קנין פירות בביכורים - חלק א'

"המוכר שדהו לפירות. רבי יוחנן אומר: מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי". מה דין מי שמכר את שדהו לעניין ביכורים?

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל | ביכורי הארץ
קנין פירות בביכורים  - חלק א'

ראשי פרקים 

א. המוכר שדה לפירות - קריאה והבאה

ב. הודאה על האדמה, הבאה של פירות שיש לו קנין בהם

ג. קנין אילן וקרקע

* * *

א. המוכר שדה לפירות - קריאה והבאה

בגמ' בבבא בתרא קלו ע"ב נאמר: 

המוכר שדהו לפירות. רבי יוחנן אומר: מביא וקורא, קנין פירות כקנין הגוף דמי. וריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא, קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

מפרש הרשב"ם:

מביא ואינו קורא – שאינו יכול לקרות האדמה אשר נתת לי, ומיהו בהבאה חייב, דכתיב 'אשר תביא מארצך', שהרי שעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו.

התוס' ד"ה מביא, תמהו: "דאם קרינא ביה אדמתך, קרינא ביה נמי מן האדמה אשר נתת לי?", ולכן פירשו: "מדרבנן תקנו להביא, אבל קריאה לא כדאמרינן בהספינה (בבא בתרא פב ע"א) אי משום דמיחזי כשיקרא או משום דאתי לאפקוע מתרומות ומעשרות". אבל גם מרש"י גיטין מז ע"ב ד"ה כקנין הגוף, משמע דסבר כהרשב"ם, דעל מה דאמרינן שם אלמלי אמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד, דהרי סבר דהאחין שחלקו לקוחות הן ואם כן לא משכחת ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, ופירש"י מח, א ד"ה לא, לא משכחת שיביאו ויקראו. ונראה דר"ל שמהבאה לבד לא קשה, דגם מחמת קנין פירות מביא, ורק מקריאה הוא דיש להקשות. וכן נקט בשאגת אריה (סימן צ) מסברא דנפשיה, דהקשה על קושית התוס' לשיטת רש"י שם גם בשותפין שחלקו היינו דבכל קלח וקלח הם שותפים, א"כ משכחת ביכורים, דהרי חלק שלו ישנו כאן ועל השאר יקדיש ולא יהיה חולין בעזרה כדאמרינן כן בב"ב פא ע"ב, והקשה הרי בלא"ה לא הוי חולין דהרי חייב להביא מחמת קנין פירות, ורק על הקריאה הוא דקשה, ושפיר יוכל לקרוא על שלו בלבד. ולא הזכיר דתוס' פליגי על עצם הדבר דמביא מדאורייתא. ועכ"פ נראה דמסברא צ"ל דמן התורה יביא. 

ובאמת נראה דשיטת הירושלמי מפורש כן דאמרינן בירושלמי גיטין ד, ט: "אמר רבי אליעזר רבי יוסי קומי ר' יוסי כל עמא מודו דמביא, במה פליגי, בקריאה", (ר"י אמר מביא וקורא ור"ל אמר מביא ואינו קורא). ובפשטות הכונה דמה"ת הוא, דאל"כ הרי פליגי באמת אם מחמת קנין פירות מביא מה"ת או אינו מביא, ולא שייך לומר דמודי, ואם כי יש לדחוק אבל הכונה הישרה נראה דמן התורה קאמר.

עוד נראה ראיה מוכרחת מהסוגיא דלקמן (ירושלמי בכורים א, א) דמפרש טעמא דר' יהודה דבדרך הרבים באמצע מביא, דסבר כר' אליעזר דעושין חלל תחת רה"ר, ופריך אי כר"א יביא ויקרא? ומשני לא דהן שלו לעולם, אלא כל הקודם זכה. ור"ל דזכי רק כל זמן שהוא שם, אבל אין זה קנינו, (עיי"ש בגר"א). והרי כיון דאין זה שלו אלא כ"ז שמשתמשים הרי זה לא יותר מקנין פירות, וא"כ ממ"נ אי כקדושת הגוף דמי יביא ויקרא, ואם לאו כקדושת הגוף דמי לא יביא כלל. והנה דעת התוס' בגיטין ובב"ב דר"י סבר קנין פירות לאו כקדושת הגוף, וקשה אמאי מביא? וע"כ שמשום קנין פירות לחוד נמי מביא.

