'הרכבות שולחן' – איסורן בכלאיים (תגובה)

'הרכבות שולחן' – איסורן בכלאיים (תגובה)

אדם הרכיב שני ענפי אילנות, שיש בהם איסור כלאיים. אדם אחר מיהר ולהניח את הענף המחובר באדמה או על מצע גידול, כדי שיוציא שורשים, ויהיה מוכן לנטיעה. האם פעולה זו אסורה מדין תורה? אם כן, מי עובר על האיסור, מחבר הענפים או הנוטע?

הרב יהודה הלוי עמיחי |

אדם הרכיב שני ענפי אילנות, שיש בהם איסור כלאיים (כגון: אפרסק ושקד). פעולת ההרכבה נעשית כך: תוחבים ענף בתוך ענף אחר, ולאחר מכן עוטפים את ההרכבה בסרט (לחיזוק והידוק). בשלב זה מופרש חומר שנקרא "קאלוס" שהוא חומר המאחה בין הענפים השונים. לאחר מכן, משתדלים למהר ולהניח את הענף המחובר באדמה או על מצע גידול, כדי שיוציא שורשים, ויהיה מוכן לנטיעה. נשאלות השאלות:

  1. האם פעולה זו אסורה מדין תורה?
  2. אם כן, מי עובר על האיסור, מחבר הענפים או הנוטע באדמה (או במצע הגידול)?  

 

א. הזמן שבו חל איסור ההרכבה

 

תחילה יש לדון, האם חל איסור ההרכבה על אדם שמרכיב שני ענפי עץ כלאיים, אולם הרכבה זו אינה ראויה לעשות פרי אלא אם כן יטעוה במצע גידול (אדמה, נסורת), ואם לא כן יישאר הענף יבש. בפנינו ג' תשובות אפשריות לשאלה מהו הדבר הקובע בנידון דידן, שאם ייעשה יחול איסור כלאיים:

א.  עצם הפעולה של החיבור, גם ללא כל השפעה ויניקה מענף לענף.

ב. החיבור בלבד לא ייאסר, אלא אם כן תהיה גם פעולה מסוימת של יניקה בין העצים, ותהיה השפעה מועטת על הפרי החדש, למרות שהפרי לא ישתנה.

ג.  החיבור ייאסר רק אם תהיה השפעה של היניקה, ושינוי בפרי עצמו.

הירושלמי (כלאים פ"א ה"ז) אומר:

תני אין מרכיבין זתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן. רבי יודן בעי ולית הדא פליגא על רבי לוי, אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך, מה זיתים אין בהן הרכבה אף בניך לא יהא בהן פסולת, הא מכלל שיש בהן פסולת? שנייא היא הכא שהוא עתיד למתקה, כהדא רבי שמעון בר' הוה משקי פרסתקיה יין מבושל בשביל למתקה.

מדברי התוספתא, שאין מרכיבים זיתים ברכב של תמרה, הבינה הגמרא שאפשר להרכיב זיתים בפרי אחר. מקשה רבי יודן, הרי רבי לוי אמר שבזיתים אין פסולת, ומשמעות דבריו היא שמרכיבים זיתים בזיתים בלבד, ולכן אין פסולת; ואילו לפי התוספתא, יש הרכבה בין זיתים לתמרה, ואם כן, מוכח שיש אפשרות לפסולת גם בזיתים. תירצה הגמרא, שדעת התוספתא היא כר' שמעון ברבי, שהיה משקה את עץ הפרסתקיה (אפרסק) ביין, על מנת להמתיקו. נשאלת השאלה: מה הבינה הגמרא בתחילה, ומה הוסיפה בכך שהתוספתא היא כר' שמעון? הסבירו המפרשים ('פני משה', 'תולדות יצחק') שתחילה הבינה הגמרא, שההרכבה יוצרת פרי חדש שאיננו זית, ועל כך הקשתה מדברי רבי לוי שאין פסולת בזיתים. ותירצה הגמרא, שאמנם לא נוצר פרי חדש, אלא הפרי המורכב מושקה מעץ הפרסתקיה, והוא הנותן מתיקות בזיתים. אין שוני מהותי בין המורכב ושאינו מורכב, אותה הצורה לשניהם, אבל בעצם היניקה מן הפרסתקיה והיכולת ליצור על ידי כך זיתים בעלי טעם טעים יותר, עוברים על איסור כלאיים. נראה ממהלך הדברים, שיש כאן הוכחה שרק הרכבה שגורמת ליניקה ומשפיעה על הפרי, היא האסורה מדיני כלאיים. לא ההרכבה בפני עצמה (כמובא באפשרות א), וכן לא רק הרכבה המשנה את הפרי (כמובא באפשרות ג), אלא האיסור הוא בהרכבה שגורמת ליניקה, ויש לה השפעה על הפרי. יסוד זה לובן באריכות ב'עץ הדר' (פרק מז, עמ' רכג-רכו). שם מגדיר הרב את ההרכבה שאוסרת כך:

