לקיטת מתנות עניים ע"י גבאי צדקה

לקיטת מתנות עניים ע"י גבאי צדקה

האם רשאי גבאי צדקה לאסוף לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות (בכרם), ולחלקם לעניים? והאם במקרה ועניים אינם באים וגבאי יכול לבוא חייבים בעלי השדה להניח את המתנות ע"מ שהגבאי יאספם לעניים?

הרב יעקב אפשטיין | אייר-סיוון תש"ס גליון 35

 

שאלה

האם רשאי גבאי צדקה לאסוף לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות (בכרם), ולחלקם לעניים? והאם במקרה ועניים אינם באים וגבאי יכול לבוא חייבים בעלי השדה להניח את המתנות ע"מ שהגבאי יאספם לעניים?

בימינו, רוב מתנות העניים אינן ניתנות לעניים. כיון שעניים אינם באים ונוטלים1. עפ"י האפשרות המועלית כאן  גבאי צדקה של קופת גמ"ח, או ארגון חסד אחר יוכל לשכור פועלים ללקט  ולשווק את מתנות העניים, כשהפדיון כולו יפול לקופת צדקה. ואולי יוכל לשכור את אותם אוספי היבול הרגילים ולשוכרם לצורך זה ואף לשווק דרכם.

הדיון להלן הוא להלכה, ולמעשה טעון אישור של פוסקי הלכה היושבים על מדין.

 

תשובה

השאלות אותן צריך לברר:

א. האם קיימת חובת עזיבת מתנות עניים אף בימינו.

ב. מהי זכותו הממונית של מי שאינו עני לאסוף מתנות עניים, עבור עניים.

ג. האם כשאין עניים באים ולוקטים וגבאי צדקה יכולים לבוא, קיימת חובת הנתינה.   

 

א. חובת לקיטת העניים והמצב בימינו

 

במתנ"ע של לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות אין מצוות נתינה2, בעלי המתנות מצווים לעוזבן ע"מ שהעניים יבואו וילקטו אותן. לקיטת מתנ"ע ע"י עניים אינה מצווה אלא זכות ממונית. התורה אינה מצווה את העני לבוא וליטול מתנות אלא מצווה את הבעלים להניח את מתנות העניים כדי שהעניים יבואו ויקחו אותן (פרט למעשר עני ולפאה בדלית ודקל  שהיא מתחלקת ע"י בעה"ב). בכך שונות מתנ"ע ממתנ"כ שבהן יש חובת נתינה והוצאה מרשותו (וחלקן טובלות) וטעונות בהפרשתן3 ואכילתן ברכה, וע"כ אם אינו מוצא למי לתת את מתנות הכהונה צריך להעלותן בדמים (עי' חולין קלד ע"ב).

הטור פוסק שהאידנא לא נוהגים מתנ"ע לפי שהרוב נכרים, וע"כ אם יניחו אותן יבואו הללו ויטלו אותן. ונחלקו הב"י והרמ"א בהסבר המונח "האידנא". לפי הב"י דברי הטור אמורים רק בחו"ל ששם חובת המתנות מדרבנן, אבל לפי הרמ"א דברי הטור מתייחסים גם למתנ"ע שבא"י; וכן הסביר הגר"א בביאורו. אולם בימינו כיון שרוב העניים מישראל - חוזרת חובת עזיבת המתנות  בא"י; וכ"כ פאת השולחן (פ"ד סוף הל'  י): "אבל בא"י נוהגין בלשו"פ אף האידנא וכן עיקר". וכ"כ במנ"ח (מצ' רטז).

הפוסקים גם נחלקו אם חיוב לשו"פ בזה"ז הוא מדאורייתא או מדרבנן. פאה"ש (פ"ד ביש"ר ס"ק לט) הסביר שנחלקו בדבר הרמב"ם והראב"ד. לפי הרמב"ם, אע"פ שלא תלה זאת במפורש, מתנ"ע תלויים בביאת כולכם כדין תרו"מ וחיובן בימינו הוא מדרבנן. ולפי הראב"ד חיובן היום מהתורה4.

