הגדרות כלאי הרכבה - חלק ב'

הגדרות כלאי הרכבה - חלק ב'

התורה אסרה עלינו להרכיב מיני אילנות וזרעים זה בזה. המשניות ברובן הביאו דוגמאות מעשיות להרכבות אסורות ומותרות, אולם בימינו איננו יודעים לזהות את שמות העצים, וכמו כן ישנם מינים שונים שלא הוזכרו במשנה. כדי לאפשר לחקלאים להמשיך ולהרכיב, עלינו לחפש הגדרות הלכתיות כיצד לקבוע את מין העץ.

הרב יהודה הלוי עמיחי | התורה והארץ ג'

4. שינוי בהופעת הפרי

לפי דעת הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כה) ישנם עצים השונים במהות, וישנם השונים זה מזה בטבען. ובכך ביאר את דברי הרמב"ם (פ"א ה"ה) אודות שני מינים בטבען, וכתב שהכווונה היא לעצים השונים בזמן הבשלת פירותיהם, שבמקרה זה הם נחשבים כשני מינים. אא"כ הם משתווים בעלים שלהם או בצורת פירותיהם, ואין הבדל גדול בטעם הפירות. 

 

ולכאורה יש לעיין מדוע זמן הבשלת הפירות יקבע את המין, שהרי יתכנו הקדמות ושינויים בהבשלת שאינם במהות הפירות, אלא בגלל רצון בני אדם או תנאי מזג האויר, ועל כגון דא אמר הרמב"ם שהדברים משתנים לפי תנאי העבודה והארצות השונות.

  1. דמיון הפרי והגידול

הגדרה של שינוי בטבע הפירות כתב החזו"א (סי' ג ס"ק א ד"ה כלאים):

וסידור המינים הוא עפ"י קיבוץ הרגשות רבות: כי מלבד התבנית והמראה והטעם אצור בכל פירי מזון אחר, כפי רוב היסודות האצורים בדם החי, ובהרגשות פנימיות מכיר האדם בחלוקות המזון של כל פרי ופרי, והכריעו חכמים ברוח קדשם מה הן מין אחד ומה הן מינים חלוקים. ואותם שהכריעו שהן מין אחד, אף שאין דומין זה לזה בחיצוניותם במראה או בתבנית - אינם כלאים זה בזה.

ועוד כתב החזו"א (כלאים סי' ג ס"ק א ד"ה הסדר ס"ק ב ד"ה ובה"ב):

והנה הכרעת המינים הוא לפי טבע הפירי, היינו מזגו מהותו ואיכותו, וזה לא שייך בעלים.

נראה בביאור "מזגו, מהותו ואיכותו" שהכוונה היא לתכונותיו הפנימיות של הפרי (כגון אם הפרי הוא מיצי או קשה) ואיכות הטעם הבסיסי (לא חמיצות ומתיקות).

החזו"א (כלאים סי' ג אות ז ד"ה ולימון) הוסיף שההשתוות בטבע המגדירה את המינים, אינה רק בהקשר לפירות אלא גם לפי צורת גידול העץ, וכפי שכתב לענין לימון ואתרוג, אשכולית ותפו"ז:

יש להסתפק בהן אם הן מין אחד מצד השתוותן בטבען, והן גדילין על כל מים, ר"ל שצריכים השקאה ואין הגשמים מספיקין להם, והם מתקיימין במחובר משנה זו לחברתה, שחונטים החדשים ושל אשתקד קיימים.

  1. סיכום

ראינו מספר הגדרות לענין הגדרת מיני זרעים ואילנות: (א). שיויון בשם. (ב). שיויון בטעם. (ג). שויון בצורת הגידול.

על הגדרות הקובעות על פי דמיון "שם" - קשה שהרי השם איננו במהות הדבר אלא הגדרות חיצוניות שבני אדם נתנו לצמחים, וכיצד דבר זה יכול להכריע?

על הגדרות התלויות בטעם יש להקשות, שהטעם הוא דבר יחסי לכל אדם. ולמשל מצינו שהרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כה) כתב שתפו"ז ואשכולית רחוקים מאד בטעמם, ואילו מהחזו"א משמע שאין הם רחוקים בטעמיהם מאד.