דעצם ההרכבה, דהיינו החיבור המעשי שבידי אדם לבד, לא היה מספיק לאיסור, כי אם מפני התולדה שנולד מזה שמין הזר יונק מחבירו, וזה נגד חוקיו ב"ה שחקק בעולמו.

 ומוסיף לבאר את הדברים: וכן מסתבר דהא הרכבה אילן דוגמת הרבעת בהמה היא מקרא כדאמרי' בסוגיין דקידושין הנ"ל, והרבעת בהמה מסתברא שהיא נגדרת ככל ענייני עריות, דקיי"ל דאעפ"י שלא הוציא ש"ז חייב כדעת הרמב"ם, ומ"מ במשמש מת שאינו ראוי להזרע כלל קיי"ל דפטור. ה"נ יש לומר דעיקר הוא שתהיה ההרכבה ראויה ליניקה.

למדנו מדברי הרב קוק, שכדי להתחייב בכלאיים, צריכה להיות הרכבה כזאת שיכולה להצמיח פרי חדש, שינק משני הענפים. אבל אם אין ההרכבה יוצרת פרי חדש כלל, דינה כמשמש מת שאין בו איסור הרבעה ואין בו  איסור הרכבה. ועל כן נראה פשוט, שאם מרכיבים ענף בענף, אין כל אפשרות שיצמח ויעשה פרי, אלא אם כן יינטע בקרקע וישתרש, ועל כן הרי זו הרכבה מותרת.

אלא שלכאורה, יש להקשות על הסברא שמותר להרכיב שני מינים אם אינם יכולים להצמיח, מדברי התוספתא (כלאים פ"א ה"י): ואין נותנין שני מינין בשפופרת אחת כדי שיבלעו זה מזה.

משמע, שהאיסור הוא בשני ענפים שאין נותנים אותם ביחד. אלא שכבר נכתב ב'תוספתא כפשוטה' (עמ' 601) שמדובר על זריעה של שני זרעים שרוצים שייתנו טעם זה בזה, ואם כן, בכלל אין מדובר בתוספתא זו בדין של ענפים תלושים, אלא בדין זרעים (לא כפי שפירש ב'גבורות יצחק', עמ' 165).

 

ב. האם צריך שתהיה יניקה בפועל

 

ב'עץ הדר' הוסיף הרב קוק, שכדי לאסור אין צורך שתהיה יניקה בפועל, אלא צריך שתהיה אפשרות של יניקה. על כך כתב: י"ל דעיקר הוא שתהיה ההרכבה ראויה ליניקה, ומסתבר אפילו אם הסיר אח"כ החיבור שהרכיב, קודם שיה שום יניקה ג"כ לא תיקן האיסור שכבר עבד, למשל קודם קליטה, לפי מה דקי"ל דהיא שתי שבתות (כד' הרמב"ם פ"ג דשביעית הלכה יא), והוא הדין לכל מר כדאית ליה, ודאי מסתבר שלא היתה עדיין יניקה גמורה, ומ"מ חייב. ואפילו אם נאמר שאפילו קודם הקליטה מיד היניקה מתחלת, מ"מ י"ל שהאיסור אינו תלוי בכך, אלא בענין של ראוי ליניקה.

