילות בעולם בפיתוח מדעי וטכנולוגי, וכי היא נתברכה במיטב המוחות בשוק ההיי-טק והכלכלה. לעת הזאת קרואים אנו להיפתח אל דבר ה' הפונה אלינו במצוות השמיטה בכלל ושמיטת כספים בפרט. עלינו לזכור את ה' הנותן לנו כיחידים וכחברה כוח לעשות חיל, ובה בעת לבחון את האביונות שלנו – תרבות הצריכה, תחושות החסר, ומתוך כך את ההיבטים הרוחניים והנפשיים של הפערים החברתיים נוסח תקופתנו.

התעוררותם של הכוחות הטבעיים-החומריים של האומה מולידה קשיים רוחניים:

 מפני הנטיה החומרית היתרה, שאבדה את שווי המשקל לעומת הנטיה הרוחנית, הולכים עמים וכלים. בישראל שווי המשקל חקוק בעצם טבעו. אמנם זהו רק לענין שלא תשאר מחלת הנטיה היתרה קבועה באופן שאין לה רפואה, אבל פגיעה מפני הנטיה היתרה פוגעת בישראל, ועוד ביותר משאר האומות, מפני חריפות האופי שלו. האלילות, שפגעה בנו כל ימי התקופה הארוכה שעד חורבן הבית הראשון, היתה תולדה מנטיה חומרית יתרה, והיא קבעה ג"כ את תולדותיה באומה באופן המחולל מדות נשחתות רבות. בזמן הבית השני, שהאלילות נחלשה, יצאה הפגיעה הזאת להגלות בצורתה של שנאת חנם, שלא היתה שום תרופה למחלה כ"א ע"י שבירת האומה, באופן שלא יהי' לה ימים רבים מה לעשות בענינים חומריים בכללותה, ונשארה פנית האומה כולה, בכל ימי הגולה הארוכה, רק לדברים נשגבים ונאצלים. אמנם הנטיה היתרה היוצאת-מהשווי אל הרוחניות ג"כ מזיקה הרבה, עד שהיא מאבדת את ההוד האמתי מהרוחניות עצמה, מ"מ האומה בכללה לא הי' לה שום עסק חומרי מאז גלותה. והנה עתה בעת ההתעוררות של התחיה הלאומית היא לנו האות שכבר נתרפאה המחלה הכללית, באופן שכבר ניתנה רשות לאומה להיות לה שיח בענינים חמריים בכללותה. הנטיה הראשונה מההפלגה הרוחנית אל החמרית מוכרחת להיות בהפרזה קצת לצד האחרון, וזהו מקור חוצפא של עיקבא דמשיחא. מ"מ לא יארך הזמן של הנטיה הקיצונית הזאת, כיוון שביסוד האומה מונח שווי המשקל. ע"כ אך ינוח הסער וילכו הענינים לצד המעלה והמשקל הראוי. בעלי ההשפעה צריכים למצא את האורה הרוחנית, שיש בנטיה החמרית, ואת מטרתה הפנימית, וכפי מה שיגלו זה ברבים כן תתרפא מחלת החוצפא ותאבד את סימניה הרעים, ותתעורר האומה בכלל למציאותה הטבעית, ויגלה עליה הדר נשמתה.

אורות עמ' קנט

לעת כזאת התנבא הנביא ישעיהו (פרק ב):

וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו:

הנביא מתאר תקופה בה הישגי האדם ועוצמתו מתרבים ומתגדלים בארצו. הרחבת החיים הזו מתקשרת בפי חז"ל לפסוקי פרשת האזינו:

וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית (דברים לב טו) אלו שלשה דורות שלפני המשיח שנאמר (ישעיה ב ז) ותמלא ארצו כסף וזהב וגו' ותמלא ארצו סוסים וגו' ותמלא ארצו אלילים

ספרי על דברים לב טו

השומן, המותרות, הם הפרת האיזון של הכחות החומריים והמשאבים הכלכליים – כסף וזהב, סוסים, אלילים. כיצד נתמודד עם תופעה זו?

וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם: בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ: עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל:

הנביא מדבר על השפלתה של הגאוה, על פחדו של אדם מפני הופעת ה'. פחד זה מביא את האדם למעשה הבא:

בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים:

בפסוק זה הנביא מקשר בין האלילים לבין הכסף והזהב, לאמור כי יתכן מצב בו הישגיו של האדם מעבירים אותו על דעתו והוא סוגד להם, מעריץ אותם ומשתעבד להם, כפי שתואר לעיל על שכחת ה' הנותן כח לעשות חיל.

בתקופה שלפני ימות המשיח אכן תתפתח העצמה האנושית והישגיה. ומי שיתבונן מבחוץ, יחוש את הדחיקה כביכול של העניינים הרוחניים ומטרות ערכיות ויראה כאילו האדם כבש את העולם. אולם יום יבא, יום ה' והדרת גאונו, ויתבאר עד כמה ריקנית היתה הגאוה, עד כמה חסרי חיים הם האדם והחברה אשר מתנתקים ממקורם האלוהי. עד כמה משחית הוא השעבוד לממון ולרכוש, ועד כמה זקוקה האנושות למקור מחיה ומכוון, המציב חזון ומעניק טעם לחיים.

לימוד תכניה ומגמותיה של השמיטה בכלל ושל שמיטת כספים בפרט יש בו בכדי ליתן כלים להתמודדות ולצמיחה בידינו, סם חיים ותרופה למחלות החברה של עקבתא דמשיחא.