סימון ביכורים בזמן הזה

סימון ביכורים בזמן הזה

"מצוות עשה להביא ביכורים למקדש, ואין הביכורים נוהגים אלא בפני הבית, שנאמר "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך" (הרמב"ם הל' ביכורם)

הרב ארלה הראל | ניסן-אייר תשס"ג

 

פתיחה

כותב הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ב ה"א[1]): "מצוות עשה להביא ביכורים למקדש, ואין הביכורים נוהגים אלא בפני הבית, שנאמר "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך".

לכאורה, עפ"י דברי הרמב"ם האלו, אין כל קיום בזמן החורבן למצוות ביכורים, ורק לאחר שישוב ויבנה בב"א, נשוב ונפגש עם מצווה זו.

אך, לענ"ד בכל זאת ניתן להציע דרך לשמירת גחלתה של מצווה זו.

 

דרך ההפרשה

צורת ההפרשה הרגילה של הביכורים, מתוארת במשנה (ביכורים, פ"ג, מ"א): "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שבכר, קושרו בגמי ואומר – הרי אלו ביכורים.. ".

 ישנן שתי אפשרויות להבנת משנה זו: האחת – המשנה מציעה דרך אפשרית לקיום המצוה; השניה – המשנה  ממליצה על  דרך מובחרת לקיום המצווה.

האחרונים הבינו את המשנה כדרך השניה. כך כתב ר' דוד פארדו בפירוש "חסדי דוד" על התוספתא (ב, ז): "ואולי דקמ"ל הכא במשנה יתירה דמצווה לעשות כן, דאילו ממתני הו"א דקמ"ל שיכול לעשות כן, לאפוקי מתרומה, שאם קרא שם תרומה במחובר לא עשה כלום, קמ"ל דבביכורים יכול, והכא קמ"ל דמצווה מן המובחר היא להקדישן במחובר דנפ"ל מקרא דביכורי כל אשר בארצם"[2]. כוונתו, כנראה, לדברי הספרי (במדבר פי' קי"ז, פרק י"ח פס' י"ג): "ביכורי כל אשר בארצם – בא הכתוב ולימד על הביכורים שתהא קדושה חלה עליהם במחובר לקרקע...".

גם הרב משה מרגליות פירש כן בפירושו "מראה הפנים"( ביכורים פ"ג ה"א, פאה פ"א ה"א ד"ה הפריש): "כיצד מפרישין - היינו לכתחילה מפרישין במחובר, ואם לא הפרישן במחובר ותלשם ה"ז מפריש אחר שנתלשו". שניהם תלו דבריהם ברמב"ם (פ"ב הי"ט) הכותב: "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם... לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלש את הפירות הרי זה מפריש אחר שנתלשו".  מבואר בדבריו שלכתחילה יש להפריש במחובר, ורק בדיעבד ניתן להפריש מן התלוש.

 

סיבת ההפרשה במחובר

ניתן להציע שתי אפשרויות לסיבת דין זה: כך היא מצוות הפרשת ביכורים – להפריש בשעת ההבכרה; או כדי שנדע מהו הפרי שהבכיר ראשונה, ושתי האפשרויות קיימות בראשונים.

כבר עמד על חקירה זו דו"ז הגאון ר' משה קליערס זצ"ל בספרו "תורת הארץ" (ח"א פ"א סי' סד-סה וסי' ע). מסקנתו היא שאכן ישנן שתי שיטות. בשיטה הראשונה הלכו ר"ש ורש"י (להבנת הרא"ם), וז"ל: "אך לפי דברי הרא"ם הנז' שכתב דמראשית ילפינן אעפ"י שאינו פרי, משמע דכן המצוה להפרישם אז בשעה שמתחילים לבכר" (שם סי' סה).

כנגד שיטת הרשב"א והראב"ד והרשב"ם (בב"ב): "דעכ"פ בעינן שיפריש אותם הפירות שבכרו מתחילה דכמה ראשונים סוברים כן, ולפי"ז אין לימוד מקרא דצריך דווקא להפרישם בשעת הביכור, רק כיון דצריך להביא הפירות שנתבכרו בראשונה, צריך לעשות עליהם סימן שיכיר אותם ויכול לקרות להם ביכורים אחר כן"

יוצא מדבריו, ששתי גישות קיימות בהסברת הצורך בהפרשה במחובר:

1. גישה מהותית, הרואה בסימון ובהפרשה במחובר חלק אינטגרלי ממצוות ביכורים.

