ט"ו באב - חג הביכורים - חג בנות ישראל - חלק ג'

ט"ו באב - חג הביכורים - חג בנות ישראל - חלק ג'

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. מחד נזכר יום טוב זה כיום טוב לכלל ישראל, אך מן ההמשך מתברר, שהיום טוב אינו אלא לנשים.

הרב ישראל אריאל | ביכורי הארץ

ג. ט"ו באב – חג הביכורים בימי בית ראשון

 

  1. הבאת ביכורים לירושלים – בט"ו באב בימי בית ראשון

על הבאת ביכורים בט"ו באב בימי בית ראשון – ובמסירות נפש, למדים אנו מן הגמרא בתענית (כח ע"א): 

תנו רבנן: מה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות? - אמרו: פעם אחת גזרה מלכות גזירה על ישראל שלא יביאו [ישראל]... ביכורים לירושלים. והושיבו פרוזדאות על הדרכים [שומרים ומחסומים בדרכים] כדרך שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו כשרין שבאותו הדור ויראי חטא? - הביאו סלי ביכורים וחיפום בקציעות?[תאנים מיובשות] ונטלום על כתפיהן. וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות, אמרו להן: להיכן אתם הולכין? אומרין להם: לעשות שני עיגולי דבילה במכתשת שלפנינו ובעלי שעל כתפינו. כיון שעברו מהן, עיטרום בסלים והביאום לירושלים. 

?הלשון 'גזרה מלכות', יש בה כדי להטעות, כאילו מדובר במלכות נכרים, כגון, מלכות יון ורומא בימי בית שני. אולם מעיון בתוכן המאמר מתברר, שמדובר בימי בית ראשון, כש'גזירת מלכות' זו אינה אלא גזירת מלך ממלכי ישראל (וראה להלן את מקור השינוי בגירסא). ניכר מתוך הגזירה, שהמלכות לא גזרה על עבודת המקדש בכלל, אלא על הבאת הביכורים דווקא. שכן, לא מדובר כאן על מצור שהוטל על ירושלים, אלא על מחסום ביקורת, שתפקידו לוודא, שהעולים לירושלים לא יביאו עימם ביכורים. כך גם נראה מן הלשון בהמשך, שהפרוזדאות שהושיבו היו 'כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל', כלומר: ירבעם גזר רק על העליה בשלשת הרגלים, ובימי העליה לרגל דווקא העמיד ירבעם שומרים ופרוזדאות בדרכים. אך במשך הזמן נוכחו מלכי ישראל, שישראל עושים לעצמם 'רגל רביעי', כנ"ל, ועולים לירושלים להביא ביכורים בעונת הבציר של הענבים וקטיף התאנים. לפיכך הציבו פרוזדאות, לא רק ברגלים אלא גם בתקופת הבאת הביכורים. ואכן, מלשון הגמרא נראה, שהשומרים לא מנעו את המעבר אלא מאלו שנשאו סלי ביכורים לירושלים, אך אנשים 'קוצעי קציעות' שעברו במעברים לעבודות חקלאיות, כגון, הכנת עיגולי דבלה, מאלה לא מנעו מלעבור את המחסום. 

?ההנחה דלעיל, שמעשה הבאת הבכורים של 'בני גונבי עלי', אירע בתקופת בית ראשון, מוכחת מנוסח הדברים כפי שהוא מובא בתלמוד הירושלמי (תענית ד, ד) שכך נאמר שם: 

מהו בני גונבי עלי?... בשעה שהושיב ירבעם בן נבט פרסדאות על הדרכים, כל מי שהיה כשר וירא חטא באותו דור, היה מביא את בכוריו ונותן את הסל על כתיפו ונוטל את העלי בידו... וכיון שהיה עובר את אותו משמר היה מעטרן ומעלן לירושלים...

גירסת הירושלמי אינה מותירה מקום לספק, שמדובר בגזירה מיוחדת בימי בית ראשון - וזאת, על ידי ירבעם עצמו, אשר אסר על עשרת השבטים להביא ביכורים לירושלים. 

