פרשת ראה - מבחן הדרך

פרשת ראה - מבחן הדרך

הגר"א סרב להצעות מפתות לקפיצת דרך רוחנית כי רצה עבודה - הדרך היא העבודה של ארץ ישראל. חצירי גבע הם מין ירק שגדל אצל הכותים, אך גם מספק הזדמנות ללמוד על מעשה הגבורה של גר הצדק ברוך מזרחי הי"ד

יואל יעקובי | כ"ח אב תשע"ה

"וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוהיך. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו" (דברים יד כ"ד-כ"ה)

 

תקציר: הגר"א סרב להצעות מפתות לקפיצת דרך רוחנית כי רצה עבודה. בשמיטת כספים אנחנו נתקלים בדרך טובה אך כזו של בלייעל, ובמעשר שני כל השלבים שבדרך מרוממים. הדרך היא העבודה של ארץ ישראל. חצירי גבע הם מין ירק שגודל אצל הכותים, אך הם גם מספקים לנו הזדמנות ללמוד על מעשה הגבורה של גר הצדק ברוך מזרחי הי"ד

 

הגר"א והמגיד

מי לא רוצה גילויים שמימיים, כאלה שיביאו אותו למדרגות רוחניות גבוהות בלי כל המאמץ הכרוך בכך? לפחות אחד כזה אנחנו מכירים, ושמו ר' אליהו, הגאון מוילנה. הגר"א, מלבד גדלותו הבלתי נתפשת בנגלה, היה גם מגדולי המקובלים שקמו לעם ישראל. כאדם שרצה להתקרב לה' בכל הכוחות שניתנו לו (וניתנו לו כידוע לא מעט כאלה), שאף הגר"א להגיע להשגות גבוהות גם בסתרי תורה. והנה, הוצעה לו הצעת 'מיליון הדולר', מלאך מגיד נשלח אליו משמים לגלות לו סודות. קשה לדעת אם מלאכים יכולים להיות מופתעים, אבל אם כן, המלאך שנשלח לגר"א היה בודאי מופתע מאוד כשנתקל בסירוב מצד הגר"א, שהעדיף להגיע להשגות הללו בכח מאמציו שלו, בלי קיצורי דרך.

נראה שהרעיון שעמד מאחורי סירובו של הגר"א הוא ההבנה שלקב"ה אין חפץ בהשגות רוחניות כשלעצמן. לא חסרים לו מלאכים בשמים. אותנו הוא ברא כדי שנעבוד אותו, וכדי שנגלה את שמו וקדושתו גם בעולם הזה, עם כל הבעיות והקשיים שיש בו. את העבודה הוא רוצה ולא רק את התוצאות שבסוף העבודה. אם היום 'מבחן התוצאה' הוא חזות הכל בעיני רבים, הרי שאצל ה' יתברך דווקא מבחן הדרך הוא הקובע.

 

עיסוק מרומם עם כסף

בפרשתינו אנו נתקלים בדוגמא טובה לחשיבותה של הדרך בפסוקים המדברים על מצוות מעשר שני. אחרי התרומה שניתנת לכהן והמעשר הראשון שניתן ללוי יש צורך לתת בשנים א', ב', ד' וה' לשמיטה מעשר שני (בשנים ג' וו' יש לתת מעשר עני במקום מעשר שני).

את המעשר השני האדם נותן ל... עצמו. הוא אמור לעלות עם פירות המעשר לירושלים ולאכלם שם בטהרה, מתוך מטרה להתקרב לה'. אבל מה קורה אם הוא גר רחוק מירושלים, וקשה לו להעלות כל כך הרבה פירות לשם? ובכלל, בתנאי הימים ההם מי אמר שהפירות בכלל יישרדו עד ירושלים?    

במצב כזה מאפשרת התורה לחלל את פירות המעשר, להעלות את הכסף לירושלים ושם לקנות בו מאכל ומשקה שאותו יש לאכול ולשתות בקדושת מעשר שני מעניינת הדרך בה מספרת לנו התורה על כך: "וכי ירבה ממך הדרך... ונתתה בכסף וצרתה הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו...". התורה ממש מתארת מה על האדם לעשות: חלל את המעשר על כסף, קח את הכסף בידך ועלה לירושלים. האם יש צורך בכל התיאור הזה? האם יש משמעות למילים "וצרת הכסף בידך"? ואם האדם ישים את הכסף ביד מישהו אחר – האם זה משנה? מילים אלו נראות מיותרות.חז"ל כנראה שמו לב לכך ודרשו כאן דרש, שלפיו המילה 'וצרת', איננה במשמעות של צרירת הכסף ביד, אלא במשמעות של 'צורה', מה שמלמדנו שאסור לחלל מעשר שני על אסימון, כלומר על חתיכת מתכת כסף, אלא על כסף שטבעו אותו וכעת הוא מטבע (אסימון מלשון א-סימון, ללא סימוּן). אולם זהו דרש, ו'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'

