זמני הבאת הבכורים למקדש - חלק ב'

שלוש מצוות הקשורות לבכורים מנה הרמב"ם בפתיחה להלכות בכורים: א. להפריש בכורים ולהעלותם למקדש. ב. שלא יאכל הכהן בכורים חוץ לירושלים. ג. לקרוא עליהם. נעסוק כאן בהיבט מרכזי של המצוה הראשונה, משך זמן הבאת הבכורים.

הרב ד"ר בן ציון רוזנפלד | ביכורי הארץ
זמני הבאת הבכורים למקדש - חלק ב'

הראב"ד על אתר בהלכות בכורים השיג על הרמב"ם: 

ואיך יתכן זה, והלא חנוכה קודם שבט הוא, והוא שנה שעברה. ונראה לי, מפני שהפירות שמתבכרין אחר חנוכה אינן אלא פסולת הפירות, והתורה אמרה מראשית, ודינם כתאנים סורות ומרוקבות שלא קדשו, ואפילו אם יניח אותם לא קדשו. ואם הפרישן קודם חנוכה ועברה עליהן חנוכה ירקבו, והכי איתא בירושלמי במנחות פרק כל קרבנות ציבור, אחר חנוכה לא קדשו. 

הראב"ד משיג על הגדרת סוף זמן המצוה לפי הרמב"ם. הלכה היא שאין מביאין בכורים מן החדש, שהתבכר אחרי ט"ו בשבט, על הישן שהתבכר לפני כן, שהוא מהשנה שעברה, והרמב"ם עצמו מביא מיד לאחר מכן הלכה זו. אם כן, מדוע כתב הרמב"ם להשאיר פירות שהביאו אחרי חנוכה עד העצרת וייחשבו על בכורי השנה הבאה, הרי חנוכה לפני ט"ו בשבט, וזה מהחדש על הישן. לכן סבור הראב"ד שפירות שהובאו מחנוכה, אף כשהופרשו לפני כן, נחשבים כרקובים והם פסולת ולא נחשבים "ראשית" פרי האדמה כבכורים, והם דחויים מתחילתם ואינם יכולים להתקדש ואין להשאירם במקדש, וככל הנראה כוונתו שדינם כרקובים ויש לבערם. כלומר, דעתו כרמב"ם שסוף זמן מצות בכורים הוא בחנוכה. אלא שהוא מקפיד בכך יותר וכל שהובא אחר חנוכה אין להביאו כלל למקדש ונחשב כרקוב. מטרתו לומר שאין זמן ביניים אחרי חנוכה, אלא המצוה נגמרה והיא תתחיל מחדש רק בעצרת. אמנם הוא מבחין בין חנוכה להבאה לאחר ט"ו בשבט שהוא ראשית שנת המעשר, והיה ניתן לומר לפי דבריו שאם הופרשו בכורים לאחר ט"ו בשבט הם יונחו במקדש וימתינו לעצרת. ואז כל המחלוקת בינו לרמב"ם היא רק על פרק הזמן שבין חנוכה לט"ו בשבט, ולאחר מכן אף לדעתו המביא בכורים יכול להניחם במקדש. 

אכן יש לקבל הסבר זה כאפשרות אחת. אך הראב"ד מדגיש שלוש פעמים, ומביא שכך כתב הירושלמי, שהפירות שהובאו אחרי חנוכה "לא קדשו". גם לפי הרמב"ם הם לא התקדשו אך הם נחשבים כראויים, כדברי הרדב"ז, ויתקדשו רק בעצרת בעת חלות המצוה. כנראה שהראב"ד אינו מחלק בין ראוי וקדוש, וכדבריו, הם פסולת כתאנים רקובות. לכן עדיף להניח שזו נקודת המחלוקת העיקרית ביניהם. לפי הרמב"ם הזמן שבין חנוכה לעצרת מקנה לבכורים שהובאו למקדש מעמד של ראוי ואינו פוסלם. והראב"ד סבור שכיון שאין בהם קדושה הם פסולים כרקובים ונדחו לחלוטין ואין להביאם למקדש. 

