עקירת עץ שעלה מאליו

עקירת עץ שעלה מאליו

מה קורה כאשר בעקבות תנאי מזג האוויר עץ המאכל שהיה שתול בגינה הזריע את עצמו בכל רחבי הגינה ולפתע גדלו להם עצים המפריעים ליתר הגידולים שבגינה? האם מותר לעקור עצים צעירים אלו? ואם אכן מותר, האם יש צורך לבצע את העקירה דווקא ע"י מי שאינו יהודי?

הרב נתנאל אוירבך | אמונת עתיך 122 (תשע"ט), עמ' 59- 64

שאלה

יש לי עץ זית בגינה. בעקבות תנאי מזג האוויר נזרעו זרעי העץ בין הצמחים והעצים. עם הזמן הזרעים נבטו וצמחו, וכעת הם מצרים ליתר הצמחים והעצים בגינה. האם ניתן לעקור אילנות צעירים אלו?  

א. איסור השחתה באילן העולה מאליו

הרב יוסף דוד זינצהיים[1] הביא ראיה מן הגמרא שאין איסור 'בל תשחית' באילן העולה מאליו. במשנה מתואר ש'שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו',[2] ובמקרה זה מבארת הגמרא שאין בעל העצים יכול לדרוש את עקירת העצים משדה חברו משום יישוב ארץ ישראל.[3] הראשונים כתבו שיכול בעל השדה לומר לבעל העצים ליטול את עציו משדהו.[4] בביאור הדין כתב ה'בית יוסף' שאין במקרה זה משום יישוב ארץ ישראל, משום שאין מחייבים את בעל השדה להשאיר בשדהו את עצי חברו.[5] נשאלת השאלה: כיצד מתקבלת טענת בעל השדה לעקירת עצי חברו משדהו? הרי בכך הוא עובר על איסור השחתת עץ מאכל?![6] וביאר הרב יוסף דוד זינצהיים:

דדוקא באילן שנטעו במתכוון איכא איסור, אבל זה שבא לכאן ע"י סיבה ובלא מתכוון ליכא איסור כלל ליקח האילן. ולהכי יכול לומר בעל הקרקע איני רוצה באילן ורשאי לעקרן.

מדבריו מבואר שאין איסור עקירה באילן שניטע מאליו, ולפיכך יכול בעל השדה שהאילן שנעקר מצוי בו לומר לבעליו ליטול אותו. אולם ניתן לדחות ראייה זו שייתכן שמדובר במקרה בו בעל השדה רוצה לעתיק את העצים ולא לעקור אותם.[7] במקרה כזה, של העתקה עם גוש אדמה, ישנם הרבה פוסקים הסוברים שאין בכך איסור השחתה אלא המשך של המצב הקיים.[8]

שאלה דומה לנד"ד נשאל הרב יאיר חיים בכרך: 'על דבר אילן אפרסקין שעלה מאליו בחצירו ומאפיל עליו חלונו, אי שרי למקצייה'.[9] בתשובתו הוא מתיר לעקור אילן זה רק משום שלא אסרה התורה אלא דרך השחתה שלא לצורך, אך במקרה המדובר, שהאילן מזיק לו, אין בעקירתו משום השחתה. מתוך דבריו עולה שסיבת היתר העקירה היא שהמעשה אינו מוגדר כהשחתה, ולא שאילן העולה מאליו אינו נחשב לעץ מאכל כלל.[10]

לפי דבריו נמצאנו למדים שאסור לעקור אילן העולה מאליו כאשר אינו מזיק לבעליו. גם הרב משה חיים גרינפלד[11] העלה שאלה זו, וכתב להתיר לעקור אילנות אלו משום שאינם מוגדרים כעץ מאכל מטעם שלא ניטעו ע"י אדם אלא מאליהם.[12] לדעתו סיבת היתר העקירה אינה תלויה בכך שהאילן מזיק לבעליו אלא בעצם הגדרת אילן העולה מאליו שהוא כאילן סרק שאין בו איסור השחתה כלל.

ב. הגדרת עץ מאכל ביחס לאיסור השחתה

ייתכן ששורש המחלוקת נעוץ בשאלה בסיסית – האם הגדרת עץ מאכל ביחס לאיסור השחתה היא הגדרה אובייקטיבית שאינה תלויה כלל בדעת האדם, והוא אינו יכול לשנותה מעץ מאכל לעץ סרק במחשבה, או שמא היא הגדרה סובייקטיבית התלויה בדעת האדם, והוא יכול באמצעות מחשבתו להגדיר עץ מאכל כעץ סרק.

