הנדסה גנטית בצמחים

הנדסה גנטית בצמחים

בבואינו לדון בשאלה ההלכתית של הנדסה גנטית, האם יש בה איסור כלאים אם לא, עלינו להקדים ולהבאיר את השאלה כיצד עלינו להתיחס למחקר והפיתוח המדעי

הרה"ג דוב ליאור שליט"א | ניסן-אייר תשנ"ט גליון 28

 

א. יחס התורה למדע

בבואינו לדון בשאלה ההלכתית של הנדסה גנטית, האם יש בה איסור כלאים אם לא, עלינו להקדים ולהבאיר את השאלה כיצד עלינו להתיחס למחקר והפיתוח המדעי.

בשירת האזינו נאמר (דברים לב, מ) "כי אשא אל שמים ידי, ואמרתי חי אנכי לעולם" ובהקשר לפסוק זה מסביר הנצי"ב:

"הנה כבר נתבאר בתחלת השירה ד"שמים" עיקר משמעו כח המשפיע, והנה בשנות הביניים, כאשר כסה אופל הבערות בעולם לא היו חכמי אוה"ע חוקרים בחכמת הטבע ולא חקרו אלא באמונתם, רק בכוח המדמה, ועל כן היו ישראל הנלוזים מכל חכמתם וארחותם בזוים בעיניהם, כי לא ידעו את ד' וישראל עמו וכח חכמתם, אבל כאשר "אשא אל שמים ידי" שאתן כחי לגלות כל סתרי הטבע כמה השפעה יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם ופירוש ידי - יכולתי, ובזה שיהיו עסוקים בחכמת המשפיעים יכירו כח ישראל וחכמתם מלבד שבזה לא נגרע כחם, ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ד' יוצר כל הבריאה, וממילא יתגדל שמו ית' בעולם וזהו שמסיים המקרא אשר על ידי זה, "ואמרתי חי אנכי לעולם", דבזה שיגלה סתרי הטבע המשפיעים בשפע רב אשר לא ידע אדם מזה עד כה, אז יתגלה כבודו וחי לעולם וממילא יכירו חשיבות ישראל עמו ויהיה מה שיהיה".

לכן חשובה ההכרה של התפתחות המדע שתביא בסופו של דבר להכרת המציאות האלוקית בעולם, מי ברא העולם נותן החיים, ומדוע נברא העולם.

 

בתורת ישראל ישנן תשובות לכל הבעיות המתגלות בעולם, כשם שהגמ' אומרת (מגילה יד ע"א) "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה ושלא הוצרכה לדורות - לא נכתבה", כן גם לענין בעיות המובאות בתלמוד כל הבעיות הנראות תאורטיות ולא מציאותיות יתכן שבדור מהדורות תעלה שאלה שנצטרך לפתרונה איזה הווא אמינא המופיעה בתלמוד, וכל סברא שנצרכה לדורות הוזכרה בתלמוד.

 

ב. טעם המצוות והגדרות הלכתיות

הרמב"ן (ויקרא יט יט) מביא טעם לאיסור כלאים וכותב:

"והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות" דהיינו בפעולת כלאים יש מיעוט כבוד שמים. אנו יודעים שטעמי המצוות הם באופן כללי כשאנו יורדים לפרטים אנחנו צריכים לדעת את הגדרים ההלכתיים כפי שכתבו חכמי התלמוד.

בשאלת הכלאים עלינו לשאול האם הפעולה היא שנאסרה או התוצאה של המעשה. העולם מתנהג על פי חכמי התלמוד, הם קובעים את סדרי הזמנים, וידועים דברי הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) "אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו אין הבתולין חוזרין ואם לאו הבתולין חוזרין" שאם ב"ד החליט לעבר חדש מסויים הרי זה משנה בפועל בעולם. מציאות של הרכבה שלא על ידי מעשה אדם אין לכך כל איסור, פעולת האיסור היא הקובעת. לכן בכלאים עלינו לדעת שאם הדבר מותר מבחינה הלכתית אין בכך קלקול בעולם למרות שהתוצאות דומות.