ועל פירוש התוס' יש להקשות דאמרינן בביכורים א, י: "ואלו מביאין וקורין מן העצרת עד החג וכו' ריה"ג אומר אין מביאין ביכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש". והוכיח במהרי"ק סי' קכב, דהפלוגתא היא בדרבנן, אבל מה"ת לכו"ע אין הירדן ראוי לביכורים. הרי מפורש שגם מדרבנן יתכן חיוב הבאה וקריאה. 

והרי גם התם המיעוט הוא מהכתוב אשר נתת לי, ולא שנטלתי מעצמי. אכן לכאורה י"ל דכל זה רק בקריאה אבל בהבאה לא כתיב אלא ארצך, וארצך הוי, דהרי חייב בתרו"מ, וכ"נ מהרמב"ן שמות יג, ה, וכיון דהוי ביכורים מה"ת ל"ש למיפטר משום דמפקיע מתרו"מ דבאמת פטור מתרו"מ. אכן לסברא שהטעם שאין לקרוא על בכורים מדרבנן הוא דמשום דמחזי כשיקרא, יקשה למה כאן קורא. וע"כ שלא בכל מקום לא תקנו קריאה מדרבנן, אלא רק בספק ביכורים. אבל באמת הדיחוי הנ"ל אינו, דהראיה שהביא מהרי"ק הוא מהספרי דלת"ק אינו מביא מה"ת עיי"ש שכן מבארים הר"מ והסמ"ג, ויבואר במק"א מה שיש באמת לחלק שם.

ונראה דגם הרשב"ם אינו מחלק דמה דבעי בקריאה אדמה שונה היא מהבאה, אלא כונתו דגם זה שיש לו קנין פירות יש לו חלק באדמה, דהרי קונה הפירות ולא הוי דבר שלא בא לעולם, וא"כ יש לו אדמה. אולם אעפ"כ הרי גם למוכר יש קנין באדמה, וע"כ בהבאה שפיר חייב, אבל בקריאה דכתיב אשר נתת לי, בעי המיוחד לו, וקרקע זו אינה מיוחדת לו, ואע"ג דבחולין קלו ע"א אמרינן דכו"ע מודי דשותפין חייבים בביכורים, הרשב"ם מפרש דרק בהבאה אמרינן כן, וכן יש להוכיח משיטת התוס' כאן ד"ה טבל דעל כל קלח של שותפין יש ספק משל מי הוא, וא"כ זה אפשר ששותפין יפרישו כאחד את הבכורים, אבל בקריאה הרי אין לקרוא מספק כמ"ש בב"ב פא ע"ב, ויש לדון הרבה בזה מהמשנה דביכורים ואכמ"ל.

ב. הודאה על האדמה, הבאה של פירות שיש לו קנין בהם

ויש לבאר עוד מה שלגבי קריאה בעינן קרקע המיוחדת לו. בביכורים א, ו אמרינן: "יבש המעין נקצץ האילן מביא ואינו קורא". ובירושלמי (שם ה"ה) פריך מכאן למ"ד הראוי לקריאה אינו ניתר אלא בקריאה ומשני "עוד היא ביבש משעה הראשונה". ופירש הר"ש קודם שהפריש הביכורים, ופירש שם ברמב"ם למה אינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נתת לי, וכן שם במשנה ז' הפריש ביכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא. וצריך עיון דאם בעינן האדמה אשר נתת לי עד שעת קריאה ועכ"פ עד שעת הפרשה א"כ לא יביא גם לכתחילה, וכאן אי"ל דהוא מדרבנן דא"כ מאי מקשה בירושלמי. ועכ"פ חזינן מכאן דיתכן שמחמת מעוט ד"האדמה אשר נתת לי" רק הקריאה מתמעטת ולא ההבאה, אבל הטעם עדיין צריך ביאור.