?גירסת הירושלמי מוכחת מתוך 'מאמר אחרון' - הפרק החותם את מגילת תענית, שם נאמר: 'בעשרים ושלשה בסיון [ימי ביכורי הענבים] בטלו ביכורים מלעלות לירושלים, בימי ירבעם בן נבט'. כלומר, מקור הגזירה בענין הביכורים ראשיתו, בהתפלגות עם ישראל לשתי ממלכות בימי ירבעם. 

  1. ט"ו באב - חג קרבן העצים

כאן מצטרף 'חג' נוסף לט"ו באב הנותן לתאריך זה משמעות נוספת כחג המקדש, דהיינו: תאריך סיום הבאת עצים לעבודת המזבח.

?כמובא לעיל, אחד התכנים של יום ט"ו באב, ענינו: 'יום שפסקו מלכרות עצים למערכה'. כלומר החל מיום זה כריתת העצים למערכה אינה תועלתית, וכמובא בגמ' בבבא בתרא (קכא ע"ב): 'כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה'. ומסביר רשב"ם שם: 'מניסן ועד ט"ו באב - היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה, מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית ומעלין עשן. וגם יגדל [העץ] תולעת וכמובא במדרש איכה… שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח… ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת'.

זה ענינו של המעשה הנוסף המובא בתענית (כח ע"א) בדבר הגזירה על הבאת עצים למקדש: 

תנו רבנן: מה הן בני סלמאי הנתופתי? אמרו: פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו פרוזדאות על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי החטא שבאותו דור? הביאו גזיריהן, ועשו סולמות, והניחו על כתפיהן והלכו להם. כיון שהגיעו אצלם, אמרו להם: להיכן אתם הולכים? אמרו להם: להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו. כיון שעברו מהם פירקום והביאום לירושלים [כעצים בודדים הראויים לאש המבח]. ועליהם וכיוצא בהן [על בני סלמאי שעשו סולמות מן העצים] הוא אומר: 'זכר צדיק לברכה!' (משלי י, ז) ועל ירבעם וחביריו נאמר: 'ושם רשעים ירקב' (שם). 

סיום המעשה מלמד, כי מדובר במלכות ישראל בימי בית ראשון, שכן, המאמר מסיים בשבח לצדיקים וגנאי לרשעים כירבעם. משתמע מן הענין, שמשבחים את צדיקי ישראל ביחס לרשעי ישראל, שהם 'ירבעם וחביריו', שכן היו מלכי ישראל כאחאב שהרשיעו והתנכלו למקדש יותר ממנו. 

?נראה להוסיף, כי גזירתם של 'ירבעם וחבריו' היתה מחשש, שמא יביא הדבר לאיחוד מחדש של יהודה וישראל. שכן, העובדה שיהודים מכל ארץ ישראל נוהרים עם ביכורים ועצים למקדש בירושלים, מדגישה את האמת הפשוטה, שאין שתי מדינות: 'ישראל' ו'יהודה', אלא ארץ ישראל כולה – היא ארץ אחת, והעם הוא עם אחד, ולהם מרכז אחד – המקדש, והכל תחת מלך אחד, שהוא כמובן מלך מבית דוד. מכאן הגזירות והפרוזדאות על הבאת ביכורים ועל הבאת העצים ממלכות ישראל לירושלים, זאת להבטחת שלטון 'ירבעם וחבריו' על עשרת השבטים. 

  1. ט"ו באב - ביטול הפרוזדאות וההיתר להביא ביכורים למקדש

כאמור, מדובר בגזירה שנגזרה על ידי מלכי ישראל בימי בית ראשון. המחסומים וה'פרוזדאות' הוצבו בדרכים דווקא בתקופת שלשת הרגלים, וכן בימים שסביב ט"ו באב, שזו עונת בציר הענבים וקטיף התאנים. זאת, למנוע מעשרת השבטים לעלות ולהשתתף ב'רגל הרביעי' של הבאת ביכורים ועצים למקדש בירושלים.