בענין כלאי הכרם המשנה אומרת (פ"ה מ"ו): "הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור" אנו לומדים שאם יש לאדם כלאים בכרם והוא רוצה לעקור ונאנס ולא עקר הרי שהדבר לא נאסר, כיוון שלא הייתה לו כוונה לעשות איסור. לו יצוייר שרוח עשתה את פעולת הכלאיים הדבר לא נאסר, מכאן אנו לומדים שלא התוצאה היא הקובעת אלא מעשה האדם הוא הקובע. דין זה הוא גם לעניני איסור, האבנ"מ אומר שדין של ממזר הוא בביאת איסור, אשת איש  שנתעברה שלא בביאת איסור הוולד איננו ממזר, למרות שהתוצאה זהה, בכו"א מכיוון שהמעשה איננו אסור הדבר לא נאסר. בדרשות הר"ן (דרוש י"א) מבואר שאם סנהדרין הורו שהדבר מותר, ולאחר מכן נתברר שטעו, בזמן שהציבור עשו על פי הוראת ב"ד אין בכך פגימה בנפש ובהווית העולם, למרות שכל חטא גורם להרס בהווית העולם, כיוון שהמעשה נעשה על פי הנחיית בי"ד אין בכך שלילה בעולם. לכן אם הפעולה הזאת היא מותרת למרות שהתוצאה איננה רצויה אין בכך חסרון.

לכן ברור שדברי הרמב"ן הם מבחינה רעיונית ועלינו לברר את גדרי ההלכה.

 

ג. הגדרות בהלכות כלאים

בגדרי כלאים כתב הרמב"ם (הלכות כלאים פ"א ה"ד):

 "אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים".

הכס"מ והרדב"ז נחלקו בדין מאכל בהמה, האם יש בו איסורי כלאים. הכס"מ והרדב"ז נוטים לאסור זריעת מאכל אדם עם מאכל בהמה. דברים ששניהם אינם ראויים למאכל אדם או בהמה אין בהם איסור כלאים, למרות שאלו שני מינים הנזרעים יחד, בכו"א כיוון שהתורה לא אסרה זאת אין בכך פגיעה בבריאה, ואין חסרון בכבוד שמים. אנו רואים שהגדרים ההלכתיים הם הקובעים, כשם שכהן גדול כדי להכנס לקודש הקודשים פעם בשנה צריך הכנה, טהרה וקורבנות מיוחדים, ואילו הפועל שצריך לתקן את קודש הקודשים יכול להיכנס  בלא ההכנות הללו. אנו רואים שלא בכל דבר יש איסור כלאים, אלא הכל לפי גדרי ההלכה. גם בכך שמאכל בהמה יש איסור כלאים, יש מגדולי האחרונים (החזו"א סי' א ס"ק יא ד"ה ומיהו) שכתבו שאפילו קוצים אלו צריך שבשעת הדחק יהיו ראויים למאכל אדם.

כמו כן צריך שיהא זרע שרגילים בני אדם לזרוע, אבל דברים שאין רגילות לזרעם אין בכך איסור כלאים, כפי שנפסק ברמב"ם (פ"ה ה"כ), וז"ל:

 "הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קידש".

נמצאנו למדים שלא תמיד עירוב של שני מינים הוא איסור כלאים אלא ישנם גדרים הלכתיים לאיסור.

 

נאמר במשנה (כלאים פ"א מ"ז):

"אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן ר' יהודה מתיר ירק באילן".

תויו"ט אומר שר"י אוסר דבר שיכול להתאחות וליצור דבר חדש, אבל ירק ואילן שאינו יוצר דבר חדש מותר, וחכמים אומרים שכל יניקה וחיבור יחדו אוסרת גם אם זו אינה מסוגלת ליצור דבר חדש. (על התויו"ט כבר העירו רבים, במראה הפנים פ"א ה"ז ד"ה תמן, ארץ חמדה עמ' רעא, ועיין חזו"א כלאים סי' ב ס"ק טז ד"ה כתב תויו"ט). להלכה קיי"ל כדעת חכמים שאפילו בלא יצירת תוצר חדש יש איסור.

