לקט פאה טרם לקיטתו ע"י עניים

לקט פאה טרם לקיטתו ע"י עניים

לקט פאה טרם לקיטתו ע"י עניים – למי הוא שייך

הרב יהודה שביב | תשרי-חשוון תשס"ה

א. עשיר המלקט לעני, ועני המלקט לעני

במשנה בפאה (פ"ד מ"ט) נחלקו רבי אליעזר וחכמים:

מי שליקט את הפאה ואמר: הרי זו לאיש פלוני עני, רבי אליעזר אומר: זכה לו. וחכמים אומרים: יתננה לעני שנמצא ראשון.

במה נחלקו ומהי סברת כל אחד? באו על כך הצעות שונות בגמ'. בגמ' בבבא מציעא (ט ע"ב) מועלות שתי אפשרויות:

אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת מעשיר לעני, דר"א סבר, מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה – השתא נמי חזי ליה, ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנו סברי, חד מיגו אמרינו תרי מיגו לא אמרינו. אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו, דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. אמר ליה רב נחמו לעולא ולימא מר מעני לעני מחלוקת….

לאפשרות הראשונה המחלוקת היא אם אומרים תרי מיגו, לשנייה – אם חד מיגו אומרים או  לא (כך לרש"י, לתוס' – הסבר אחר כדלהלן).

בגמ' בגיטין (יא ע"ב) דנים במשנה זאת תוך כדי עיסוק בשאלת תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים:

א"ר חסדא: התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן.

דתנן: מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני….

במה מדברת משנת פאה לדעת רב חסדא, בעשיר או בעני? רש"י בגיטין (בסוף העמוד) כותב: "מי שליקט – בעל הבית עשיר שליקט את הפאה וכו' והיינו מקום שחב לעניים". ודאי שכך עולה מהמשך מהלך הגמ' שם בגיטין. אמימר (או רב פפא) דוחה את נסיונו של רב חסדא ואומר:

אמר אמימר ואיתימא רב פפא: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא דמיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה….

משמע שמדובר בבעה"ב עשיר.

הסברה היא כנראה בהמשך דברי רש"י "והיינו מקום שחב לעניים", ורק עשיר ייחשב כחב לעניים, אבל לא עני המלקט לצורך עני (הסברה לפי"ז בחב לאחריני תהיה, כשלאחרים זכויות בממון הם כבעלים על אותו ממון ובעלותם מתבטאת בכך שאין אחר יכול לתפוס בממון אף לא לצורך בע"ח. חסרון זה מסולק כשאחד מבעלי החוב תופס, אם לצורך עצמו ואם לצורך בעל חוב אחר, שהרי אף הוא בעלים כמותם).

לא כן עולה מדברי התוס' בבבא מציעא (ט ע"ב ד"ה ולימא):

ולימא מר מעני לעני מחלוקת ויחלקו בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא מטעם מיגו….

לדידם אף מעני לעני נחשב זה לתופס במקום שחב לאחרים. כנראה, להם הסבר אחר בחב לאחריני: יכולתו של האחד לתפוס כדי לזכות לאחר נובעת מדין המשנה "זכין לאדם שלא בפניו" (גיטין יא ע"ב). אך שם גם נקבע: "ואין חבין לו אלא בפניו", וא"כ עד שזוכה הוא לזה כיצד יכול לחוב לאחרים שלא בפניהם. אם כך מבינים כי אז אין זה משנה אם גם הוא עני או עשיר, שהרי לא לצורך עצמו בא הוא לזכות אלא לצורך אחר, וזה פועל מדין זכין לאדם שלא בפניו.

נפקא מינה נוספת בין שתי הגישות תהיה במקרה של מציאה, או כשבע"ח תופס עבור בע"ח אחר. לפי רש"י מתורצת בפשטות שאלת התוס' (ב"מ י ע"א ד"ה א"ר יוחנן) המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו - ואע"ג דאית ליה לרבי יוחנן… תופס לבע"ח לא קני". כי במציאה הכל עניים אצלה והרי זה כמעני לעני, שאין כאן החסרון של חב לאחריני. לרש"י, אין זקוקים למיגו כדי לאפשר הגבהת המציאה כדרך שנזקקים התוס'. לפי"ז לדברי רב חסדא בגיטין שם מחלוקת ר"א ורבנן היא במעני לעני. אמנם הוכחנו מדברי אמימר ורב פפא בהמשך שם, כי מדובר בעשיר, אלא שאפשר שהם באו לומר שלא בחב לאחריני נחלקו אלא במיגו, ואז סביר לומר שלכ"ע חד מיגו אמרינן ונחלקו בתרי מיגו אם אומרים או לא, כאוקימתת עולא אצלנו.

