האדם מול הבריאה-באור מצוות הכלאים

האדם מול הבריאה-באור מצוות הכלאים

סוגיית טעמי המצוות בכללה - קשה היא, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול השגתו של האדם, גדולה ככל שתהיה - לא תוכל לתפוס אף מעט מזעיר מן הגדלות האלוקית המונחת בכל מצוה

הרב עזריאל אריאל | אמונת עיתך תמוז-אב תשנ"ה

 

סוגיית טעמי המצוות בכללה - קשה היא, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. אף במאמר זה לא נתיימר לבאר את סיבתה של המצוה, מפני מה ראה ריבונו של עולם לנכון ולנחוץ לצוותנו עליה. השגתו של האדם, גדולה ככל שתהיה - לא תוכל לתפוס אף מעט מזעיר מן הגדלות האלוקית המונחת בכל מצוה. די לנו בכך שנצטווינו מפיו של אלוקינו. ואנו - עבדיו - נשמח על הזכות שנפלה בחלקנו לעשות את רצונו ביראה[1]. אך שאלה אחת מותר לנו לשאול, והיא: מה המצוה אומרת לנו? מהם הרעיונות והתכנים שאנו - בני האדם - מסיקים ולומדים ממנה[2]?

הרמב"ן (ד"ה את חוקותי) מאריך בביאור טעמיהן של מצוות הכלאים, וכך הוא כותב בטעמו הראשון:

כי השם ברא המינים בעולם... ונתן בהם כח התולדות שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם  "למינהו" (בראשית א יב)...  והמרכיב שני מינין - משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות[3]...

המסקנה המעשית המתבקשת מדברי הרמב"ן - מרחיקת לכת היא. אם זהו הטעם של איסורי כלאי ההרכבה וכלאי הזרעים - קל וחומר הוא לכל צורה של פיתוח מינים חדשים: הן הכלאה שלהם (ע"י הבאת אבקנים ממין אחד על העלי בפרח של מין אחר) והן צורות אחרות של הנדסה גנטית לסוגיה השונים (הנעשית ע"י קרינה רדיואקטיבית או בשיטות אחרות).

תמוהים נראים הדברים. האם זהו רצון ריבונו של עולם, להשאיר את העולם במצב של תוהו ללא התקדמות והתפתחות? האם אין זה תפקידו של האדם לשכלל את הבריאה? ואם תיקונו החומרי של העולם פסול הוא ככפירה בשלמות כוחו של הבורא - מדוע לא נשלול גם את  תיקונו הרוחני של העולם, שאף בו יש משום כפירה בשלמותה של הבריאה ובכוחו הרוחני והמוסרי של הבורא? חיזוק רב יש לקושיא זו מדברי מדרש תנחומא (פרשת תזריע סי' ה):

מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזו מעשים נאים? של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו:  של בשר ודם נאים... אמר לו: למה אתם מולין? ...הביא לו ר' עקיבא שיבולים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשי מעשה ידי אדם... אין אלו נאים יותר מן השיבולים?!

אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שוררו (חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול? לפי  שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם[4].

לכאורה, דומה כי הרמב"ן הולך - חלילה - בעקבותיו של טורנוסרופוס, הרואה בבריאה כמות שהיא את כליל השלמות, וממילא בא לפטור את האדם מן החובה ומן הזכות לפעול ולתקן. ואילו לדעת ר' עקיבא - אדרבא ואדרבא! לא נברא העולם אלא כדי שיזכו בני האדם להיות שותפים עם הבורא במעשה בראשית, ולתקן את העולם במובן החמרי והרוחני כאחד. קושיא זו על דברי הרמב"ן, הקשה כבר המהר"ל (גור אריה ויקרא שם, ועי' תפארת ישראל פרק ב):

אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב"ן... דמה בכך? דהא אמרו חכמים, כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החיטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים את עולמו. וכמו שאמרו על המילה, שלא נברא עם האדם והושלם על ידי בשר ודם. וא"כ לא שייך בזה שנראה כאילו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו.

אכן קושיא חזקה הקשה המהר"ל. האם דברים אלו לא היו נהירים לו לרבינו הרמב"ן? ואף הרמב"ן עצמו (בראשית א כח ד"ה וכבשוה) נוקט כדברי המהר"ל כאשר הוא מבאר את ברכת הבורא לאדם בזמן שמסר לשלטונו את כל הארץ:

נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, לבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת וכיוצא בזה...