החזו"א (כלאים סי' ב ס"ק טז ד"ה הנה) מחדש שאיסור כלאי אילן אינו דווקא אם מרכיבים ענף על אילן, אלא אפילו אם מרכיב שרף מעץ אחד ומרכיבו על עץ אחר - אסור.

ואמנם היה מקום לאמר שהתורה אוסרת רק הרכבת יחור כיון שזוהי הדרך הטבעית והרגילה של הרכבה, אך הרכבת שרף אינה דרך מקובלת של הרכבה. ומצאנו דוגמאות רבות בש"ס שהאיסור נקבע לפי הדרך המקובלת לביצוע אותה פעולה; למשל אכילה ביוהכ"פ - האיסור הוא כשאדם אוכל בדרך אכילה רגילה, אבל כאשר אוכל בדרך שאינה מקובלת כגון אינפוזיה וכו' התורה לא אסרה (שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא ד"ה לדעתי הדבר). כמו כן לענין מצה בפסח התורה חייבה באכילת מצה, אולם אדם שבולע מצה בפסח העטופה בסיב מכיוון שלא אכל כדרך אכילה לא יצא ידי חובה  (פסחים קטו ע"ב).  וכן כתב המשנה למלך שאכילת נבלה עטופה בסיב ג"כ אין אדם מתחייב על כך מכיוון שלא אכל כדרך אכילה. דוגמא נוספת לכך שהתורה דנה רק על דברים רגילים מובאת בגמ' (חגיגה יד ע"ב) "שאלו את בן זומא: בתולה שעיברה מהו לכהן גדול? מי חיישינן לדשמואל, דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם, או דלמא דשמואל לא שכיחא? - אמר להו: דשמואל לא שכיח", וביאר רבינו חננאל, שאם בתולה התעברה שלא בדרך ביאה הגמ' מסתפקת האם יש לה דין טומאת לידה. הספק הוא האם התורה מתייחסת ללידה מסוג זה שנגרמה מעיבור בלתי טבעי כלידה רגילה אם לאו. 

ובאמת מובא בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (ס' כשרות ארבעת המינים עמ' קפב) שאין איסור כלאים בהכלאה וגם אם אנו מביאים אבקה של מין אחד ומאביקים את הפרחים של מין אחר - אין בכך איסור כלאים כיון שאין בכוח האבקה לבד להצמיח וממילא היא אינה נקראת לבד "מין". ואמנם לפי שיטת הערוך (ערך נסן) יש התיחסות לההאבקה (פסחים נה ע"ב), שכן הגמ' דנה אם מותר להרכיב את הדקלים בערב הפסח, ושם מבאר הערוך שהכוונה לפעולה ההאבקה, אך מ"מ כיון שהאבקה עצמה אינה מסוגלת לבד להתפתח ולהצמיח אין בפעולה זו איסור כלאים.

ונראה שלזאת מסכים גם החזו"א וז"ל (שם):

"נראה דאין חילוק בהרכבה בין מרכיב גוף למרכיב שרף, שאם נוטל שרף ונותנו בסדק והוא חוזר ועושה ענף מאותה שרף - הרי זה מרכיב גמור שאין בדומם חילוק בין העב והנוזל וכיון שיש בשרף כוח ההולדה - חשיב הרכבה... אבל יחור כל קורט וקורט הוא בריה כל שראוי להרכיב ולהצמיח והלכך גם השרף הוא בריה שלמה"

לכן נראה שאין הכרח לומר שהגרשז"א חולק על החזו"א, ולכו"ע אם יכול להצמיח אסור להרכיב ואם לאו, מותר[1].

 

בהנדסה גנטית מבודדים "גן" מסויים שמצד עצמו איננו מסוגל לפעול כלל, ומחברים אותו לחיידק או צמח ואז יש בכוחו לשכפל עצמו ונולדים תאים נוספים. ראשית, נראה שאין זו הפעולה הטבעית והרגילה של איסור כלאים כמו זריעה והרכבה, אלא יש כאן תחבולה אנושית של עירוב מינים אך יתכן שלא לזאת התכוונה התורה באוסרה את איסור כלאים.

