הרכבה על כנה עקרה

הרכבה על כנה עקרה

האם מותר להרכיב שזיף על הכנה "פרסיאנה" ואם מותר לחקלאי לנטוע את האילן המורכב?

הרב יואל פרידמן | אב-אלול תשנ"ז גליון 18

 

מדובר בכנה בשם (Ferciana  (,p.322 x 871 להלן פרסיאנה) משתשמים בה בתור כנה לשזיף ולאפרסק. הכנה נוצרה מהכלאה (מינית בדרך האבקה של פרחים) של כנת שזיף עם אפרסק. העלים וצורת העץ בכנה "פרסיאנה" דומים לצורת העלים וצורת העץ של השזיף. לאחר הבירור עם אנשי מקצוע ואנשי שטח לא נמצאו לכנה זו פירות. וייתכן שהדבר נובע מכך שכנת האם Meroblan עצמה הינה כנה של שזיף בר ובקושי נותנת פירות. יתכן גם שההכלאה עם האפרסק גרמה לכך שהיא אינה נותנת פירות. השאלה היא אם מותר להרכיב שזיף על הכנה הנ"ל ואם מותר לחקלאי לנטוע את האילן המורכב.

כיון שהכנה היא הכלאה מינית של שזיף ואפרסק אשר הם בפשטות שני מינים, היה מקום לדון אם אזלינן בתר זרע האם או שחיישינן לזרע האב כמבואר בגמ' חולין (עט ע"א, עי' שו"ת בית אפרים או"ח סי' נו דף עח ע"ב ד"ה אמנם, עי' חזו"א כלאים סי' ב ס"ק יב, יג, טו וסי' ג ס"ק ז הערת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל ברקאי ו מ' 190, ועי' התורה והארץ ב עמ' 398) אך בנד"ד, שלא ידוע מהו זרע האב ומהו זרע האם נקודת המוצא שלנו הוא שאין בירור שהכנה הנ"ל נחשבת מין השזיף. בנוסף, יש לדון בדין הרכבת אילן מאכל באילן סרק, מאחר שהכלאה זו גרמה לסירוס הכנה וכתוצאה מכך אין בה פרי, ובפשטות נחשבת היא כנת סרק.

 

א. הגדרת המין בכלאים

בירושלמי (כלאים פ"א ה"ה) על המשנה: "הצנון והנפוס... אעפ"י שדומין זל"ז - כלאים זב"ז", מובא מאמרו של ר' יונתן:

יש מהן שהילכו אחר הפרי; ויש מהן שהילכו אחר העלין. הלפת והצנון הילכו בהן אחר הפרי; הלפת והנפוס הילכו בהן אחר העלין. התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים? אמר ר' יונה - בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי.

הראשונים נחלקו האם אנו צריכים את שלושת הסימנים: דמיון בטעם הפרי, בצורת העלים וכן טעם הפרי וזוהי דעת הר"ש (פ"א מ"ה) ונראה שזוהי גם דעת הראב"ד (הל' כלאים פ"א ה"ו ופ"ג ה"ו). לעומת זאת, דעת הרמב"ם (פיהמ"ש שם) וכן בהלכה (הל' כלאים פ"ג ה"ה) שדי בדמיון בצורת העלים או בצורת הפרי.

ולהלכה כבר פסק השו"ע כרמב"ם (עי' שו"ע יו"ד סי' רצה סעי' ו ובביאור הגר"א שמציין לדברי השו"ע סי' רצז סעי' טו) בניגוד לדעת הר"ש.

