פרשת בא - ירושלים – המפגש בין האלוקי לאנושי

 פרשת בא - ירושלים – המפגש בין האלוקי לאנושי

הפסח והבכור, שנים מהקדשים הקלים המוזכרים לראשונה בפרשתנו, יכולים להיאכל בכל גבול ירושלים המקודשת. תחום זה הוא גם תחום אכילת מעשר שני. הדמיון מול השוני בין קדשים קלים ומעשר שני מבטא את המפגש בין הירידה של השי"ת אלינו מול העלייה שלנו אליו.

יואל יעקובי |

הפסח והבכור, שנים מהקדשים הקלים המוזכרים לראשונה בפרשתנו, יכולים להיאכל בכל גבול ירושלים המקודשת. תחום זה הוא גם תחום אכילת מעשר שני.

הדמיון מול השוני בין קדשים קלים ומעשר שני מבטא את המפגש בין הירידה של השי"ת אלינו מול העלייה שלנו אליו. מפגש זה בכל הנוגע לחיים היומיומיים, יכול להתבצע ברמתו הגבוהה ביותר בירושלים, עוד יותר מאשר בבית המקדש או בהר הבית.

קידוש החודש, מצווה שקיומה העיקרי הוא בארץ ישראל, נעשתה פעמים רבות במקום שנקרא 'עין טב'. נלמד כמה פרטים בהלכות אלו ובאמצעותם ננסה בעז"ה לזהות אתר זה.

פסים מעשיים לקראת החתונה

בפרשתנו באה לידי ביטוי בולט ההתקרבות ההדדית שבין ה' יתברך לכנסת ישראל כחתן וכלה ערב חופתם, שעתידה להיערך בעוד שתי פרשיות, בכריתת הברית ההדדית של מתן תורה בהר חורב.

ה' יתברך יוצא ביד חזקה ובזרוע נטויה כנגד המצרים, משעבדיה של האומה, ומצד שני גם עם ישראל עושה מעשה אמיץ מאוד – הוא לוקח את אליליהם של משעבדיו עד לא מכבר ובריש גלי מודיע כי הוא עומד לשחוט אותם בציווי אלוקי.

לא פלא כי עד עתה התורה הייתה מלאה סיפורים מכוננים אך נעדרה כמעט לחלוטין ציוויים מעשיים לדורות, ורק בפרשתנו מתחילים להופיע ציוויים כאלה. עובדה זו אף היא ביטוי לאותה ברית ההולכת ונרקמת בין הדוד לרעיה, כמו חתן וכלה שככל שמועד חופתם מתקרב הרי שעליהם לרדת לפרטים מעשיים של ניהול חייהם המשותפים. בין הציוויים מופיעים שני קרבנות הנמנים על השכבה הקלה ביותר של הקרבנות. אם הקרבנות מחולקים לקדשי קדשים וקדשים קלים, הרי שהדרגה הקלה ביותר של קדשים קלים, כנלמד מפרק 'איזהו מקומן' במסכת זבחים, כוללת את: הבכור, המעשר והפסח. הבכור והפסח נזכרים לראשונה בפרשתנו.

קדשים קלים ומעשר שני – הדומה והשונה

קדשים קלים נאכלים בכל השטח המקודש של העיר ירושלים. שטח זה בדיוק הוא גם קצה תחום אכילתם של פירות מעשר שני, אותם פירות המופרשים על ידי הבעלים, ומועלים על ידיהם לירושלים לאוכלם שם בטהרה. גבולה של ירושלים לעניין זה, זהה לגבולה לעניין אכילת קדשים קלים. מתן קריטריון הלכתי משותף (שטח אכילה) לשתי מצוות מתחומים שונים לחלוטין: קדשים וזרעים, אומרת דרשני.

ובכל זאת ישנם כמה הבדלים בולטים בין קדשים קלים למעשר שני. כך, למשל, אם המשנה בתחילת מסכת כלים מונה עשר דרגות של טומאה, הרי שאכילת מעשר אפשרית ע"י מי שנטמא אך טָבַל, על אף שטרם העריבה עליו השמש ("טבול יום"), בעוד שאכילת קדשים, אף קדשים קלים, אפשרית רק על ידי מי שטבל, העריב שמשו ואף הביא קרבן כפרה (בטומאות בהן הדבר נדרש, כמו למשל זב או מצורע שנטהרו).

התמונה שמתקבלת מהאמור היא שקדשים קלים הם בעצם הצורה הקלה ביותר בה ניתן לפגוש את עבודת המקדש, אותם גם ישראלים יכולים לאכול[1] כשמול זה אכילת מעשר שני היא הצורה הקדושה ביותר אליה יכול ישראל להעלות את פירותיו ולאוכלם[2]. בעצם אפשר לומר כי הקדשים הקלים הם ביטוי לירידתו של הקב"ה אלינו, בעוד שהמעשר השני הוא ביטוי לניסיון שלנו לעלות אליו. מקום המפגש של שני נסיונות ההתקרבות הללו הוא ירושלים.

