איסור כלאי הכרם במינים שהשתנה ייעודם

בתחילת המשנה בכלאים הובאו כ-45 מיני צמחים שדנה בהם המשנה האם הם כלאיים זה בזה. מינים שאין בהם שימוש כלל, אינם נאסרים. בימינו, מה דינם של מינים שבזמן חז"ל נאסרה זריעתם בכרם, משום שנחשבו לצמחי מאכל, וכיום הם נחשבים לצמחים רעים?

הרב דוד אייגנר | שבט תשע"ד
איסור כלאי הכרם במינים שהשתנה ייעודם

א. הצגת השאלה

במשנה במסכת כלאים (פ"א משניות א-ג) הובאו כ- 45 מיני צמחים שדנה בהם המשנה האם הם כלאיים זה בזה; מינים כגון: 'חטים, זונין, קשות, מלפפון, חזרת, עולשין, כרישים, כוסבר, חרדל, דלעת המצרי, פול מצרי...'.

יש להניח שרוב המינים המובאים במשניות אלו, הם מינים ששימשו למאכל אדם או בהמה, משום שמינים שאין בהם שימוש כלל, אינם נאסרים, כמובא במשנה (כלאים פ"ה מ"ח) וברמב"ם בהלכות כלאים (פ"א ה"ד)[2]. וכן הובאו חלק ממינים אלו בתור דוגמא לסיווג המינים השונים, ברמב"ם בהלכות כלאים (סוף פ"א). אם כן, ודאי הוא שמינים אלו שימשו למאכל בזמן חז"ל. אולם בימינו, הגם שלא ניתן לזהות זיהוי ודאי חלק ממינים אלו, ברור הוא שיש כאלו שמשמשים כיום למאכל וישנם כאלו שוודאי אינם משמשים לכך כיום.

אם כן נשאלת השאלה, מה דינם של מינים שבזמן חז"ל נאסרה זריעתם בכרם, משום שנחשבו לצמחי מאכל, וכיום  הם נחשבים לצמחים רעים, שבעל הכרם כלל אינו מעוניין בהם[3], האם מותר להשאירם בכרם?

 

ב. זיהויים של הצמחים 

אחד הקשיים העומדים בפנינו הוא שאלת הזיהוי של צמחים אלו.

יש מינים רבים שזוהו על ידי חוקרים, במידה זו או אחרת של סבירות, ולפי הזיהוי, חלקם אינם משמשים כיום למאכל אדם או בהמה[4].

להלן כמה דוגמאות:

חזרת גלים - זוהתה בתור חסת המצפן  (serriola lactuca), והיא  צמח בר שאין לו כל שימוש קבוע כיום.

פלסלוס - זוהה בתור תורמוס הצהוב ( lupines luteus), והוא צמח בר שאין לו כל שימוש קבוע כיום.

נפוס - לדעת פרופ' פליקס מדובר בכרוב הנפוס (brassica napus), שממנו עושים כיום את שמן הקנולה.

פול הלבן - זוהה בתור לבלב מטפס (dolichos lablab), צמח שמשמש כיום בעיקר לנוי[5].

מובן שמינים שמשמשים אף כיום למאכל, אין כל שינוי בדינם, וחל איסור בקיומם בכרם. (חמשת מיני דגן, חרדל, כרוב וכדומה), אך יש לשאול מה דין המינים שכיום אינם משמשים כלל למאכל, כחסת המצפן, התורמוס הצהוב ודומיהם[6].

 

ג. המינים האסורים בכרם

בראשית הדברים יש לשאול מהם המינים הנאסרים בכרם.

מובא בגמרא (מנחות טו ע"ב):

קנבוס ולוף אסרה תורה דתנן היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף לא יהא זורע על גביהם שהן עושות לשלש שנים שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי

בביאור גמרא זו ישנן דעות רבות בראשונים, ונחלקו מהם המינים הנאסרים בכרם. כפי שכותב ר"ת ב'ספר הישר' (סי' תקיט): 'רבו הפירושים והלכות על זה וסברות לאין קץ ואין לעמוד על סוף השמועה וקשיותן לרוב עליה'.