הרמב"ם בתחילת פ"ג מקדים הקדמות לפני שהוא מגדיר את המין בכלאים: ישנם צמחים שהם מין אחד שאינם דומים ואעפ"כ אינם כלאים זב"ז; ישנם צמחים שהם שני מינים והם גם דומים אך הם כלאים זב"ז מפני שהם שני מינים; וישנם צמחים שהם שני מינים ובגלל דמיונם הם אינם כלאים זב"ז. וז"ל הרמב"ם בה"ה:

וכן יש שם זרעים ואילנות אחרות, אעפ"י שהן שני מינים בטבען, הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שייראו כשני גוונים ממין אחד - לא חששו להן לכלאים זה עם זה. שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין... אבל הצנון עם הנפוס אעפ"י שהעלין דומין זה לזה והפרי דומה לפרי - הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר...

מצאנו שני כיוונים בהסברת הרמב"ם באשר למהות ענינו של הטעם לעומת הדמיון של העלים והפרי.

 

1. הטעם כמגדיר את המין

במשנה ראשונה (פ"א מ"א ד"ה אינם) כתב שכאשר טעם הפרי רחוק זה מזה אסור משום כלאים: "מ"מ שני מינים הם שהטעם הוא עיקר", וכ"כ הלבושי שרד (עטרת זהב סי' רצה ס"ק ו, ולב"ש חידושי דינים סי' קו ס"ק רכ-רכד ובאריכות בשו"ת נאות דשא סי' יב), וכ"כ הרה"ג שאול ישראלי (ארץ חמדה עמ' קפה).

לפי זה הרמב"ם יתבאר שאזלי' בתר דמיון העלים ובתר דמיון הפרי - אבל בצנון ונפוס הרי אלו כלאים זב"ז הואיל וטעם פרי זה רחוק ביותר - כלומר שהמרחק בטעם הוא סימן מובהק שיש כאן שני מינים ולכן הרי אלו כלאים זב"ז. לפי הסבר זה העיקר בכלאים הוא באמת המין ואם ידוע בצורה ברורה שיש כאן שני מינים - בוודאי שאסור משום כלאים ולא יועיל דמיון ומראית עין.

על גישה זו יש להקשות כמה קושיות כגון מחיטים שאינם כלאים עם הזונין אף שהזונין הינם מאכל בהמה, ואף אינם אוכל כלל כמבואר במשנה (תרומות פ"ב מ"ז) וממילא וודאי טעמם שונה מן החיטים. כמו כן גם הבנות שוח הינם תאנים גרועות ואעפ"כ אינם כלאים עם התאנים. וכבר יישב הרה"ג שאול ישראלי שיש להבחין בין טעם שונה לבין טעם בסיסי שונה. ההבדל בטעם קובע רק כאשר הטעם הבסיסי שונה, אך הטעם של הזונים אף שהוא גרוע הוא טעם שוה לזה של החיטים ולכן אינם כלאים זב"ז. אף שכאמור אפשר ליישב את הקשויות, לענ"ד גישה זו מוקשית היא, שכן אילו הטעם מגדיר את המין - הרמב"ם לא היה מקדים הקדמות על מיקרים שהם מין אחד ומיקרים שהם שני מינים כשלכל האורך לא ברור מהי כוונתו במילה "מין". בוודאי הרמב"ם היה קובע בתחילה: זה הכלל - המין נקבע עפ"י הטעם (וכן הקשה מרן הרב קוק זצ"ל במשפט כהן סי' כה). יתר ע"כ, אם הכל נקבע עפ"י הטעם לשם מה יש צורך בדמיון העלים והפירות - עדיף היה לקבוע שבכל מקרה של ספק יש לבדוק את טעם הפירות ועפי"ז להחליט האם מדובר במין אחד או בשני מינים.

 

2. משמעות מראית העין בכלאים

מכל הנ"ל נראה לומר שהטעם אינו מגדיר את המין בכלאים. מדברי הרמב"ם (שם ה"ה) משמע שישנה הגדרה שהיא מיוחדת להל' כלאים ואינה קשורה למהות המינים, וזהו שבהל' כלאים הולכים אחר מראית העין. לכן כתב הרמב"ם: "יש אילנות שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה... דמיון גדול... לא חששו להן לכלאים זה עם זה שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין". לפי הסבר זה יש לומר שהמרחק בטעם אינו סימן לכך שמדובר בשני מינים, אלא זוהי הגדרה נוספת במראית העין, כלומר שאם הטעם של הפירות שונה כל כך אזי הם נראים כשונים מצד מראית העין.