בשאלה זו נחלקו הפוסקים. ביחס לדין ערלה נפסק ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' רצד סעי' כג):

הנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה, אלא להיות גדר לשדה או בשביל העצים לשרפן או לבנין, פטור'.[13]

נשאלת השאלה: כיצד ניתן להשתמש בקורות העץ לשרפה או לבניין? הרי בכך עובר על איסור השחתה?! במענה לשאלה זו נאמרו שני תירוצים שונים, ומהם נוכל ללמוד לשאלתנו. ישנם פוסקים הטוענים שיש הלימה בין דין ערלה לדין השחתה, וכשם שאין איסור ערלה בפירות אילן שניטע לצורך שימוש בקורותיו, כך אין איסור השחתה בעקירתו.[14] הרב מרדכי דב פרידנטל מברסלב[15] הוכיח כן מדברי התורה 'רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת'.[16] כלומר יש צורך בידיעה ודאית שהעץ אינו עץ מאכל, כמו במקרה שנטע לסייג ולקורות, שנתון למחשבתו וליבו של האדם, ורק אז 'אתו תשחית וכרת', ואין בכך איסור השחתה. לדעה זו, הגדרת עץ מאכל לעניין השחתתו היא הגדרה סובייקטיבית התלויה בדעת האדם, היכול באמצעות מחשבתו לקבוע את מעמדו ההלכתי של העץ כמו ביחס לדיני ערלה.[17] לעומת זאת יש פוסקים הטוענים שיש להבחין בין דין ערלה לאיסור השחתה. הרב צבי הירש חיות[18] דחה את דברי הרב פרידנטל בטענה שדין ערלה אכן תלוי במחשבת האדם בעת הנטיעה, כדברי התורה ביחס לדין זה: 'ונטעתם כל עץ מאכל'.[19] על כך יש לימוד מיוחד של חז"ל בירושלמי (ערלה פ"א ה"א) 'ונטעתם כל עץ מאכל – את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים – פטור'. וביאר הגר"א שצריך שתהיה הנטיעה לשם עץ מאכל, אך אם נוטע לייעוד אחר – פטור מן הערלה. לעומת זאת דין השחתה אינו תלוי במחשבת האדם בעת הנטיעה, שהרי התורה התבטאה באופן סתמי 'עץ מאכל',[20] להורות שאיסור השחתה תלוי במציאות העץ ולא במחשבת האדם. לדעה זו, הגדרת עץ מאכל לעניין השחתתו היא הגדרה אובייקטיבית שאינה תלויה כלל בדעת האדם, והוא אינו יכול לשנות את מהותו של עץ מאכל לעץ סרק במחשבה. לפיכך, אמנם הנוטע לסייג ולקורות פטור מערלה, אך שייך בעץ זה איסור השחתה מעצם היותו עץ מאכל.[21]

ג. החרגת דין ערלה

כאמור, הרב פרידנטל דן אם יש איסור 'בל תשחית' בנוטע לסייג, ולדעתו ישנה הלימה בין דין ערלה לדין השחתה, וכשם שאין איסור ערלה בפירות אילן שניטע לצורך שימוש בקורותיו, כך אין איסור השחתה בעקירתו. מעבר לדחיית דבריו מצד המהר"צ חיות, שיש להבחין בין דין ערלה לדין השחתה, נראה להוסיף עוד שני נושאים שמהם יש להוכיח שלא כדבריו.