עם זאת, בראשונים יש שני כיוונים מרכזיים להגדרת המינים הנאסרים:

לדעת ראשונים רבים ובראשם הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"ג, ה"ו), חמשת מיני דגן, קנבוס ולוף, מיני ירקות וזרעים הראויים למאכל אדם או בהמה, נאסרים בזריעתם בכרם, ומיני זרעים שאינם נאכלים מותרים בכרם[7]. מובן, שהגדרת המין הנאסר תלויה במינו.

לדעתהראב"ד (כלאים פ"ה הי"ח) צמח נאסר בכרם אם הוא כזה שרגילים לקיים אותו, וכך ביאר הרדב"ז דעתו (פ"ה ה"ו): 'וא"כ אין הדבר תלוי במיני ירקות או מיני זרעים אלא הדבר תלוי אם מקיימין אותן או לא'.

השולחן ערוך (יו"ד סי' רצו סע' א-ב) פסק כדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, על כן במאמר זה נדון בשיטתם.

 

ד.  'ראוי' ו'עומד' בכלאי הכרם

יש לשאול האם כדי שמין מסוים ייאסר בכרם די בכך שהוא יהיה ראוי למאכל אדם או בהמה, על אף שבפועל אין אוכלים אותו, או שמא צריך שמין זה יהיה עומד למאכל אדם ובהמה, היינו שרגילים לאוכלו[8].

כתב ה'לבוש' (יו"ד סי' רצו סע' יד): 'כל מיני דשאים הנאכלין שעולין מאליהן בשדה הרי הם מקדשין בכרם אם זרען שם'. ניתן ללמוד מדבריו שלא די בכך שהם יהיו זרעים הנאכלים (ולענייננו, ראויים למאכל), אלא יש צורך שבעל הכרם יעשה מעשה על מנת שהם יאסרו, ומובן שדין זה הוא אף במינים המיועדים למאכל אדם[9].

וכן ניתן להבין מה'חזון יחזקאל' (כלאים פ"ג הי"ג) שמבאר את גרסת התוספתא (שם), שרק מיני דשאים שעשויים לקיים אותם, הגדלים במקום שהוא איננו מקום זריעה, נאסרים[10].

אם כן, לא די בכך שצמח יהיה ראוי למאכל אדם או למאכל בהמה, אלא צריך שהוא יעמוד לכך[11].

 

ה. קיום צמחים בכרם

יש לשאול האם גידולו של צמח במקום מסוים או בזמן מסוים, מגדירה אותו עומד למאכל או ראוי למאכל, במקומות ובזמנים שאין מגדלים אותו.

במשנה (כלאים פ"ה מ"ח) נחלקו רבי אליעזר וחכמים, האם המקיים קוצים בכרם קידש. לדעת רבי אליעזר קידש, ולדעת חכמים לא קידש. הגמרא (שבת קמד ע"ב, ב"ב קנו ע"ב, ירושלמי כלאים פ"א ה"א) ביארה שטעמו של רבי אליעזר הוא שמכיוון שישנם מקומות שבהם מקיימים את הקוצים למאכל בהמה, הרי שהקוצים נאסרים בכל המקומות, על אף שאין מקיימים אותם שם. אך לדעת חכמים, קיום הצמח במקום מסוים אינו משפיע על כל שאר המקומות, ולכן אם שבערביא ישנם המקיימים אותו, אזי בערביא הוא נאסר, אך המקיימו במקום אחר לא קידש.

הירושלמי (כלאים פ"א ה"א) הוסיף לבאר בדעת חכמים:

תמן אין דרך בני אדם להביא קרנים ממקום למקום ברם הכא דרך בני אדם להביא זונין ממקום למקום.

הרש"ס וה'פני משה' לירושלמי שם, ביארו שדי בכך שמביאים צמח מסוים למקום, על מנת שהוא ייאסר, ואין צורך בזריעתו על ידי רוב העם, על מנת שהוא ייאסר[12].

הרמב"ם (הלכות כלאים פ"ה הי"ח) פסק כדעת חכמים:

הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש.

מדברי הרמב"ם מובן שהקיום האסור הוא דווקא הקיום של צמח באותו מקום שרגילים להשתמש בו. אך צמח שאין רגילים להשתמש בו באותו מקום, אף אם הוא ראוי למאכל, אינו נאסר כלל.