לפי זה ישנן שתי הגדרות בכלאים:

1. המין.

2. הדמיון הנובע ממראית העין.

גם כאשר מדובר בשני מינים אך הדמיון בין המינים הוא כה גדול שכמעט אין מבחינים ביניהם - מותר מפני מראית העין. לכן הרמב"ם מדבר בהתחלה על המין, ולא ביאר בדבריו מהו המין. המין הינו כנראה הגדרה ידועה לבני אדם הנובעת ממכלול תכונות שוות. שיתוף השם למשל, אינו יכול להיות לבדו סימן לאותו מין שהרי מצאנו דלעת מצרית ודלעת יוונית שהינם כלאים זב"ז. עם זאת, השם יחד עם תכונות נוספות יכולים להיות סימן לכך שמדובר במין אחד, וכפי שהגדיר החזו"א (כלאים סי' ג ס"ק א): "סידור המינים הוא עפ"י קיבוץ הרגשות רבות...".

לפי"ז יש לומר שהדמיון קובע בכלאים גם בשני מינים גמורים, וכן הבין גם מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כה) "ואמת הוא שמדיוק לשון הרמב"ם נראה, שבשני מינין ממש לא מהני שיווי בעלין או בפירות, ורק בדמיון גדול מהני...". גם מדברי החזו"א (כלאים סי' ג ס"ק ז) משמע שהבין כן: "ומיהו אם ע"י הרכבה נדמה לאחד המולידים ובא לכלל השתוות הפירות והעלים הותר עם מין הנדמה לו, דהא אפי' חשבת ליה ב' מינים - שיווי הדמיון מתירו...". וכן ביאר באריכות בס' מעשה רוקח (לרמב"ם כלאים פ"ב ה"א), והביא ראיה מפיה"מ (לרמב"ם פ"ג מ"א). לכן כתב בס' זרע הארץ (עמ' רנח) שאין היקש גמור בין הפרשת פירות מאותו מין לדין כלאים כי בכלאים אזלי' בתר מראית העין. לעומת זאת בתרו"מ אזלי' בתר המין; והנאמר במשנה (תרומות פ"ב מ"ו) היינו לחומרא, שמה שהוא כלאים בודאי - אינו מינו לתרו"מ.

בנד"ד כנת ה"פרסיאנה" דומה בעלים לשזיף, וכאמור לדעת הרמב"ם די בדמיון אחד כדי להתיר מדין כלאים.

אם אנו אומרים שבכלאים אזלינן בתר המין בלבד יקשה מאד להתיר, כי לאחר ההכלאה של שני המינים (אפרסק ושזיף) יש להסתפק אם התוצר יכול להיחשב מין שזיף, ויתכן אפילו שדינו כמין חדש. ובפרט אם אזלינן בתר הטעם והטעם הוא הסימן למין, בנד"ד שאין פרי יש לומר שלפנינו שני מינים (כל עצי סרק נחשבים חד מינא אך מאכל בסרק לכאורה שני מינים הם). לעומת זאת, לפי מה שביארנו שבכלאים אזלינן גם בתר מראית העין אפי' במקום שיש לנו בוודאות שני מינים - לא אכפת לן שהכנה נוצרה משני מינים שונים.

לפי"ז אפשר לומר שגם במקרה שאין לכנה פרי - די בדמיון העלים כדי להחשיבם מין אחד. וכ"כ מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כד אות ד) והביא ראיה מהירושלמי (סוטה פ"ח ה"ה דף לז ע"ב) שדן בדברי המשנה שמרכיב חוזר מעורכי המלחמה: "מה אנן קיימין...  ואם בשהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק מין במינו - נוטע כבתחילה הן..." ומכאן שיש היכי תימצי של אילן מאכל ואילן סרק שהינם מין במינו וזהו כאשר יש שוייון בעלים (ועי' חזו"א כלאים סי' ב ס"ק יח). ובאמת עי' ארץ חמדה (עמ' רסז) שחולק על הרב קוק זצ"ל בכך, ואזיל לשיטתיה שהטעם קובע את המין.