פאה"ש (שם סעיף טו) הכריע כדעת הרמב"ם, וכ"כ החזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק י) "דבני ביקתא חדא נינהו".

 

ב. חובת עזיבת המתנות כשאין עניים

 

צריך לעיין האם יש מצב שאין הבעלים חייבים כלל בעזיבת המתנות.

 

כמה מצבים נזכרו לגבי הרשות של אחרים לבוא וליטול מתנ"ע.

מצב אחד לאחר שלקטו העניים ושיירו - ואז השיריים מותרים לכל אדם. זמן זה הוא מהרגע שהעניים מפסיקים לבקשן, ובכל גידול ובכל מתנת עני בהתאם לסדר הלקיטה המיוחדת לו (פאה פ"ח מ"א). היתר זה מבוסס על יאוש, וכיון שאנו פוסקים שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, כאביי, לכאורה צריך ידיעת עניים ויאוש בפועל  שלא נשארו מתנ"ע בשדה, ולא כדאי לעניים לבוא וללקטן (ב"מ כא ע"ב), ואז כל אדם מותר בהן מדין הפקר. כן עולה מפי' הר"ש (פאה פ"ח מ"א),  מהמאירי (ב"מ כא ע"ב), ומהרע"ב (פאה פ"ח מ"א).

אולם הרמב"ם כתב (פה"מ פאה שם) שההיתר לכל אדם ליטול הוא משום "לא לעורבים ועטלפים"; (ודעתו תוסבר להלן).

מצב שני הוא מצב שידוע מלכתחילה שעניים לא יבואו ויאספו. מצב זה מתחלק לפי זמן הגדרת המתנות לשלושה: (1) פאה. (2) לקט שכחה ופרט. (3) עוללות.

 בעוללות דרך הגידול היא המגדירה את אשכול הענבים כמתנה לעני, וע"כ מעת שמבנה האשכול הוכר הוא מוגדר כעוללת ואין זה משנה אם העניים באו אם לאו5. וכן מבואר בפאה (פ"ז מ"ח): "המקדיש כרמו... משנודעו בו העוללות העוללות לעניים". וברע"ב (עפ"י התוספתא והירושלמי): "שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו", וכ"כ הר"ש והרמב"ם6.  

בלקט שכחה ופרט דרך האיסוף מגדירה את היבול כמתנות עניים, לעומת זאת בפאה צריך מעשה של הנחה.

 

מובא בגמ' בחולין (שם):

"לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למשקל לקט, אתא לקמיה דרב ששת א"ל: לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ועטלפים".

וכתב הרי"ף:

"אבל לקט שכחה ופאה דלא כתיב בהו נתינה אי ליכא עני דשקיל להו לא צריך לאסוקינהו בדמי דכתיב: לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ועטלפים".

מהרי"ף משמע שלמד מהפסוק שפטור מלהעלותם בדמים, אבל לא שמענו האם מלכתחילה נקבע להם דין מתנות אם לאו; כלומר, האם המצב המציאותי שלא יבואו עניים מגדיר שאף אותו היבול הנופל בשעת לקיטה אינו מתנות עניים. או שהן מתנות עניים אבל כיון שאין חיוב עזיבה לעורבים ולעטלפים - מותר לבעל השדה לזכות בהן7.

בפאה נראה שהתשובה ברורה, שכיון שלא יבואו עניים אינו צריך להניח פאה וממילא היבול הראוי לפאה נכלל בשאר גורנו, ומפרישים ממנו תרו"מ.  

לגבי שאר המתנות, כתב המאירי (חולין שם) וז"ל:

"בעה"ב שקצר שדהו והניח לקט הראוי להניח לעניים ולא באו עניים או שאין שם עניים, ה"ז מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר... מכאן ואילך הנשאר מהם, או אם לא באו לשם מותר לבעל הבית ולכל אדם..."

