השתלשלות בהגדרות אילן וירק מספרות התנאים ועד פוסקי המאה השבע עשרה

השתלשלות בהגדרות אילן וירק מספרות התנאים ועד פוסקי המאה השבע עשרה

ירק או אילן? ההגדרה נצרכת להלכה לצורך סיווג נושאים כמו ברכות, כלאים וערלה הרב סוקר במאמר את השתלשלות ההגדרות, הדיונים וההשלכות לאורך השנים

הרב יואל פרידמן |

* עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, בהנחייתו של הרב פרופ' ש"ז הבלין

 

הגדרת האילן והירק נצרכת מן הבחינה ההלכתית לכמה נושאים, אך בעיקר לברכות, כלאים וערלה. לשם מה ההגדרה? הצורך בהגדרה הוא בעיקר לשם סיווג צמחי ביניים בעייתיים, ואכן, ניתן לראות לאורך הדורות, שהדיונים סביב צמחי ביניים בעייתיים, הם שהולידו הגדרות שונות והגדרות משלימות לאלו שנאמרו בדורות קודמים. 

המקור הראשון מספרות חז"ל, שהוא מקור תנאי, הוא מהתוספתא כלאים, ג:טו-יז: '...זה הכלל: כל המוציא עליו מעיקרו - הרי זה ירק, וכל שאין מוציא עליו מעיקרו - הרי זה אילן'.

מן הבחינה הטקסטואלית ביקשנו לבחון את פירוש המילה 'עקר', כי פעמים שמשמעותה שורש ופעמים – גזע.

להגדרה שבתוספתא מצאנו מקורות מקבילים בספרות היוונית. מדובר בכתבים של תיאופרסטוס, שהיה סופר מדעי יווני לפני הספירה (287-372) – כארבע מאות שנים (ואולי יותר) לפני המאמר שבתוספתא. בספרו Historia Plantarum, הוא מחלק את הצמחים לארבע קטגוריות: אילן, שיח, בן-שיח וירק. ההגדרות של האילן והירק, דומות וכמעט זהות להגדרות שמוזכרות בתוספתא.

 יש חשיבות במחקר לזיהוי הצמחים המוזכרים בתוספתא, להבנת הריאליה, עליה מדברים חז"ל, אך לפעמים יש במחקר מסוג זה בעיה מובנית. ראשית, עקב מרחק הזמן מאז ספרות חז"ל לזמננו, אין רצף של מסורת לגבי זיהוי הצמחים. שנית, תיאורי הצמחים בספרות חז"ל אינם תיאורים שנכתבו עקב מחקר סיסטמטי של הטבע, אלא הם נצרכים לקונטקסט, שלצורכו הם נכתבו. ישנן גם דעות שונות באשר לזיהוי הצמחים, ואין אפשרות להכריע ביניהן, בפרט שפעמים רבות הן אינן אלא ספקולציות בלבד.

מקור נוסף שמקביל להגדרה בתוספתא, מצאנו בתלמוד הירושלמי (כלאים, ה:ז; מעשרות, ד:ד): 'תני ר' חיננא בר פפא: את שהוא עולה מגזעו – מין אילן, משרשיו – מין ירק'. נראה, שבמאמר זה בא לידי ביטוי החלק השני שבהגדרת תיאופרסטוס, ובו הגזע עומד במרכזה של ההגדרה. צמח בעל גזע מסווג כאילן, ואילו צמח שגדל ללא גזע, נחשב ירק.

הגדרה נוספת לסיווג צמחים לאילן ולירק מוזכרת בתלמוד הבבלי, ברכות, מ ע"ב בהקשר לברכת 'בורא פרי העץ': 'היכא מברכינן בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק...'

בספרות הגאונים מוזכרים חמישה מיני צמחים בהקשר להגדרות אילן וירק. שנים מתוך חמשת הצמחים הם צמחים חד-שנתיים, ולכן הם בוודאי מוגדרים ירק. שלושת הצמחים הנוספים: בננה, חציל וסוכר הם צמחי ביניים, שקשה לסווג אותם. צמחים אלו לא היו מוכרים בעת העתיקה, ולפי הנראה, הגיעו לאזורינו בעקבות הכיבוש הערבי. אין זה פלא, א"כ, שהדיון לגביהם החל רק בתקופת הגאונים.

בספרות בעלי התוספות לדורותיה הדיון לגבי הגדרת אילן וירק מתמקד ב'מיני התותים', והכוונה היא למינים שונים של פירות יער, שגדלים בארצות הקרות של אירופה. מדובר בצמחי ביניים: מחד – הם צמחים רב-שנתיים, אך הם אינם דומים בצורה מובהקת לעצים – לא מבחינת אורך חיי הצמח, לא מבחינת כושר ההתחדשות של הצמח ואף לא מבחינת צורתו החיצונית.

בהגדרות החדשות שמובאות בספרות הפוסקים של המאות ה-16 וה-17, ישנן כמה הגדרות שלא הוזכרו בתוספתא או בתלמודים, ועובדה זו אומרת דרשני. ההגדרה הראשונה מוזכרת בספר השו"ת של הרב דוד בן זמרא (1571-1479, ספרד, מצרים, צפת): 'כשעליתי לארץ ישראל, ראיתי כולם נהגו בו היתר... ונתחדש לי טעם אחר: שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה – הילכך ירק הוא'.

שתי הגדרות נוספות נאמרו בתקופה זו: הרב משה אלשיך (1593-1520, צפת), קבע שצמח שאיכות הפירות שלו יורדת כבר מן השנה השנייה ואילך, מוגדר כירק. הרב יעקב חאגיז (נולד בשנת 1620, התגורר בירושלים) קובע שצמח בעל גזע חלול וכן צמח נמוך אינו יכול להיכלל בקטגוריית האילן.

אין ספק שההתיישבות המחודשת של יהודים רבים, מגורשים מספרד, בארץ ישראל, וכן העיסוק של יהודים רבים בעבודות חקלאיות, היוו כר מתאים להעלאת שאלות רבות בנושא המצוות התלויות בארץ בכלל ובנושא מחקרינו בפרט. מעניין גם שהחכמים שהזכרנו התגוררו בצפת או היו קשורים אליה. מקורות רבים גם מספרים על הנהגתם של האר"י ור"ח ויטאל לאכול את החצילים, וייתכן שהגדרות אלו שכאמור אין מקור בתלמודים, התקבלו במסורת הפסיקה הספרדית גם אודות השפעות הקבלה ותורת הסוד.

לתזה המלאה>>