שנת שבתון יהיה לארץ ולנפש - שיעור 2

המאמר עוסק במהותה של שנת השמיטה כשנת שבתון לא לארץ בלבד כי אם ליושביה – מה עושה ציבור ומה עושה יחיד בעת שהוא מניח ידו מעיסוקו העיקרי וממקור פרנסתו.

הרב חן חלמיש | תשפ"א
שנת שבתון יהיה לארץ ולנפש - שיעור 2

דף מקורות להורדה>>

ראשי פרקים:

הקדמה

מפני חטאינו גלינו מארצנו?

ממלכת כהנים וגוי קדוש

דירה בתחתונים

שבת ציבורית-ממלכתית

מה עובר עלינו בשנת השמיטה?

לימוד התורה בהמון

מפני חטאינו גלינו מארצנו!!!

עת גאולה!!!

סיכום

 

הקדמה

מצוות שמיטה הינה מצווה בעלת היבטים אישיים והיבטים ציבוריים. די בכך שלשם חיובה וקיומה של מצוות שמיטה מן התורה על הארץ להיות במצב שכל יושביה עליה (ביטוי הזוקק בירור כשלעצמו, הן מצד הניסוח התולה את התנאי בארץ ולא בעם והן מצד התואר יושביה לעם ישראל) על מנת להבהיר באופן חד משמעי כי מדובר כאן במצוות העם. אולם, במסגרת קיומה של מצוות השמיטה נדרש כל אחד מישראל לעבור שנה מיוחדת הדורשת כוחות גוף ונפש. 

בסוגיה זו נעסוק במהותה של שנת השמיטה כשנת שבתון לא לארץ בלבד כי אם ליושביה – מה עושה ציבור ומה עושה יחיד בעת שהוא מניח ידו מעיסוקו העיקרי וממקור פרנסתו.

עיסוק בסוגיה זו משמעותי ביותר דווקא בתקופה בה גוברות ההישגיות והתחרותיות, והאקלים הדרוויניסטי מושל בכיפה. מבחינה זו מה שיילמד להלן על שנה זו כלפי איש האדמה מהווה קריאת כוון לכל בעל מקצוע, משום שדבר התורה אלינו דרך מצוות השמיטה מציב סולם עדיפויות חדש ועמוק הרלבנטי לכל עיסוק באשר הוא.

מהלך הלימוד

א. מפני חטאנו גלינו מארצנו?

"מפני חטאנו גלינו מארצנו" – חטאים גרמו לעם ישראל לצאת לגלות, זהו פשוטו של משפט זה הנישא בפינו בתפילות המועדים. אלא שעיון שני במשפט זה מעלה את השאלות: אלו חטאים יכולים לגרום לגלות בכלל ולגלות כה ארוכה בפרט? מה חטא הדור ה-15 שבגלות שאף הוא נותר בגלות? כיצד מתקנים חטאים אלו, וכיצד עוזר תיקון של דור אחד לחטאיו של דור אחר?

שאלות אלו ודומות להן מבהירות לנו כי אין להבין משפט זה כפשוטו וכי חז"ל התכוונו בתפילה זו לרעיון עמוק יותר.

ב. ממלכת כהנים וגוי קדוש

לעם ישראל ישנו יעוד בעולם, יעוד שלשמו נבראו שמים וארץ – "בראשית ברא אלהים - בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראה ראשית" (רש"י לבראשית א,א ע"פ מדרש רבה). את הייעוד הזה מגדירה התורה ברגעים הקודמים למתן תורה:

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

את אופיו של עם ישראל מגדירה התורה בשני מרכיבים, קרבת אלוהים וחוקים צדיקים:

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו

וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם

לאור אפיון זה יכול עם ישראל לקיים את ייעודו. נרחיב מעט את הדברים:

מה פירושו של הביטוי: ממלכת כהנים וגוי קדוש?

ממלכה היא צורת חיים של עם, בעל יכולות מדיניות וחברתיות, כלכליות ובטחוניות. ממלכה פירושה קיומם של כל צורות החיים הנדרשות להעמדת חברה תקינה: פועלי מע"צ, אנשי חינוך, אנשי חזון, אנשי כלכלה, אנשי ביטחון וכד'. מהי אפוא ממלכת כהנים? מהו גוי קדוש?