 ועולה שלדעתו קיים חיוב הנחה בשדהו בין אם יש עניים ובין אם לאו, ורק לאחר שעבר הזמן מותרים בעה"ב וכל אדם ליטול אותם מדין הפקר וע"כ פטורים מתרו"מ. לפי"ז הפסוק חידש את היתר הנטילה של בעל הבית, ולוי לא יכול היה לאסוף אותן  עם שאר היבול, אלא קבע להן גורן בפני עצמן.

 

בה"ג (הל' פאה) כתב את המקרה המובא בגמ (חולין שם) כך:

"והיכא דזרע במדבר או בהר או בבקעה במקום דלא שכיחי בני אדם לא מיחייב בפאה דאמרינן: לוי זרע בכישאר לא הוה איכא עני למיתב ליה פאה, אתא לקמיה דרב ששת, א"ל: תניתוה לעני ולגר תעזוב אותם אבל לא לעורבים ולא לעטלפים. ותיפוק לי דהוה ליה יאוש, כיון דלא ידעין הוה ליה יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש".

למדנו מדבריו שלוי שאל על פאה ולא על לקט8 שכן כתב בה"ג "לא מיחייב בפאה", ואולי לגבי לקט סבר  שכבר הוקבע, וצריך לעשות לו גורן בפנ"ע כדי שלא יפריש מן הפטור על החיוב. בנוסף, נראה שבה"ג חולק על המאירי המחייב הנחה עד זמן הראוי ליאוש; לבה"ג הפסוק מתיר נטילת אחרים אף קודם יאוש במצב זה כי אין להם דין פאה. והראיה של בה"ג שאם ההיתר נובע מיאוש, הלא הוי יאוש שלא מדעת! וכן עולה מן השאילתות (קדושים צח)9.

אמנם בטור וכן הב"י והרמ"א כתבו באופן כולל שאין נותנים כלל מתנ"ע, ועולה מדבריהם שאע"פ שהייתה שכחה ונפלו לקט ופרט בעה"ב מלקטם ונוטלם ואינם מתנ"ע. משמע שלמדו מדין "עורבים ועטלפים" שכאשר אין מי שייקח – מה שנופל מופקע משם מתנ"ע. אבל לפי"ז צ"ע על הטור והרמ"א שלא הזכירו ש"האידנא" שאין נותנים מתנות עניים צריך להזהר בהן לפחות בא"י בעירוב פטור וחיוב. ודבריהם יבוארו להלן עפ"י דברי פאה"ש.

 

שיטת הרמב"ם צריכה ביאור. הרמב"ם כותב (הל' מתנ"ע פ"א ה"י ועי' בפהמ"ש שם):

"נאמר במתנ"ע לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים מלבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מותר לכל אדם... שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים".

כתב הרמב"ם (שם הי"ג):

"מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם".

מהרמב"ם משמע שלמד את הפסוק "תעזוב אותם" לגבי שני המצבים: מצב אחד, קודם שלקטו עניים ולא יבואו ובו המתנות של בעלים. מצב שני, שלקטו ופסקו מלבקש שמותרות המתנות לכל אדם (וכ"נ שהסביר בצפנת פענח). ואכן בפאה"ש (פ"ד, ביש"ר ס"ק כא, לו) כתב שלפי הרמב"ם חייבים תמיד להניח מתנות עניים (אפילו אין עניים), והן הוקבעו עם הלקיטה (אפילו פאה!), ופטורים מתרו"מ10, ויכול כל אדם11 ליטלן12 משום הפקר13. אבל העובדה שאין עניים אינו גורם שלא יהא עליהן שם מתנות14. לעומת זאת, פאה"ש מסביר שדעות הטור והשו"ע הם כדעות השאילתות ובה"ג שאם אין עניים - אין צריך להניח מתנות כלל15.   