ולכן נראה הטעם דדין קריאה הריהו גדר של הודאה, וכמ"ש במק"א דחייב להודות על כל האמור באותה פרשה, וכיון דכתיב שם האדמה אשר נתת חייב להודות על שנתן לו האדמה, ואם אין לו עכשיו אדמה אינו יכול להודות, אבל לעצם חיוב הבאה לא בעי כלל אדמה שלו.

לפי"ז יש לפרש טעמו של הרשב"ם המחלק בין דין בעלות על הקרקע שצריך לחיוב וידוי בכורים, לבין דין בעלות שצריך לחיוב הבאה, דמשום גדר הודאה על האדמה שנתן לו יש צורך שתהיה הקרקע מיוחדת לו, משא"כ לגבי חיוב ההבאה סגי בקנין פירות כדי שיהיה בכלל ראשית פרי אדמתך.

והנה התוס' בבבא בתרא כז ע"א ד"ה לא שש, הקשו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, אמאי לוקח אילן אחד אינו מביא וקורא, ומ"ש ממוכר שדהו לפירות? ותירצו, חדא, דאם קנוי לו לזמן עדיף מקונה אילן שיכול להתיבש מיד, ועוד תירצו דיש חילוק אם קנה לכל דבר גם למישטח בה פירות ובין שאינו קנוי אלא ליניקה בלבד. והנה לפירוש הרשב"ם קושיית התוס' יש להקשות גם לר"ל, דהרי לריש לקיש קנין פירות מהני עכ"פ להתחייב בהבאה ובקונה אילן אחד אינו מביא. אכן התירוץ השני של התוס' לא סגי, דבשלמא אם צריכים לומר שקנין יניקה יהיה כקנין הגוף, ומוכח בגיטין דקנין פירות כקנין הגוף ר"ל דהכל ללוקח ואין למוכר כלום כל הזמן, ולהכי כשחוזר אח"כ ליורשי המוכר, הוי ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים, ע"כ יש לומר באמת דאם אין לו קנין כל הפירות אלא תשמישים אחרים נשארים בקנין המוכר לא מסתבר לומר דקנין הגוף הוא ברשות הלוקח בשביל תשמיש אחד. אבל אם גם קנין הגוף לא הוי, קנין פירות עכ"פ הוי, דאם אין צריכין שיהיה כקנין הגוף, הרי כל זכות בפירות של השדה נקרא קנין פירות וזה פשוט. וא"כ לר"ל דסגי בקנין פירות שאינו כקנין הגוף, גם אם יש לו קנין פירות של יניקה יתחייב להביא משום זה, ומה בכך אם יש בשדה זו לעוד אחד בקנין פירות אחר.

לכן נראה דמעצם הגדר אין הדברים דומים, דיש לחלק בין מוכר אילן של שדה ובין שדה לאילן, דאילן של שדה אין לו כלום בשדה גופא, ואפילו קנין פירות לא הוי, ושדה לאילן יש לו קנין פירות בשדה, ולפי"ז פשוט דהרשב"ם הרי קאמר דבעי ארצך וסבר דקנין פירות מקרי ארצך, ור"ל דכיון דלפירות שקנה קנה שדה, הוי לזה ארצך, דלא בעי אלא קנין פירות באדמה, ורק להודאה בעי שיודה על גוף האדמה שמיוחדת לו, אבל להביא סגי שיביא פירות שיש לו קנין באדמה לפירותיה, אבל קנין פירות עכ"פ בעינן, משא"כ מכר לו אילן אחד בשדהו אין לו קנין פירות בגוף השדה ואינו מביא כלל.

ג. קנין אילן וקרקע

ולפי"ז היה אפשר ליישב קושיית הראב"ד על הרמב"ם בהל' בכורים ב, יג, בקנה ג' אילנות אף שלא קנה קרקע, מ"מ מביא. והשיג הראב"ד דאם אין לו קרקע אמאי מביא. אולם הראב"ד גופא הביא מקור לרמב"ם מהירושלמי ביכורים א, א דמבריך ברשות מביא, אבל הקשה על זה א"כ אמאי קנה שנים אינו מביא הרי גם זה ברשות, דהרי קנה ממנו.

