כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים - פרשת צו

כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים - פרשת צו

"והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', לכהן הזורק את דם השלמים לא יהיה" (ויקרא ז יד)

יואל יעקובי |

 

 

'תרומה' – איני יודע מכמה חלות ירים , הרי אני דן, נאמר כאן: 'ממנו תרומה' – ונאמר בתרומת מעשר: 'ממנו תרומה', מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה" (מנחות עז ע"ב)

בחירת הכהנים

הקשר שיוצרת התורה בין התרומה שניתנת מלחמי התודה לתרומה שניתנת מהמעשר הראשון של הלוי לכהן מסייע לנו לדעת כמה חלות צריך לתת לכהן מלחמי התודה. אבל הקישור הזה רק מעצים לנו שאלה אחרת: כיצד אפשר לכנות מתנה שניתנת לבשר ודם, שהוא אוכל אותה אכילה גשמית לחלוטין – 'תרומה לה''? ומילא אם היה מדובר בכהן קדוש במיוחד שהיה מכוון על כל אכילה כוונות עליונות ונסתרות, אך הרי גם אם מדובר בכהן רגיל ופשוט, שאין לו עסק בנסתרות – עדיין הנתינה לאותו כהן, של החלה או של הפירות, בגדר 'תרומה לה', ואפילו האר"י הקדוש לא יוכל להפוך חלה או פירות אלו ל'תרומה לה''!

התשובה לכך היא רעיון בחירת הכהנים. הכהן ניחן מעצם היותו כהן כשר ביכולת להעלות סוגי אוכלים מסויימים שהוא מקבל לרמה של תרומה לה'. אין המדובר דווקא ברמה רוחנית גבוהה עקב עבודה עצמית (שבודאי תוסיף הרבה, אך אינה הכרחית), אלא בתכונה מולדת, ממש כמו בחירת ישראל.

הראייה הזו עלולה להוביל את הכהן לגאווה. "הנה" הוא יכול לומר לעצמו, "מדרגה שישראל רגיל צריך לעבוד עליה שנים רבות, אני כבר כעת יכול לעשות, ואפילו  אותו ישראל לא יוכל באמת לעשות את מה שאני עושה!".

הבחירה כמפתח לענווה

אולם זוהי הסתכלות לא נכונה. אדרבה, ההיפך הוא הנכון, דווקא בגלל שלא עבדת על התיקון שאתה עושה במעשיך הגשמיים אין לך שום סיבה להתגאות. דווקא בגלל שמצד עבודתך האמיתית אתה יכול להיות אפס מאופס, ורק השי"ת ברחמיו המרובים חנן אותך ביכולות אלו, אין לך שום סיבה שבעולם להתגאות.

בימים אלו, ערב חג הפסח, מחשבה זו נותנת לנו גם מבט מחודש על הבחירה שבחר בנו ה' כעם. כל מיני טענות על כך שעם ישראל מתנשא על הגויים בכך שהוא מכריז כי הוא נבחר על ידי השי"ת נדחות דווקא בגלל דברינו אלה. הרי עליונותנו על הגויים לא הגיעה מעבודתנו העצמית, אלא מהבחירה האלוקית בנו. ממילא באמת אין מקום להתגאות על הגויים מצד עצמנו, אם כי יש מקום להתגאות מצד שם ה' שנקרא עלינו, וגם אז, אין אנו מתגאים בעצמנו אלא בשמו של ה'.

גינוסר של פירות וסוכות

"סוכת גינוסר, אף על פי שיש בה רחיים ותרנגולים – פטורה" (מעשרות ג ז)

כבר דיברנו על כך שהפירות אינם חייבים בתרומות ומעשרות עד שיקבעו לכך. אחד הדברים הקובעים לכך הוא הכנסה לבית. אלא שהבית הקובע צריך להיות בית קבע ולא בית ארעי. סוכה האופיינית לגינוסר היא דוגמה לדירה שלמרות שיש בה תשמישים שונים לצרכי הדרים באותה סוכה (כמו רחיים ותרנגולים, שהיה מקובל אז שיהיו בבית דירה) אין היא נחשבת דירת קבע והיא איננה קובעת למעשרות. סוכת גינוסר היא סוכות שהיו מקימים חקלאי גינוסר כדי לשמור על הפירות שבגינותיהם ובפרדסיהם.

גינוסר=כנרת

גינוסר הוא שמה של ימת הכנרת בימי חז"ל, אך הוא גם שמו של אתר מסויים על חוף הימה הזו, ישוב שהיה קיים בימי הבית השני ואחריו. מעניין שחז"ל מזהים (מגילה ו ע"א) במקומה של גינוסר את היישוב המקראי ( ומוקף החומה מימות יהושע) בנחלת שבט נפתלי כנרת. את מיקומו של היישוב המקראי מזהים בתל כנרות הסמוך לאתר השאיבה 'אשכול' של המוביל הארצי. למה נקרא שם המקום כנרת? הגמרא מסבירה שזה בגלל שפירות גינוסר מתוקים כקולו הערב של הכינור. במילים אחרות, כנרת זה אכן מלשון כינור אבל לא בגלל שצורתה דומה לכינור עתיק. זאת משום ש רק בזמננו, כשיש לנו צילומי אוויר ולוויין, הצורה הזו מתגלית לעין, בעוד שבימי קדם הדבר לא היה ניכר. השם ההלניסטי 'גינוסר' נדרש על ידי חז"ל (כדרכם לדרוש גם שמות שאינם ממקור יהודי) במשמעות של 'גני שרים', בגלל הפסוק שנאמר על נפתלי "ומנפתלי שרים אלף" ( דברי הימים א יב לח).

בקעה פורייה ופירות מתוקים

מיקומה של גינוסר הוא בחוף הצפון מערבי של הכנרת, בין טבריה לכפר נחום. סביב היישוב השתרעה בקעה גדולה הנקראת עד היום בקעת גינוסר. מדובר באיזור פורה באופן מיוחד שהיה מלא (וכך גם היום) מטעי פרי רבים, מה שמסביר מאוד את הדרש של שם המקום 'גני שרים'. פריון האזור נובע משפע המים שמגיעים לא רק מהכנרת אלא גם ממעיינות, ומאדמה פוריה, תוצר בליה של סלעי הבזלת האופייניים לאזור. לא בכדי פירות גינוסר נחשבים בעיני חז"ל לפירות מתוקים באופן מיוחד. אולי זו הסיבה שיושבי היישוב גינוסר (ובקעת גינוסר כולה) נאלצו להקים סוכות בהן הן דרו פרקי זמן לא מבוטלים כדי לשמור על גינותיהם, בפרט שבבקעת גינוסר עברה דרך בינלאומית – דרך הים, שקישרה בין מסופוטומיה (ארץ הפרת והחידקל) לבין מצרים. סוכות אלו נקראו על שם המקום בו היו קיימות 'סוכת גינוסר'.

בתרצ"ז (1937) הוקם בבקעת גינוסר קיבוץ גינוסר. קיבוץ זה נקשר בעיקר בשמו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, מבכירי מפקדי צה"ל הראשונים וסגן ראש הממשלה, שנמנה על מקימי הקיבוץ והתגורר בו עד פטירתו. אולם גם בגינוסר הקדומה ישבו דמויות מפורסמות. כך מוזכר חכם בשם יונתן בן חרשא איש גינוסר. על יונתן זה מסופר כי שאל יונתן את רבן גמליאל וחכמים ביבנה שאלה הלכתית בעניין התמר, שהוא מהפירות שנשתבחה בהן בקעת גינוסר רוויית המים ומשופעת השמש.