כדעת חכמים פסקו 'כפתור ופרח' (פנ"ח, ד"ה קוצים בכרם), שו"ע (יו"ד סימן רצו סעיף יד) וכן נקט הרע"ב (פ"ה מ"ח, ד"ה לא קדש)[13].

מתוך כך נוכל להבין, שקיומו של צמח מסוים ייאסר בכרם, רק אם הוא צמח שנהוג לקיימו לצורך אדם או בהמה, ולא מספיק שיהיה ראוי למאכל, ונראה שהעובדה שבזמן מסוים קיימו אותו אינה משפיעה על זמנים אחרים שבהם אין מקיימים אותו[14].

ראיה נוספת לדבר ניתן למצוא בעובדה שבהמה יכולה לאכול כמעט את כל סוגי הצמחים, וברור הוא שעל אף שהיא יכולה לאכול אותם, אין הם נאסרים בכרם, שאם לא כן לא היו דנים הפרשנים כלל בגדרי מאכל בהמה, וכן בגדרי 'מקיים קוצים בכרם'.

כמו כן, לדעת הראב"ד, שהאיסור תלוי ב'רוב העם מקיימים', הדבר נבחן לפי המנהג והמציאות באותו זמן, ועל כן צמח שבימי חז"ל קוים ונאסר בכרם, אין הכרח שייאסר גם בימינו.

פטור זה מאיסור כלאיים קיים גם בזרעים המיועדים למאכל אדם, כפי שכותבים 'מראה הפנים' (כלאים פ"א ה"א, ד"ה טעמא), 'אמרי בינה' (ח"א סי' י, ד"ה והטעם), חזו"א (יו"ד סי' ריד) על הגמרא (חולין ס ע"א), וכן כך נראה מדברי הריבמ"ץ (כלאים פ"ה מ"ח, ד"ה וחכמים), והמאירי (ב"ב קנו ע"ב)[15].

 

ז. זריעה במפולת יד ומספר הנזרעים בכרם

במאמר זה אנו עוסקים בצמחים שגדלו ללא זריעה (צמחי בר), משמעות הדבר היא שמין אחד משני מיני הזרעים, גדל בכרם בלא שנזרע בידיים.

 אמר רבי יאשיה בגמרא (ברכות כב ע"א; קידושין לט ע"א; חולין קלו ע"ב; ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד): 'לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד', ונפסקה שם ההלכה כמותו. הראשונים נחלקו בהבנת דבריו. הרב אביגדור כהן צדק וסיעתו, סוברים שדברי רבי יאשיה הם רק  לגבי איסור כלאיים מן התורה. דהיינו, כל עוד לא התבצעה זריעה משותפת של שני מיני זרעים וחרצן יחד עימם, אין איסור מן התורה, אולם יש איסור מדרבנן[16].

לעומתם, ראשונים רבים ובראשם הרמב"ם, סוברים שהאיסור מן התורה הוא גם כשאין הזריעה מתבצעת במפולת יד, ודברי רבי יאשיה נסובים על חיוב המלקות, שלוקה רק אם זורע שני מינים וחרצן יחדיו, אך עדיין אסור מן התורה לזרוע אפילו מין אחד בכרם[17]. יוצא אפוא, שלדעת הרב אביגדור כהן צדק וסיעתו, חיוב המלקות ואיסור התורה כרוכים זה בזה, ואם נזרעו בכרם אף שני מינים, אך שלא במפולת יד, התבואה והגפנים נאסרים מדרבנן בלבד. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם וסיעתו, חיוב המלקות ואיסור התורה אינם כרוכים זה בזה, והתבואה והגפנים נאסרים מן התורה גם כשזרע מין אחד בכרם, ללא מפולת יד.

 

ח. איסור כלאי הכרם בזמן הזה

יש לדון מהי חומרת כלאי הכרם בזמן הזה; לדעת התוספות (יבמות פא ע"א, ד"ה מאי היא), הרשב"א (ביצה ג ע"ב, ד"ה ורבי שמעון) וה'משנה למלך' (הל' מאכלות אסורות פ"י הי"א); איסור כלאי הכרם בזמן הזה הוא מדרבנן, מכיוון שלדעתם אף קדושה שנייה בטלה.