  1. חיוב מעשרות בעץ הניטע לסייג ולקורות

הירושלמי (ערלה פ"א ה"א) מעלה את השאלה אם פירותיו של עץ מאכל שניטע לסייג ולקורות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות. הוא מביא בכך מחלוקת. לדעת רבי הילא בשם רבי יוסי פירות אלו פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות. ראייתו היא מדין המשנה (מעשרות פ"ד מ"ה): 'כסבר שזרעה לזרע – ירקה פטור', היינו הזורע כוסבר, שהוא מין מאכל, לא למטרת אכילת הירק שלו אלא למטרת אכילת הזרעים שבו, אינו חייב בהפרשת תרומות ומעשרות, אף אם אוכל את הירק שבו.[22] טעם הדין הוא שמועילה מחשבתו של האדם לאכילת הזרע כדי להפקיע שם מאכל מהירק ולפוטרו מהפרשת תרומות ומעשרות. כמו"כ פירותיו של עץ מאכל שניטע לסייג ולקורות פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות משום שמחשבת האדם הפקיעה מפירות אלו שם מאכל.[23] על הנחה זו של רבי הילא, שביכולת מחשבת האדם לקבוע הגדרת שם מאכל גם ביחס לפירות העץ, חולק רבי בא בר ממל. לדעתו פירותיו של עץ הניטע לסייג ולקורות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, משום שמחשבתו של האדם אמנם מועילה לפטור מדין ערלה אך אינה יכולה לקבוע את דין הפירות ביחס להפרשת תרומות ומעשרות, כלשון החזו"א (ערלה סי' א ס"ק ה): 'אין פירי יוצאה מתורת אוכל במחשבה'. להלכה סוברים הרב צבי פסח פראנק[24] והרב שלמה זלמן אוירבך[25] שאמנם הנוטע לסייג ולקורות פטור מערלה, אך הפירות חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות. טעם ההבדל בין דין ערלה לדין תרומות ומעשרות נעוץ בדברי הירושלמי (ערלה פ"א סוף ה"א): 'ערלה תלויה לדעתו ומעשרות אינן תלויין לדעתו',[26] כלומר רק דין ערלה תלוי במחשבת האדם בעת הנטיעה, אך תרומות ומעשרות ואיסור 'בל תשחית' – לא.

  1. חיוב ברכת 'בורא פרי העץ'

לאור האמור עולה אף שנוסח הברכה על פירות עץ הניטע לסייג ולקורות הוא 'בורא פרי העץ'. כן כתב הרב צבי פסח פראנק (שו"ת הר צבי או"ח ח"ב סי' קח ד"ה ולע"ד) על נוסח ברכת פרי הצבר שכל מטרת נטיעתו לסייג: 'הני פירות הגדלין באילן הנטוע לסייג ולעצים דמברכין עלייהו בורא פרי העץ'. טעמו של דבר הוא, כאמור, שמחשבת האדם בעת הנטיעה לסייג ולקורות מהווה דין ייחודי בערלה ואינה מהווה הפקעה לדיני עץ מאכל בדינים שונים התלויים בהגדרה אובייקטיבית של המציאות.

ד. בין כוונה חיובית לחוסר כוונה

המחלוקת בין המהר"צ חיות לבין הרב פרידנטל נסובה סביב איסור 'בל תשחית' בעץ שניטע לסייג ולקורות. אלא שבנד"ד מדובר שהעץ לא ניטע כלל אלא עלה מאליו, וניתן לומר שגם לשיטות הסוברות שאין איסור השחתה בעץ מאכל הניטע לסייג ולקורות, מכל מקום ייתכן שדין אילן העולה מאליו שונה ויש בו איסור השחתה. בעץ שניטע לסייג ולקורות יש כוונה הפכית, שכן הנוטע מתכוון לטעת את העץ לשם ייעוד אחר ולא למאכל. אך בעץ שעלה מאליו הוא לא התכוון כלום, וא"כ מדוע נאמר שאינו עץ מאכל? ויש להביא ראיה מדין אילן העולה מאליו שחייב בערלה,[27] דבר המלמד שהוא מוגדר עץ מאכל אף על פי שעלה מאליו. אמנם כאמור לעיל הרב משה חיים גרינפלד התייחס בצורה מפורשת לאיסור השחתה באילן העולה מאליו וטען שאין בעקירתו איסור השחתה כי יש להגדירו כעץ סרק.

ה. בין יהודי לגוי

כאמור לעיל (אות א) לדעת הרב יאיר חיים בכרך אסור להשחית עץ שעלה מאליו, והוא התיר במקרה שדן בו כי העץ גרם למטרד והזיק להתפתחות העצים האחרים, ולכן מעשה העקירה אינו מוגדר כהשחתה שלא לצורך. לעומת זאת לדעת הרב גרינפלד סיבת היתר העקירה נובעת מחמת עצם הגדרת אילן העולה מאליו כאילן סרק, ובאילן זה אין כלל איסור השחתה. ההשלכה המעשית ממחלוקת עקרונית זו היא בשאלת זיהוי מבצע העקירה. בנוסף לאיסור השחתה יש גם סכנה בעקירת עץ פרי, כדברי רבי חנינא על מות בנו שקצץ תאנה,[28] ולפיכך יש שהציעו לעקור ע"י שאינו יהודי.[29] אם נגדיר אילן העולה מאליו כעץ סרק ניתן לעקור אותו ע"י יהודי, שכן אין בו כלל איסור השחתה, אך אם נגדיר אותו כעץ מאכל, יש לבצע את מעשה העקירה ע"י שאינו יהודי כדי להימנע מסכנה.