 

לסיכום פרק זה קיימת מחלוקת בין הראשונים לגבי חיוב הנחת מתנות עניים כאשר אין עניים במקום, או כאשר ישנם עניים אבל לא יבואו ללקט. לפי הרמב"ם והמאירי חייב תמיד להניח ואם אין עניים יכול ליטלן לעצמו וממילא מתנ"ע אלו פטורות מתרו"מ. לפי הטור וכ"כ פאה"ש לדעות בה"ג והשאילתות וכך נראה בסמ"ג - אם אין עניים אין צריך להניח מתנ"ע וחייבים בתרו"מ. (אולם הדבר אמור בעיקר לגבי פאה, אבל עוללות שהוגדרו בשעת גידול, ואפילו לקט שכחה ופרט יהיו פטורים מתרו"מ). 

בימינו לא מגיעים עניים לאסוף מהשטח ולכאורה לפי השיטה האחרונה לא קיימת חובת הנחה, אלא שנראה שאף לשיטה זו, אם גבאי צדקה יכול ליטול במקום עני - חוזרת חובת ההנחה, ואין בעלי השדה יכולים ליטול את המתנות לעצמם.

 

ג. גבאי - יד עניים

 

מהרבה מקורות בש"ס ובפוסקים עולה שגבאי צדקה הוא כיד עניים ויכול לזכות עבורם, ואפילו במקומות ששליח רגיל ואפילו שליח בהרשאה אינו יכול לזכות. כן עולה מב"ק (לו ע"ב) וממשנת מעשר שני (פ"ה מ"ט) במעשה של ר"ג והזקנים. ומבואר בירושלמי פאה (פ"ד ה"ו) ובבלי (ב"מ יא ע"א) שר"ע זכה לעניים כיון שהיה גבאי צדקה (פאה פ"ד ה"ו): "ור"ע ראוי ליטול הוא... ואפילו תימר משהעשיר תיפתר כשהיה פרנס ויד פרנס כיד העני". וכן בחולין (קלד ע"ב) לחד לישנא  ר' אמי זכה עבור תלמידי הישיבה מצד שהיה גבאי צדקה. ולכן נראה שגבאי יכול לזכות עבור עניים ואין בעלי השדה יכולים לסלקו, מכיון שאינו עני. וזכייתו מכניסה את היבול לרשות עניים והם פטורים כמו כל מתנ"ע מתרו"מ.

וכך נראה בתוס' ותוס' הרא"ש (ר"ה ד ע"ב ד"ה לקט) שהקשו איך עובר בבל תאחר בלשו"פ, ותירצו בתירוצם השני שכיון שלא באו עניים חייב בעל הבית ללקוט את הלשו"פ ולהעביר אותם לעניים. אמנם חזרו מתירוצם מפני שמהמשך הסוגיא (חולין קלד ע"ב) עולה שיכול בעל הבית ליטול את הלשו"פ לעצמו ואינו צריך להעביר אותם לעניים16. אולם נראה גם למסקנה שיכול בעה"ב ללקוט עבור העני, אלא שאינו חייב לעשות כן; וכ"כ תוס' ישנים יומא (לו ע"ב).

אולם ניתן לדחות את המקורות לעיל (פרט לר"ה ויומא), ששם מדובר בצדקה או מעשר עני ובהם יש דעת אחרת המקנה. 

 

ד. הסוגיות בגיטין  וב"מ

 

בב"מ (ט ע"ב) ובגיטין (יא ע"ב) הובאה משנה ממס' פאה (פ"ד מ"ט):

"מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א אומר זכה לו, וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון". בפירוש המשנה ישנם שני הסברים; וז"ל הר"ש:

"בפרק שנים אוחזין אמרינן אמר עולא מחלוקת מעשיר לעני, דר' אליעזר סבר אמרינן תרי מיגו, דאי בעי מפקיר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה, ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן, אבל מעני לעני דברי הכל זכה. ורב נחמן אמר מעני לעני מחלוקת. ובפ"ק דגיטין מפרש טעמא דרבנן משום לא תלקט לעני ור"א מוקי ליה להזהיר עני על שלו".