א"כ, גם הרמב"ן מודה ברשות שניתנה לאדם בברכת ה' להיות שותף במעשה בראשית ע"י פיתוח אגרוטכני וטכנולוגי. וכאשר מדובר בארץ ישראל, הרי כתב הרמב"ן (סהמ"צ, נוספות ד) שיישובה של הארץ הוא מצות עשה מן התורה:

שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות  או לשממה...

וא"כ מתחזקת היא הקושיא: אם האדם רשאי ומצווה לעסוק בתיקונו של עולם וביישובה של הארץ, מדוע, איפוא, נאסרה עליו הרכבת הכלאים?

גם טעמו השני של הרמב"ן דורש עיון. ואלו דבריו:

והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו. וגם הקרובים בטבע שייוולדו מהם, כגון הפרדים - יכרת זרעם, כי הם לא יולידו... וגם  הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו - אין פריים צומח אחרי כן... וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים", שהוא בהרכבה על דעת רבותינו.

טעם זה, הפוך הוא מן הראשון. בעוד שהטעם הראשון אוסר "לשפץ" את העולם, הרי שהטעם השני אוסר לקלקל את העולם[5]. אך גם הוא קשה להבנה. שהרי אם מסר הקב"ה את עולמו ביד האדם לשימושו ולתועלתו, מדוע לא יהיה רשאי גם לקלקל ולהשחית אם הדבר נחוץ לו לצרכו ולתועלתו? והרי כך כותב הרמב"ן עצמו בגידרה של מצוות "בל תשחית" (דברים כ יט, ד"ה כי האדם) שאינה אמורה אלא בהשחתה לשמה ולא בדבר הנעשה לתועלת האדם!

כיצד ניישב א"כ את הקשיים בשני טעמיו של הרמב"ן למצוות הכלאים?

המעיין בדרכם של בני אדם, ימצא שתי גישות המנסרות בחללו של עולם באשר ליחס האדם אל הבריאה: דרך אחת היא דרכו של טורנוסרופוס הרשע וחבר מרעיו. לדידם - שלימה היא הבריאה. אין היא זקוקה לשכלול ולתיקון. האדם לא נברא אלא להשתמש בבריאה כמות שהיא. ומכיון שהוא פטור מכל אחריות לתיקונו של עולם - יכול הוא לבלות את חייו בתענוגים ובהנאות. אין לו שום אתגר: לא טכנולוגי ולא חברתי, לא רוחני ולא מוסרי.

כנגדה של גישה זו - עומדת השקפת עולמו של האדם המודרני. לדידו - העולם שייך לו, ואך לו. הוא יתקדם במדע ויפענח את סודות הבריאה, הוא יפתח טכנולוגיה וירתום את כל כוחות הטבע לצרכיו. אף ירשה לעצמו לחבל בטבע: בתעשיה - לפלוט פסולת רעילה, בחקלאות - לשבש את האיזון הביולוגי, בחיי המדינות - לייצר כלי נשק להשמדה המונית, ואף בחיים האישיים - לחיות חיי נהנתנות, ריקנות והפקרות שלוחי רסן, מבלי להקשיב אל מצפונו המוסרי ואל נשמתו הזועקת לחיים של תוכן, משמעות וקרבת א-להים. ברוב גאווה, רואה הוא האדם את עצמו כאדון היחיד והבלעדי של הבריאה לעשות בה כרצונו. משול הוא האדם המודרני לבוני מגדל בבל, אשר בעצמם יצרו את חמרי הגלם ובמו ידיהם בנו מגדל עד לשמים, ובזאת באו להלחם ברבונו של עולם[6].

כמקרה הרבעת הכלאים - המביאה לעולם את הפרד העקר - כך מקרהו של האדם המודרני. כבר היום ניתן לראות ניצנים של הכרה, כי הקידמה הטכנולוגית מביאה את האדם אל סף שוקת שבורה. הפגיעה המתמשכת באיכות הסביבה יוצרת כבר איום ממשי על קיומה של האנושות, והאדם מתחיל להרכין ראש בענווה מול חכמת הבורא הגנוזה בטבע, אשר גדלותה ועמקה הן מעל ומעבר לכל יכלתו של האדם להשיג ולהבין[7].

            מתוך הכרתן של שתי דרכי השקר - נוכל לבוא, בעקבותיו של הרמב"ן, במסילה העולה בית א-ל. גם הרמב"ן מודה כי זרה היא שיטתו של טורנוסרופוס לדרכה של תורת ישראל. האדם, עפ"י דרכה של תורה, לא נברא אלא בבחינת "אשר ברא א-להים - לעשות" (בראשית ב ג)[8]. אך גם לאחר שניתן העולם בידי האדם - אין הוא הפקר. אין האדם אדון לטבע. כל חכמתו וגבורתו, כשרונו ויכולתו - מברכת הבורא הן באות, ובשליחותו! הקב"ה בעצמו הוא שהטיל על האדם את המשימה ואת האתגר להשלים את מעשה בראשית. שליחות יש כאן, אך לא אדנות ובעלות. את היחס הנכון של האדם אל הבריאה מבטא נעים זמירות ישראל (תהלים ח ד-ט):

כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו. צנֶה ואלפים כולם וגם בהמות שדי.

