פרשת יתרו – מעלתו של מדבר סיני

פרשת יתרו – מעלתו של מדבר סיני

ר' יהודה הלוי מלמד שמדבר סיני הוא ארץ ישראל. נתינת התורה בארץ ישראל אך במדבר שלא נתחלק לשבטים הוא המקום המתאים ביותר למתן תורה. מעמדו ההלכתי של חצי האי סיני אינו ברור לגמרי, וישנו הבדל בין המזרח למערב ובין הצפון לדרום. וזו הזדמנות לבקר במועמד המפורסם ביותר לתפקיד הר סיני – ג'בל מוסא.

יואל יעקובי |

כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה... אשר לנבואת ירמיהו במצרים הלא הייתה בארץ ובעבורה, כמוה כנבואת משה ואהרון ומרים, כי סיני ופארן שניהם בגבול ארץ ישראל, הלא הם על יד ים סוף – ודבר הא-לוה היה: "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר" – והנה 'מדבר' הוא 'מדבר פארן', "המדבר הגדול והנורא" והוא גבולה הדרומי של הארץ, ו'הנהר', שהוא 'נהר פרת' – כמו שנאמר: "והנהר הרביעי הוא פרת" – הוא גבול הארץ בצפון. (כוזרי מאמר שני יד, ע"פ תרגום אבן שמואל)

מעמד הר סיני – בארץ ישראל

הדברים הללו של ר' יהודה הלוי, שנכתבו לפני כאלף שנים, מעוררים פליאה אצל כל מי שנחשף אליהם לראשונה. ר' יהודה הלוי עמל בדבריו אלו להראות כי כל נבואה לא ניתנה אלא בארץ ישראל, ואם לא בארץ ישראל - הרי שהנבואה היא לצורך ארץ ישראל. משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ, ולכן לכאורה נבואתו לא הייתה בארץ. ריה"ל היה יכול להסתפק בהסבר פשוט שכל מטרת נבואת משה הייתה בעבור ארץ ישראל, שהרי התורה ומצוותיה ניתנו כדי שיקוימו בארץ, כדברי ה'ספרי' המפורסמים. אולם ריה"ל אומר כי נבואת משה, אהרון ומרים, ובכלל זה מעמד הר סיני, היו בארץ ישראל.עצמה!

מעניין כי למרות זאת, גם ריה"ל אינו מנסה למקם את הר סיני (שאין לגבי מיקומו מסורת ברורה) במקום מרכזי יותר בארץ ישראל. אין ספק כי מדובר במקום נידח יחסית, בקצה הארץ, בודאי שלא בהר אחר שיש לגביו מסורת קדושה עתיקה, הר המוריה. החיבור המעניין הזה[1] בין אמירתו הברורה של ר' יהודה הלוי שהר סיני הוא בארץ ישראל, מול ההבנה הפשוטה שחז"ל עמדו עליה בכמה מקומות שהתורה ניתנה במכוון במדבר, הרחק ממקומה של ארץ נושבת. אומר דרשני.

ארץ ישראל – בחירה טבעית אך בעייתית

אם כבר הזכרנו את הכוזרי, נוכל להשתמש בשפתו ולומר כי ארץ ישראל היא המתאימה ביותר לכך שהעניין האלוקי יחול בה. מהבחינה הזו אך טבעי הוא שהתורה תינתן בארץ ישראל. אך יש כאן בעייתיות מסוימת. ארץ ישראל היא דירתו של הקב"ה בתחתונים, כלומר, הקב"ה מתגלה בה בצורה המלאה ביותר כראוי לעולם התחתון הזה. כאן הקב"ה מתגלה גם בעולם החומר. חומריות, כמובן, לא חסרה גם בחוץ לארץ, אבל ארץ ישראל מסוגלת לגלות בחומריות את האלוקות, וזה עיקר החידוש שבה. בתור שכזו היא מתנהלת על פי כללי עולם החומר.

בעולם החומר, בניגוד לעולם הרוח, ישנה בעלות קניינית בלעדית. רכוש מסוים ששייך לאדם אחד אינו שייך לאדם אחר, אלא אם כן הם שותפים. הבעלות הקניינית הזו יוצרת אחריות של הבעלים לשמור ולפתח את קניינו. במקרה הזה, ככל שהבעלים יהיה ייחודי ללא שותפים כך הוא יחוש יותר אחריות כלפי קניינו, בעוד שבמקרה של שותפים, הרי כבר לימדונו חז"ל שקדרת השותפים אינה חמה ואינה קרה, כי כל אחד מטיל את האחריות על הטיפול בה על חברו. בעולם הרוח המציאות שונה. שם אין בעלות קניינית. האמת אינה שייכת לאיש, ורעיונות רוחניים יכולים להיות משותפים לאנשים רבים, "נר לאחד – נר למאה".