על כך משיב הרב קוק בדבריו הבאים:

בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרא בשם הרעיון האלהי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה-פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר "ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". זוהי השאיפה, שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחמריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה האלהית, ולהצליח בזה את כל האדם כלו. למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידיאה האלהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור-חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי-קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית , הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם.

אורות עמ' קד

ג. דירה בתחתונים

ישנן מדרגות חיים שונות – דומם צומח חי ומדבר. אך ישנה הופעת חיים נוספת והיא עם. עם הוא ציבור שלם בעל נשמה היסטורית-כללית הבאה לידי ביטוי בחיים לאומיים, בחיים מלאים התעסקות עם אידיאלים, חיים שהנושא שלהם – לטוב ולמוטב – הוא יחס הקודש והחול, יחס החומר והרוח, הערך האלוהי של החיים.

אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ברא את האדם וצוה אותו ואמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו

מדרש תנחומא נשא פרק טז

הקב"ה מבקש מהאדם ["אדם אתם", (יחזקאל לד), – אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם! ע"פ בבא מציעא קיד ע"ב במשמעות הלכתית אך מיסוד ההתבוננות הפנימית] שיבנה לו דירה בתחתונים, כלומר שיהיה העולם הזה מקום בו יכולה השכינה לשרות. מה פירושה של דירה זו?

העולם הזה הוא עולם שיש בו עבדות ושיעבוד, עולם שיש בו דמיון מתעתע, שיש בו קנאה ותחרות, יצרים רעים, מתחים, קשיי פרנסה ומחלות, ועוד (עיין מסכת שבת דף פח ע"ב-פט ע"א). בתוך עולם כזה שתחומו מתחיל מהנפש האישית – בעלת מידות הדורשות סדר ותיקון, בעלת יצרים הדורשים איזון ומימוש טהור, כוחות אדירים התובעים את תפקידם, וממשיך התחום אל החיים הציבוריים עלולי תאוות שלטון, חומרנות, קנאה, תחרות ומתירנות, וכל מה שמתרחש בחיים האישיים לובש עוצמות אדירות פי כמה בחיים הלאומיים, משום שהחברה מעצימה את סכנת הרשעה, הרוע והתאוות, עולם כזה הוא עולם מסובך ומורכב עד מאד.

תיאור זה מאפיין חיים לאומיים של עמים רבים שלא מעט מהם הגיעו בשיאם ללאומנות, לפאשיזם ואף לנאציזם, מתוך כל האמור לעיל.

בעולם כזה מבקש הקב"ה דירה, הוא מתאווה לכך שחיים אלו יקבלו אופי אצילי, טהור, זך ונקי. ישנן דוגמאות מוצלחות לאנשים מיוחדים ואציליים שהצליחו לחיות את חייהם מתוך טוהר מידות, איזון כוחות החיים ואידיאליזם צרוף. אולם אין דוגמאות לעמים אשר הצליחו בכך. חיים חברתיים שיש בהם כלכלה וביטחון, סעד ורווחה, תרבות וחינוך, לא מומשו עדיין באופן הראוי להם. לשם כך קורא הקב"ה לעם ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שליחים המכהנים בתפקיד) וגוי קדוש". ובצמידות לכך: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

עוד מימי אברהם ("ראשית מטעו") עלתה השאיפה הזו לסדר היום האנושי: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח) ובלשונו של הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק נא) על האבות:

כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם - להמציא אומה שתדע האלוה ותעבדהו

וכן בתקנת השבין לר' צדוק הכהן מלובלין אות ו':

שזה כל ענין האבות להעמיד אומה שלימה עושי רצון ה'

כך כותב גם השם משמואל בפרשת יתרו - שנת תרע"ח:

דהנה ידוע דג' אבות הם מאירים ללב ישראל וכל דעה ישרה ומדה נכונה בישראל מינייהו הוא, כי הם ע"ה כל ישעם וכל חפצם להעמיד אומה שלימה וקהל ועדה קדושה עובדי השי"ת

