אחרי מות-קדושים - שמירת קדושת המשפחה – מצווה ש(ישיבת) הארץ תלויה בה

אחרי מות-קדושים - שמירת קדושת המשפחה – מצווה ש(ישיבת) הארץ תלויה בה

נראה שהסיבה שכיום אחת המלחמות הגדולות שיש לעם ישראל בארצו אליה הוא שב היא המלחמה בכוחות הטומאה שמנסים לפגוע בקדושת האדם, המשפחה והעם דווקא בנקודות אלו היא משוכה חשובה שעלינו לעבור בדרך לשלב הבא בגאולה, גילוי הנבואה

יואל יעקובי | אייר תשע"ה

כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (ויקרא יח כח-כט)

תניא: בעוון גילוי עריות גלות בא לעולם, ומגלין אותם, ובאים אחרים ויושבים במקומן (שבת לג ע"א)

 

אין עונשים – יש תוצאות

לפני מספר שנים לימדתי בישיבה תיכונית בעלת כיוון חינוכי מעניין. בישיבה לא היו עונשים, ובכל זאת המציאות לא הייתה כזו של 'לית דין ולית דיין'. האמירה של ראש הישיבה הייתה שיש להתייחס לתלמידים כאל מבוגרים. מבוגר שמזלזל במקום עבודתו לא מקבל עונש על כך, אבל יש תוצאות למעשיו: הוא פשוט מפוטר. אם נדייק יותר: אין עונשים, אבל יש תוצאות.

רבותינו, החל מחז"ל, בהמשך דרך המקובלים והמהר"ל, חכמי הדורות האחרונים ובראשם הראי"ה קוק ועד חכמי דורנו, מנסים למצוא את הקשר הפנימי בין החטא ובין עונשו, כך שהעונש הוא לא עונש מנותק, בסגנון "לך, עמוד בפינה" שאומרים לילד קטן, אלא תוצאה ישירה של הפגם שפגם האדם בחטאו.

 

גילוי עריות – מצווה שאינה תלויה בארץ

המשנה במסכת קידושין (א ט) מלמדת: "כל מצווה שהיא תלויה בארץ (= בקרקע או בגידולי קרקע) אינה נוהגת אלא בארץ (ישראל)" חוץ מכמה יוצאי דופן המנויים שם במשנה. ומנגד: "ושאינה תלויה בארץ – נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ". איסורי עריות המוזכרים בפסוקים הקודמים לפסוק המופיע בראש דברינו, בודאי אינן בגדר מצוות התלויות בארץ = בקרקע. אם נשמע שעל זלזול במצוות כמו: כלאים, מתנות עניים, תרומות ומעשרות ושמיטה ויובל, שהן מצוות התלויות בארץ, ישנו עונש של גלות, היה הדבר מובן, יש כאן תוצאה ברורה – אתם זלזלתם בקדושת הארץ, לכן אינכם ראויים לה. אבל מה הקשר בין גילוי עריות לגלות מהארץ?

 

ארץ הנבואה

בפרשה שעברה, פרשת מצורע, ניסינו ללמוד על מימד אחד של ייחודיותה של ארץ ישראל. כעת נדבר בעז"ה על מימד נוסף. היחסים בין ארץ ישראל לעם היושב עליה חורגים מהנהוג בכל הארצות. ארץ ישראל היא ארץ הנבואה. לא נאריך בכך אך נציין כי הנבואה איננה רק היכולת לדעת נסתרות. זה רכיב נלווה ואולי אפילו שולי שלה. הנבואה בעיקרה היא פיתוח יכולותיו של האדם עד לרמות הגבוהות האפשריות שמובילות לקרבת אלוקים גדולה מאוד.

גילוי עריות הוא שימוש בכוח החזק ביותר שיש באדם, שניתן לאדם כדי לבנות את הבניין הגדול ביותר האפשרי – יצירת אדם חדש, למטרה שונה ואפילו הפוכה ממטרתו המקורית. במקום להשתמש בכוח הזה כדי להמשיך חיים חדשים לעולם האדם משתמש בכוח הזה לצורך מילוי תאוותיו, בצורה שגורמת הרס לעולם.

החיבור בין מגלי עריות לארץ ישראל הוא הרה אסון. אם ארץ ישראל מסוגלת לפתח מאוד את יכולותיו של האדם, הציפייה היא שהאדם ישתמש בכוחות אלו למטרה שלשמם נבראו – ליצירת קרבת אלוקים ולהעלאת כל הברואים כולם. אדם שפיתוח הכוחות שלו נועד מבחינתו להגדלת תאוותיו גם במחיר של זריעת הרס וחורבן – אדם כזה צריך להוציא מארץ ישראל ויפה שעה אחת קודם. הדבר דומה מאוד לגירוש האדם מגן עדן אחרי החטא, מתוך חשש שהוא ישתמש בעוצמות שיש שם לרעה.