אולם לדעת הרא"ש (הלכות כלאים סי' א אות ג), איסור כלאי הכרם בזמן הזה הוא מדאורייתא, ופסק הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"א ה"ה וה"ו), שלעניין מצוות התלויות בארץ, קדושה שנייה לא בטלה, ועל כן מובן שלדעתו איסור כלאי הכרם כיום הוא מדאורייתא[18].

 

ט. סיכום

א. הגדרת הצמח הנאסר תלויה במינו.

ב. לא די בכך שהצמח יהיה ראוי למאכל אדם או בהמה, אלא הוא צריך לעמוד לכך בפועל.

ג. הגדרת הצמח בתור צמח העומד למאכל תלויה בשאלה האם הוא נאכל באותה תקופת זמן שמדובר בה, גם במינים הראויים למאכל אדם.

ד. צמחי בר שגדלים בלי שנזרעו במפולת יד על ידי אדם, לדעת הרב אביגדור כהן צדק וסיעתו, אין בהשארת הזרעים איסור מן התורה, אך לדעת הרמב"ם וסיעתו, יש בכך איסור מן התורה.

ה. לדעת התוספות והרשב"א, איסור כלאי הכרם בזמן הזה הוא מדרבנן.

ו. מיני זרעים שעולים מעצמם בכרם ואין בהם כל שימוש, לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, ניתן להשאירם בכרם ואין חיוב לעוקרם.

 

י. הדרכה מעשית

א. צמחים שמשתמשים בהם כיום, או אף במינם (כמיני דגן- ראה בהערה)[19], יש לעוקרם מהכרם.

ב. צמחים שאין משתמשים בהם בארץ אך מובאים לארץ בתור מיני מאכל (כחרדל מצוי), יש לעוקרם מהכרם.

ג. צמחים שאין רגילים להשתמש בהם כיום, אין חובה לעוקרם מהכרם.

 

בטבלה זו פירטנו מינים מספר של צמחי בר המצויים כיום ברוב חלקי הארץ וככל הנראה גם הוזכרו במשנה, וציינו מה דינם בכרם.  

שם הצמח בזמננו

דינו

גד השדה (כוסברה)

יש חיוב עקירה

מיני הדגן השונים

יש חיוב עקירה

חלמית (חוביזה)

אין חיוב עקירה

חסת המצפן

אין חיוב עקירה

חרדל מצוי, חרדל השדה

יש חיוב עקירה

חריריים מצויים

אין חיוב עקירה

טופח ריסני

אין חיוב עקירה

כרוב שחור/ כרוב הנפוס

יש חיוב עקירה

עולש מצוי

אין חיוב עקירה

תורמוס

אין חיוב עקירה

 



[1] ברצוני להודות לרב יהודה עמיחי על עזרתו הרבה בכתיבת מאמר זה.

[2] דבר פשוט הוא שמינים העולים מאליהם בכרם, ואינם משמשים לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, אינם נאסרים בכרם ואין חיוב לעוקרם. אמנם כתב הרמב"ם (פ"ה הי"ט) שמיני דשאים העולים מאליהם בכרם נאסרים, אך כוונתו היא למינים המשמשים למאכל או לשימוש מסוים, כפי שביארו את הגדרת 'מיני דשאים' המאירי (חולין ס ע"א, ד"ה כבר ידעת, באפשרות א), רש"ס (כלאים פ"ה ה"ז במשנה, ד"ה מין זרעים), ארץ חמדה (ח"ב, תשנ"ט, עמ' נו, ד"ה מיני הדשאים), כרם הארץ (הכ"א עמ' קי, ד"ה וכן כל), וזהב הארץ (פ"ה הי"ט אות לז, ד"ה אבל באמת).