2. גישה אינסטרומנטאלית, הרואה בסימון כלי לידיעה בשלב מאוחר יותר, מאחר וקיים צורך להפריש דווקא את הפרי המבכיר.

 

סימון הביכורים בזמננו

לעתים, ניתן ללמוד משאלות של ילדים, יותר מאשר מתורת המבוגרים. לפני זמן מה, שאלה אותי בתי שאלה תמימה – מדוע אנו לא מסמנים את הפירות המבכירים? הרי "מהרה יבנה המקדש", ולכשייבנה, נצטרך להביא פירות ביכורינו אל היכל קדשנו. כיצד נדע אלו פירות ביכרו?

וכשעיינתי בשאלתה, ולאור מה שביררנו לעיל, הגעתי למסקנה שאכן צדק בדבריה, לפחות לגבי השיטה השניה, ואסביר: לפי השיטה הראשונה, הרואה בסימן הפרי חלק מן המצווה, ניתן לטעון שכיום, כאשר לא קיימת חובת הבאה, פקע חיובה של מצוות ביכורים לחלוטין, וממילא גם פקעה חובת הסימון[3].

אך, לשיטה השניה, הרואה בסימן כלי המאפשר זיהוי מאוחר יותר של הפרי המבכיר, סביר להניח כי חובה זו חלה גם היום, שכן בשעה שפירותי מבכירים, אינני יודע האם אתחייב בקרוב בהבאתם למקדש כביכורים או שמא לא. לבנו מלא בתקווה עזה, שתבכיר תאנת גאולתנו, והפגה תהפוך לפרי גאולה בשל. אי לכך, עלינו לסמן את הפירות המבכירים, כדי שנוכל להפרישם אם נצטרך.

 

תפיסת הקדושה

אמנם, דבר זה עלול לעורר סיכון הלכתי. שכן, ייתכן ובסופו של דבר לא ייבנה המקדש, והפרי שהופרש וסומן, לא יגיע לייעודו כביכורים, אלא יאכל סתם כך, וייתכן כי פעולת הסימן שביצענו הפכה אותו למוקדש לביכורים, שאסור לאוכלם לפני הנחה בעזרה, ולישראלים, ובטומאה וכו' – ונמצא יוצא שכרנו בהפסדנו!

 

לבעיה זו ישנם שלושה פתרונות:

 

1. האם ניתן להקדיש היום פירות ביכורים?

 

לכאורה, בדיוק בשאלה זו עוסקת המשנה (שקלים פ"ח מ"ח): "המקדיש שקלים וביכורים – הרי זה קודש, ר"ש אומר האומר ביכורים קדש אינן קדש", ונחלקו הראשונים במה עוסקת משנתנו:

הרמב"ם פירש: "ואמרו המקדיש שקלים וביכורים – הוא שעשם הקדש לבדק הבית" (וכן פירש המאירי כאן). לפי פירוש זה, מדובר באדם המקדיש קדושת דמים את פירות הביכורים שלו למקדש, ונחלקו התנאים האם הקדשה זו תופסת. (שכן, אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ופירות הביכורים שייכים לכהן – עיין תוי"ט כאן; רמב"ם הל' ערכין וחרמין פ"ו הט"ז וחידושי ר"ח הלוי על הרמב"ם שם.)

לעומת זה, פירש ר' עובדיה מברטנורא (וכן פירשו המהר"א פולדא על הירושלמי כאן, ר' ישראל מצפת בעל "פאת השולחן" בפירוש "תקלין חדתין" כאן; תפא"י כאן אות מח-נ ועוד, וע"ע תוס' מכות יט ע"א ד"ה: מה, הסוברים שלא ניתן לקדש כיום פירות ביכורים[4]) את מחלוקת ת"ק ור"ש בהקדש ביכורים בזה"ז:

"המקדיש שקלים וביכורים (ת"ק) – דאין נוהגין אלא בפני הבית, אם הפרישן שלא בפני הבית קדשי. ביכורים אינן קודש (ר"ש) – כיון דבהדיא כתיב בהו תביא בית ה' אלוקיך, אפילו הפרישן בדיעבד, לא קדשי, ואין שם ביכורים חל עליהן שלא בפני הבית".