זו בודאי הסיבה (או לפחות אחת הסיבות) בגללם החליט ריבונו של עולם שארץ ישראל תתחלק לשבטים ולנחלות פרטיות, שלא, למשל, כמו מדיניות הקק"ל שאיננה מוכרת את אדמות הלאום אלא רק מחכירה אותם (ולא כאן המקום לדון בהבדל שיש בין תפיסת הקק"ל לבין תפיסת התורה). הקב"ה במכוון לא רצה ליצור כאן קיבוץ אחד ענק, אלא לתת לכל אדם את נחלתו הפרטית עליה יהא מופקד, וכך הארץ תפותח בצורה הטובה ביותר. כמובן, על מנת שלא תיווצר כאן טעות ויהיה ברור לכולם של מי הארץ, הוטלו סייגים ומצוות שונות על הקניין הפרטי כשבראשן מצוות השמיטה והיובל, אבל בל נשכח שמדובר על מצוות שחלות אחת לתקופה, ואילו מרבית הזמן כן נוהג באדמת ארץ ישראל קניין פרטי.

ברור שבמציאות כזו נתינת התורה באחת מנחלות השבטים יכולה ליצור מציאות מובנת בה אותו שבט ירגיש שהתורה קרובה אליו יותר ואילו האחרים ירגישו רחוקים. זה בודאי הפוך לעניינה היסודי של התורה, שהיא מופקרת לכל, כמאמר חז"ל.

הואיל וזהו המצב, אי אפשר היה לתת את התורה במקום שאיננו ארץ ישראל, מחד, ומאידך, אי אפשר גם לתת אותה בארץ ישראל המחולקת לשבטים. לכן לא היה מתאים יותר מאשר לתת אותה בשטחי ארץ ישראל שככל הנראה לא נתחלקו לשבטים (יתכן שבתקופות מסוימות ישבו בסיני בני שמעון, אולם אין זה ברור היכן הם ישבו, האם היה זה באזור הר סיני, וכן האם האזור נחשב כנחלתם). מדבר סיני הוא הבחירה המתאימה ביותר.

מעמדו ההלכתי של חצי האי סיני

שלוש גבולות

לקביעתו של ריה"ל שמדבר סיני הוא ארץ ישראל יש לכאורה משמעות הלכתית. שהרי השאלה אם אזור מסוים הוא ארץ ישראל איננה מסתיימת בפן הסגולי-רוחני אלא גם בהלכות מעשיות הנוגעות לארץ ישראל – המצוות התלויות בארץ, מצוות ישוב הארץ ואיסור "לא תחנם".

אנו יודעים על שלושה תחומים שונים של ארץ ישראל. התחום הראשון הוא זה הנמצא בתוך גבולות ההבטחה שהובטחו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ועליהם כנראה חוזרת התורה בפרשת משפטים בפסוק שמביא ריה"ל בדבריו "ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלישתים וממדבר עד הנהר" (שמות כג לא). אלו הם גבולות רחבים מאוד, שאם היו אי פעם בשלמותם בידי ישראל הרי שהיה זה רק בזמן מלכות דוד ושלמה.

גבולות נוספים הם הגבולות של פרשת מסעי. גבולות אלו הם מצומצמים יותר, ומקובל לראות בהם את הגבולות של עולי מצרים, כלומר האזור שעתיד היה להיכבש בפועל בידי עם ישראל כשנכנס לארץ.

גבול נוסף, הוא גבול עולי בבל. גבול זה לא הוזכר, כמובן, בתורה, שהרי הוא נוצר מאות רבות של שנים אחרי תקופת המדבר, אולם הוא כן מוזכר בדברי חז"ל, כשהמקור הממצה ביותר הוא 'ברייתא דתחומין' שמופיעה במספר גרסאות בכתבי חז"ל השונים ואף בכתובת עתיקה שהתגלתה בבית הכנסת העתיק ב'רחוב' שבעמק בית שאן.