ירושלים – הירידה מלמעלה מתחברת לעלייה מלמטה

ירושלים היא עיר קדושה, שקדושתה נובעת מהמקדש, ולכן כמו המקדש, גם קדושתה אינה בטלה. אולם היא עדיין עיר ככל הערים. גרים בה בני אדם ושלא כמו המקדש (המקביל למחנה שכינה) או אפילו הר הבית (המקביל למחנה לווייה), הרי שבירושלים ניתן לחיות כבני אדם רגילים בבתיהם כולל עשיית מעשים יומיומיים הנחשבים בזויים ביחס להר הבית ("לא יכנס להר הבית במקלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר" – משנה ברכות סוף פרק ט). ירושלים היא מקום שיש בו השראת שכינה הנובעת מהמקדש אך הוא אינו מקדש, הוא שייך לכל אדם רגיל המעוניין להתקדש ואין הוא חייב לבטל לצורך כך את חייו הרגילים. במילים אחרות, ירושלים יכולה להכיל את מכלול חייו של האדם, מה שאין כן הר הבית והמקדש, שבהם אף אדם רגיל (ובעצם גם הכהנים ואף הכהן הגדול) אינו יכול לחיות מאה אחוז מזמנו.

יתרה מזו, שטחה של ירושלים יכול לגדול, וחז"ל אף מנבאים כי ירושלים עתידה להגיע עד דמשק, כי באמת רמת הקדושה הנדרשת לחיים בירושלים היא אמנם גבוהה אך אפשרית גם לבני אדם רגילים, ומבחינות מסויימות היא נחשבת למקום בו המפגש בין ה' יתברך ועם ישראל הוא החי והחזק ביותר, עוד יותר מהמקדש, אליו האדם אינו יכול להגיע כמו שהוא. המקדש מהווה מקום גבוה יותר שלצורך ההגעה אליו האדם חייב לפשוט את מלבושיו הרוחניים היומיומיים, קדושים ככל שיהיו, וללבוש מלבושים נאצלים יותר.

עין טב

...אמר לו רבי לר' חייא: לך לעין טב וקדש לירח, ושלח לי סימן: "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ראש השנה כה ע"א)

אם קודם נגענו בירושלים כמקום המפגש בין הקב"ה ועם ישראל, הרי שכעת ניגע בציר מפגש נוסף, בין קדושת האומה לקדושת הזמן "ישראל דקדשינהו לזמנים", כשקידוש החודש אף הוא נלמד בפרשתנו. קדושה זו אף נוגעת לקדושת המקום, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות קידוש החודש א ח, ראה שם מקרה יוצא דופן): "אין מחשבין וקובעין חודשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'...".

הגמרא מספרת על מקרה בו נראתה הלבנה הישנה בכ"ט בחודש ביום ולאור 'נזיפתו' של ר' חייא היא נתכסתה. רבי, הנשיא באותה תקופה שלח את ר' חייא לעין טב לקדש את הירח. סיפור זה עמום מכיוונים רבים, אך אנו נסתפק בכיוון אחד, שאף הוא עמום דיו, והוא בירור מקומה של עין טב.

רש"י עצמו מביא שני פירושים להסבר שליחתו של ר' חייא לעין טב. ההסבר הראשון הוא חשש שירננו עליו במקומו, כיצד קידש את החודש כשבבוקר כ"ט בחודש נראתה עדיין הלבנה הישנה. ההסבר השני הוא בשם מורו של רש"י, ולפיו מדובר על גזירה שלא לקדש את החודש במקומו של רבי, ולכן הם נאלצו ללכת לעין טב כדי לקדש. פירוש שלישי מביא התוספות (על פי הפסיקתא), ולפיו בעין טב היה בית ועד קבוע שתפקידו היה לקדש את החודש, ובאמת עין טב נזכרת בעוד כמה מקומות בדברי חז"ל בהקשר לקידוש החודש.

זיהויה של עין טב יכול להבהיר יותר את פשר שליחותו של ר' חייא לעין טב. כבר לפני זמנו של רבי עבר מרכז היישוב היהודי לגליל, ורבי עצמו חי בתחילה בבית שערים ובהמשך בציפורי, שניהם בגליל התחתון. הדעת נותנת כי עין טב זו נמצאת קרוב למקומו של רבי. ר' יהוסף שווארץ מעלה אפשרות בספר 'תבואות הארץ' כי זהו הכפר אום אלטאייב שבין הר תבור ובית שאן (אולי טייבה שעל רמות יששכר), שלידו ואדי טובאעיני היורד מהגלבוע. הרב יעקב משה טולדאנו (קובץ ירושלים י' בעריכת רא"מ לונץ) מעלה אפשרות כי המדובר על העיר ענתב שבצפון סוריה והמכונה בפי היהודים עין טב (והיא מקום מוצאה של המשפחה הספרדית ענתבי). אולם אפשרות זו נדחית על ידו מיד, שהרי כפי שראינו אין לעבר שנים בחו"ל, וענתב זו היא בחו"ל (גם אם ניתן להכניסה לתחום כיבושי דוד). אפשרות אחרת, סבירה יותר, אותה מציע הרב טולדאנו היא המקום שכונה בערבית 'עין כטב' מקומה של המושבה מצפה, צפונית לטבריה עילית של ימינו.