נראה שהסיבה שכיום אחת המלחמות הגדולות שיש לעם ישראל בארצו אליה הוא שב היא המלחמה בכוחות הטומאה שמנסים לפגוע בקדושת האדם, המשפחה והעם דווקא בנקודות אלו היא משוכה חשובה שעלינו לעבור בדרך לשלב הבא בגאולה, גילוי הנבואה, היום בו כולם ידעו אותי מקטן ועד גדול, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

 

עקרבת של כרם רבעי

ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודם הילולים לה' (ויקרא יט כד)

כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד. ואיזה הוא תחומה? אילת מן הדרום, ועקרבת מן הצפון, לוד מן המערב והירדן מן המזרח. ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. ותנאי היה בדבר: אימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. ר' יוסי אומר: משחרב בית המקדש היה התנאי הזה, ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה (מעשר שני ה ב)

 

העלאת נטע רבעי מול חילולם

פרשתנו מלמדת על דין נטע רבעי בשנה הרביעית, אחרי שלוש שנות ערלה. בשנה זו ישנה חובה לנהוג בהם כפי שנוהגים בפירות מעשר שני – להעלות אותם לירושלים ולאכלם שם בטהרה. לחילופין, אפשר היה לחלל את שוויים על מטבע (בתוספת חומש) ולקנות בו מזון ולאכלו בירושלים. כדי ששווקי ירושלים יהיו מעוטרים בפירות רבים, התקינו שכל מי שמתגורר עד מרחק של יום אחד מירושלים יביא את פירותיו ולא יחללם. תנאי זה היה קיים (לפי ר' יוסי) עד החורבן. אחרי החורבן, כששבתו עולי רגלים, שוב לא היה טעם לעטר את שווקי ירושלים בפירות, ולכן התירו לפדות את הפירות אפילו סמוך לחומת ירושלים. אך גם אחרי החורבן, משהוכנסו הפירות לתחומי ירושלים המקודשת שוב אי אפשר לפדותם. כיום אנו מחללים את הפירות וחומשם על פרוטה אחת בלבד (שווי פרוטה הוא שווי של אחד חלקי ארבעים גרם כסף טהור) בלי קשר לשוויים האמיתי, הואיל וממילא לא ניתן לאכול כיום מעשר שני או רבעי בטהרה (גם בזמן המקדש, בדיעבד חילול שלא כפי השווי האמיתי תופס בדיעבד, ולאחר החורבן הונהג לעשות כן לכתחילה).

בזמן בית המקדש, כשהתקנה המחייבת להעלות את הפירות כמות שהם ללא פדיון הייתה עדיין בעינה, לא הסתפקו חכמים בהגדרה הכללית של מהלך יום אחד מירושלים, אלא נקבו בשמותיהם של ארבעה יישובים הנמצא בקצה התחום המדובר. הפעם נעסוק בגבול הצפוני שנמצא ביישוב עקרבת או עקרבה.

עקרבה עיר של מעמד

יישוב זה, מזוהה בעיירה הערבית כיום עקרבה, דרומית מזרחית לשכם. עקרבה הייתה עדיין עיר של יהודה, שישבה ממש על הגבול עם אזור מגוריהם של הכותים, והוא משקיף על המורדות לכיוון בקעת הירדן. בזמן המרד הגדול פשטו משם היהודים על הכותים. מדברי יוסף בן מתתיהו משתמע שיישוב זה היה אחד מאחד עשר (או מעט יותר) ערי הפלך שביהודה. אם כך הדבר, הרי שליישוב זה הייתה משמעות גם בקשר למצווה אחרת התלויה בארץ. המשנה במסכת ביכורים (ג ב) אומרת שעליית מביאי הביכורים למקדש הייתה עלייה קבוצתית ולא עליית יחידים. כל העיירות שבאזור מסויים היו מתכנסות לעיר המרכזית, המכונה במשנה 'עיר של מעמד'. בן ציון סגל מציין כי ע"פ התוספתא (ביכורים ב ח) עיר של מעמד היא עיר הפלך. הואיל ועקרבה הייתה עיר פלך הרי שהיא היא גם אחת מערי המעמד שלשם התכנסו מביאי הביכורים.

בעקרבה נתגלו שרידים מימי בית שני: חורבות בניינים ומערות קבורה, אך בשל הבנייה המאוחרת הממצאים דלים יחסית. לא הרחק מעקרבה שוכן תל אל ערומה, שחנן אשל וזאב ארליך זיהו אותו כמבצרה הקדום של עיר הפלך עקרבה. נמצאו במקום מספר מאגרי מים גדולים ששימשו החל מהתקופה החשמונאית, מה שמסייע להבין את תפקידו החשוב של האתר ושל פלך עקרבה כולו בגבול יהודה אל מול מקום מושבם של הכותים/השומרונים. בנוסף, לאתר ישנו זיהוי קדום יותר לימי ספר שופטים. זו הייתה ארומה, בירתו של אבימלך בן גדעון.