החידוש הזה מלווה את עם ישראל כל ימיו. שלוש המצוות שנצטוו ישראל עם כניסתם לארץ מלמדות על הייעוד ותכניתו: א. העמדת מלך -  חיים ממלכתיים ציבוריים בעלי כל הופעות וצורות החיים, בקרקע חיים מיושבת בכל מרחביה. ב. הכרתת זרעו של עמלק – המלחמה עם הרוע בעולם, הכרתת כל בדל של רשעות כלולה בייעוד של עם ישראל להשליט את שלטון הטוב המוחלט בתחתונים. ג. לבנות את בית המקדש – לייסד בית חיים, בית קדושה המהווה מקום המפגש בין עליונים לתחתונים – צוואר החיים הלאומיים והאנושיים.

ד. שבת ציבורית-ממלכתית

כל זה עומד בבסיס חזון החיים של עם ישראל. הקשיים לממש חזון זה הינם אדירים ועצומים, החזקת החיים הציבוריים בטהרתם זוקקת מערכת מוסרית בקנה מידה אחר לגמרי מזה של חיי האדם הפרטי. בדיוק לשם כך צוותה התורה על מצוות השמיטה.

"היחיד מתנער מחיי-החול לפרקים קרובים - בכל שבת. "באה שבת באה מנוחה", מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים, "ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך", ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים רוחניים, כפי טבע-מקורה, "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכנור". "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם!" יום קדוש, אשר בו תתגלה נטית האומה - הנטיה של החיים האלהיים כמו שהם - ביחידיה אות היא לאומה, שיש בסגולת נשמתה צורך ויכולת להתענג על ה' - ונעם אלהי, המתכנס לנקודה רוחנית של נשמה-יתרה, שרוי בלבו של כל יחיד מבניה.

רבות נאמר ונכתב להסברת טעמה של השבת. כאן נוקט הרב קוק בדרך הבאה: השבת היא יום בו אדם מתנתק מעולם העשייה, הוא משתחרר מכבלי החומר, מקשיי הפרנסה ומהמתחים הנפשיים המלווים את העשייה החולונית (עד כדי כך שחז"ל אמרו כי על אדם להיכנס לשבת מלווה בתחושה כאילו כל מלאכתו עשויה – ילקו"ש שמות כ רמז רצו), ונפשו נפתחת לחיפוש האמתי של חייו. נפשו של אדם מישראל, שואפת בטבעה אל על, יש בחייו ערך מוסף של חיים רוחניים בעלי רגישות רוחנית-מוסרית אחרת. השבת באה על מנת לתת לאדם את ההזדמנות לחזור ולהיחשף לטבעו – זוהי המשמעות של הנשמה היתירה.  אין כאן מקום להאריך, אך ניתן לעקוב אחר מבנה השבת, על כל הלכותיה, ולחזות כיצד מגמה זו שזורה במצוות השבת.   

אמנם גם לאומה יש נפש משלה, יש לה דינאמיקת חיים עצמאית. נבאר קביעה זו.

לעיתים עולה השאלה, כיצד זה לא קלטו היהודים את ענן השואה שהתקרב אליהם, ולא עשו דבר על מנת להימלט מאירופה. אמנם תשובות רבות ומגוונות לשאלה זו, אך דומה כי ניתן לחוש היום משהו מהדינאמיקה הזו בחיינו. למשל, במהלכה של מלחמת הצפון, מלחמת לבנון השנייה, לא פסקה התקשורת מלהזכיר כי שש השנים שחלפו מן הנסיגה מלבנון, שנשאו אופי שקט, היו שנים של שקט מדומה, בעוד הכל ידעו כי אויבינו הולכים ומתחמשים. אך אם זה כל כך נכון, מדוע שתקו כולם? הדבר מזכיר את מה שאירע לממשלה ולצבא ערב מלחמת יום הכיפורים. כל זה אומר כי יתכן מצב בו משתלטת קונספציה מסוימת על דרך ניהולה של אומה שלמה, משום שישנה נפש ציבורית המעצבת אף את התנהלות היחידים, המישרים עימה קו ולו בתת-מודע.