אף לדעת הראב"ד (פ"ה הי"ט, וכפי שיבואר להלן), שתולה את האיסור בקיומו של הצמח, אין איסור בהשארת מינים אלו. וכן ישנם הגורסים שמיני דשאים העולים מאליהם אינם כלאיים בכרם, כגרסת רבנו תם (ספר הישר סי' תקכ), וביאור הגר"א (יו"ד סי' רצו ס"ק ז) בתוספתא (פ"ג הי"ג). וכן יש לומר סברא פשוטה, שאם יש לאסור גם מינים אלו, הרי שיש לאסור למעשה את כל המינים הקיימים בעולם, וודאי שאין כל חיוב כזה.

[3] יש לציין כי לשאלה זו ישנן משמעויות רחבות בקשר לסוגיות רבות בהלכות כלאי הכרם, כלאי זרעים, בהלכות תרומות ומעשרות ובהלכות שביעית, במאמר זה נדון במשמעויות שיש לכך בקשר לכלאי הכרם בלבד.

[4] ראה 'כלאי זרעים והרכבה' לפרופ' י' פליקס; 'מחברת צמחי המשנה' של הרב קאפח בעריכת ז' עמר; ז' עמר 'חמשת מיני דגן'; וסקירתו של הרב יואל פרידמן, אמונת עתיך 92, (תשע"ב) עמ' 76-80.

[5] זיהוי זה הוא על פי פרופ' פליקס, הרב קאפח לא זיהה מין זה.

[6] להרחבת הדיון בשאלה האם  בזרעי מאכל אדם שהתקלקלו אסור לזורעם משום כלאי זרעים, ראה 'חוקות הארץ' (פ"א ה"ד בחידושים אות ג). וכן ראה ירושלמי (כלאים פ"א,ה"א) ביחס לזונים.  הגמרא הסיקה שם שמכיוון שמעיקר בריאתם הזונים הם מין חיטה, אינם כלאיים עם החיטים למרות שצורתם שונה.

[7] ישנן דעות רבות בהגדרת המינים הנאסרים בכרם, וכן בחומרת האיסור, והאם מיני ירקות אסורים מן התורה או מדרבנן. יודגש כי מהראשונים המובאים להלן, אין חולק על כך שחמשת מיני דגן, קנבוס ולוף אסור מן התורה לזורעם בכרם: ראה רש"י (מנחות טו ע"ב, ד"ה אסרה תורה), תוספות (מנחות טו ע"ב; ד"ה והתירו, יבמות פג ע"א ד"ה רבי יוסי), רבנו חיים הכהן (שטמ"ק מנחות טו ע"ב אות ב, ותוס' רבינו פרץ), סמ"ג (ל"ת סי' רפ), ראב"ן (סי' נג), לבוש (יו"ד סי' רצו סע' ב), ערוה"ש (יו"ד סי' רצו סע' יז), בתי כלאים (אות לח), ר"ת (ספר הישר סי' תקיט), יראים (סי' עו, סי' שפט), רשב"א (ברכות כב ע"א) בשם הראב"ד, ספר החינוך (מצוה תקמח).

בביאור דעת הרמב"ם (הלכות כלאים פ"ה ה"ג וה"ו) בנידון, ראה רדב"ז וכס"מ (פ"ה ה"ג), ביאור הגר"א (יו"ד סי' רצו ס"ק ז), החכמת אדם (שער משפטי ארץ פ"ד סעיף ב), אבן האזל (כרם ציון חלק ח הע' על רמב"ם כלאים פ"ה ה"ו).

[8] הדיון בשאלה זו שונה מהדיון בדעת רבי אליעזר וחכמים, כפי שיבואר להלן, משום שהם חלקו בשאלה האם מנהג של מקום מסוים משפיע על כל שאר המקומות, ואילו הדיון כאן הוא בעצם הגדרת המין הנאסר.

[9] ראה חזו"א (כלאים סי' א ס"ק יט ד"ה והא).  הוא הסתפק בדין זה ולא הכריע.

[10] ראה 'מנחת ביכורים' על התוספתא (כלאים פ"ג הי"ג), שם הוא מבאר שמדובר במקום שאיננו מקום זריעה.

[11] ראה 'קטיף שביעית' (עמ' 57 הערה 19), דיון דומה בעניין שביעית.