על ההגדרות שעוסקות בגידול העץ, שחידשו הרב קוק והחזו"א זצ"ל, תתעורר השאלה: אלו סימנים קובעים? הנה נחלקו בשאלת התפו"ז והאשכוליות: לדעת הרב קוק זצ"ל אינם אותו מין מכיון שהבשלת האשכולית קודמת להבשלת התפו"ז, לעומת זאת לדעת החזו"א הם נחשבים מין אחד, מכיון שהם גדלים על כל מים, ושניהם עצי "הדר" שהפירות נמצאים באילנות כל השנה. מכאן שהסימנים בצורת הגידול ג"כ אינם מוחלטים.

מכיון שכלאים בהרכבות אסורים מהתורה גם בזמן הזה, על כן אין להתיר הרכבה אלא כאשר סוגי העצים זהים (כגון: מין הדרים), וצורות ההשקאה זהות, וכמו כן כשהטעם קרוב זה לזה. הבדלי חמיצות ומתיקות, לא נראה שאפשר להגדירם כרחוקים זה מזה מאד, שהרי מתיקות וחמיצות הם דברים המשתנים שאינם בבסיס הטעם. שאר העצים יהיו ספק כלאים.

ג. שיטת הר"ש והראב"ד

מדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ה-ה"ו) למדנו שפעמים דמיון גדול בצורת הפרי או העלים בלבד מספיק על-מנת להתיר הרכבת שני מינים, אולם כשיש שינוי גדול בטעם, הרי שאין זה אותו המין. דברים אלו מבוססים על דברי הירושלמי (כלאים פ"א ה"ה):

אמר רבי יונתן: יש מהן שהילכו אחר הפרי, ויש מהן שהילכו אחר העלין:

הלפת והצנון - הילכו בהן אחר הפרי.

הלפת והנפוס - הילכו בהן אחר העלין (פ"א מ"ג שאינן כלאים).

התיבון: הרי צנון ונפוס - הרי פרי דומה והעלין דומין ותימר כלאים (פ"ג מ"ה)? א"ר יונה: בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי.

פשטות לשון הירושלמי היא שרבי יונתן בא להקל ולומר שאם אין הטעם שונה הרי שדמיון העלים בלבד מספיק על מנת להחשיבם כמין אחד, וכן דמיון צורת הפרי מספיק על מנת להחשיבם כמין אחד. וכשם שלענין הלפת והנפוס אנו הולכים אחר העלים להקל ולומר שאינם כלאים זה בזה כמבואר במשנה (פ"א מ"ג) - כן לענין הלפת והצנון ברור שהולכין בהם אחר הפרי לקולא. כן ביאר מהר"י קורקוס (פ"ג ה"ו) את הרמב"ם.

הר"ש (פ"א מ"ה) והאור זרוע (ח"א סי' רנז) כתבו על דברי הירושלמי:

פירוש אחר פירי להחמיר, וכן אחר עלים להחמיר, וכן אחר הטעם להחמיר.

משמע שהבדל בדבר אחד הוא כבר הופך את שני הגידולים לכלאים זה בזה; וכדי שלא יהיו כלאים זה בזה, הרי שהמינים צריכים להתאים את עצמם בשלשה דברים: (א). צורת העלים. (ב). צורת הפרי. (ג). טעם הפרי. (ב"עץ הדר" סי' ל' הביא הרב קוק זצ"ל מהירושלמי, סוטה פ"ח ה"ה, ראיות לכל שיטה במחלוקת ראשונים זאת).

מדברי הריבמ"ץ (כלאים פ"א מ"ג, מ"ה) והראב"ד (השגות כלאים פ"א ה"ו, פ"ג ה"ו) עולה שסוברים שכאשר צורת הפרי שונה הרי זה כלאים, ולכן פסקו שלפת וצנון הם כלאים זה בזה. ולכאורה נראה שסוברים כדעת הר"ש, שצורת הפרי בלבד אינה קובעת להחשיב כמין אחד.

