פרשת שמיני - טומאת הכהנים וקדושת בהמתם

פרשת שמיני - טומאת הכהנים וקדושת בהמתם

השימוש בתרומה בימינו, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, היתר החדש לאחר החורבן, יבנה ההיסטורית וקבר רבן גמליאל דיבנה - הפרשה והארץ לפרשת שמיני

יואל יעקובי | אדר ב' תשע"ו

"וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא כט) "כל הטומאות הללו אינן לאיסור אכילה, אלא לטומאה ממש, להיות טמא במגען, ונאסר לאכול תרומה וקדשים, וליכנס למקדש" (רש"י שם)

 

השימוש בתרומה בימינו

לפני שנים הזדמנתי אל 'מאחורי הקלעים' של הספארי ברמת גן. והנה אני רואה שם ארגזי ירקות ולידם שלט שלשונו היא כזו, פחות או יותר: "הירקות הן תרומה, אין לאכול. האוכל – יענש". כששאלתי את המטפל הראשי של הספארי האם זה באמת רציני, שהרי עובדי הספארי הם לאו דווקא אנשים שומרי מצוות, הוא אמר לי שבהחלט כן, ורק מספר ימים קודם לכן פוטרו שני עובדים ערבים שהעזו לשלוח ידם ולאכול מן הירקות הללו.

חלק מן המתנות שאנו מצווים לתת מהיבול שלנו גם בזמן הזה, כשאין בית מקדש, יכולים להיאכל רק בטהרה, על ידי כוהנים (במקרה של תרומה גדולה, תרומת מעשר וחלה) או כלל עם ישראל (במקרה של מעשר שני ונטע רבעי). מעשר ראשון, לעומת זאת, אין בו קדושה ולמרות שהוא אמור להינתן ללוי הרי שכל אדם יכול לאוכלו גם שלא בטהרה. מכיוון שהיום כולנו נחשבים טמאי מתים, אי אפשר לאכול בטהרה ומכל המתנות שצריכות להיאכל בטהרה אנו מפרישים את המינימום הנדרש מדין תורה ואותו מאבדים או מחללים (במקרה של מעשר שני ונטע רבעי), שהרי אין לכהן או לבעלים מה לעשות עם המתנות הללו.

אולם מסתבר שצורת הפעולה הזו, שנהוגה בדרך כלל אינה מצויה תמיד. יש מקרים בהם הכוהן יכול להשתמש במתנות שלו. במקרה שמדובר בשמן זית טמא מותר לכוהן להשתמש בשמן התרומה לצורך הדלקת הנר. בנוסף, מתירים במקום הצורך לכוהן להאכיל את בהמותיו בירקות או בפירות שהם תרומה. מכיוון שבמגזר החקלאי כמויות התרומה ותרומת המעשר יכולות להיות גדולות מאוד (מדובר על קצת יותר מאחוז מהיבול) ניתן "להציל" כמות זו ולהאכיל בה בהמות של כוהנים. גני חיות יכולים למכור את בעלי החיים שלהם לכוהנים (בצורה המזכירה מכירת חמץ), וכך אנו מאכילים תרומה ותרומת מעשר לבהמת כוהן.

 

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

אם כן, יש לנו כיום מציאות מוזרה. אלו שקדושת הכהונה מתגלה אצלם בצורה הגלויה ביותר בכל הנוגע למתנות כהונה הן דווקא בהמותיו של הכוהן!