מסקנה

א. ניתן לעקור אילן העולה מאליו ומהווה מטרד לבעליו, ואין בכך איסור השחתת עץ מאכל.

ב. יש לבצע את העקירה באמצעות מי שאינו יהודי.

 

[1].    יד דוד, בבא מציעא קא ע"א ד"ה אם אמר.

[2].    בבא מציעא פ"ח מ"ה.

[3].    בבא מציעא קא ע"א.

[4].    ריטב"א, בבא מציעא ק ע"ב ד"ה שטף; תלמיד הרשב"א, שם קא ע"א ד"ה אילן; פסקי הרי"ד, שם קא ע"א ד"ה שטף; פסקי ריא"ז, שם פ"ח ה"ה אות ו; נימוקי יוסף, שם נז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה שטף; כן נפסק בטור, חו"מ סי' קסח; שו"ע, חו"מ סי' קסח סעי' א.

[5].    בית יוסף, חו"מ סי' קסח ד"ה ואם זה; לבוש, חו"מ סי' קסח סעי' א; הרב יהושע פלק (פרישה ודרישה, חו"מ סי' קסח ס"ק ב; סמ"ע, שם ס"ק א); באר הגולה, חו"מ סי' קסח אות ט; ערוך השלחן, חו"מ סי' קסח סעי' א. ראה עוד: אגודת אזוב (מגניזן), דף צא ע"א ד"ה בפרק השואל.

[6].    ייתכן שמדובר בהעתקת העץ ולא בעקירתו להשחתה, וממילא אין בכך איסור, כדעת הרבה פוסקים.

[7].    ראה עוד: הרב יואל פרידמן, 'עקירת עץ שניטע שלא מדעת בעליו', אמונת עתיך גיליון 91 (תשע"א) עמ' 73–78.

[8].    שו"ת שאילת יעבץ, ח"א סו"ס עו; שו"ת שבות יעקב, ח"א סי' קנט; שו"ת חקרי לב, מהדו"ב יו"ד סי' יא ד"ה ואבא היום; שו"ת שואל ומשיב, מהדורה רביעאה ח"א סו"ס כח; שו"ת ערוגת הבושם (גרינוולד), יו"ד סי' קכ; שו"ת תשובת ריב"א (אונגאר), יו"ד סי' יז; שו"ת פרי השדה (דייטש), ח"ב סי' קה.

       אמנם, ישנם פוסקים הסוברים שגם בכך יש איסור, ראה: הרב משה סופר (שו"ת חת"ס, יו"ד סי' קב; ב"ב כו ע"א ד"ה האי; פתחי תשובה, יו"ד סי' קטז ס"ק ו); שו"ת זבחי צדק החדשות (סומך), סי' כד; שו"ת בית יצחק (שמלקיש), יו"ד ח"א סי' קמב אות י; חזו"א, דיני ערלה אות יח.

[9].    שו"ת חוות יאיר, סימן קצה.

[10].   ניתן לסייע לדבריו מדברי הגמרא בבא מציעא, קא ע"א, שם מבואר שכאשר שטף נהר עצים של אחד לשדהו של חברו, יכול לטעון בעל השדה שהימצאות העצים בשדהו יש בה משום פגיעה ביכולת גידול ירקות, מחמת הצל שהעץ גורם.

[11].   שו"ת חיים ברצונו, יו"ד סי' מ ד"ה והנה.

[12].   בדבריו הוא מתיר מטעם נוסף: 'שכן הוא הדרך דבעלי אילנות ובעלי אדמה שקוצצים ענפים כאלו וא"כ דרך מלאכת השדה הוא בכך וזה לא אסורה דהרי התורה התירה לזמור'.  

[13].   כן היא לשון הטור, יו"ד סי' רצד; השווה ללשון הרמב"ם, הל' מעשר שני פ"י ה"ב.