נמצא לפי תוס' שתי האוקימתות שבבבא מציעא מקבילות ממש לאלו שבגיטין: עולא כדברי אמימר; רב נחמן – כרב חסדא. לראשונים - נחלקו ר"א וחכמים בענין מיגו. לאחרונים- בשאלת תופס כשחב לאחרים.

לא כן לרש"י, עולא אמנם מקביל לאמימר, אך רב נחמן ורב חסדא מעלים שתי אפשרויות שונות. לרב חסדא המחלוקת בעשיר לעני ובשאלת תופס לבע"ח, ולרב נחמן מעני לעני ובשאלת מיגו.

עתה נבוא לדברי הירושלמי בפאה (פ"ד ה"ו):

רבי יהושע בן לוי אמר: בבעל הבית עשיר נחלקו, אבל בבעל הבית עני מאחר שהוא ראוי ליטול זכה.

האוקימתא בירושלמי היא כזו של אמימר בגיטין ושל עולא בבבא מציעא, וטבעי שיהיה כך, שהרי עולא אמר דבריו בשמו של רבי יהושע בן לוי (אם כי בסברה אפשר שריב"ל יבין כמובא בבבלי משמו של רב חסדא, שנחלקו בחב לאחריני אם מועילה תפיסה. ובעני לכולי עלמא  מועלת תפיסה כיון שראוי לזכות ואין זה חב לאחריני, אם משום שאף לו זכות בפאה כרש"י ואם משום המיגו כתוס', כי בחד מיגו אף רבנן יודו), ואפשר שסברת המחלוקת בשאלת מיגו. על כל פנים פירוש מחודש במחלוקת זו לא העלנו מדברי הירושלמי, אך הוא עולה מהמשך דבריו של אמימר (או רב פפא) בגיטין.

אפשרות נוספת היא על פי הגמ' בגיטין (יב ע"א):

עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דכתיב: 'לא תלקט לעני' – לא תלקט לו לעני, אבל הכא לא. ור"א האי 'לא תלקט' מאי עביד ליה? מיבעי ליה להזהיר עני על שלו.

וכוונתם לומר שמחלוקת זאת מופקעת משאלת תופס כשחב לאחריני. לשאלה זאת אפשר שלכ"ע מועלת תפיסה, אף כשחב לאחריני, ומה שלחכמים בפאה אין זה כך, הרי זה משום גזירת הכתוב 'לא תלקט לו לעני', ולר"א אין גזירה כזאת בכתוב.

השונה מפירוש זה לעומת קודמיו הוא בהפקעת המחלוקת מכלל מעקרונות כלליים וצימצומו לעניין פאה בלבד.

 

ב. השלב בו מתחייב בעל השדה בפאה, ומאימתי הוא שייך לעניים

כיון שכבר נסללה דרך בכיוון כזה שמא יש מקום לבאר בצורה נוספת.

סדרן של משניות לא נקבע במקרה וראוי תמיד לבקש קשר בין משנה לזו הסמוכה לה. מעתה מקום להתבונן באי אילו משניות סמוכות בפאה ולבקש את הקשר שביניהן. המשנה (פאה פרק ה משנה א), פותחת בבירור אודות עומרים ושבלים שיש לדון בהם אם של עניים הם או של בעל הבית ובזה ממשיכה המשנה (שם ב), ובסיפא של אותה משנה מחלוקת בין ר"א לחכמים:

שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש, מעשר שיבולת אחת ונותן לו (כיוון שעליו לתת לעני שיבולת מתוקנת, שאין צריך להפריש עליה תרומות ומעשרות). א"ר אליעזר: וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו. אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שיבולת אחת ונותן לו.

ובמשנה בפאה (פרק ה משנה ג):

אין מגלגלין בטֹפח דברי רבי מאיר. וחכמים מתירים מפני שאפשר, מסביר הר"ש: "מלשון משקה טופח, אל ירביץ שדהו כל כך שיהא משקה טופח בה, משום דמזיק לעניים הבאים בשביל לקט וחכמים מתירים…".