נראה שבתוך האילוץ ההלכתי הטכני מסתתר רעיון עמוק, שמלמד אותנו משהו על 'מותר האדם מן הבהמה'. האדם כיצור בחירי שנברא בצלם אלוקים מסוגל בכוח בחירתו לעלות גבוה מאוד, אולם, לחילופין, הוא גם עלול לירידה גדולה מאוד. וכגודל מעלתו של האדם כך גודל המשתרע בין הנקודה הגבוהה ביותר אליו הוא מסוגל להגיע לנקודה הנמוכה ביותר. ישראל יותר מגויים (אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם – מעלה שנאמרה דווקא בעניין טומאת אוהל!), ותלמיד חכם יותר מישראל רגיל (כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימינו, ושנה ופירש קשה מכולם). לכן בעל חיים אינו מסוגל בכוח בחירתו להתעלות למדרגות נעלות, אבל הוא גם לא יכול לרדת, ולכן בחייו הוא אינו מטמא ואינו מקבל טומאה (טומאת נבלה או שרץ חלות רק לאחר מות בעל החיים).

אמרנו 'בכוח בחירתו', כי בכוח בחירתו של האדם בעל החיים מסוגל גם להתעלות. חמורו של ר' חנינא בן דוסא מהצד האחד והשחתת הדרך של בעלי החיים בדור המבול מהצד האחר יוכיחו.  ועל כך אומר הרמח"ל (מסילת ישרים פרק א): "כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם ממשמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך".

 

החיסרון הוא היתרון

באופן פרדוכסלי יוצא שבהמה הקנויה לכוהן מגלה את קדושת הכהונה עוד יותר מבעליה, כי העובדה שהכוהנים מנועים מלאכול בתרומה מלמדת על ירידה שעבר עם ישראל והכוהנים בכללו שמונעת מהם מלאכול את תרומת ה'. אולם הכהונה קיימת, ומצוות כהונה (כמו החיוב בברכת כוהנים והיכולת לפדות בכורות) כמו גם איסורי הכהונה (האיסור להיטמא למתים ולשאת אישה שאינה ראויה לכהונה) חלים על הכוהן, ולכן קדושת הכהונה חלה גם על קניינו. דווקא בגלל שקניינו אינו יכול לעלות כמו גופו של הכוהן עצמו, הוא גם איננו מסוגל לרדת כמוהו, ולכן יכול קניינו לאכול תרומה בעוד שהוא אינו יכול.

ויהי רצון שנזכה שה' יזה עלינו במהרה מים טהורים, וכולנו, כוהנים, לוויים וישראלים, נוכל לאכול בטהרה את מה שה' יתן לנו מידו הפתוחה והרחבה!

 

יום הנף ביבנה

היתר החדש לאחר החורבן

בימים אלו מצויים אנו בעיצומה של ספירת העומר שמתחילה "מהחל חרמש בקמה", מליל קצירת העומר במוצאי יום טוב הראשון של פסח. הבאת מנחת העומר למקדש ביום שלמחרת מתירה אחריה את השימוש בתבואה החדשה מחוץ למקדש מיד לאחר הקרבתה. מה הדין כיום, כשאין בית מקדש?

במסכת ראש השנה פרק רביעי מוזכרות תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, לאחר חורבן בית המקדש. אחת התקנות היא (שמוזכרת ביתר פירוט במנחות פרק י): "שיהא יום הנף כולו אסור", כלומר, בהעדר בית מקדש אסורה התבואה החדשה כל יום ט"ז בניסן, יום הנפת העומר והקרבתו. הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"י ה"ב) פוסק שבניגוד לשאר הרשימה של תקנות רבן יוחנן בן זכאי ביבנה, כאן אין זו תקנה אלא דין התורה שרבן יוחנן בן זכאי רק דרש ולימד אותו.

כיום יש בישראל שני ישובים ששמם יבנה, הוותיק יותר הוא הקיבוץ הדתי הממוקם לא הרחק מאשדוד, ובו ישיבת ההסדר הראשונה 'כרם ביבנה', המשמרת את שמו של המוסד התורני שישב ביבנה ההיסטורית. השני הוא עיר שהוקמה כיישוב עולים, לא הרחק מהקיבוץ, אך קרוב יותר למיקום המקורי של יבנה ההיסטורית בתל יבנה.