ניתן ללמוד זאת גם מתאריך ביטול גזירת הפרוזדאות. שכן אמרו חז"ל במשנה בתענית (כו ע"א): 'זמן עצי כהנים והעם... - בחמישה עשר בו - בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות'. המשנה שם מביאה רשימת משפחות בישראל, אשר זכו, שיקבעו להם תאריכים במהלך חודש אב להבאת קרבן עצים לצורך הקרבת קרבנות במקדש, וזה היה יום חגם. כאמור, חגם של 'בני גונבי עלי' לנדבת העצים נקבע דווקא לחמישה עשר באב. 

?הגמרא בתענית (כח ע"א) שואלת מדוע זכו משפחות אלו שבמשנה להביא נדבת עצים למקדש, דבר שלא זכו לו אחרים? כמו כן, מדוע זכו המשפחות בשמותיהן אלו דווקא להביא ביכורים בט"ו באב? ומשיבה הגמרא, שהעובדות המתוארות לעיל בדבר עקיפת הפרוזדאות, ומסירות הנפש של משפחות אלה להביא בכורים ועצי קרבן בהתמדה אפילו בשעת גזירה, היא שזיכתה אותן ביום חג זה. 

?עם זאת, הגמרא אינה מפרשת מדוע נקבע להם תאריך זה של חמישה עשר באב דווקא ליום חגן? אך כאמור, ט"ו באב הוא חג ה' - חג הביכורים, ביום זה עשו משפחות אלה - הנימנות על עשרת השבטים - את דרכן לירושלים, והערימו על שומרי המחסומים כדי להשתתף בהבאת הביכורים ובהבאת העצים למקדש, לכן, יום זה דווקא שמור למשפחות אלו כיום חגם המיוחד.

  1. ט"ו באב - יום שביטל הושע בן אלה את הפרוזדאות על הדרכים לירושלים

הדבר מוכח גם מסיום הסוגיא בגמרא, האומרת: 'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב'. ומציין עולא בגמרא סיבה נוספת לשמחה ביום זה, באומרו: 'יום שביטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה [מקום] שירצו יעלו!' בכך נפתח השער לעליית עשרת השבטים למקדש בירושלים לאחר כמאתיים שנה של חייץ בין מלכות ישראל ליהודה.

?שאלה היא, אפוא: מה ראה הושע בן אלה לבטל את הפרוזדאות דווקא בט"ו באב? 

?אולם כאמור, ט"ו באב הוא עונת הבציר ועונת התאנים, והעם היה נוטל ביכורים בימים אלה דווקא ועולה לירושלים. לפיכך, כיון שראה הושע בן אלה, שיש אנשים מעשרת השבטים העוקפים את הפרוזדאות ומערימים על השומרים ומביאים ביכורים ועצים למקדש בירושלים, החליט להפסיק את המאבק במקדש בירושלים (אולי בהנחה שרוב הציבור כבר קשור לעגלי הזהב בבית אל ובדן) והתיר לאלו שחפצים בכך שיעלו ויביאו ביכורים ועצים.

?נמצא, שלא בכדי נקבע יום חמישה עשר באב, כיום חגם של 'בני גונבי עלי' ו'בני קוצעי קציעות', שהרי ראויות משפחות אלה, אשר התמידו גם בשעת גזירה להביא ביכורים ועצים לירושלים, ושבזכות עיקשותם בטלו הפרוזדאות, שיום ביטול הגזירה, יהיה להם ליום חגם הקבוע. ביום זה יביאו קרבן עצים למזבח, בלא מורא ופחד מפני המלכות, ביום זה יביאו ביכורים ללא הערמה, אלא כבני חורין המביאים קרבנם למקדש בהלל ושמחה ובריש גלי. 