ג. בין חנוכה לט"ו בשבט

ובמבט רחב יותר מחלוקתם האם בכורים קשורים למערכת של מצוות תרומות ומעשרות שט"ו בשבט הוא ראש השנה שלהם. ונראה שכך סבר הכסף משנה שאין ט"ו בשבט ראש השנה לבכורים. שכן הוא מתרץ דברי הראב"ד: "וי"ל דכיון דמחנוכה ואילך כלים לחיה מן השדה ולא קרינן בהו מארצך כדדריש בספרי אינם נחשבים משנה שעברה" . בהסתמכו על דרשת הספרי הוא קובע שחנוכה הוא מעין סוף שנה לענין הבכורים כיון שכלים לחיה מן השדה ואין עוד פירות, ואין זה "מארצך". עצם ההזדקקות לדרשת מארצך בספרי מבלי להסתפק בט"ו בשבט, מעידה שלפי הכסף משנה, לרמב"ם, יש חידוש מיוחד ביחס לחנוכה שהוא סוף השנה לענין בכורים, ואין לערבבו עם ט"ו בשבט שהוא ראש השנה ליתר תרומות ומעשרות. ההסתמכות על הספרי מלמדת שחנוכה הוא גמר אסיף של כל צמיחת תבואות ופירות ארץ ישראל של השנה הקודמת, ולכן תמה מצות הבכורים של השנה הקודמת. אך מה שיהיה ראשית צמיחת פרי בהמשך ייחשב כחדש ואינו נחשב כרקוב, אלא אם כן הוא כזה, ויהיה ראוי אם יובא למקדש וישאר שם עד העצרת. כלומר, לבכורים יש שנתון שונה ומיוחד מיתר מצוות התלויות הארץ.

אמנם הרדב"ז הסביר אחרת את שאלת הראב"ד. כפי שציין בעצמו נאמן לשיטתו, כבחלק הראשון, שגם הרמב"ם אמר דבריו רק "בפירות שהם מתקיימים כגון גרוגרות וצמוקים וחטים ושעורים וכיוצא בהם ואינם פסולת הפירות, ולפיכך קדשו ויניחם עד שתבא עצרת ויקרא עליהם. והירושלמי (שהראב"ד הביא, והרדב"ז מעיר שאינו לפנינו) איירי בפירות לחים ורכים שאינם מתקיימים, ולפיכך לא קדשו מתחילה". לפי דבריו הרמב"ם עוסק רק בפירות שניתן לשמרם, והם מרבית שבעת המינים כפי שהוא מונה, והם מתקדשים וניתן להניחם עד העצרת. ואילו בפירות רקובים הוא יודה שאינם מתקדשים ומבערים אותם. כנראה שרצה לצמצם את המחלוקת ביניהם, ואולי נתכוון שלפי שיטתו יתכן שאין מחלוקת ביניהם.