יבנה ההיסטורית

יבנה היא יבנאל המוזכרת בנחלת שבט יהודה בספר יהושע (טו יא). העיר אמנם הייתה בנחלת שבט יהודה אך בפועל ישבו בה כנראה הפלישתים, ששתים מעריהם המרכזיות, עקרון ובעיקר אשדוד נמצאות לא הרחק מיבנה. עוזיהו המלך נלחם בפלישתים גם ביבנה. בימי הבית השני צורפה יבנה לממלכת החשמונאים, נקרעה מהם על ידי המצביא הרומי פומפיאוס, והוחזרה ליהודה על ידי הורדוס. בן ציון סגל משער כי היסוד הנכרי שנותר בה הוביל לכך שהיא נכנעה לאספסיינוס ולא השתתפה במרד הגדול. אספסיינוס יישב בה יהודים שנכנעו לו, וזה כנראה מה שהקל על רבן יוחנן בן זכאי לבקש את יבנה וחכמיה, ולהעביר אליה את הסנהדרין בימים הקריטיים שאחרי החורבן. פעולות ריב"ז ביבנה סייעו לשמר את היהדות גם ללא בית מקדש, דבר שהיה קרוב לודאי נראה באותם הימים במעט בלתי אפשרי. אחרי עזיבתו של רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, נתמנה לנשיא הסנהדרין בן לשושלת הנשיאות של הלל – רבן גמליאל דיבנה, שאת קברו מראים עד היום ביבנה.

לאחר מרד בר כוכבא ירדה יהודה, ובכללה יבנה, מגדולתה והמרכז היהודי כמו גם הסנהדרין עברו לגליל, אך היישוב ביבנה נמשך. בתקופה הצלבנית נבנתה במקום כנסיה גדולה שהפכה למסגד עם הכיבוש הצלבני. המגדל ששכן ליד המסגד קיים עד היום והוא הממצא הבולט על התל כיום. במזרח העיר שריד ממלוכי נוסף, הגשר הממלוכי שנבנה על ידי הסולטאן הממלוכי בייברס כחלק מדרך הדואר הממלוכית. הגשר נשא את הכביש המחבר בין רחובות ליבנה עד שלפני שנים אחדות הוחלף בכביש חדש, כשהכביש הממלוכי בין למעלה משבע מאות השנים משמש להולכי רגל. מהתקופה העות'מאנית שכן במקום כפר בשם יבנא. במלחמת השחרור הגיעו ליבנא 200 חיילים עיראקיים מצבא ההצלה, אך, ברוך ה', העיר נכבשה על ידי כוחות של האצ"ל וחטיבת גבעתי. תושבי הכפר עזבו בעיקר למחנות הפליטים של רפיח. חודשים אחדים לאחר מכן הוקם במקום ישוב חדש ובו עולים מארצות שונות, ובתשמ"ו (1986) יבנה הוכרזה לעיר. כיום מתגוררים ביבנה קרוב ל-40,000 תושבים.

 

קבר רבן גמליאל דיבנה

בדרום העיר שוכן גן הסנהדרין שמערבו מבנה המיוחס לקברו של רבן גמליאל דיבנה על ידי היהודים ואילו המוסלמים כינו אותו אבו הורירה, על שם אחד מחבריו של מוחמד מייסד האיסלאם. הזיהוי עם קברו של רבן גמליאל קשה בגלל שהמבנה הוא בחלקו מהתקופה הצלבנית וחלקו ממלוכי, ואילו הזיהוי עם אבו הורירה קשה עוד יותר, כיוון שהלה חי בכלל ב'אל-מדינה' שבערב הסעודית. יחד עם זאת יש לציין כי במאה ה-13 כותב ר' יעקב השליח: "על קבר רבן גמליאל יש כיפה נאה מאוד והוא בית תיפלה לישמעאלים. בניין מפואר וקורין אותו אבו הורירה", מה שמחבר את הזיהוי של קבר רבן גמליאל, שבודאי קבור באזור בו פעל.