ולכן פירש הראב"ד פירוש אחר בירושלמי ויבואר לקמן, אבל לפי הנ"ל הרי יש לבאר בפשטות ההבדל בין מבריך למוכר אילן אחד, דבמבריך דנותן לו רשות לשעה, עכ"פ הוי קנין פירות בשדה, אבל מוכר לו אילן אין לו לזה קנין פירות. ומה שבמוכר ג' אילנות מביא גם כשקנאו בדרך שאין לו קרקע, ומדברי הראב"ד נראה שהבין בכונת הר"מ דאעפ"י שפירש לו חוץ מקרקע מביא, יש לבאר, דהנה טעם של קנה ג' סתם קנה קרקע נראה מתוס' ב"ב דבכלל ג' אילנות הוי גם קרקע, ועוד טעם נראה דמוכר בעין יפה, וכנראה חדא הוא, דאם משום מוכר בעין יפה גם מוכר אילן אחד כן, אלא צ"ל כן, דבג' זה יכול להיות כלול במכירתו אילנות עם הקרקע שלהן, אבל באחד אין זה מסתבר כלל שיכלול, וכיון שבג' יכול להיות כלול בדבריו, אמרינן מוכר בעין יפה מוכר, ומכר לו גם קרקע. ולפי"ז נראה דאפילו שייר לעצמו גוף הקרקע אבל כל מה שיכול להוסיף לו בעין יפה הוא מוכר, וכיון שגם קרקע יכולה להיות כלולה במכירת ג' אילנות, אמרינן עכ"פ שמכר לו הקרקע לפירות, ונמצא שלא הפסיד כלל, שהרי גוף הקרקע נשאר למוכר. וכיון שיש ללוקח קנין פירות מביא. ומדוייק מה שהרמב"ם לא כתב מביא וקורא, דבאמת אינו קורא.

אכן בירושלמי א"א לומר כן, דמפורש תני הבריך ברשות מביא וקורא, ומפרש ר"י דברשות לשעה קאמר. ולכאורה יש לומר כן, דהנה הרמב"ם גם שם לא הזכיר מביא וקורא אלא מביא לבד. ובמהר"י קורקוס הביא גירסא מהשגת הראב"ד דצריך להביא ולקרוא, אכן בירושלמי פריך על המשנה דר"י אומר בהיתה ברה"ר באמצע מביא, דאם סבר כר"א יביא ויקרא, משמע דסתמא לשון מביא, מביא ואינו קורא הוא, וא"כ סתמא משמע שהרמב"ם פוסק באמת דמביא ואינו קורא. אכן הרי בירושלמי מפורש מביא וקורא, אבל י"ל כן, דהברייתא סוברת קנין פירות כקנין הגוף, ולהכי מביא וקורא, אבל הרמב"ם שפסק כר"ל לא הביא הברייתא, אלא שמביא אבל אינו קורא כשאר קנין פירות. ולכאורה בע"כ צ"ל כן, דהרי קשה, דהירושלמי קאמר דרק לר"י דמפרש שם דמשנתינו משום גזל פשיטא דרשות לשעה מביא וקורא, אבל לרבי יוסי דהטעם משום אדמתך לא, והרמב"ם הרי נקט כר' יוסי עיי"ש, ולפי"ז ניחא דהירושלמי לא קאמר אלא לפרש הברייתא דמביא וקורא, ובזה יש מקום למחלוקת, אבל להבאה לבד כו"ע מודי דמביא ואפילו ר' יוסי, ולהכי נקט הרמב"ם מביא לבד. 

אבל עצם הקושיא הזאת אינה מוכחת לדעתי, דיתכן לומר בפשטות דהירושלמי קאמר רק דלר' יוחנן פשיטא הוא שברשות לשעה מביא וקורא, וא"א שיהא אחרת, דהרי כאן אין טעם דמשנתינו מועיל שלא יביא ויקרא, אבל לר' יוסי אפשר לחלוק, אבל לא שזה מוכרח אלא דבזה פליגי ר' יונה ור' יוסה בשם ר' אמי, והרמב"ם א"ל דפסק כחד מינייהו אבל לא משום דפסק כר' יוחנן (וצע"ק דר' יוסה גופא מפרש דברשות לעולם קאי).

 

למעבר לחלק ב'