אך הוא לא הדגיש בעיה חשובה שהעלה הראב"ד, הבאת בכורים ישנים בזמן שיש חדש, ודבריו קשים. ועוד זאת, הרדב"ז משתמש גם כלפי הרמב"ם רק בביטוי "קדשו" הפירות השמורים. ולפי זה מה שהצענו למעלה כדרגת ראויים, לפי הרמב"ם, אצלו הם קדושים. אך נראה שגם אצלו משמעות הביטוי קדשו שאם הובאו למקדש אין לבערם ובזה קדושתם, וימתין ויבוא בעליהם מהעצרת ואילך לקיים את המצוה. שכן קשה להניח שקדשו ובעליהם קיים את המצוה, ואין זה אלא שהכנסתם למקדש נתנה להם קדושה ואין להוציאם אלא לשומרם עד שתגיע עצרת ובעליהם יבוא לקיים את המצוה. מכל מקום הרדב"ז מוסיף את הדיוק ברמב"ם שמחנוכה מקבלים רק פירות שניתן לשמר טריותם עד העצרת. אך דומה כי דבריו לא פתרו את בעיית הראב"ד על ההבאה מהישן על החדש. ואילו לפי הכסף משנה יש תשובה עקרונית שבכורים שונה בזמני קיומו מיתר מצוות תרומות ומעשרות. אם כי קיים קשר בין מצות בכורים ותרומות ומעשרות שתחילת השנה שלהם הוא בט"ו בשבט, וגם לפי הסבר הכסף משנה, לא יביא אדם מפירות שלפני ט"ו בשבט על כאלה שחנטו אחריו כמו לגבי תרומות ומעשרות. אלא שחנוכה מציין את סוף מצות ההבאה של השנה שעברה. ולאחר מכן כל מה שיובא יהיה שייך לשנה הבאה, אלא שלא יערבבו בין פירות שלפני ואחרי ט"ו בשבט. 

על מנת לחזק הסברו של פרט זה נעיין ברמב"ם שאמנם פסק שאין להביא מהישן על החדש. הרמב"ם בהלכות בכורים ב, ז כותב: "אין מביאין בכורים לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. כיצד, לא יביא מפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על פירות שחנטו אחר ט"ו בו" 218, והוסיף בין נטוע או עלה מאליו.

הלכה זו סותרת את ההלכה הקודמת, ולכאורה מצדיקה את דברי הראב"ד. אם החדש בבכורים הוא ט"ו בשבט, איך פסק לפני כן שמחנוכה יניח את הבכורים עד העצרת וייחשבו לו לשנה הבאה, הרי אלה בכורים מישן על החדש. נראה כי הרמב"ם שילב בין שני התאריכים. חנוכה הוא העיקר לענין בכורים ולאחריו אין מביאים בכורים אלא הם נשמרים לשנה הבאה. ברם מאותם הפירות שמהם מביאים בכורים חלים עליהם מיד לאחר מכן דיני תרומות ומעשרות. וקיים חשש בלבול וערבוב בין הפירות השונים עקב ריבוי החיובים. על כן, התאימו את דיני הבכורים והמעשרות, ולא יביאו משל אלה שחנטו לפני ט"ו בשבט על אלה שחנטו אחריהם. כך גם יפרידו בין שני הסוגים גם אם יביאום למקדש ויניחום בנפרד, וכשתגיע העצרת יקיימו בהם בנפרד הבאת בכורים.

לכן הרמב"ם לא קיבל את דעת הראב"ד שטען שלאחר חנוכה אין הפירות קדושים לבכורים אלא הם כרקובים שאין להביא מהם. לדעתו אינם כרקובים אלא לאחר זמנם הם התקדשו לקראת שנה הבאה, אלא שאינם יכולים להתקבל כי אינם עדיים בזמן קיום "הראשית" מהעצרת ואילך לכן יפרישום ויבדילו בין אלה שלפני ואחרי ט"ו בשבט וישמרו במקדש. 

כדי לסייע להבין את פסק הרמב"ם על שמירת הפירות שבכרו לאחר חנוכה, ניתן להביא ראיות מדברי הרמב"ם, על פי חז"ל, שיש בארץ ישראל פירות שסוף עונתם הוא לאחר חנוכה והתחשבו בדבר גם בהלכה במצוות התלויות בקרקע. על כן גם לענין בכורים אין לפסול אותם אלא יניחם במקדש וייראו לשנה הבאה.