בנוסף יש לומר שאף לדעת החזו"א שאסר הכנסת שרף לאילן אחר, יש לחלק בין מקרה שניכר שנעשית הרכבת איסור לבין מקרה שלא ניכר במעשה פעולה של כלאים. בשרף מדובר בהרכבה שניכרת, לעומת זאת, בהנדסה גנטית אין היכר שיש בהעברת ה"גנים" פעולה שיש בה איסור כלאים[2]. בידוד ה"גן" מיועד לגרום הארכת חיי מדף של הפרי או הירק וכדו', ולא ניכר כלל שהיה עירוב כלשהו בין המינים. וכידוע בכלאים האיסור הוא ערבוביא, כפי שהאונקלוס מתרגם  (ויקרא יט יט) "בעירך לא תרכיב עירובין חקלך לא תזרע עירובין ולבוש עירובין שעטניזא לא יסק עלך" כלאים - עירובין, וכשם שאם אדם זורע מין אחד סמוך למין אחר אבל ביניהם יש כותל או גדר מפסיק, למרות שישנה יניקה באדמה, היות וכלפי חוץ אינו נראה מעורב אין בכך איסור כלאים, וכן פסק הרמב"ם (פיה"מ פ"ג מ"א) "שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין, לפיכך כשיראה הצמח האחר מובדל - הוא מותר, ואפילו שהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חיטים" וכן כתב הרמב"ם (כלאים פ"ג ה"ו) בהביאו את מיני הזרעים וצורתם הוא מסכם "שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית עין" וכן הוסיף (שם ה"ז) "וכמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה עם זה, כדי שיהיו נראין מובדלין זה מזה, אבל אם נראין שנזרעו בערבוביה הרי זה אסור" דהיינו האיסור הוא ראיית עין של ערבוביא ולא היניקה בין זרע לזרע. לכן בנידון הנדסה גנטית שאין איסור מראית עין לכו"ע הדבר מותר.

 

סיכום

נראה שאין איסור כלאים בהנדסה גנטית בצמחים על פי ההלכה משלוש סיבות:

א. איסור כלאים הוא רק כשמערבים את המינים בדרך הטבעית והמקובלת.

ב. מראית העין הינו כלל גדול בכלאים ובהנדסה גנטית אין היכר לתערובת המינים.

ג. התורה אסרה כלאים רק בעצם או יחור המסוגל להתפתח ולצמוח, אבל פעולות להשבחת הפרי ועמידותו לא נאסרו.



[1] יצא בימים אלו ס' מנחת שלמה ח"ב ומובא מכתב ששלח הגרשז"א לפרופ' אברהם סופר בענין הנדסה גנטית בבעלי חיים. הגרשז"א מבחין בין כלאי בהמה לבין כלאי אילן. בכלאי בהמה אין איסור בהעברת "גנים" כיון שמעשה ההרבעה הוא האסור וזהו דווקא בשתי גופות. לעומת זאת, בצמחים האיסור הוא התוצאה, שלא תהיה השדה זרועה כלאים ולכן אסור להעביר "גנים" מצמח אחד למשנהו. וע"ע הרקע למכתבו ודיון בדבריו בס' נשמת אברהם (ח"ד עמ' רטו-ריז). ולכאורה דבריו שבמכתב סותרים למה שכתב הגרי"מ שטרן בשמו בס' כשרות ארבעת המינים (שם); הערת עורך י.פ.

[2] עי"ש בס' מנחת שלמה שהגרשז"א דוחה סברה זו כיון שאף שה"גנים" עצמם אינם נראים אך מ"מ כיון שרואים אנשים המטפלים בהעברת "הגנים" נחשב כניכר לעיניים. ואמנם הדיון שם הוא בהקשר לסברה ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" והרה"ג דוב ליאור שליט"א רוצה להתיר מצד שמראית העין הוא כלל גדול בכלאים ואין היכר במעשה שהוא איסור כלאים; הערת עורך י.פ.