 

ב. דין כנת סרק

גם אם לא נקבל את חידושו של מרן הרב קוק זצ"ל שאילן סרק יכול להיות מינו עם אילן מאכל, יש להקל מצד קולת איסור הרכבה של אילן מאכל ע"ג אילן סרק וכדלהלן.

כאמור הכנה המדוברת אינה נותנת פרי ובפשטות נחשבת אילן סרק. בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) נאמר:

תני גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשות כן - חייב בערלה, מאימתי מונה לו משעת נטיעתו.

ומכאן שאסור לישראל להרכיב ע"ג כנת סרק (ובהמשך הירושלמי נאמר: "אפי' כר"ל לית כאן מרכיב, ובבהגר"א ופנ"מ ביארו שכיון שהרכבה ע"ג סרק הינה הרכבת איסור - לית כאן מרכיב, ועי' בפי' הרש"ס).

הרמב"ם (הל' מע"ש פ"י ה"י) הביא תוספתא זו בהתייחסו להרכבה ע"ג אילן סרק וכותב שהיא הרכבת איסור, (ועי' חידושי הרמב"ן ר"ה י ע"ב, ר"ן שם ט ע"ב, ריטב"א והמאירי ר"ה שם וכן סוטה מג ע"ב).

מקור הדין של הרכבה של אילן מאכל ע"ג סרק הוא בתו"כ (קדושים פרק יט פס' יט אות מט):

מיניין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל - ת"ל את חוקותי תשמרו.

ובירושלמי (כלאים פ"א ה"ז) מובאת ברייתא זו בשינוי סיגנון:

תני מיניין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל מין בשאינו מינו מיניין, ת"ל את חוקותי תשמורו.

ר' יונה ר' לעז' בשם כהנא - דר' אליעזר היא משום חוקים שחקקתי בעולמי. מעתה אסור לאדם הראשון. ר' יוסי בשם ר' הילא - דברי הכל היא משום חוקים שחקקתי בעולמי.

הר"ש ורע"ב (כלאים פ"א מ"ז) והרא"ש (הלכות קטנות הל' כלאים אות ב, רא"ש כלאים פ"א מ"ז), הביאו את הדין שאסור להרכיב אילן סרק באילן מאכל וכן מובא בטור (סי' רצה), ושו"ע (סי' רצה סעי' ג).

 

1. שיטת הרמב"ם בהרכבה ע"ג אילן סרק

הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ה) מביא כדוגמא להרכבת איסור הרכבת תפוח באתרוג וכו' ולא הביא שאסור להרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק. ולכאורה תמוה שהתעלם מברייתא ארוכה, מירושלמי ותו"כ?!

בישועות מלכו (קרית ארבע כלאים פ"א ה"ד-ה"ה) כתב שהרמב"ם אמנם כתב תפוח על אתרוג, אך הוא מודה שאסור להרכיב אילן מאכל על אילן סרק ולוקה על הרכבה זו ג"כ. ומה שהרמב"ם ציין תפוח על אתרוג, זהו לאפוקי סרק ע"ג סרק שאין בהם כלאים אעפ"י שהם מינים שונים.

תירוץ נוסף מובא במראה הפנים (ירושלמי שם ד"ה מיניין), אך הוא יובן עפ"י ביאור שיטת הרמב"ם בהקשר להרכבת הגוי.

הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ו) כתב: "ואסור לישראל להניח לגוי שירכיב לו אילנו כלאים", ובהל' מלכים (פ"י ה"ו) כתב: "מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד, ואין נהרגין עליהן...".