מדברי הרב קוק עולה, שאיסור כלאיים חל על ההרכבה אפילו אם ראויה היא ליניקה, למרות שלא הייתה יניקה בפועל. יסוד זה אנו לומדים גם מדברי החזו"א (כלאים סי' ב ס"ק ה),  וכך כתב:

ויש לעיין בעיקר האיסור של הזריעה על גביו (הברכה של גפן, רצה סעי' ה) הא עכשיו אינו מרכיב וההרכבה ממילא אתיא, ואי אסור לקיים לקיים את המורכב י"ל דמשום איסור קיום אתינן עלה? מיהו י"ל דחשיב כמעשיו כמו אופה ומבשל לענין שבת, ומ"מ אם עקר קודם שהורכב  ודאי מתקן העבירה, אבל אם הרכיב ועקר קודם שנשרש לא מיתקין הלאו.

למדנו שגם החזו"א נקט כדעת הרב קוק, שהרכבה אסורה היא הרכבה שמסוגלת להצמיח פרי חדש, ולכן אם עקר קודם שהורכב, לא עבר עבירה, אבל אם כבר הרכיב, אפילו אם עקר קודם שנשרשה ההרכבה, עבר על האיסור ו'אין מתקן את הלאו'.

מחבר ספר 'זרע הארץ' (עמ' רפג), כתב שלא מספיק שתהיה הרכבה הראויה להצמחה, אלא צריך שיתחברו עד שיינקו ממש זה מזה, ואם עקר קודם הקליטה, אינו עובר על האיסור (כפי שהוא הדין לעניין כלאי זרעים[1]). ברור שגם לשיטתו, אם ההרכבה הייתה בענף שאינו יכול להצמיח, אין בה איסור כלאיים.

 

ג. דין המרכיב

 

נראה שההרכבה האסורה היא הרכבה שיכולה להביא לידי יניקה בין המינים השונים, ולהשפיע על הפרי שייווצר משני הענפים. אין צורך שיהיה שינוי בפרי בפועל, אבל צריך שתהיה יניקה. אבל הרכבה שאינה יכולה להביא פרי לעולם, אינה אסורה באיסור כלאיים, ודומה להרבעה של משמש מת, שאין לו כל אפשרות לעשות פרי.

על פי יסוד זה, נראה שהמחבר שני הענפים לאחד, איננו עובר על איסור כלאיים, מכיוון ששני הענפים המאוחים אינם יכולים להצמיח בלא השרשה בקרקע[2]; ועד שלא יינטע הענף המורכב, ויהיה ראוי ליתן טעם בפרי, אין הרכבה זו נאסרת באיסור כלאיים כלל[3].

על כן נראה שאין מחבר הענפים מתחייב משום 'מרכיב', כיוון שיצר שני ענפים מחוברים ('כנה ורוכב'), אבל שניהם עדיין אינם יכולים להצמיח ולהיהפך לעץ מאכל.

 

ד. נטיעת הייחור באדמה

 

עד כאן נערך הדיון על מחבר הענפים, ופטרנוהו כיוון שאיננו עושה מעשה שיכול להצמיח פרי. השאלה העומדת כעת לפנינו היא: האם הנוטע את הענף המחובר בקרקע, עובר על איסור הרכבה?

 

לגבי אדם שעקר עץ מורכב ונטע אותו, נכתב ב'חוקות הארץ' (פ"א ה"ז): ונראים הדברים, שמה שמותר ליטע היחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים - מותר דוקא היחור, שאין בעצמו הרכבה של כלאים, אלא שנולד מכלאים. וכן הזרע, אין בו כלאים אלא שע"י הרכבת הכלאים נולד. אבל אם עוקר את האילן המורכב כמו שהוא, אע"פ שכבר נתאחתה הרכבתו - אסור לנטוע את האילן אחר כך, שאע"פ שאיננו מרכיב עכשיו את הכלאים - מ"מ בכלל איסור הראשון הוא. וק"ו שאסור לחזור ולזרוע את הירק אפילו אחר שכבר עקרו, כיון שמ"מ שני המינים מתאחים בו - לא דרך חידוש ויצירת גוף שלישי מתולדותם, שזה מותר - אלא ממש נמצאים שם שני המינים, אע"פ שהם כבר מחוברים ע"י גידולם הראשון, מ"מ אסורים משום זריעתם כלאים. ובאילן - משום המשכת הרכבת הכלאים.  ויש מקום להסתפק בזה בהרכבת אילן, שיש לומר כיון שאין באילנות איסור זריעה כי אם איסור הרכבה - על כן אינו אסור כי אם בהרכבה הראשונה, אבל כאן שכבר נתאחה, אע"פ שעקר את האילן המורכב - אין שום איסור לחזור ולנטוע אותו אחר כך כמו שהוא.