שמא ניתן לקשור בין המשניות ולומר כי שיטת ר' אליעזר במשנה ב, זהה לשיטת חכמים במשנה ג, והמחלוקת במשנה ב אחת היא בשורשה עם זו שבמשנה ג. השאלה היא: פאה ולקט קודם שנלקטו ע"י העניים, למי הם שייכים. האם יש לראותם כשייכים כבר לעניים אלא שעדיין לא בוצע המעשה הטכני של הלקיחה, והרי זה כממונו של אדם המצוי זמנית אצל חבירו. או שייחשב של עניים רק משעה שייטלו בידם ממש, וכל עוד לא נטלו הרי זה ממון המשועבד להם אך עדיין לא שלהם. תנא קמא במשנה ב סבור כי של עניים הוא כבר קודם, ולכן יכולים להחליף אותה בשיבולת אחרת של בעה"ב. לא כן רבי אליעזר, ועל כן תמה הוא: "וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו". אמנם ראה בירושלמי למשנה ב שם מוסבר כי דבריו של ר"א הם לשיטת תנא קמא, אך הכוונה שם שהרי לר"א עצמו יכול בעה"ב לבצע פעולת הזכייה עבור עני מסוים ולכן לדידו א"צ ליתן לו כל הגדיש במתנה .

אם מבינים שעוד בהיות העומרים והשבלים בשדה, נחשבים הם כבר לממונם של העניים יובנו דבריו של ר' מאיר במשנה בפאה (פרק ה משנה ג) שאין מגלגלים בטופח. כי אין זכות לבעל השדה לגרום נזק לממון של אחרים, אף אם חושב לפצות אותם על כך. לא כן חכמים ששיטתם היא זו של ר' אליעזר במשנה הקודמת, כל עוד לא לקטו עדיין אין זה ממונם ולכן רשאי לגלגל, ועל ההפסד שייגרם להם כתוצאה מכך יפצה אותם (ראה ירושלמי ור"ש שגם לחכמים ישלם להם).

מעתה נבין את דברי ר' מאיר במשנה בפאה (פרק ד משנה יא):

חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית; שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעה"ב. רבי מאיר אומר הכל לעניים, שספק לקט לקט.

אפשר שר' מאיר לשיטתו, שנחשב הלקט – אף קודם לקיטתו – ממון שלהם. ולכן לא נעמיד ביד בעל הבית מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, כי אין בעה"ב מוחזק יותר מן העני.

ושמא אף המשנה בפאה (פרק ה משנה ד) קשורה בבעיה זו. שם נאמר:

"בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני – ייטול, וכשיחזור לביתו ישלם – דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה".

לר' אליעזר נחשבת לקיחתו כהלוואה שעליו להחזירה. לא כן לרבנן שאם אמנם לא היה נחשב לעני לא היה יכול ליטול פאה כלל, שהרי משכבר ממון עניים הוא, וכיצד ייטול ממון של אחרים? זכותו באה מכוח היותו עני עתה ואינו גרוע מעניים אחרים ולכן נוטל הוא כאחד מהם ואין צריך  לשלם אח"כ. אך לר' אליעזר טרם נטילה עדיין אין זה שלהם אלא רק אמור להינתן להם, וכיון שאותו בעה"ב נצרך עתה לאותן שבלים יקח הוא לזמן וישלם להם את התמורה אח"כ, שהרי לא ממונם כאן אלא זכותם וזו אינה נפגמת. להסבר זה מובן מיקומה של משנה זו לאחר משנה ג וכמובן גם משנה ה שלאחריה "המחליף עם העניים…".

מעתה נוכל לומר כי מחלוקת ר' אליעזר וחכמים במשנתנו זהה בשורשה לאותה מחלוקת תנאים. לכולי עלמא תפיסה לבע"ח מועלת גם כשחב לאחריני (וזו דרכם של אמימר ורב פפא בדבריהם בגיטין "עד כאן לא קאמרי רבנן…"). לפי זה ברורים דברי רבי אליעזר שיכול לזכות, אמנם התבואה אמורה להינתן לעניים והרי הם כבעלי חוב, אך אפשר לאדם (אף עשיר) לתפוס לצורך אחד מהם, ואילו לחכמים זה כבר ממון של עניים ואין לעשיר כל אפשרות לתפוס ממון זה אף אם עושה זאת לצורך אחד העניים. לפי זה יובן סידורה של משנה זאת לאחר המשניות הקודמות לה. הללו עסקו בשעה בה התחייב בעל השדה בפאה. וכאן בשאלת המשך: האם משעת החיוב כבר נחשב זה לממון עניים.