הרדב"ז (פ"ג ה"ו) סובר שאין דעת הראב"ד כדעת הר"ש. מכיון שהראב"ד השיג רק על דין הלפת והצנון שהם כלאים בגלל השינוי בצורת הפרי, ולא השיג על הלפת והנפוס - משמע שמסכים עם הרמב"ם שבדמיון העלין אינם כלאים זה בזה בעוד שלשיטת הר"ש דינם ככלאים. אולם המעיין בר"ש עצמו (פ"א מ"ג) יראה שגם לדעת הר"ש אין הלפת והנפוס כלאים כיון שדומים בעליהם.

הריבמ"ץ חולק על הרמב"ם רק בענין לפת וצנון, שלדעת הרמב"ם צורת הפרי מתירה ואילו לריבמ"ץ צורת הפרי להחמיר שאין דומין זה לזה. אולם לענין צורת העלין גם הריבמ"ץ מודה שמועיל להחשיבו כמין אחד, שהרי הריבמ"ץ הכריע שלפת וצנון הם כלאים זה בזה מדברי המשנה (מ"ה) שאמרה "הצנון והנפוץ... אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה". ומכיון שלמדנו (פ"א מ"ג) שהלפת והנפוץ אינם כלאים זה בזה (בגלל דמיון העלים כמבואר בירושלמי), מכאן מוכח שצנון ולפת כלאים זה בזה. לפיכך אנו לומדים שהדמיון בעלים בלבד ג"כ מספיק על מנת להחשיבם כאותו המין. נראה שהריבמ"ץ גרס בדברי הירושלמי רק את דין הלפת והצנון, שהם כלאים זה בזה בגלל צורת הפרי, ולאחר מכן הקשו על כך; הרי צנון וכלאים דומים בפרי ובעלים, והם כלאים זה בזה! ורבי יונתן הסביר שהולכים כאן אחר שינוי הטעמים. ולא גרס בירושלמי את דין הלפת והנפוס שאינם כלאים בגלל דמיון העלין; וכנראה גרס כן במשנה ג' שמבארת שהלפת והנפוס שאינם כלאים זה בזה. והחזו"א (כלאים סי' ג ס"ק ד ד"ה והנה) כתב שהיתה גירסא כזו בירושלמי שאיננה לפנינו. ולפי גי' זו לא קשה לשון הירושלמי - "הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי, הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין" - שבפשטות משמע מהם שכשם שהקלו בלפת ונפוס כן יש להקל בלפת וצנון (וכדברי הרמב"ם); אולם הריבמ"ץ לא גרס כאן את דין הלפת והנפוס שדומים בעלים.

המהר"י קורקוס (פ"ג ה"ו) והתוי"ט (פ"א מ"ה) הקשו על דברי הר"ש: הרי לגבי לפת ונפוץ (פ"א מ"ג) נאמר במשנה שאינם כלאים זה בזה, והר"ש כתב שהעלין דומים זה לזה. ולכאורה, אם בעינן דמיון עלים, בפרי ובטעם, על מנת לחשיבם כמין אחד - מה מועיל לנו דמיון העלים? (עיין חדושי מהרי"ח שכתב שגם לשיטת הר"ש דמיון הפרי והעלין מחשיבו כאותו המין, ומה שכתב הר"ש, היינו שרק דמיון הפרי או רק דמיון העלים אינו מחשיב אותם כמין אחד, ועדיין צ"ע). ועיין חזו"א (סי' ג ס"ק ד-ה) שביאר את דעת הר"ש.

נראה להסביר את דעת הר"ש שגם לשיטתו דמיון העלים מועיל על מנת להחשיבו כמין אחד, אלא שסובר שכאשר יש שינוי גדול בצורת הפרי אין דמיון העלים משפיע. וכן רבי יונה הוסיף לענין צנון ונפוס שלמרות שיש דמיון בעלים ופירות כיון שיש שינוי גדול בטעם הפרי אין הדמיונות הקטנים קובעים לנו להלכה. (עי' זרע הארץ עמ' קיג, חזו"א, כלאים סי' ג ס"ק ד).