מדבריו מוכח שפשוט שיש לאסור נטיעת עץ מורכב במקום אחר, כפי שכתב: "אע"פ שהם כבר מחוברים ע"י גדולם הראשון, מ"מ אסורים משום זריעתם כלאים". 

לאחר מכן הוסיף שיש מקום להסתפק בזה. משום שיש לומר, שמכיוון שאין איסור לזרוע את האילנות, אלא להרכיבם, על כן אין הנטיעה אסורה, כי אם בהרכבה הראשונה, אבל לאחר מכן כשכבר נתאחה, אף על פי שעקר את האילן המורכב, אין שום איסור לחזור ולנטוע אותו, כיוון שהוא כעת נחשב כמין אחר. אין בו כלאיים ודינו כייחור שמותר לטעת אותו, כיוון שהוא מין חדש. למדנו מדבריו, שכל מה שהתיר, היינו בעץ שכבר התאחה ונחשב כעת למין שלישי, אבל עץ שלא התאחה כלל ואיננו יכול להצמיח, ברור שלכולי עלמא אסור לטעת אותו, ואפילו לפי הדעות המקלות בנטיעת אילן מורכב, בנידון זה הדבר אסור.

החזו"א הכריע בפשטות שאין להתיר נטיעת אילן מורכב, וזו לשונו (כלאים  סי' ב ס"ק ט, ד"ה מיהו): אבל אם נעקר הראשון וחוזר ונוטעו הוי מרכיב ממש וכמש"כ לעיל דהמרכיב דקל בתאנה לא נתהפכו למין אחר אלא הדקל כמו שהוא והתאנה כמו שהיא, ודוקא היחור מותר לנוטעו דמשום תערובות היניקה לא חשבינן לי' כשני מינים, שהרי גם בכלאי זרעים הגידולים מותרים לזרוע ולא חשבינן להו כב' מינים, אבל להוציא את הדקל מהתאנה ולחזור ולהרכיבו ודאי חשיב מרכיב, וא"כ כשעקרן כשהן מורכבין ולחזור ולנטען כשהן מורכבין הוי בכלל הרכבה שעיקר זיווגן הוא הזריעה, והמרכיב ב' תלושין ונוטען הוי מרכיב גמור וכמש"כ לעיל.

המחלוקת בין החזו"א לרב קוק היא, שלחזו"א פשוט שעץ מורכב נחשב לשני מינים נפרדים, ועל כן כל נטיעה אסורה באיסור כלאיים, ואילו הסברא שהעלה הרב קוק היא שעץ מורכב נחשב לעץ חדש, ועל כן אין בנטיעתו איסור. אמנם כל המחלוקת היא לגבי עץ מורכב שכבר נתאחה, אבל עץ שלא נתאחה, אלא חובר בחיבור בלא אפשרות צמיחה, בוודאי שיש איסור דאורייתא לנוטעו. כפי שכתב החזו"א: "והמרכיב ב' תלושין ונוטען הוי מרכיב גמור", וכן הרב קוק חזר על כך בדבריו ב'משפט כהן' (סי' יד):

ובאמת בנדון דתשובת החת"ס שלא נקלט עדיין לגוף אחד, נראה פשוט על פי סברא שזהו ממש הרכבה אע"פ שכבר חברם חבור בעלמא, אבל כשנתחבר יחד לגוף אחד י"ל דשוב אין בו הרכבה.