לפי פירושו של הרמב"ם סוגייה זו אינה נוגעת לנידוננו כלל. אך לפי פירוש הרע"ב וסיעתו, נחלקו התנאים האם ניתן בכלל להקדיש כיום פירות ביכורים – חכמים סוברים שניתן ור"ש סובר שלא.

בירושלמי כאן, בסוף ההלכה נאמר:

"רב המנונא ורב אדא בר אהבה בשם רב – הלכה כרבי שמעון"

ופירש "התקלין חדתין": "דמתניתין, דביכורים לא קדשי".

המורם מכל האמור:

עפ"י שיטת הרמב"ם, אין במשנה זו סיעתא לשאלתנו. אך, לפי שיטת הרע"ב, רבי שמעון סובר שלא ניתן להקדיש היום פירות ביכורים, וכן נפסק להלכה. ממילא אין חשש שיבואו לאכול ביכורים קדושים כפי שהעלינו לעיל.

אך, למעשה לא נראה לי שניתן לסמוך על כך. כבר נשאל שאלה מעין זו הגראי"ה קוק זצ"ל, בספרו "משפט כהן" סי' נז, ולהלכה הוא אינו סומך על שיטה זו, וז"ל:

"אבל לפי דעה זו (= דעת הרמב"ם), אין לנו מקור שלא יחול שם ביכורים בזה"ז, ומצד הסברא צריכין אנו לומר שחל השם לחומרא לגבי איסור, ויש בזה משום מכשול דאיסור אכילה עכ"פ... אך, יכול להיות שגם לכתחילה אין בזה בית מיחוש, ובפרט שלדעת הרע"ב הלא קיי"ל כר"ש, ולפירושו אין חל כלל שם ביכורים בזה"ז, מכח גזירת הכתוב של תביא בית ה' אלוקיך... ."

לכן נלענ"ד שקשה לסמוך על יסוד זה לבדו[5].

 

2. אפשרות שאילה בביכורים

 

המנחת-חינוך (מצוה צא אות ד), הניח באופן פשוט, שניתן להישאל על פירות ביכורים, כשם שניתן להישאל על תו"מ, וז"ל: "ונראה פשוט, דאף לאחר הבאת ביכורים לירושלים, דנאסרו לזרים, מ"מ בוודאי מהני שאלה, כיון דקדשי בדיבור פה, כמו תו"מ והקדשות, דמהני שאלה, הכא נמי מהני שאלה... עכ"פ זה ברור דמהני שאלה בביכורים". אך, דו"ז ר"מ קליערס, נסתפק בזה (פ"א אות ו, בהערה א), והביא כמה אחרונים הסוברים כמנ"ח, אך נשאר בספק קל (ע"ש בדבריו), ולא זכר מר מדברי הרא"ש בתוספותיו לקידושין (לח ע"א, ד"ה: וה"ה לערלה), וז"ל: "וא"ת טבל ותרומה וביכורים נילף נמי מק"ו מחדש שינהגו בח"ל, שכן אין היתר לאיסורן?! איכא למיפרך דהנך מותרים בשאלה, משא"כ בחדש", נמצינו למדים מדבריו בבירור, כי ניתן לישאל על פירות ביכורים!

וכן כתב ה"הפלאה" (בחידושיו על כתובות ק"ה ע"ב ד"ה וכי): "שבאמת ביכורים ישנן בשאלה, כמו תרומה, שהרי הן בקדושתן ע"י קדושת פה כמו תרומה...".

אם כך, לאחר שראינו שגדולי הראשונים והאחרונים הניחו באופן פשוט, שניתן לישאל על הביכורים, ניתן להסתמך על כך גם בנידוננו, ובמקרה בו לא יבנה הבית עד הבשלת הפרי המבכיר, ישאל בעליו עליו ויאכלו בהיתר.

 

3. סימן ולא הקדשה

 

אך נראה לי, שהפתרון הפשוט ביותר, הוא להימנע מהקדשת הפרי. אם נשים לב, בלשון המשנה בה פתחנו, ישנן שתי פעולות: א. קושרו בגמי ב. ואומר – הרי אלו ביכורים.

הפעולה הראשונה מיועדת לסימן בלבד, והאמירה לאחר מכן היא זו המקדישה את הפרי. לכן, ניתן פשוט להימנע מאמירה זו, ולהסתפק בקשירה. ניתן גם לומר מפורשות: "הריני מסמן פירות אלו, שאם יבנה המקדש יהיו ביכורים" ואז אין כל חשש.