היחס הנכון של האדם אל מעשי הבורא, בענווה ובהרכנת ראש - מתבטא הוא באותה ההגבלה שהוטלה על הפיתוח המדעי. עצם הידיעה שלא הכל נמסר לידיו של אדם היא הנוטעת בו את אותה התחושה כי לא הוא אדון כל הארץ. חוקות השדה, אשר נקבעו בששת ימי בראשית להבדיל כל חיה וכל צמח למינהו - נותרו בידיו של הבורא. (ואכן, עם התפתחותה של ההנדסה הגנטית, וסלילת דרכים ליישומה אף בבני אדם, רבים הם המבינים בעצמם, שאל לו לאדם ליטול לעצמו חופש מוגזם בנושא רגיש זה).

אך עדיין יש לשאול, במה נשתנתה דוקא הרכבת המינים מבין כל תולדות השמים והארץ אשר נמסרו לידיו של האדם? כדי לענות על שאלה זו צריכים אנו להעמיק חקר בפסוקי הבריאה של היום השלישי (בראשית א יא-יב):

ויאמר א-להים: תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע,  עץ פרי עושה פרי למינו... ויהי כן. ותוצא הארץ עשב מזריע זרע  למינהו, ועץ  עושה פרי אשר זרעו בו  למינהו...

שני ציוויים נצטוותה הארץ ביצירת הצמחים אך לא ביצעה אלא אחד. נצטוותה הארץ על ההבחנה בין המינים - וקיימה. נצטוותה על טעם העץ שיהיה כטעם הפרי - ולא קיימה[9]. הציווי - הרי הוא המחשבה הא-לוקית המקורית[10]. מחשבה זו, לא כולה יכולה היתה להתגשם מיד במהלך הבריאה. "נשברו הכלים"[11]. הרבה מן החסרונות שבעולם, הן החמריים והן הרוחניים והמוסריים - שייכים לחסרון זה, ועל האדם לפעול לתקנם. שונה מהם היא הבחנת המינים. אין היא חסרון הבא מ"שבירת הכלים" אלא חלק מן המחשבה הא-לוקית המקורית. חוקת עולם אידיאלית היא, שחקק הבורא בעולמו שלא על מנת להשתנות. וחלילה לו לאדם לשלוח את ידו בנחלת ה' ולומר לבוראו: גדולים מעשי ממחשבותיך.

רק אדם המכיר במיגבלותיהם של המדע והטכנולוגיה אל מול חכמתו וגבורתו של הבורא, הוא היכול להיות שליח נאמן לתקן עולם במלכות שדי.  

 



[1] עי' עין איה (שבת פרק ב סי' לו).

[2] עי' עין איה (שבת פרק ב סי' כו).

[3] וכ"כ הרמב"ן בפירושו לבראשית (א יא ד"ה ויאמר). וכך כותב גם רבינו יוסף בכור שור בפירושו לתורה (ויקרא שם).

[4] ויכוח עקרוני זה ביניהם חוזר על עצמו בצורה שונה בענין צדקה (ב"ב י ע"א). גם שם טען טורנוסרופוס הרשע שהעוני הוא גזירת שמים שאסור לו לאדם לפעול כנגדה ולתת צדקה לעני. ואילו ר' עקיבא ענה לו שאדרבא, העוני בא לעולם כדי שהאדם יזכה לפעול למילוי חסרון העני.

[5] וכ"כ רבינו עובדיה ספורנו (בראשית א יב).

[6] עי' "עיונים בספר בראשית" (עמ' 74 ואילך).

[7] עי' עין איה (שבת פרק ב סי' קצ).

[8] עפ"י ב"ר (פר' יא סי' ו); רבינו בחיי שם (ד"ה אשר). ועי' עין איה (שבת פרק ב סי' קיא).

[9] ב"ר (פר' ה סי' ט); רש"י (פס' יב ד"ה עץ פרי).

[10] עי' אורות התשובה (פרק ו סעי' ז).

[11] עי' רמח"ל (קל"ח פתחי חכמה פתח ל-לא); אורות הקודש (ח"ב עמ' תקיג­-תקכז); אורות התשובה (פרק יא סעי' ד).