הרב אומר בפירוש, שאפילו אם היה חיבור, אך החיבור היה חיבור בעלמא, ולא חיבור לגוף אחד, נטיעת העץ פעם נוספת, תהיה אסורה מדין תורה, "שזהו ממש הרכבה". על יסוד זה חזר הרב זצ"ל מספר פעמים. ב'משפט כהן' (סי' יג) כתב:

אבל כאן שכבר נתגדלו והיו לעץ אחד, י"ל שאחר העקירה אין אסור לחזור ולשתלו כמו שהוא ששוב נקרא שתילה של היתר.

 

עולה מכך שהרב קוק הסתפק בסברא המתירה לטעת עץ מורכב לאחר שנעקר ממקומו, ואילו לחזו"א היה הדבר פשוט, שיש איסור מדין תורה. מחלוקתם היא האם העץ המורכב נחשב למין שלישי כייחור, או שנחשב לשני עצים. כנה ורוכב שלא נחשבו לעץ אחד ולא התאחו עד כדי יכולת להצמיח פירות, כיוון שלא ניטעו מעולם, ברור שהנוטעם הרי הוא חייב מדאורייתא לכולי עלמא.

 

 

ה. הרכבה דומיא דזריעה

 

שו"ת 'גבורות יצחק'[4] כתב שבמקרה שחיבר שני ענפים בתָלוש ונטָעם, אינו עובר על איסור כלאיים. סברתו היא שבשעה שהרכיב בתלוש, לא עבר איסור, ובשעה שנוטע בקרקע, איננו מכניס גוף בגוף, ולכן אינו עובר על איסור הרכבה. לפי הסבר זה, אין ההרכבה אסורה אלא כשאחד העצים כבר נטוע בקרקע.

יסוד דבריו הוא שכדי להתחייב, צריך שיהיה דומיא דהרבעה. הדבר תמוה מאוד, שהרי מצינו פעמים מספר, שאסרו אפילו שלא דומיא דהרבעה. כגון בדין הטומן לפת וצנון (כלאים פ"א מ"ט), שאם אין העלים מגולים חייב משום איסור הרכבה (כמבואר בירושלמי), למרות שאינו מרכיבם בידיים אלא הם מתחברים מעצמם. ואילו לגבי הרבעה, ללא מעשה בידיים, איננו חייב משום הרבעה. כמו כן, הרא"ש (הל' כלאים סי' ד) כתב שאין לזרוע זרעים על גפן מוברכת משום איסור הרכבת ירק באילן, אף שאינו עושה מעשה בידיים. אם יש להשוות כלאיים להרבעה לכל דבר, כיצד אפשר לאסור זריעה על גפן מוברכת (סי' רצה סעי' ד)?

בירושלמי (פ"א ה"ז) וב'תורת כהנים' (ויקרא יט, יט) אנו לומדים שאיסור כלאי אילנות נלמד מהנאמר: "את חקתי תשמרו". חוקים שחקקתי לאדם הראשון תשמרו, ושם נאמר "למינהו", ומכאן שדבר שאינו מינו לא נאסר. ברור שלפי הירושלמי אין הגדרה של הרבעה בפעולת כלאי אילנות. הבבלי (סנהדרין ס ע"א, קידושין לט ע"א) אומר שהלימוד הוא מסוף הפסוק: "בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים - מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה". מכאן שאסור להרכיב אילנות. על איסור ההרכבה כתב רש"י שבכלאי אילנות אסור דבר מסוים על דבר מסוים, ואילו בכלאי זרעים וכלאי הכרם אין איסור של דבר מסוים על דבר מסוים, אלא היניקה שביניהם נאסרה. הראשונים (תוספות , תוספות רא"ש, תוספות שאנ"ץ, סנהדרין ס ע"א) הסבירו שצריך את שני הלימודים: הן את הלימוד מ'למינהו' במעשה בראשית, והן את ההיקש להרבעה. הלימוד של 'למינהו' מלמד שההרבעה האסורה היא בכלאי אילנות, שלא ליצור מין חדש, אלא לשמור על 'למינהו'. אם כן, אנו לומדים שאין היקש רק מהרבעה, אלא ההרבעה האסורה היא של "למינהו", ומכאן שיצירת המין החדש היא האסורה, ואין הלימוד מהרבעה הוא על דרך ההרבעה, אלא על מה שיוצא מההרבעה.