[12] יש לכך משמעות למינים כגון החרדל, (חרדל מצוי, חרדל שדה, בן חרדל, וכרוב שחור שיש המזהים אותו בתור החרדל שבמשנה), שבארץ הוא מוגדר  בתור צמח בר שמזיק, ואילו בעולם, בעיקר בקנדה ובדרום אמריקה, מגדלים אותו לצורך אכילה, כתבלין וממרח, ואף  מייבאים לארץ. ברור הוא שלא נוכל להתירו בכרם משום שגם בארץ הוא משמש למאכל.

[13] יש לציין כי הריטב"א (שבת קמד ע"ב, ד"ה ופרקינן) פוסק כדעת רבי אליעזר, אולם בב"ב (קנו ע"ב, ד"ה אמר רב חסדא), פוסק כדעת חכמים. וכן יש לציין, שנחלקו הפרשנים בשאלה האם דברי חכמים הם רק לגבי קיום הקוצים בכרם, אך לא לגבי זריעתם מתחילה בכרם, והיא אסורה על אף שאין מקיימים כמותם; או שדבריהם נאמרו אף לגבי זריעה מתחילה בכרם, והיא מותרת מכיוון שלא מקיימים כמותם. ראה רדב"ז ו'צפנת פענח' (הל' כלאים פ"ה הי"ח). מכל מקום לא נחלקו בכך שלדעת חכמים, בפעולת הקיום גרידא אין איסור.

[14] אמנם הגמרא עסקה במקומות שונים באותו זמן, וכאן הדיון הוא לגבי זמנים שונים, אך נראה לומר שבפשטות הוא הדין גם בזמנים שונים, משום שאנו למדים שההגדרה של הצמחים בתור ראויים או עומדים למאכל היא על פי המציאות, ואין לחלק בין מקומות שונים לזמנים שונים.

[15] אמנם כתב ערוך השולחן (יו"ד סי' רצו סע' יח) שדין זה הוא רק במינים המשמשים למאכל בהמה או לרפואה, ולא למאכל אדם, אך אין רבים הסוברים כמותו.

[16] דין זה הוא לגבי כל מיני הזרעים, אף זרעים שנאסרים בזריעה במפולת יד עם חרצן מן התורה; כך סוברים: הרב אביגדור כהן צדק (שבולי הלקט ח"ב סי' מב ד"ה עוד הוסיף הרב), רא"ש בדעת הראב"ד (הל' כלאים סי' ד) והרמ"ה. רבנו ירוחם (נתיב כא ח"ב) בדעת ראשונים רבים.

[17] כך סוברים: רמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"ז), שיטה לא נודע למי, ריטב"א, רמב"ן, מאירי (קידושין לט ע"א), ר"ן (קידושין טז ע"א בדפי הרי"ף), כפתור ופרח (פרק נו) וראשונים נוספים.

[18] ראה 'חוות בנימין' (סי' קה עמ' תרעג), שם דן בשאלה האם: 'השינוי שבא בעקבות דרך העיבוד החקלאי שבזמננו יכול להשפיע ולשנות את ההלכה, דפשטא דמילתא שהוא כן, כיון שההלכה תלויה בסיבה ידועה כל שבטלה הסיבה ממילא משתנה גם התוצאה... ומ"מ צ"ע לדינא, ולמעשה יש להחמיר'. ראה 'ארץ חמדה' (ח"ב מהד' תשנט עמ' צ  פ"ט) שם יש דיון דומה, לגבי דיני הרחקה מירקות.

[19] יש להדגיש זאת משום שהדבר מצוי מאוד במיני דגן שגדלים מעצמם בתור גידולי בר (חיטת הבר, בן חיטה למינהו, שעורה למיניה, שיבולת שועל, שמאוד נפוצה בכל הארץ), ולעיתים אף אינם דומים במראם למינים התרבותיים שאנו מכירים, אך חוסר דמיון זה נובע מהעובדה שהחקלאות המודרנית טיפחה זנים מסוימים כדי לקבל כמות ירק וגרעינים גדולה יותר, אך למעשה מדובר באותו מין ממש שלא טופח, על כן נשאר איסורו בכרם מהתורה.

וכן לדעת הרוב המוחלט של הראשונים, חמשת מיני דגן אסורים מן התורה בכרם.

toraland whatsapp