דוגמה נוספת.כולם יודעים וחשים כי מצב החינוך במדינה זוקק שינוי מן היסוד, אך כחברה אנו מתבוססים בביצה החינוכית ולא יוצאים ממנה. מה מונע מאיתנו פשוט להציף את הדברים ולהתקדם? אין זאת אלא שלחברה יש את הרתוקות שלה, את הדינאמיקה משלה, ואת התהליכים שלה, המובילים אותה לעיתים אף שלא ברצונה למחוזות בהם לא הייתה רוצה לבקר.

לשם כך באה השבת של האומה!

האומה, כאומה, מחדשת את כוחותיה. האומה, כאומה, אומרת אמירה ערכית-חברתית משמעותית. אין זה עוד עסק של אדם זה או אחר, אלא אקלימה של החברה כולה. יש לעם ישראל יעדים, יש לו חזון, אך יותר מכך יש לו אופי! שנת השמיטה מאפשרת לו שחרור מהרתוקות החברתיות הרגילות, וחשיפת מעיין החיים הפנימי של החברה. דוגמה לכך ניתן לראות במערכת היחסים החברתיים. חברה רגילה מקיימת יחסים בינאישיים על בסיס פונקוציונאלי או נימוסי. אמנם ישנם קשרי נפש (כחלוקתו של הרמב"ם בביאורו לאבות א ו) אך לרוב בסיסם מונח על הקרקע האנושית. עולמה של האמונה מחנך אותנו להבניית הקשרים החברתיים על הבסיס האלוהי, על אהבת צלם אלוהים שבחבר, על פגישת המגמה האידיאלית המשותפת של חיינו, שמקבלת הזדמנות להופיע דרך החברות שלנו. כך תיקנו חכמים שיהיו שואלים בישראל איש את רעהו שלום בשם ה' – שהרי שלום הוא שמו של הקב"ה (עיין למשל אור החיים על הפסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה'. דבריו של המשך חכמה לפרשת אמור ד"ה חוקת עולם לדורותיכם; ביאורו של הרב קוק, עין איה, למסכת ביכורים; עין איה ברכות פרק ט אות רעא; עין איה שבת פרק א אות יג) . שנת השמיטה יוצקת, איפוא, את המשמעות המקורית לכל הקשרים החברתיים החיוניים כל כך לקיומה ולהנעתה של אומה שטיבעה הוא הטבע האלוהי, כפי שפתחנו את לימודנו. 

וכך ממשיך הרב:

את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלהית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלהי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי- החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי-צבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות-החיים המוסרית, והנגוד, המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפיה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלהי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה, שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים - הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת, על מכונה, לידי עליתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התכן האלהי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.

הקדמת הרב קוק לספרו שבת הארץ

כפעולת השבת בעולמו הנפשי של היחיד, כך פעולתה של השמיטה בעולם הציבורי, בשדה הלאומי.

יתכן שחברה תציב לעצמה חזון נישא וסולם ערכים הנגזר ממנו, אמנם אילוצים, קשיים, התרחקות מהמעיין הפנימי יביאו את החברה להתנתק מן החזון. או אז הגולם קם על יוצרו. המערכת עובדת אך בלא הכוונה, אין קנה מידה ערכי המנווט את עוצמתה של החברה וזו שועטת במדרון אלי פחת...

ה. מה עובר עלינו בשנת השמיטה?

כמה בירורים על אדם ועל חברה לעבור במהלך שבתון שכזה. הראשיים שבהם באים לידי ביטוי, כפי שמדייק הרב קוק, באיסורים שבפירות שביעית:

  1. לאוכלה ולא לסחורה - המנוחה מהמרוץ הכלכלי והרכושני, ההישגי והתחרותי. טבעו של משא ומתן ושל מסחר להגביר את התחרות והקנאה הבינאישית (במיוחד בימינו בהם כל עסק הופך מיד לרשת, וישנן קשרים גלובאליים בין העסקים כולם וכלכלות המדינות כולן. התחרות מתעצמת, ובכך עלולים להפוך עובדי החברות לעבדים של ממש. וכבר אמר מי שאמר כי ההי-טק הינה העבדות המודרנית – עבדות בכלוב של זהב). העבודה והשקעת מירב האנרגיות הנפשיות בפרנסה, בהגדלת הרכוש וצבירת הממון עלולה להסיט את האדם והחברה מערכי היסוד שלה, וכתוצאה מכך משתנים סדרי העדיפויות ומקבלים פנים חומריות ונמוכות קומה. הפקר הפירות למשל, מעמיד את כולם במעמד שווה, מסיר את ההקפדה ותשומת הלב הרכושנית ופותח את הנפש איש אל רעהו. (לסעיף זה שני פנים, האחד עוסק במעגל הנפשי הפנימי של האדם – היחס בין המרכיב החומרני לבין המרכיב הערכי בחייו, והשני עוסק במעגל החברתי – היחס בין אדם לחבירו – חסד, רגישות, התחשבות וכד'. על כך נרחיב בשיעור הבא בע"ה)
  2. לאוכלה ולא להפסד – עין טובה והכרת  הטובה למה שזכינו לקבלו. בכמה מקומות בתורה (במיוחד בדברים פרק ח) חוזרת התורה על החשש פן ישכח האדם לשם מה הוא נמצא כאן על הארץ הזו ומי נותן לו את הכוח לעשות את החיל שלו. ניפוח האגו ושביעות הרצון העצמית הגואה, מביאה את האדם לגסות הרוח עד כדי היכולת להפסיד את פירותיו. אלו הם מאפיינים של חברת שפע שבאה לידי זלזול באוכלין (עיין תענית כד ע"ב). על כן בא הציווי שלא לנהוג שום דבר שעלול להביא לידי הפסד פירות שביעית. אל פירות אלו מתייחסים בהערצה, בקדושה. אלו הם הפירות שה' נתן לנו בחסדו, אין הם הפירות שלנו אלא שלו, וברצונו נתנם לנו. יש בהתנהגות זו בכדי לבסס תרבות צריכה חדשה, המתמקדת בשאלה מה אדם צריך באמת ומה בגדר מותרות, שהרי אל הנצרך מתייחסים בכבוד ואל המותרות בדרך כלל מתייחסים בזלזול. במישור רחב יותר, שנת השמיטה כולה מכוונת את עיניה של האומה בכללה ועיניו של היחיד כלפי מעלה: "וזכרת כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות את החיל הזה". זכירה זו הכרחית לשם קיומה של מצוות השמיטה, ולקניית הביטחון הגדול בה' שערב שנת השמיטה ישלח ברכה ביבול לשלוש השנים הבאות.
  3. לאוכלה ולא למלוגמא – חזרה לטבעיות החיים, לאיזון ולהרמוניה רוחנית וחומרית. אם ישנו איסור להכין מיני רפואה מפירות השביעית, משמע התורה מבטיחה כי שנת השבע תפחית באופן משמעותי את התצרוכת הרפואית. המתחים הכלכליים, חוסר האיזון הנפשי והרוחני המתפתח תוך כדי מרוץ החיים ושטף הזמנים, מגיע עד ועד בכלל המצב הפיזיולוגי של כל אחד ואחד. בחברה המודרנית שלנו אנו חווים את הבעיה הזו בשיא חריפותה, עד כדי כך שתוספי מזון, תרופות פסיכיאטריות ושאר מיני שיטות טיפוליות, משתלטים עלינו - כל זאת על מנת להבטיח חיים רגועים... אולם התורה מדברת על שידוד מערכות משמעותי. שנה בה חוזרים אל הטבעיות שלנו, אל ערכי היסוד המשמעותיים שלנו, היודעים לתת לכל כוח בחיים את מקומו הטבעי. אדם נפתח מחדש אל המשפחה ואל החברה, הוא מתחיל לקבל איזונים חוזרים והנפש מתרוננת.