 

נראה שהתורה רצתה ללמדנו בדיוק את העיקרון הזה. המשמעות של המצווה איננה רק בתוצאה הסופית, בעצם אכילת הפירות או מה שנקנה בהם בירושלים, אלא גם כל מה שבדרך. גם צרירת הכסף ביד היא חלק מהמצווה. כמה מוסר יכולים מילים ספורות אלו ללמדנו. הרי בני אדם קושרים שירי תהילה לכסף, אנשים מקדישים חיים שלמים כדי להשיג כסף ואינם מותירים לעצמם זמן כדי להנות ממנו. והנה, באה התורה ומתארת כיצד האדם עולה למקום אשר בחר בו ה' והוא משתמש בכסף, אותו כסף שרבים כל כך נוהים אחריו, כדי להתקדש, כדי להתקרב לבורא עולם. כמה התעלות יכול האדם להשיג לא רק מהמצווה שהתקיימה בפועל אלא גם מכל מה שבדרך.

 

הדרך בארץ ישראל

עבודת הקרקע והחקלאות בישראל

 

ארץ ישראל היא המקום בו לא רק התוצאות הן העיקר אלא גם הדרך להגיע אליהן. בארץ ישראל ישנה מצווה בעבודת הקרקע (כך אומר החתם סופר), והעולם החקלאי הוא המקום הבולט בו כל שלב בגידול קובע מאוד את טיב התוצרת בסוף. לא מפליא, אם כן, שדווקא הגר"א שדחה הצעות לקפיצת דרך רוחנית מתוך כוונה להתעלות ללא קפיצת הדרך הזו הוא גם הראשון שדיבר ושלח את תלמידיו לארץ ישראל, מתוך מטרה ברורה להביא את הגאולה בדרך הטבע, כפי שהשתמר במסורות היישוב הפרושי  מייסודם של תלמידי הגר"א בירושלים וכפי שעולה ממחקריו החשובים של ד"ר אריה מורגנשטרן בעניין. כשאנו רואים את התלהבותם מכל התקדמות מזערית בתהליך הגאולה, אנו יכולים ללמוד עד כמה הדרך היא חשובה ולא רק התוצאות.

 

חצירי גבע


ר' יוסי אומר: לא הוזכרו רימוני בדאן וחצירי גבע אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום (כלים יז ה)


דיברנו בעבר על רימוני בדאן הללו, והסברנו כי רימונים אלו, מגיעים מיישוב כותי, שאנשיו לא היו  מעשרים ויש לעשר אותם תמיד לא כדמאי מספק, אלא כמעשר ודאי. גם חצירי גבע, כשהכוונה כנראה למין כרישה או כרתי בלשון המשנה, ששמו המקראי הוא חציר, הגיעו מיישוב כותי בשם גבע, וככאלה היה צורך לעשרם באופן ודאי ולא רק כספק.

השם גבע הוא כינוי למקומות רבים בארץ ישראל שהצטיינו בגובהם. אך גבע זו מזוהה כנראה בכפר ג'בע שבצפון השומרון, בפתחה של בקעת סנור. גבע נזכרת בחרסי שומרון מימי ממלכת ישראל. ובימי הבית השני וחז"ל ישבו בה הכותים. אחד האישים ששמם נקשר בכפר זה בעת החדשה הוא גר הצדק ברוך מזרחי הי"ד. מזרחי נולד בצפת כערבי אך הוקסם מיהודי העיר והחל להתקרב לאנשי בית"ר במקום. הוא גמר אומר להתגייר ולהפוך ליהודי לכל דבר. הוא הצטרף לאצ"ל, נתפס ע"י האנגלים והוגלה לאריתראה. לאחר שלא הרשו לו לקחת עימו דבר, הוא התעקש לקחת את הטלית והתפילין. כשחזר לארץ המשיך בפעילות באצ"ל, והצטרף למאחז מרגולין שליד בית ליד. במלחמת השחרור הוא נשלח על ידי המחלקה הערבית של האצ"ל לבצע איסוף מודיעין ליד ג'נין. שוטר ערבי ממשטרת בית ליד זיהה אותו לפי שן הזהב שבפיו, והוא הוצא להורג על ידי אנשי צבא ההצלה של קאוקג'י. גורלו נודע רק אחרי מלחמת ששת הימים כשאנשי הכפר ג'בע תוחקרו. קברו הועבר בטקס צבאי מלא לבית הקברות הצבאי בנתניה, כשעל מצבתו מופיעים שמות הוריו: אברהם ושרה