בנושא מצות ביעור שביעית. הרמב"ם פסק בהלכות שמיטה ויובל ז, יא: "ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים. ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער. ואימתי הוא כלה. עד הפורים. ואוכלין בזיתים עד העצרת. ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית. ובגרוגרות עד החנוכה" 219. מותר לאכול פירות שביעית כל זמן שאותו מין מצוי בשדה. ולאחר מכן חייב לבער את הפירות מביתו (רמב"ם שם, א, ב ). ארץ ישראל חולקה לשלוש ארצות לביעור, יהודה גליל ועבר הירדן (שם ט, י ). אך אלו שמנה הרמב"ם בהלכה זו שוים בזמן הביעור; תמרים אוכלים עד הפורים כשכלה בצוער, זיתים אוכלים עד העצרת, ענבים אוכלים עד פסח של מוצאי שביעית (כלומר, מקביל גם לביעור מעשרות!), וגרוגרות אוכלים עד חנוכה 220.

מכל מקום תמרים, זיתים וענבים נאכלים זמן רב אחרי חנוכה ואפילו לאחר ט"ו בשבט. אם כן, כשם שלענין ביעור קיימים פירות הגדלים אחרי חנוכה, כך אין מניעה להניח, כדברי הרמב"ם, שהדין כן גם ביחס למצות בכורים. שכן ישנם פירות משבעת המינים שהרחוקים מירושלים מעבדים אותם כגון ליין ושמן, ואולי קטיף כמה מזניהם הם בין חנוכה לעצרת, ואז הם "ראשית פרי האדמה" של אותם המינים. כלומר, העונה הרשמית והטבעית בארץ ישראל היא עד חנוכה ובה מסתיימת מצות הבאת בכורים של השנה הקודמת. וכל הפירות יוצאי הדופן, המעובדים או הצומחים לאחר העונה, או אף המקדימים של השנה הבאה, ייחשבו כשייכים כבר לשנה הבאה, אך רק לענין שלא יפסלו, והם יובאו וייראו לאחר העצרת הבאה.

משמעות הלכתית נוספת יוצאת לפי האמור עד כה גם ביחס לפרטים נוספים הקשורים למצות הבאת בכורים. הרמב"ם בהלכות בכורים ג, יד, וכן ד, א, פסק שמצות הבאת בכורים טעונה: "קרבן ושיר ותנופה ולינה". משמע מי שהביא בכורים לאחר חנוכה שצריך להניחם במקדש ואינו מקיים, כאמור, את מצות הבאת הבכורים, אינו יכול לקיים את חלקי המצוה הנוספים שהרמב"ם מונה כאן, וכשיעלה למקדש מהעצרת ואילך יצטרך לקיים את מצות ההבאה ויחד עמה את חלקי המצוה הנוספים שהם קרבן, שיר, לינה ותנופה. הסבר זה על חלקי המצוה הנוספים מרחיב את המשמעות ההלכתית של סיום קיום המצוה בחנוכה. שכן המביא לאחר חנוכה לא קיים את המצוה וכן לא את פרטיה השונים כמו קרבן ושיר ויתר הדברים. וזה נותן טעם למשמעות שכשיבוא מהעצרת ואילך יצטרך לעשות פעולה של הבאה שהרי עד כה זה היה רק כפקדון במקדש. ונראה שיגביה את סלו ובכוריו ואז הכהנים יקבלו ממנו מחדש ויקיים ביחד את כל חלקי המצוה האחרים.

ד. ביעור בכורים בערב פסח של שנה רביעית ושביעית

במשנה במעשר שני ה, ו נאמר:

ערב יום טוב הראשון של פסח, של רביעית ושל שביעית, היה בעור. כיצד היה בעור? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים (-לכהן ), ומעשר ראשון לבעליו (ללוי), ומעשר עני לבעליו (- לעני). ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום. רבי שמעון אומר: הבכורים נתנין לכהנים כתרומה.

המשנה קובעת שיש תקופת ביעור לבכורים כמו ליתר תרומות ומעשרות, בערב פסח של שנה רביעית ושביעית. אלא שלפי תנא קמא הבכורים ומעשר שני שונים בצורת הבעור שלהם, הם אינם ניתנים לכהן בשעת הבעור אלא מכלים אותם בכל מקום, אם לא העלם לירושלים עד שעת הביעור כמצותם. ר' שמעון סובר שביעורם של הבכורים הוא כיתר המעשרות והם ניתנים לכהן ולא מתבערים מהעולם 221.

