פרשה וארץ וירא

פרשה וארץ וירא

ה' מיידע את אברהם בנוגע להפיכתה של סדום. הסיבות לשיתוף זה בתורה וברש"י שונות, אך בעצם משלימות.על הקשר של השפעת פגיעת החברה בעולם לתופעות אקולוגיות בים המלח, וביקור בחורבותיה של צוער, השריד האחרון מערי הכיכר, וביעור תמרים

יואל יעקובי | ט"ז חשוון תשע"ו

וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?! ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו

 (בראשית י"ח, י"ז-"יט)

פרשת וירא :  הפיכת סדום – צלקת מחנכת בארץ 

תקציר: ה' מיידע את אברהם בנוגע להפיכתה של סדום. הסיבות שנאמרו לשיתוף זה בתורה וברש"י שונות, אך בעצם משלימות. אברהם כרודף צדקה ומשפט לא יהיה נגוע ב'פניות'. בנוסף, יצירת הצלקת בנוף הארץ נוגעת לעבודת הקודש של אברהם וזרעו בארץ, אולם היא יכולה גם להוות הזהרה לשחיתות חברתית. את השפעת פגיעת החברה בעולם אפשר לראות עד היום בתופעות אקולוגיות בים המלח. ביקור בחורבותיה של צוער, השריד האחרון מערי הכיכר, ילמד אותנו על ביעור התמרים מכל א"י, וגם על העיר שהיוותה מרכז השריד שחרב בנסיבות לא ידועות וחרבה בזמן לא ידוע.

 

הר סדום בחלקו הצפוני

לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו. אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמישה כרכין הללו שלו הן... קראתי אותו אברהם אב המון גויים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי?!  (רש"י שם)

 

הסבר התורה לעומת הסבר רש"י

ה' מוצא לנכון ליידע את אברהם במהלך המהפכני (תרתי משמע...) שהוא עומד לבצע בסדום. הבעיה היא שעל פניו הנימוק אותו כותבת התורה אינו נהיר. האם מפני שאברהם צדיק, אהוב לפני ה' ויזכה לברכות רבות יש צורך ליידע אותו אודות דברים גדולים. מה הקשר? האם הוא הופך בגלל זה להיות חבר ב'קבינט האלוקי'?

רש"י בדבריו נותן תשובה הרבה יותר מובנת. הארץ ניתנה לאברהם, והאנושות כולה הפכה להיות בניו, ואם כך, מן הראוי לשתף אותו בנזקים שאמורים בסופו של דבר לפגוע בנחלתו    ובצאצאיו   הרוחניים.   התשובה   הזו  בהחלט מסבירה את העניין היטב. יש בה רק בעיה אחת: היא לא כתובה בתורה. התורה נותנת לכאורה הסבר אחר לגמרי. נראה שהתשובה היא בשילוב דברי התורה ורש"י. הסיבה ליידוע של אברהם היא שנכון שהארץ והאנשים שלו, אולם לבני אדם יש במקרים רבים 'פניות', ושיקולים זרים ואגואיסטיים שעלולים להטות את שיקול דעתם בצורה לא עניינית. אברהם אבינו אינו כזה. אותו מעניין דבר אחד: לעשות צדקה ומשפט. אין חשש שהוא יטען טענות לא ענייניות.

היעדר גרעין תורני ותובנות מהמצב בים המלח

יתרה מזו, ארץ ישראל אמורה לשמש להשראת השכינה, ודבר זה נעשה יחד עם עם ישראל שזכה בה. יצירת צלקת מכוערת לדורי דורות בגופה של ארץ ישראל איננה דבר של מה בכך. אולם מצד שני, הואיל ובאמת המטרה היא "אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", הרי שיתכן שדווקא קיומה של צלקת כזו בארץ תהווה תמרור אזהרה לאן יש להיזהר שלא להגיע. מאליו מובן שגם מיקומן של סדום וחברותיה במקום הנמוך בעולם יש בו יותר מרמז דק. מהבחינה הזו הפיכתה של סדום דווקא יכולה להועיל. אלא שיש לוודא שהחברה בסדום היא מושחתת עד כדי כך שאין בה אפילו קהילה קטנה, מניין אנשים, שיכולים להוות 'גרעין תורני' שיציל את החברה המושחתת. זהו פשר המשא ומתן המוזר שמנהל אברהם עם ה'. מרגע שמתברר שאין שם אפילו גרעין חיובי אין כבר טעם בהשארת המקום כמו שהוא.