[14].   כלי חמדה, פרשת שופטים כ, יט ד"ה מה; שו"ת שערי שמחה (רפיש), מהדו"ת סי' יח; ברכי יוסף, יו"ד סי' רצד ס"ק טו, באופן שני; שו"ת משיב דברים (ליטש-רוזנבוים), ח"ב סי' פז ד"ה עוד; צפנת פענח, בבא קמא צא ע"ב ד"ה רק עץ; שו"ת מחנה חיים (סופר), ח"א סו"ס מט ד"ה ונראה ליישב; שו"ת מאורות נתן (לייטר), סי' קיא אות ג; שו"ת דובב מישרים, ח"א סי' קלד אות ב ד"ה ולדעתי; הרב אליהו סלומון, ספר הזכרון למרן הגרי"י פרנקל זצ"ל עמ' תרלא ד"ה וההסבר.

[15].   הובאו דבריו בשו"ת מוהר"ץ חיות, סי' לג; שו"ת שערי שמחה (רפיש), מהדו"ת סי' יח.

[16].   דברים כ, כ.

[17].   ניתן להסביר יכולת זו להגדיר עץ מאכל מציאותי כעץ סרק לאור דברי צפנת פענח, בבא קמא צא ע"ב ד"ה רק עץ, שכל עץ מאכל יש בו גם שם של עץ סרק, וממילא מחשבת האדם אינה יוצרת מציאות חדשה שלא הייתה קיימת אלא מגדירה שם שהיה קיים מכבר. בעניין זה יש להעיר שנחלקו הראשונים אם יש צורך בהיכר מעשי בעת הנטיעה שהוא נוטע לסייג ולקורות כדי להוציא מהמציאות של עץ מאכל, כדעת הרא"ש, הל' ערלה סי' ב; שו"ע, יו"ד סי' רצד סעי' כג, או שמא מספיקה מחשבה בלבד, כדעת הרמב"ם, הל' מעשר שני פ"י ה"ב; החינוך, מצווה רמו; סמ"ג, עשין סי' קלז ד"ה כל מין; כל בו, סי' צב; כפתור ופרח, פרק נד (הוצאת בית המדרש להלכה בהתיישבות ח"ג עמ' רלה); הב"ח, יו"ד סי' רצד אות טז, כתב שהעיקר כשיטה זו.

       לדעת הסוברים שיש צורך בהיכר מעשי, נחלקו האחרונים אם צורך זה הוא מהתורה, כדברי החזו"א, דיני ערלה אות יג, או שהוא מדרבנן, כדברי מנחת חינוך, מצווה רמו אות ב; תורת הארץ (קלירס), ח"א פ"ט אות כח. מדברי הצפנת פענח הנ"ל עולה שההיכר המעשי הוא מדרבנן בלבד, שהרי מהתורה מועילה מחשבה לנתב את העץ לעץ סרק.

[18].   שו"ת מוהר"ץ חיות, סי' לג.

[19].   ויקרא יט, כג.

[20].   ראה לעיל הערה 16.

[21].   חידושי מהרי"ח, ערלה פ"א מ"א ד"ה ולקורות; ברכי יוסף, יו"ד סי' רצד ס"ק טו, באופן הראשון; חזו"א, ערלה סי' א ס"ק א; הגרצ"פ פראנק (שו"ת הר צבי, או"ח ח"א סי' קב; הר צבי, על התורה פרשת שופטים עמ' קמז); הערות הגרי"ש אלישיב, ליקוטים ערלה פרק ראשון ד"ה הנוטע.

[22].   גר"א, ערלה פ"א ה"א ד"ה ור' הילא.

[23].   כן ביארו: רש"ס, ערלה פ"א ה"א ד"ה כוסבר; מהר"א פולדא, שם ד"ה ירקה; פני משה, שם ד"ה ר' הילא; חזו"א, ערלה סי' א ס"ק ה ד"ה שם מהו.

[24].   שו"ת הר צבי, או"ח ח"ב סי' קט.

[25].   שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' עא אות ד.

[26].   ראה גם: כרם ציון, ערלה פ"ד גידולי ציון ס"ק ז ד"ה ובפשטות.

[27].   ערלה פ"א מ"ב.

[28].   ב"ק צא ע"ב; ב"ב כו ע"א; ים של שלמה, ב"ק פ"ח סי' סב; ט"ז, יו"ד סי' קטז ס"ק ו.

[29].   שו"ת טוב טעם ודעת, תליתאה ח"ב סי' ח; שו"ת יד יצחק (גליק), ח"ג סי' רנט.