שאלתנו, אם גבאי יכול ללקוט מתנות עניים עבור העניים, תלויה בשני הסברי המשנה. לפי ההסבר שר' אליעזר וחכמים נחלקו בתרי מיגו גם גבאי או אפוטרופוס יכולים ללקט עבור עניים אליבא דרבנן, אבל לפי ההסבר השני הלקיטה מותרת דווקא לעני גופו (לרבנן).

אולם נראה שלהלכה התקבל ההסבר הראשון בלבד. ראשית, תירוץ זה הוא המובא הן בגיטין והן בב"מ, בעוד שההסבר האחרון נכתב דווקא בגיטין ואף הוא בדרך דחייה ("ודלמא לא היא"), ותוס' בגיטין כתבו שהוא דיחויא בעלמא17. ובירושלמי (פ"ד ה"ו) הסבירו כהסבר הראשון, וכן הרמב"ם והרע"ב ושנו"א (פאה שם) וכן המאירי (גיטין שם), הביאו את ההסבר הראשון, וכן שאר מפרשי המשנה18.

ועל כן נראה שכשם שעני יכול לזכות בפאה לצורך עני אחר ומטעם מיגו, (וזכייה מטעם שליחות), כן גבאי צדקה יכול לזכות עבור עניים בכל מתנ"ע שבשדה19.

 

ה. זכיה עבור עני מדין תופס לבע"ח

 

בסוגיית הגמ' (ב"מ י ע"א) נפסק שהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. רש"י מסביר שהסיבה לכך היא שבעל החוב עבורו הוא תופס לא עשה אותו שליח. משמע שאילו היה ממנה אותו כשליח – לא היה חסרון של "חב לאחריני". אולם תוס' (ב"מ שם ד"ה תופס, כתובות פד ע"ב ד"ה את) הקשו עליו ודחו דבריו ממקרה "יימר בר חשו" (כתובות שם) שבו הוא שלח שליח לתפוס ספינה מבעל חובו, ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מנעו אותו משום תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני. וכן ראשונים נוספים דחו דבריו (נ"י ב"מ, רא"ש ב"מ, ר"ן גיטין ה ע"א, טור חו"מ סי' קה) והרא"ש הוסיף שאף בהרשאה אינו יכול לתפוס עבור אחר וכ"כ הטור (שם). אולם הב"ח חידש בדברי רש"י ששליחות אינה מועילה היא דווקא במינה אותו בע"פ, אבל אם נתן לו הרשאה והקנה לו נכסיו מועילה שליחות אף לחוב במקום שחב לאחריני (ותמה על הרא"ש מנ"ל שהרשאה אינה מועילה)20.

עפ"י שיטת רש"י21 וכש"כ לפי הב"ח, גבאי צדקה התופס עבור עניים יכול לתפוס אפילו אם חב לאחריני22, ובזמננו שעניים לא יבואו ללקוט, אולי אף אין זה נחשב כחב לאחריני. 

 

ו. מח' ר"ת ורמב"ן לגבי מגביה ותופס והנ"מ לעניננו

 

לעומת מה שנפסק שהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים - לא קנה, פוסקים כשיטת ר' יוחנן שהמגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו (וכן ר' יוחנן עצמו סבר שהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה) ונשאלת השאלה איך מתיישבים שני הפסקים זה עם זה.

תוס' (ד"ה א"ר יוחנן, כתובות פ"ד ע"ב ד"ה ואמר, וכ"כ הרא"ש פ"א סי' כז) תירצו שלפי ר' יוחנן התופס לא קנה דווקא כשאין לו שום זיקה לממון הנתפס, אבל אם יש לו שייכות כגון במציאה שהוא יכול לזכות לעצמו - יכול לזכות לאחר (וה"ה אם בעה"ח חייב אף לתופס). אולם הרמב"ן וכן הריטב"א תירצו שבמציאה אינו נחשב חב לאחרים מפני שהמציאה לא היגיע לידי האחרים, לעומת זאת בחוב של הלוואה,  התופס, חב לשאר בעלי החובות. הנפ"מ בין שני התירוצים היא במקרה שבעל החוב חב אף לתופס: לפי ר"ת רשאי לתפוס ולפי רמב"ן והריטב"א - אינו רשאי. נפ"מ נוספת בין השיטות היא בגבאי צדקה: האם גבאי נחשב כתופס במקום שחב לאחריני אם לאו; לפי הרמב"ן, כיון שהממון לא בא לידו קודם תפיסה – הוא לא נחשב כחב לאחרים. לעומת זאת לפי תוס' עדיין אין לגבאי מיגו אישי לתפיסה אלא מכוח מה שתופס לעניים, וע"כ  ייתכן שנחשב כחב לאחרים.