מבחינת התועלת, וודאי שזה מספיק שכן ממה נפשך – לשיטה המהותית הרואה בסימן חלק מן המצווה, אמנם לא נבצע אותו במלואו, אך כנראה שלשיטה זו אין כלל צורך בסימן במחובר של הפירות שלא  בזמן הבית; ואילו לשיטה האינסטרומנטאלית, אין צורך בהקדשה אלא בסימן, שיאפשר לנו בעתיד (לאחר שיבנה המקדש) לדעת אלו פירות להפריש.

 

סיכום

מתוך חיבובה של מצווה, ואולי אף מתוך קיום חובתה בהידור, מן הראוי שכל בעל עץ פרי מאחד משבעת המינים, ינהג כמנהג אבותינו בזמן הבית, ובשעה שיראה פרי ראשון מבכיר באילנו, יסמנו בדרך כלשהי, אך ימנע מלהקדיש – לא במחשבה ולא בדיבור כדי שידע לזהותו לכשיבנה ביהמ"ק בב"א[6]. לפעולה זו, מעבר לערכה העצמי, ישנו ערך חינוכי עצום, של חינוך ילדינו לאמונה אמיתית ותמימה בהתקיימות חזון הנביאים במלואו במהרה בימינו, ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא!

 

 ›››ראה תגובה למאמר:על סימון הביכורים כיום/הרב יהודה זולדן



[1] והשווה לשון הספרי פרשת כי תבוא: "כל זמן שיש לך מזבח, יש לך ביכורים; וכל זמן שאין לך מזבח, אין לך ביכורים" וראה צפנת פענ"ח הל' תרומות (פ"א ה"א, דף ו ע"א).

 

[2] השווה דבריו בפירושו "שושנים לדוד" על המשנה כאן.

[3] ניתן מאידך לטעון, כי גם לשיטה זו החובות חלוקים, ולמרות שקיים פטור מהבאת ביכורים (שכן, אין לאן להביא – אין מקדש ואין מזבח), לא קיים פטור מהפרשה (לפחות בשלב הראשוני של הסימון על העץ).

[4] אם כי טעמם תמוה מאוד, ואכמ"ל ועי' מאמרו של הרב יהודה זולדן, ישע ימינו גיליון 8, הקדשת ביכורים בזה"ז, סעי' ג.

[5] עי' במאמרו של הרב גרשון אריאלי, דין ביכורים בזה"ז (נעם ז, עמ' קצט ואילך. הובא בספרו (בקצרה) עיטורי ביכורים על הרמב"ם, הל' ביכורים פ"ב ה"א, הדן בשאלה זו באריכות).

[6] הערת עורך: בעניין הקדשת ביכורים בזמן הזה עי' ספר ביכורי הארץ (הוצ' מכון התורה והארץ שנה זו),  חגיגת ביכורים לאחר החורבן עמ' 463.

בעניין סימון של הפירות המבכרים בזמן הזה, נראה שאין ערך עצמי לסימון מצד התועלת כי יוכל לקיים את המצווה גם ללא הסימון, כמו שמובא בגוף המאמר עצמו. מצד התקנה שמהרה יבנה המקדש, נראה שחכמים לא חששו למצב שמהרה יבנה המקדש בדין זה, מפני שאין כלל יכולת לקיים את המצווה, ובמצווה שאין חיוב לקיימה כלל בזמן הזה לא תיקנו בה תקנות משום מהרה יבנה המקדש – עי' ספר הקהל, תקנות זכר למקדש עמ' 606-617. מאידך יש חשש של תקלה או מכשול בהקדשת ביכורים בזמן הזה, כמו שכותב הרב בתשובה (משפט כהן נז) על המנהג לערוך תהלוכת ביכורים, ויצא שכרנו בהפסדנו.

עוד נראה לומר (כמובא  שם, בס' הקהל עמ' 606-617) שיש הבדל בין תקנות שהיו זכר למקדש או זכר לחורבן שנהגו לתקנם לאורך הדורות, לעומת תקנות שהם משום מהרה יבנה המקדש, שךא חידשו תקנות כאלו, מלבד מה שחכמים תיקנו. כמובן העסק בדברי תורה בבחינת גדול תלמוד שמביא לידי מעשה (עי' מאמר עורך בגיליון זה) יהיה בבחינת "נשלמה פרים שפתינו", ויזכנו ה' לקיים את כל המצוות בשלמות.