'שיטה לא נודע למי' (קידושין לט ע"א), הסביר את הגמרא, שבכלאי האילנות, משני אילנות יוצא מין שלישי, ואילו בכלאי הכרם ובכלאי זרעים, אין יוצא מין שלישי. אם כן ברור שלפי הסבר זה, אין הכוונה שצריך שיהיה גוף על גוף, אלא מספיק שמשני גופים יצא דבר שלישי, ועל כן הדמיון להרבעה הוא שיכול לצאת מכאן גוף שלישי. כפי שכתבנו לעיל לגבי דעות הרב קוק והחזו"א, שהאיסור הוא בהרכבה שיכולה ליצור גוף שלישי, והחיוב הוא בשעת הנטיעה בקרקע. על פי זה מובן מה שהקשנו מדין הטומן לפת וצנון, שאסור בהרכבה (לדעת הירושלמי), ומובן מה שהקשנו מן האיסור לזרוע על הברכת הגפן, למרות שאין זה פעולה הדומה לחלוטין להרבעה, (שהרי הרבעה לא נאסרה אלא בידיים ולא בהכנסה לדיר, אבל בהרכבה אין צורך בפעולה ממשית, אלא האפשרות ליצור מין שלישי היא האסורה אפילו שאיננו עושה זאת בידיים ממש, ועיין 'מעדני ארץ', כלאים פ"א ה"ה אות יא, שם האריך בביאור החילוקים שבין הרבעה לכלאי אילנות).

על פי דברינו אלו, מובן שרק נטיעת שני הענפים המחוברים באדמה היא היוצרת את האפשרות ליצירת מין שלישי, ועל כן הנוטע הוא המתחייב בכלאיים, מדין תורה. וכשם שבנזיקין (ב"ק נט ע"א), אם אחד מביא את העצים ואחד מביא את האור, מביא האור חייב, כיוון שהוא יצר את המזיק, או במקרה ההפוך, אם היה אור והשני הביא עצים, מביא העצים חייב בגלל שהוא יצר את המזיק; כן גם בדיני כלאיים, הנוטע באדמה הוא היוצר את המין החדש בעולם, ועל כן הוא החייב. המרכיב, כיוון שהרכבתו לא יכלה לעשות פרי לולא הנטיעה, איננו חייב.

 

ו. מסקנות להלכה

 

א.  המרכיב שני ענפי אילנות שאסורים בכלאיים זה בזה, למרות שהתאחו, אינו עובר על איסור כלאיים.

ב. הנוטע באדמה (כולל הנוטע במצע גידול  או בעציץ נקוב) את הענף המחובר, עובר על איסור תורה של הרכבה.

ג. הנוטע את הענף המורכב בעציץ שאינו נקוב, נחלקו האחרונים האם עובר הוא על איסור תורה או רק על איסור דרבנן ('מעדני ארץ', כלאים פ"א ה"ה אות יב).



[1] . לגבי הגדרת הזמן שבו חל איסור כלאיים בכלאי זרעים, עיין בדברי החינוך והמנחת חנוך (סי' רצח אות יד-טז) ומה שהסביר והאריך במעדני ארץ (כלאים פ"א ה"א).

[2] . אמנם בעקבות החיבור, ייתכן ששני חלקי הענפים יתחברו ויפרישו שרף הנקרא 'קאלוס' שהוא המאחה את הענפים לאחד, אבל  הענף המורכב לא יצמיח פרי עד שיותן באדמה.

[3] . עוד יש להוסיף, שחיבור שני חלקי הענפים הוא חיבור שנעשה ברובו על שולחן, וכבר דנו האחרונים על הרכבה בעציץ שאינו נקוב, האם הוא אסור מדאורייתא, שהרי הרכבה אסורה גם בחו"ל, או שמא כיוון שאינו כלול במושג הארץ, אין בו חיוב לעשות 'למינהו', וממילא המרכיב חייב רק מדרבנן. (עיין מעדני ארץ, פ"א ה"ה אות יב).

 

[4] הרב יצחק רוזנברג, שו"ת גבורות יצחק, עמ' 164.