ישנן שתי גישות בהסברת הרמב"ם:

1. הכס"מ (הל' כלאים שם וה"ג) ביאר שהרמב"ם נוקט כחכמים שהרכבה אינה בכלל שבע מצוות ב"נ, ומ"מ אסור להניח לנכרי להרכיב מדין אמירה לגוי כמבואר בגמ' ב"מ (צ ע"א), וכן נקט החזו"א (כלאים סי' א ס"ק א).

2. המשל"מ (לרמב"ם שם) והגר"א (סי' רצה ס"ק ד) דחו את דברי הכס"מ וביארו שאסור להניח לגוי מפני איסור לפני עיוור, ושכן משמע סוגיות קידושין חולין וירושלמי כדעת ר' אליעזר שאיסור הרכבה הינו בכלל שבע מצוות ב"נ.

לפי הסבר הכס"מ, מיישב מראה הפנים (לירושלמי שם) מדוע לא כתב הרמב"ם איסור אילן מאכל באילן סרק ומדוע התעלם מהתו"כ ומהירושלמי. המאמר בתו"כ וכן בירושלמי אזלי לדעת ר' אליעזר כמבואר בירושלמי לעיל אליבא דר' יונה ולדעת הרמב"ם לא קיי"ל כר' אליעזר, (וכן ביאר בארץ חמדה עמ' רסו, ועי' משנה ראשונה כלאים פ"א מ"ז, חוקות שדה להגרח"ז גרוסברג עמ' יט הערה לב).

לפי"ז אפשר למצוא היתר לנד"ד. כי אם קיי"ל כר' אליעזר שגוי אסור בהרכבה, מסתבר שאסור גם בהרכבה של אילן מאכל ע"ג אילן סרק כמבואר בירושלמי ובתו"כ. אך לדעת הרמב"ם לפי הסבר הכס"מ, שלא קיי"ל כר' אליעזר - לא אסרנו את הרכבת הגוי אלא מפני אמירה לנכרי שהוא איסור דרבנן. אך זאת, רק באילן מאכל ע"ג אילן מאכל באינו מינו, אך אילן מאכל ע"ג אילן סרק שאינו אלא איסור דרבנן יש לומר שלא אסרו חכמים.

 

ג. איסור הרכבה בגוי

ולהלכה בהקשר לאיסור הרכבה בגוי, ישנה מחלוקת ראשונים: לדעת הריטב"א (קדושין לט ע"א ד"ה מה בהמתך) ותוס' (סנהדרין ס ע"א ד"ה חוקים) אין איסור לגוי להרכיב וכדברי חכמים, ואסור לומר לגוי להרכיב עבור הישראל מדרבנן. ולדעת הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ו, הל' מלכים פ"י ה"ו) אסור אף לגוי ואסור להניח לגוי לבצע הרכבה; ונחלקו אם זהו משום איסור אמירה לגוי ואם משום איסור לפני עיוור. ועי' חזו"א (כלאים סי' א ס"ק א, סי' ג ס"ק יב) שהתיר לסמוך על הריטב"א והרא"ש במקום ספק איסור, וע"ע חוקות שדה (עמ' ז אות ט).

 

סיכום

ולהלכה היוצא מכל הנ"ל: נלע"ד להתיר להרכיב שזיף על הכנה "פרסיאנה" ובלבד שגם ההרכבה וגם הנטיעה ייעשו ע"י גוי מכמה טעמים:

א. כיון שהעלים של הכנה דומים לעלים של השזיף אף שאין בכנה זו פרי - מותר כיון שאזלי' בתר מראית העין.

ב. הרכבת גוי עבור הישראל אסורה לדעת הרבה פוסקים מדרבנן בלבד. ויש אומרים שאף הרכבה של אילן מאכל ע"ג אילן סרק אינה אסורה אלא מדרבנן. ובכה"ג יתכן שלא גזרו אמירה לגוי.