     

ים המלח

העובדה שאברהם אבינו זכה בארץ, והוא וזרעו נחשבים כראויים לחיקוי ולהערצה בקרב העמים ("ונברכו בו כל גויי הארץ") מאפשרת לו להעביר את הבשורה הזו לכלל האנושות. העובדה שאיזור ים המלח הוא אתר בעל חשיבות עולמית איננה באה רק כדי לתרום להכנסות הכלכליות של האזור. יש כאן אפשרות נדירה להראות לאנושות כולה מה קורה למקום שאדני החברה בו בנויים על שחיתות. גם התופעות האקולוגיות שמתחוללות כיום באזור מובילות לתובנה דומה, עד כמה מעשי האדם (בייחוד מעשים גדולים, הנעשים על ידי החברה ולאו דווקא על ידי אנשים פרטיים) גורמים לשינויים עצומים במרחק של מאות קילומטרים ממקום ההתערבות האנושית.

עצירת מי הכנרת בסכר דגניה מובילה להיעלמותו  המתקדמת של ים המלח וזה עצמו, ירידת מפלס מי ים המלח, יכול להוביל לכך שאדם המהלך לחוף ים המלח יפול לבולען שייפער בלי התרעה מתחת לרגליו. מן הראוי שמדריכי טיולים באזור (ובעצם גם בכל מקום אחר) לא יסתפקו בהסבריהם ברובד הטבעי של הדברים, אלא ינסו לתת גם תובנות כאלה המלמדות את המטיילים לשמור "את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט", כדרכו של אברהם אבינו, אבי המאמינים.

צוער עיר התמרים

אוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין על מה שבכיפין ואין אוכלין על מה שבשיצין 

(תוספתא שביעית ז טו-טז)

 

 

צוער – הסימן לביעור התמרים

צוער מוכרת במשנה כ'עיר התמרים'. מסתבר שבסביבתה גדלו התמרים האפילים ביותר. בירושלמי (פ"ט ה"ג) נזכרה יריחו במקום צוער, אולם נראה כי המדובר הוא על כל בקע ים המלח, המתאפיין (לפי הסברו של פרופ' יהודה פליקס בירושלמי במקום) באקלים יבש ובמשקעים מועטים. הדבר גורם לכך שלמרות שהבשלת התמרים היא בסתיו, הרי שהם יכולים להישאר על העץ (שהרי תמרים נאכלים בעיקר לאחר שיובשו על העץ) למשך תקופה ארוכה מבלי שיתעפשו.

 

רבן שמעון בן גמליאל מוסיף דין נוסף הנוגע לתמרים. לעיתים נופלים תמרים בבסיס הכפות (שהם ה'כיפין' שבדברי רשב"ג). כשהפירות במקום הזה החיה שבשדה יכולה להגיע אליהם, ולכן המצב הוא אינו של "כלה לחיה מן השדה", ואין עדיין חובת ביעור. לעומת זאת, כאשר התמרים נופלין לשיצין, שהם (לדעת פליקס) החוטרים הקוצניים היוצאים מגזע הדקל, הם כלואים בתוך סבך קוצני והחיה שבשדה אינה יכולה להגיע אליהם. נוצר מצב של "כלה לחיה מן השדה", ולכן כשהתמרים בצוער נמצאים רק באותם 'שיצין', חל כבר דין ביעור בכל התמרים שבארץ ישראל.

השריד שחרב בנסיבות לא ידועות

צוער, השריד היחידי מערי הכיכר, ולדברי חז"ל גם העיר הצעירה מכולם, המשיכה להתקיים עוד שנים רבות אחרי שחרבו חברותיה באחד האירועים המפורסמים בתולדות האנושות. מיקומה היה בצידו הדרומי-מזרחי של ים המלח, קילומטרים אחדים ממערב לעיירה א-צאפי שבירדן. בתקופה הביזנטית (המקבילה ברובה לתקופת התלמוד) הייתה העיר מרכז מנהלי, והיא מופיעה במפת מידבא מאמצע המאה ה-6, כשהיא מוקפת בשישה עצי דקל. במקום נמצאו מספר מצבות יהודיות מימי התלמוד, שמניין השנים בהן נמנה הן לחורבן הבית השני והן לשמיטה.

בחפירות שנערכו במקום נתגלתה כנסייה ביזנטית הבנויה ליד מערה טבעית. האתר זוהה ככנסיית לוט, כשהמערה מזוהה עם המערה המוזכרת בפרשתנו בקשר למעשה לוט ובנותיו. העדויות ההיסטוריות מספרות כי בתקופה הביזנטית, כשהשלטון אסר על יהודים להעלות לרגל לירושלים, הפכה צוער לאתר עלייה לרגל. אולי היא הייתה אז המרכז היהודי הקרוב ביותר לירושלים ממזרח וזו הסיבה לכך. הזמן המדויק והנסיבות בהן חרבה צוער אינן ידועות.