אולם אם נבחן מקורות נוספים, יתכן שניאלץ לזהות את עין טב זו באזור אחר לגמרי של ארץ ישראל – ביהודה, הכינוי למרכז ודרום ארץ ישראל, בו התרכז רוב מניינו ורוב בניינו של היישוב היהודי בארץ עד למרד בר כוכבא. כך אומרת הברייתא המובאת בסנהדרין יא ע"ב: "אין מעברין את השנים אלא ביהודה", כשהטעם נובע מהיותו של אזור זה "שכנו של מקום", כלומר סמוך למקום המקדש. אמנם נפסק שבדיעבד גם אם עיברו את השנה בגליל היא מעוברת (משנה תורה, קידוש החודש ד, יב), אך כשאפשר היה – ודאי העדיפו לעבר ביהודה. אמנם חז"ל דיברו רק על עיבור ביהודה, אבל סביר מאוד שגם קידוש החודש שנעשה מדי חודש בחודשו, אף בו השתדלו לכתחילה לקיימו ביהודה[3].

אם נכון הדבר הרי שיש לאתר את עין טב ביהודה. ר' יצחק גולדהאר בספרו בן מעל מאת השנים 'אדמת קודש' ניסה לזהות את עין טב באזור המעיין עין טובה, הסמוך לכפר אום-חאלד (מוחאלט בכתיבתו), בתחומי נתניה של ימינו. מעיין זה, שנבלע תחת רחובות מרכז נתניה של ימינו, אינו מוכר לי, ואין להתפלא על כך, לאור השינויים שחלו באקוויפר החוף בעשרות השנים האחרונות. אם קביעתו של גולדהאר נכונה, הרי ש'יהודה' של חז"ל מגיעה עד מרכז וצפון השרון של ימינו, ולא רק עד אנטיפטרס (בין פתח תקווה לראש העין) שנחשבה במשנה בגיטין (פרק ז) לגבולה של יהודה.

מקום בשם ENETABA מופיע במפת מידבא בין לוד ליבנאל (=יבנה), מה שגרם לשמואל קליין ולשמואל ספראי לזהות את עין טב כפרבר קטן של לוד מדרום לעיר. מיכאל אבי-יונה מיקם את עין טב ליד גמזו, אולם יהודה עציון במאמרו 'כזה ראה וקדש' (הערה 1) הסוקר את הזיהויים השונים ביהודה למיקומה של עין טב, טוען כי לא מצא אזכור כלשהו לשם הערבי 'עין טבה' עליו מצביע אבי-יונה. זאב ספראי סובר כי עין טב סמוכה לאונו העתיקה (כנראה כפר ענא בתחומי אור יהודה של היום) בעקבות אזכור 'כפר טב' בתעודה עות'מאנית מהמאה ה- 16. עציון עצמו מציע לזהות את עין טב באיזור אחר, סמוך יותר לירושלים – בכפר עטב שליד בר גיורא. ממקום זה ישנה תצפית רחבה לכיוון המערב, דבר המסייע מאוד בזמן שהירח מופיע נמוך וסמוך לאופק, כשבשפלה קשה במצב כזה לראותו בגלל אובך. עציון גם רואה בבחירה בנקודה זו, סמוכה יחסית לירושלים, שהפכה לאחר מרד בר כוכבא לעיר אלילית בשם 'אליה קפיטולינה', התעקשות יהודית  ואי השלמה עם מציאות כאובה זו. כפי שראינו, יש בכך אולי גם רצון להתקרב ככל שניתן ל'שכנותו של מקום' בכל הנוגע לעיצוב לוח השנה העברי.

 

[1] את רוב הקדשים הקלים. בכור תמים נאכל לכוהנים בלבד.

[2] מובן שתרומה היא דרגה גבוהה יותר, אך אותה ישראל אינו רשאי לאכול. מעשר ראשון הניתן ללוי יכול להיאכל עקרונית על ידי כל אדם, אפילו טמא, ובכל מקום.

[3] שהרי הוקש עיבור השנה לקידוש החודש – דברי המפרש במשנה תורה שם בהקשר לעיבור השנה ביום בלבד, ונראה שהוא הדין לענייננו, אם כי בצורה הפוכה: לימוד מעיבר השנה לקידוש החודש. כמו כן יתכן שהדבר קשור לשאלה האם מ"לשכנו תדרשו ובאת שמה" לומדים גם לעניין קידוש החודש.