הרמב"ם ייחד למצות וידוי פרק שלם בהלכות מעשר שני, פרק יא. הוא מציין שהוידוי צריך להיות במקדש (הלכה ו), אחר שנתן את כל המתנות. "וערב יום טוב אחרון היה הביעור ולמחר מתודין (הלכה ז)", ולא כנוסח המשנה, בערב יום טוב ראשון. ובהלכה ח', לענין הבעור, פסק כתנא קמא, שתרומות ומעשרות ניתנים לכהן, ומעשר שני מתבער. ובכורים: "נשאר אצלו בכורים הרי הן מתבערים בכל מקום". 

לפי המשנה ובעקבותיה הרמב"ם עולה שקיימת אפשרות לתת בכורים של השנה השלישית עד ערב יום טוב ראשון (או האחרון) של פסח בשנה הרביעית. שהרי אם הבכורים חייבים בביעור בתאריך זה, משמע שאדם יכול להחזיק בבכורי אדמתו ולתתם עד הפסח. והרי כנזכר חובת הבאת בכורים היא רק עד חנוכה? ועוד, כיצד יתן בכורים הרי הוא צריך להעלותם למקדש, ולפי המשנה והרמב"ם אם מתבערים בכל מקום, משמע לא היו במקדש אלא בביתו, כי אז יש לשאול האם יש להם כלל קדושת בכורים, מחנוכה עד הפסח? וכבר הרגישו בבעיות אלה מפרשי המשנה.

בעל תוספות יום טוב, על משנה זו במעשר שני ה, ו בד"ה של פסח, כותב: 

כתב הר"ב שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולם עד שיבוא פסח וכו'. כלומר, שכשיבוא פסח כבר נגמרים להיות כל הפירות נלקטים. ואין ה"נ דקודם נגמרים דהיינו מחנוכה, וכמפורש במשנה ו פרק קמא דבכורים. אלא שצריך שיהיה במועד והמועד הקודם לחנוכה עדיין אין כל הפירות נלקטים. אבל המועד שאחריו שהוא פסח כבר נגמרים כו'. וזהו שאמרו בירושלמי, אי כשתכלה לעשר את כל הפירות. יכול אפי' בחנוכה, נאמר כאן מקצה וכו', מה להלן במועד אף כאן במועד 222. 

לדבריו, הפירות נגמרים מחנוכה והיה צריך לבערם אז, אך חנוכה אינו מועד מהתורה, ובסוכות הקודם לו עוד יש פירות נלקטים, ולכן המועד הבא מהתורה הוא פסח ובו הביעור. משמע מדבריו שחנוכה הוא סוף זמן לקיטת כל הפירות של כל המעשרות ובכללם בכורים, ואין הבדל בין הבכורים ליתר המעשרות בכך. 

גם לדבריו יש להסביר את הרמב"ם שחנוכה הוא סוף השנה הקודמת לענין בכורים ואותם צריך לבער בפסח בשנה הרביעית והשביעית. ואם כן, המביא בכורים מפירות שגדלו באדמתו לאחר חנוכה של השנה הרביעית, לרמב"ם מדוע יניחנם במקדש ולא יבערם בפסח? אלא היות ובכורים אלה שהובאו מלאחר החנוכה כבר קדשו לשנה הבאה המתחילה בעצרת שאחרי הפסח, הרי אינם שייכים לשלושת השנים הקודמות ולא חלה עליהם מצות ביעור. הדבר יוצר מצב מורכב של דין הבאת בכורים בין חנוכה לעצרת, שהביעור בפסח בשנה הרביעית והשביעית אינו כולל בכורים שהובאו למקדש באותן השנים מחנוכה ואילך.