נראה שזו כוונת הדברים במגילת תענית, שביום זה הביאו קרבנות רבים: 'אשמות, נדרים ונדבות, בכורות ומעשרות, תודות ושלמים'. אך עיקר היום הוא הבאת ביכורים וקרבן עצים. זה לשון המגילה שם: 'לכך הוא אומר [כלומר, הלכה היא]: ואינש דיהוי עלוהי אעין או בכורין!' כלומר, זה ענינה של ההלכה שנקבעה, שכל מי שיש לו קרבן עצים או ביכורים יביא ביום זה! ומסיים שם בענין איסור ההספד והתענית לאיש זה: 'והאומר: הרי עלי עצים למזבח וגיזרין למערכה - אסור בהספד ותענית, שכן יום זה לאנשים אלה הוא 'חג ה''.

  1. הגירסה במגילת תענית: גזירת מלכי ישראל – או מלכי יון

האמור עד כה, שמלכי ישראל הם שחסמו את העליה לירושלים, עומד בסתירה - לכאורה - עם האמור במגילת תענית פרק ה' (הפרק הדן בתאריכי שמחה בחודש אב, וכגון ט"ו באב) שם מובא, ש'בני גונבי עלי' זכו להביא קרבן עצים ביום זה, לא בגלל ירבעם, אלא בגלל שהערימו על הפרוזדאות שהקימו מלכי יון?  

?אולם עיון נכון בדברים מוכיח, כי נפלה טעות בגירסה שם, וגירסת התלמוד הבבלי והירושלמי כפי שהובאה לעיל היא הנכונה. זה לשון מגילת תענית: 'בחמישה עשר באב - זמן אעי כהניא [עצי כהנים]... ומה הן בני גונבי עלי?... פעם אחת גזרה מלכות הרשעה, שלא יעלו ביכורים לירושלם והושיבו מלכי יון פרדיסאות על הדרכים... ולא היה אחד מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלם'. הביטוי 'עשרת השבטים' מוכיח כנזכר לעיל, שהצבת הפרוזדאות נעשתה על ידי מלכי ישראל ולא על ידי מלכי יון. שכן, בזמן מלכי יון עשרת השבטים כבר היו בגלותם הרחוקה קרוב לשלוש מאות שנה.

הטעות מוסברת בעובדה פשוטה. שכן, מגילת תענית עוסקת רובה ככולה בתאריכים של נצחונות על מלכי יון, ומובאים שם עשרות מקרים הקשורים לתקופת מלכי יון בימי בית שני. במגילה נזכרים מקרים בודדים מתקופה קדומה יותר. לאור האמור מובן מדוע שינו המעתיקים את מגילת תענית (שנפלו בה שיבושים רבים מאד) וכתבו 'מלכי יון' במקום 'מלכי ישראל', שכן, כאמור, המגילה ברובה עוסקת במאורעות מימי מלכי יון.

ואכן במגילת תענית בגירסה מדוייקת (ליכטנשטיין) מובא הקטע בנוסח שונה: 'מה הם גונבי עלי? - גונבים העלי והבכורים בימי ירבעם בן נבט. שהושיב משמרות שלא יעלו ישראל לרגל, והיו הם מעטרין סליהם בתאנים ועלי עץ על כתפיהם. מצאו משמרות ואמרו להם: להיכן אתם הולכין? - אמרו להם: למקום פלוני לעשות צמוקין במכתשת שלפנינו ובעלי שעל כתפינו. הגיעו לירושלם הורידום והניחום לפני המזבח. הסלים – לבכורים, והגוזלות - לקיץ המזבח. על דבר זה נכתב להם שם במגלה לדורות'.

?נמצא, על כל פנים, שחמישה עשר באב היה מאז ימי המשכן 'חג ה''. ביום זה חגגו את הבאת הביכורים גם במקדש ראשון וגם בימי בית שני. כמו כן חגגו בתאריך זה את סיום הבאת העצים למזבח, זאת, בתוספת קרבנות ונדרים ונדבות.

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'