כל המרכיבים הללו שייכים לעולמו של היחיד, אולם הם מעצבים חברה. אין בכחה של השבת האישית להפוך מהפיכה בשדה הלאומי. את זאת עושה השמיטה! (תהליך זה הינו כה משמעותי עד כדי כך שהמדרש מעלה אפשרות על פיה לא תהא נוהגת שבת בראשית במהלך שנת השמיטה. זאת אולי משום שהתדר הציבורי-חברתי הוא הכובש את מרחב החיים, על פי מה שלמדנו)

ו. לימוד התורה בהמון

שלושת מרכיבים אלו מלווים במהלך השנה בלימוד תורה בהמון. חבורות חבורות יושבים אנשי מעשה ולומדים תורה. הטבע הישראלי חוזר למקומו הראוי לו:

יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחש לכל חטא ועון מצד התורה והמצוה מורשה קהלת יעקב. ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם ע"י תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים, וקביעת עתים לתורה להמון הרחב.

(אורות התשובה ו, ג)

דברים שנשכחו במרוצת השנים הקודמות, חוזרים בשנת השבע לטבעיותם, כשבשיאו של תהליך זה באים האנשים הנשים והטף למעמד מתן תורה המתחדש של ההקהל.

ניתן להרחיב רבות במה שמתרחש בשנה זו, אך כללם של דברים הוא שאחת לשבע שנים נפתחות הסתימות, נמתחים המיתרים והמנגינה נעשית מכוונת מחדש, העם חוזר לאופיו השורשי. (אין כאן המקום להאריך אך נציין כי יש מקום לעסוק במצוות היובל בהקשר שאנו עוסקים בו כעת. עיין בהקדמה לשבת הארץ.)

ז. מפני חטאינו גלינו מארצנו!!!

מה יעבור על עם ישראל במידה ולא ישמור את השמיטה? כיצד תושפע נפש האומה, ערכיה, החזון, החיים הציבוריים, החברתיים והאישיים, אם לא תיווצר הזדמנות כזו האמורה להשיב לה את עצמיותה?

(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ: (לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: (לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: (לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:

(ויקרא כו)

גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם... עַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ     

(אבות ה, ט)

בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן                             

 (שבת לג)

החטאים שבשלהם גלינו מארצנו הם השמיטות שלא קיימנו!

כאשר עם ישראל שמט מצווה זו מידיו שוב לא חידש את ערכיו, לא ריענן את חייו. כך, במהלך דורות רבים נוצרו חסימות רבות, פער גדול הלך והתגבש בין פנימיות החיים הישראליים הרוחניים לבין חיצוניותם החומרנית. אט אט איבד עם ישראל את עצמיותו וזנה אחרי אלוהים אחרים! אין זה חטא של איש אחד ולא של דור אחד, זוהי מציאות חיים שנוצרה בשל אי-התאמתם של החיים לטבע האלוהי שלהם, התאמה שלשמה נצטווינו במצוות השמיטה. במצב כזה עומדת עוצמתם של כוחות החיים הלאומיים, המלכות וכל תוקפה, לרועץ. כל מה שניתן ביד האומה לשם תיפקודה כממלכת כהנים וגוי קדוש, רק מפריע לה במצב זה. בדלית ברירה, גולה האומה מארצה על מנת להשיב לעצמה את כוחה המוסרי-רוחני. היא משילה מעל עצמה את המסגרות הממלכתיות "מאונס שיש בו רצון פנימי" (אורות המלחמה ג), ומחדשת את כוחותיה במהלך גלות ארוכה. אשר על כן אין עונשה של השמיטה במניעת יבול הארץ בלבד, אלא עונשה מגיע עד לכלל גלות של ממש.  