 

הרמב"ם בתחילת הלכות תרומות מזכיר מספר אזורים לעניין מצוות התלויות בארץ. הוא מזכיר את תחום עולי בבל, שבו חלים כל המצוות התלויות בארץ בדרגה הגבוהה ביותר (וכשכל עם ישראל בארץ החיוב הוא אף מן התורה), וכן את תחום עולי בבל, שגם בו נוהגות המצוות התלויות בארץ (לדעת הרמב"ם לפחות) אך בדרגת חיוב פחותה יותר. למשל, באזור זה גזרת הספיחין בשביעית אינה חלה.

הרמב"ם מזכיר תחומים נוספים: סוריא, ואף מקומות מסוימים שהם חוץ לארץ גמור אך חז"ל הנהיגו שם חלק מן המצוות התלויות בארץ. מדברי הרמב"ם נראה שלפחות לעניין המצוות התלויות בארץ לאזורים שנמצאים בגבולות ההבטחה בלבד אין מעמד הלכתי מיוחד ושונה מאשר חוץ לארץ. יתכן שלעיתים דינם יהיה כמעמד הביניים של סוריא, ולעיתים הם יהיו חייבים בחלק מהמצוות התלויות בארץ כמו ארצות מסוימות בחו"ל, אך אין להם מעמד מיוחד בגלל שהם הובטחו ועתידים להיות חלק מארץ ישראל. יש לציין כי הדברים נוגעים לעניין המצוות התלויות בארץ, ויש לדון האם הדין לגבי מצוות ישוב הארץ ואיסור 'לא תחנם' יהיה זהה או שונה.

צפון סיני ודרומו

יש לציין כי לא כל חצי האי סיני הוא רק בגדר גבולות ההבטחה. לפחות צפון מזרח חצי האי סיני, האזור בו שכן חבל ימית עד שנת תשמ"ב, נכלל אף בתחום עולי מצרים (כפי שהוכיח הרב יעקב אריאל מדברי רוב פרשני הרמב"ם ורוב הראשונים – עיין שו"ת באהלה של תורה זרעים א סימן ב וזרעים ב סימן מב). אזור זה נמצא עוד לפני נחל אל עריש, שהוא נחל מצרים לפי הפרשנות המצמצמת (הפרשנות המרחיבה מזהה את נחל מצרים, גבולה הדרום מערבי של הארץ, בזרוע המזרחית של הנילוס שהייתה בצפון מערב חצי האי סיני ליד העיר העתיקה פלוסיום). השאלה מה מעמדו של דרום חצי האי סיני, בה שוכן ג'בל מוסא, הזיהוי המפורסם ביותר להר סיני, איננה פשוטה אפילו לדעה המרחיבה.

ג'בל מוסא

זיהויו של ג'בל מוסא כהר סיני נחשב כמסורת נוצרית. מסורת זו טוענת כי הלנה, אימו של הקיסר קונסטנטינוס שהחל בהחדרת הדת הנוצרית לרחבי האימפריה הרומית, היא זו שזיהתה בהר זה את הר סיני (כמו שזיהתה אתרים רבים אחרים הקשורים לתולדותיו של אותו האיש ותלמידיו בארץ). אם זיהוי זה היה פרי רוחה בלבד – הוא כמובן חסר ערך מבחינתנו. אולם אם הוא מסתמך על מסורות יהודיות – הרי שהוא ראוי בהחלט לתשומת לב.

הר משה (או ג'בל מוסא בערבית) הינו הר בגובה 2,285 מטרים מעל פני הים. גובה מרשים זה אינו מתאים לתיאורים במדרשים המדברים על הר שפל יחסית (אם כי הר קתרינה שמדרום לו גבוה ממנו בקרוב ל-400 מטרים, ויש המזהים בו את הר סיני). הר זה הוא חלק מרכס מוארך הבנוי סלעי גרניט אדום, כשהשיא של ג'בל מוסא עצמו שונה – הוא בנוי מחומר געשי, ויתכן שאף הוא עצמו היה הר געש. למרגלות ההר בנוי מנזר סנטה קתרינה היווני אורתודוכסי, מהמנזרים הוותיקים ביותר הפועלים ברציפות מאז התקופה הביזנטית. מהמנזר עולות 3,000 מדרגות לראש ההר. במנזר מגודל הצמח קרקש צהוב, שמזוהה על ידי הנוצרים כסנה של משה. יש לציין כי כפי שהראה ד"ר משה רענן הרי שעל פי מקורותינו הסנה הוא שיח הפטל, ששמו המדעי העברי המלא הוא 'פטל קדוש', על שם ההתגלות למשה.

 

[1] תודה לרב אהוד אחיטוב שהעמיד אותי על חיבור זה.