 

ז. תפיסה מדין פועל, ומדין אפוטרופוס

 

הגמ' (ב"מ שם) מסיקה שפועל שנשכר לכל מלאכה שיטיל עליו בעה"ב, או ללקט מציאות יכול לתפוס עבור בעה"ב, אפילו שהוא חב לאחריני בתפיסה זו23. ולכאורה גבאי צדקה אינו שונה מפועל וידו כיד עניים, וע"כ יכול לזכות עבורם24.

ועוד, בסוגייה הנ"ל מביאים הראשונים את שיטת רבנו חננאל הסובר שאפוטרופוס רשאי לתפוס במקום היתומים עבור חובם, וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' קה סעי' א). וכתב הב"ח שלמד זאת מדין פועל שידו כיד בעה"ב. ובמחנה אפרים (שלוחין סי' יא) הביא משו"ת מהרש"ך שלמד שאפוטרופוס חשיב "בעליו עמו" כשם שיכול לתפוס עבור יתומים, אף במקום שחב לאחריני. וא"כ גבאי צדקה יוכל לזכות עבור עניים כדין אפוטרופוס.

 

ח. טענות לסתירת חיוב העזיבה

 

הגמ' בקידושין (כג ע"ב) מכריעה שכהנים בעבודתם בבית המקדש הם שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן. בטעם הדבר אומרת הגמ': "מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי". לכאורה תמוה איך יהא כוח שליח  (גבאי צדקה) גדול ממשלחו, שסתם עני אינו בא ולוקט וגבאי יוכל לבוא וללקוט. אמנם המגבלות של עני אינן נובעות מאיסור, אלא שבמצב הנוכחי אין זה רווחי עבורו ללקוט את מתנות העניים, וע"כ הוא מתייאש ומפקיר. אבל לו יצויר שהיו העניים מתאגדים ובאים ביחד, זה היה בהחלט רווחי בפרט בימינו שיש יבולים חקלאיים גדולים. וע"כ לא נראה שיש בכך הגבלה לגבאי צדקה. כמו"כ כבר שאלה הגמרא (ב"מ שם) שאין כל העניים מתייאשים יחדיו. ואף כאן, אם אלו שלא כדאי להם ליטול התייאשו, מי יאמר שאף שאר עניים התייאשו?!

 

הרב יהודה עמיחי על דברי, שגבאי צדקה של מוסד מסוים חב לאחריני כלפי שאר המוסדות. ולחיזוק דבריו יש להביא ראיה מסוף סוגיית "יאוש שלא מדעת", ושם עלה שמתנ"ע  שבשדה ראויים לכל עניי ישראל ולאו דווקא לעניי המקום, אלא שהללו מתייאשים מחמת עניי המקום כיון שהם מקדימים להגיע לשדה ללקוט. ולפי"ז עולה שאלת חב לאחריני. אולם נראה שכיון שהגבאים באים מכוח עניים מותר להם אף לחוב לאחרים שהרי אין הם עשירים התופסים עבור עניים אלא יד עניים, וכשם שעניים חבים לעניים אחרים. ע"כ נראה שאין בכך למנוע את הלקיטה ע"י גבאים. אמנם מן הראוי להנהיג סדרי איסוף בין גבאי צדקה שונים שלא יגיעו לקלקולים. וכשם שתקנו לגבי פאה שאין אוספים אותה לא במגלות ולא בקרדומות שלא יכו זה את זה.