על בעיה נוספת עונה בעל המשנה ראשונה, אף הוא על משנה זו, בד"ה כיצד היה ביעור, ומתבערין בכל מקום. פירוש דברי המשנה שבכורים מתבערים בכל מקום הוא, שהכהן שקיבל מהבעלים את הבכורים בזמנם ולא אכלם עד הפסח חייב לבער. וכן אם הבעלים לא הפרישו בכוריהם עד שעת הבעור, ולא העלו אותם לירושלים, יבערו אותם במקומם. ור' שמעון חולק ומסתפק בנתינה לכהן, כנראה במקדש, ובבכורים שלפני חנוכה, והוא אינו חייב לבער. ולפי דברי בעל המשנה ראשונה, כיון שפסק הרמב"ם כתנא קמא, הכהן והבעלים צריכים לבער בכורים שנתחייבו לפני חנוכה ולא ניתנו במקדש לכהן או ניתנו ולא אכלם הכהן עד הפסח. 

לפי דברי מפרשים אלה משמע שדברי הרמב"ם על חנוכה כסוף השנה הקודמת במקומם. ובאשר למצות הביעור שהיא בפסח, אכן מטרתה לבער את הבכורים שלא הובאו למקדש עד חנוכה, או הובאו וניתנו לכהן והוא לא אכלם עד הפסח. לעומת זאת אין להביא למקדש בכורים מחנוכה ועד העצרת. ואם בכל זאת הביא בכורים שגדלו לאחר חנוכה הם יונחו במקדש עד העצרת ואינם מתבערים בשעת הביעור בפסח. ובכך גוברת מצות הבאת בכורים בפרט זה על מצות ביעור.

ה. האם הבכורים מצות עשה שהזמן גרמא

קביעת הרמב"ם שזמן קיום המצוה הוא מעצרת עד החנוכה, ולאחר מכן הבאה נחשבת כחלק משנה הבאה, מעלה שאלה האם מצוה זו היא עשה שהזמן גרמא?

הרמב"ן בחידושיו לקידושין לד ע"א, ד"ה והוי יודע, מנה מצוה זו כאחת ממצוות עשה שלא הזמן גרמא. רמזו לכך גם התוספות בפסחים לח ע"ב, ד"ה נאכלים: "דביכורים הואיל ויש להם זמן גדול כל כך לא חשיב זמן קבוע. ורשב"א מפרש דמשום הכי הוו ביכורים חובה, שאין להם זמן קבוע, כיון שאם אין לו פירות לא יביא ביכורים". התוספות מביאים שתי דעות מהן משתמע שהבאת בכורים אינה הזמן גרמא, והם מגדירים זאת במילים אין זמן קבוע. הדעה הראשונה מתייחסת לפרק הזמן הארוך של קיום המצוה, שזה אינו זמן גרמא, הצריך להיות יותר קצר. לפי הדעה השניה, של רשב"א, אין זמן קבוע לקיום המצוה כי לא תמיד יש לאדם פירות, ואז אינו מביא כלל בכורים. 

בטורי אבן במגילה כ ע"ב, שואל על המשנה, הרי מהעצרת עד החג או עד חנוכה זה זמן קבוע. והוא משיב: "דלא מיקרי מצות עשה שהזמן גרמא....אבל הא דמן חנוכה ואילך אינה זמן הבאה אינו מצד עצמן של הימים שגורמין שאינן בני הבאה. אלא דבר אחר גורם להם שאין מצוין על פני השדה. ולא פוטרן הכתוב מן הבאה מצד עצמן של הימים אלא מפני דבר אחר. ואלו היו מצויין עוד על פני השדה היו הימים בני הבאה". כך גם מהחג שאינו קורא "כי זה אינו זמן שמחה". הגדרת מצות עשה שהזמן גרמא היא שהזמן גורם לה שתפסק, אך בכורים לא הזמן גורם להפסקתה אלא טבע הארץ שאין יותר פירות. לכן הבאת הבכורים אינה בכלל מצות עשה שהזמן גרמן 223.

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'

toraland whatsapp