ישראל בגולה עזב את דאגתו מכל עניני-חול מצד כללות האומה. שם את עיניו ולבו רק בשמים ממעל. לבו לא הלך עוד להרבות חיל, רכב וסוס, ככל גוי על אדמתו ובכלל לא היה עוד לכלל האומה שום עסק חמרי, יחד עם זה חדל לעגב אל כל תזנוני הגוים הרבים. ורוח-ה' החל לפעמו להשכיל אל ערך האדם ומעלת נשמתו, וכן להוקיר ביחוד את ערכה הרוחני של האומה ויתרונה האלהי. התורה נתחבבה עליו מזהב ומפז רב כבימי-נעוריו הטובים. על קדושת האמונה והמצות יצא להורג בשמחת-לבב. עיניו ולבו, אשר היו בשמים תמיד, העלו ארוכה לכל משובות החיים הלאומיים ולכל פשעיהם. ומעת אשר התרחק מארצו פנה תמיד אליה, - אבל לא במבט גס, לא ככל שוכן-בית-חמר המשתוקק אל ארץ מכורתו מפני שהיא משביעתו לחם ומספקת לו את חפציו החמריים, כי בעינים מלאות חבת קדש הביט אליה, אל סגולתה הפנימית המתאימה לתשוקה האלהית אשר החלה לשוב לתוכו.

הקדמה לשבת הארץ

רק הקב"ה ונשמת ישראל הפנימית יודעים אימתי הגיע עת לחננה, אימתי בא התיקון הפנימי לידי תכליתו כך ששוב ניתן לחזור ארצה ולחדש ימים כקדם.

וכך חותם ספר דברי הימים:

 (כ) וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס: (כא) לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה: (כב) וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: (כג) כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל:

מה שעמד ביסוד הגלות, ומה שאפשר את ראשית הגאולה הוא ריצוי הארץ מתביעת שבתותיה.

כך הדבר נוהג אף בגאולה האחרונה:

"קץ ישועה נסתם חרך". "לבא לפומא לא גליא". מי בא בסוד ד' לדעת מתי הטהרו כליל הארץ והגוי מטומאת הנדה אשר להם, מתי שב הרוח, המסתתר בעצמותו ונגלה בפעולותיו, כפי מדת הכשרת המצבים החיצונים המכשירים את התגלותו באומה ובארץ, - אל טהרו וחסנו, ומתי הגיעה עת דודים, אשר בהתחבר האומה והארץ יחד יפעל כל אחד מהם על חברו לטובה ולברכה, ולא, כאשר היו בימי החשך, - אין אתנו יודע עד-מה. ובכן עינינו נשואות לחזות את חביוני-המסתרים במקום-רואים, בחזון קץ המגולה, אשר חכמים מאז הביעו: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא". "ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם, והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כולה, ונושבו הערים והחרבות תבנינה, והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו והושבתי אתכם כקדמותיכם והטיבתי מראשתיכם, וידעתם כי אני ד'".

הקדמה לשבת הארץ

ח. עת גאולה!!!

כאשר עם ישראל קם לתחיה ומתנער מעפרות הגלות, בעת אשר הארץ מאירה פניה לעם אשר נקרא "יושביה" משום שמהותו היא שייכותו לארץ חייו, הארץ נותנת פירותיה בעין יפה לעם ה' כי קרב לבוא (סנהדרין צח).

נתינת הפירות מורה כי סרה גזירת השממה מהארץ, חזרתו הפילאית של עם ישראל לארצו מלמדת כי עם ישראל תיקן במהלך הגלות הארוכה את הפגמים הפנימיים שבשלהם גלה מארצו. אמנם טרם הגענו לחיוב מלא של השמיטה, כמצווה דאורייתא (לרוב השיטות), אולם קיומה של השמיטה באופן ציבורי מונח כעת לפתחנו.

ט. סיכום:

משני כיוונים מרכזיים עלינו לבוא לשנה זו: א. כיצד אנו משיבים את השמיטה למקומה? כיצד אנו משיבים לעם היושב בציון את המצווה הזו שהוא כה זקוק לה מבחינה ציבורית ואישית? לשאלה זו יש פנים רוחניות, חברתיות, כלכליות ואף ביטחוניות. ב. כיצד אנו מחנכים את עצמנו ואת החברה להיחשף לצימאון לשנת שמיטה, לחוש את המצוקה שבחסרונה. לאן מתדרדרת חברה שאין לה שמיטה? אילו מתחים כלכליים לוחצים ואילו שחיתויות מתפתחות כתוצאה מחיים שחוקי חזון וערכים?

על כל זאת ועוד חלה עלינו החובה להתחנך ולחנך לחיים שיש בהם שמיטה!