עוד העירני הרב עמיחי מהחזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק י ד"ה ובעיקר) שכתב שגם היום פטורים להניח לשו"פ. ונימק זאת בכמה טעמים: (1) משום טורח מול שכר של עני. (2) העניות היא בשאר דברים אבל לא בלחם והוא בזול, ואין עניים המחזרים על הפתחים מתרצים בפת, ולא ילקטו וידושו ויטחנו וכו'. (3) נכרים באים ולוקטים ואין חיוב להשאיר פאה עבורם. והנה כל הטעמים יחדיו אינם חזקים דיים. לטעם א' בשדה גדולה יש בהחלט כדאיות כלכלית בלקיטה. לטעם ב' אף שהלחם בזול, לענ"ד מרובים האנשים שאין להם כדי מזונות של שנה שלמה לפניהם (=מאתים זוז), ובמתנות עניים מותרים לזכות כל מי שאין לו מזונות המספיקים למחייתם במשך שנה שלמה ולאו דווקא המחזרים על הפתחים. לטעם ג' ברוב השדות לא ניתן לנכרים לעלות וליטול25, כש"כ שלא עם כלי איסוף. ואי חיישינן לגניבות לא נראה שמטעם זה ניפטר ממצוות (עי' הערה 19 לעיל).

אולם נראה לענ"ד שאולי בגלל סדרי הלקיטה כפי שתקנום חז"ל, אין זה מעשי שיבואו גבאים ויאספו את מתנות העניים. חז"ל תיקנו שאין קוצרים את הפאה לא במגלות ולא בקרדומות כדי שלא יכו אלו את אלו. וקבעו שמי שהשליך טליתו או מקצת פאה על השאר מעבירים ממנו את מה שתפס שלא כדין26. אף כאן אם אין רשות לגבאי צדקה ללקוט בכמויות גדולות ובכלים מכניים הרי אף לעניים שהם לוקטים עבורם אין זה כדאי. וכיון שפאה היא עיקר מתנות עניים שבשדה בימינו, כל זמן שלא הותר לגבאי צדקה ע"י בי"ד ללקוט בשפע ע"י מכונות איסוף - אין זה כדאי מבחינה כלכלית לבוא ולאסוף.

אולם ניתן להשיב שכשם שבדלית ודקל, וכן כשכל העניים אומרים לחלק (פאה פ"ב מ"א-מ"ב) - בעה"ב מוריד את כל היבול בכליו הוא27, ואף במגלות וקרדומות, כך כשגבאי יאסוף, יוכל לבוא עם מכונת איסוף וללקוט. ולא יהא כוח בעל השדה המלקט עבור עניים לחלק להם, עפ"י דינא דמשנה, גדול מכוח גבאי המלקט עבורם. אולם הדבר טעון תיקון בי"ד.           

 

ט. סיכום

 

מהדיון לעיל עולה שקיימת חובת נתינת לשו"פ ופרט ועוללות בימינו. כמו"כ כיון שקיימים עניים הראויים ליטול לא פוקעת חובת העזיבה. וא"כ אם קיימים גבאי צדקה המוכנים להתאמץ לבוא ולאסוף את המתנות יש בכך קיום מצוות מתנו"ע, ואין הבעלים יכולים למונעם. עם זאת כיון שחיוב מתנו"ע (לחלק מהפוסקים) בימינו הוא מדרבנן, ייתכן שיש להקל. בנוסף העלינו שישנה בעיית הלקיטה בכלים גדולים. ועוד, עד שחשים לאביונים צריך לחוש לחקלאים שבזיעת אפם אוכלים לחם, ולעתים קוץ ודרדר... ואף מגזילת נכרים עוד לא ניצלנו, וכיון שעוד לא באנו לכלל ברכת: "ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה, כא) - וכל מצוות אלו אחוזות זו בזו בדרגת קיומן ההלכתי (כדברי החזו"א שם), אולי ניתן להקל ולא לתת פאה (ולקט ופרט ושכחה ממילא אינם כדאיים לעניים). ועדיין הדבר צריך הכרעת גדולי ישראל.