מכאן הסיק הר"ש שכל מקום שיש בו שינוי גדול באחד הדברים, בצורת העלין, הפרי, או בטעם הפרי - אין להשוותם, והרי אלו כלאים זה בזה. נמצא שגם הר"ש מקבל שכאשר אין שינוי גדול באחד הדברים, ומאידך יש דמיון באחד הדברים, אין זה כלאים, וכפי שכתב לענין הלפת והנפוץ (מ"ג), לעומת זאת הלפת והצנון הם כלאים זה בזה. אולם לענין לפת וצנון, כיון שיש הבדל גדול בצורת הפרי - לכן אינם מין אחד, וה"ה לענין הטעם. כמו כן במקרה שיש שינוי גדול בצורת העלים, יחשב להיות כלאים זה בזה. לכן כתב הר"ש שכל אחד מהם הוא לחומרא כאשר השינוי גדול, אולם כאשר אין שינוי גדול בצורת העלים, הפרי או הטעם, גם הר"ש מודה שאינם כלאים זה בזה.

על פי הסבר זה, דברי הירושלמי מבוארים הן לפי הרמב"ם והן לפי הר"ש. כלומר: הרמב"ם הסביר שהולכים אחר שינוי הטעם כאשר "טעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר", וכן למד הר"ש גם לענין שינוי גדול בצורת הפרי, וכן שינוי בצורת העלין - שכאשר השינוי גדול ביותר הרי זה כלאים, וכשאין שינוי גדול הרי דמיון גדול בדבר אחד ג"כ אהני ליה. דהיינו, גם לדעת הר"ש אין צורך שיהיה דמיון בשלשת הדברים (צורת פרי ועלים וטעם שווה) על מנת להגדירם כמין אחד, אלא דמיון גמור בסימן אחד ואין שינוי גדול בסימן אחר הרי זה מין אחד; אולם כאשר יש שינוי גדול, אפילו בצורת הפרי או העלים - אין זה מין אחד. וכן כתב במשנת רבינו נתן (פ"א מ"ה, הובא בתוס' אנ"ש). וכן כתב מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (ארץ חמדה פ"ב אות ה). אמנם קצת קשה על שיטה זו, שעולה לנו שיש מחלוקת במציאות בדין הלפת והצנון שהולכים בו אחר הפרי, שלדעת הרמב"ם טעמם דומה מאד זה לזה, ואילו לפי הר"ש וריבמ"ץ טעמם רחוק מאד זה מזה.

העולה לנו שלדעת הרמב"ם הגדרת המין היא בהבדל גדול בטעם הפירות השונים או באיכות ומהות הפירות עצמם (עיין לעיל אות ב), אולם שינויים חיצוניים אינם מחשיבים את הפירות כשני מינים. ואילו לדעת הר"ש שני מינים מוגדרים גם על ידי שינויים חיצוניים גדולים, כגון צורת הפרי והעלים. וכאשר אין שינויים גדולים באחד הדברים, הרי שאפילו דמיון בעלים מספיק על מנת להחשיבו כמין אחד.

לפי שיטת הר"ש (על פי ביאור מרן הרב קוק, "עץ הדר" סי' לא), לימון ואתרוג הם כלאים כיון שיש שינוי בעלים ובטעם. אולם לפי מה שהוכחנו בדעת הר"ש (כמשנת ר"נ) הרי כשאין שינוי גדול אינם נחשבים לשני מינים האסורים זה בזה.

ד. סיכום

מכיון שהרמב"ם (פ"ג ה"א-ה"ו) השו"ע (יו"ד סי' רצז סעי' טו-טז), ערוה"ש (סי' רצה סעי' יד-טו), הלכו בשיטה אחת, (עיין לעיל ב - 5), וכן נראה מדברי החזו"א (כלאים סי' ג ס"ק א) - אין לחוש לשיטת הר"ש. ובייחוד שאפשר לבאר שאינם חלוקים בעיקרון, אלא שהר"ש הוסיף שאף שינוי גדול בעלים וצורת הפרי אוסר את הרכבת המינים זה בזה, וכשאין שינוי גדול בטעם הרי דמיון גדול בעלים והפרי מחשיבו למין אחד.

 

למעבר לחלק א'