ג. בנד"ד שאלת החקלאי היא האם מותר לנטוע את האילן המורכב, לכן יש מטעם נוסף: דעת מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כ) היא שנטיעת אילן מורכב אינו אסור אלא מדרבנן כיון שרק מעשה ההרכבה נאסר דומיא דהרבעה - דבר המסוים בדבר המסויים כמבואר ברש"י (סנהדרין ס ע"א; אף שהחזו"א חולק וסובר שנטיעת אילן מורכב אסורה מדאורייתא, חזו"א כלאים סי' ב ס"ק ט).

ד. אם הנטיעה נעשית כשהשזיף מורכב על הכנה הנ"ל ונמצא בגוש אדמה יש להתיר בשופי מטעם שאין תוספת חיות בנטיעה זו, וכפי שפסק הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל (התורה והארץ ג עמ' 118).

ה. לאחר שהתרנו את ההרכבה והנטיעה ע"י גוי - יש להתיר גם את הקיום, שהרי לגבי קיום אילן מורכב ישנה מחלוקת ראשונים, שלדעת תוס' רא"ש (סוטה מג) ותוס' ר"י הזקן (קידושין לט ע"ב) - מותר. אך בשו"ע (סי' רצה סעי' ז) אסר, ועי' ברכ"י (סי' רצה ס"ק ז) ובמאמרו של הרב עזרא בצרי (התורה והארץ ב עמ' 383).

לכך יש להוסיף את מה שחידש מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' כג עמ' לח) להתיר את הקיום במקום שההרכבה נעשתה בהיתר, כגון בנד"ד שההרכבה נעשתה ע"י גוי וזו מותרת כנ"ל (אף שלישראל בודאי אסור להרכיב אילן מאכל ע"ג סרק) - לא אסרנו אף את הקיום.

 

הרכבה על כנה עקרה/הרה"ג דב ליאור שליט"א

 

לכבוד

הרב יואל פרידמן

השלום והברכה וכט"ס.

 

קבלתי את הקונטרס שלך ובו שאלת חכם, בדין כנה שהיא הכלאה של שזיף ואפרסק ואינה מניבה פרי, האם מותר יהיה להרכיב שזיף על כנה זו, היות וצורת העץ דומה לשזיף.

לענ"ד המשא ומתן והפלפול שפלפלת הינם נכונים מאד, ולענ"ד יש לצדד גם להתיר בתור סניף את הבנת הערוך השלחן בדעת הרמב"ם שאין כלל איסור מקיים בכלאי אילן (עי' ערוה"ש סי' רצה סעי' יז-יח) ואף את סברת החתמ"ס שאם לא ניכרת ההרכבה - אין איסור מקיים. לכן כפי שכתבת יש לצדד שנכרי ירכיב, ובכה"ג לא נראה שיהיה איסור כלשהו מדין מקיים.

מה שכתבת בתחילת הקונטרס בהגדרת שני מינים, נראה שלפי מה שכתב הנציב (בראשית א' יא) דמה שהיה בזמן הבריאה שני מינים - כך גם נקבע לדורות; ולפי זה, אפילו אם הטעם הוא רחוק ביותר לא יהיה איסור כלאיים, כגון תפוחים מתוקים וחמוצים כיון שהם מין אחד; ורק בדבר שאין אנו יודעים אם הם שני מינים, אזי קובעים לפי הטעם או צורת העלים והפרי, עי' ערוה"ש (סי' רצה סעי' יד) בהסברת דעת הרמב"ם. וכן בחיטין וזונין משום שזה מין אחד, לא אכפת לן אם הטעם שונה בהרבה.

בכל אופן בנידון דידן נראה שיפה פסקת לאותו חקלאי יר"ש.



* ביקשנו מהרה"ג דב ליאור שליט"א שיתייחס למאמרנו (הרכבה על כנה עקרה אמונת עתיך 18 עמ' 20). אנו מפרסמים את המכתב שקבלנו מהרב, ותודתנו נתונה לו על כך (הערת עורך: י.פ.).