האם יש חובה להניח מתנות עניים בימינו

">

מתנות עניים בזמן הזה

מתנות עניים בזמן הזה

האם יש חובה להניח מתנות עניים בימינו

הרב יהודה הלוי עמיחי | תמוז תשע"ב

התורה מצווה אותנו:


ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלוקיכם.

(ויקרא יט, ט-י)


 מצוות מתנות עניים כוללת בתוכה חמש מתנות: שכחה, פאה (בכרם, בתבואה ובאילנות), לקט (בכרם ובתבואה), ובכרם נוספו עוד שתי מתנות: פרט ועוללות. מתנות עניים נהגו בארץ ישראל מדאורייתא. בימינו בשיבת ישראל לארצו השתנתה החקלאות, אין עוד גידול של מעט פירות וירקות אלא כל הגידול תעשייתי ובכמויות גדולות. כמו כן העניים של ימינו אינם יוצאים לשדות ללקט מעט פאה, לקט ושכחה. במיוחד שהשדות רחוקות מבתי העניים ואין להם אפשרות לצאת לאסוף. על כן נשאלת השאלה, האם יש חובה להניח מתנות עניים בימינו

 

 

א. הגדרת המצווה

הרמב"ם ב'ספר המצוות' (עשה קכ) כתב:

שצונו להניח פאה מן התבואה והאילנות והדומים להם. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) תעזוב אותם אחר זכרו הפאה... והיא אינה נוהגת אלא בארץ, זה הוא דין תורה.

בהלכותיו (מתנות עניים פ"א הי"ד) הוסיף הרמב"ם:

כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראלכתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם כי תקצור קצירך בשדך...

התוספת 'אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות', מעלה את השאלה האם הכוונה היא שמצוות מתנות עניים בארץ ישראל היא מהתורה, כתרומות ומעשרות שבארץ ישראל הם מהתורה, או שמא כשם שבימינו מצוות תרומות ומעשרות בארץ ישראל היא מדרבנן, מכיוון שהיא תלויה 'בביאת כולכם' - כך גם מצוות מתנות עניים.

ה'חינוך' (מצווה רטז)[1] כתב שמצוות מתנות עניים בזמן הזה היא מדרבנן אפילו בארץ ישראל, מכיוון שהיא ככל המצוות התלויות בארץ שתלויה ב'ביאת כולכם'. לפי הסבר זה בימי בית שני ובימינו אין חובת מתנות עניים בארץ ישראל מהתורה, אלא רק מדרבנן[2]. ה'מנחת חינוך' (שם) חולק וסובר שכיוון שלא נאמר במתנות עניים את הדין של 'ביאת כולכם', לכן גם בזמן הזה יש חיוב מדין תורה להניח מתנות עניים[3].

 

ב. מתנות עניים כשיש נוכרים

 הטור (סי' שלב) כתב:

מתנות עניים שהם לקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות כתב הרמב"ם שאין נוהגין מן התורה אלא בארץ, ובח"ל הם מדרבנן. ואם אין שם עניים אין צריך להניחם. והאידנא אין נוהגין בהן לפי שהרוב נכרים אם יניחום יבואו נכרים ויטלום.

את דברי הטור 'והאידנא אין נוהגין בהן לפי שהרוב נכרים אם יניחום יבואו נכרים ויטלום' אפשר לבארם בשני אופנים:

1. דברי הטור 'והאידנא...' נסבים על חו"ל. מתנות עניים בחו"ל הם מדרבנן. משמע מכאן שאם יש עניים, יש להניח אפילו בחו"ל, והוסיף הטור שהאידנא אין נוהגים כן בחו"ל אפילו כשיש עניים, כיוון שהרוב נוכרים, ויבואו נוכרים וייטלום.

2. 'ואם אין שם עניים אין צריך להניחם', אפילו בארץ ישראל שמתנות עניים בה מהתורה, אבל כיוון שאין עניים אין צורך להניחם, מכיוון שרוב העניים בארץ הם נוכרים.

הב"י (ד"ה ומ"ש רבינו והאידנא) כתב:

ומה שכתב רבינו (הטור) והאידנא אין נוהגין בהם לפי שהרוב גוים וכו'. ומפני כך נתייאשו עניי ישראל מהם. ועוד אפשר לומר, דעד כאן לא אמרו דבחוץ לארץ חייבים אלא בחוץ לארץ הסמוכה לארץ דכשם שחייבת בתרומות ומעשרות חייבת במתנות, אבל במקומות הרחוקים כשם שפטורים מתרומות ומעשרות פטורים ממתנות.

נראה שהב"י הבין שדברי הטור באים לפטור ממתנות עניים בחו"ל, ומשום כך הביא נימוק נוסף לפטור בחו"ל. משמע מדבריו שבא"י אין פטור ממתנות עניים.

ה'דרכי משה' (אות א) כתב:

ולי נראה דרבינו שכתב 'והאידנא אין נוהגים' רצה לומר אין נוהגים כלל אפילו בארץ ישראל, ואם כן אין עניין לטעם שכתב בית יוסף.

הב"ח (ד"ה ומ"ש והאידנא) סובר כרמ"א[4], ואילו הש"ך (סי' שלב ס"ק א) - כ'בית יוסף'.

'פאת השלחן' (סי' ד ס"ק כא) מסיק שלהלכה יש לפסוק כדעת הב"י, שבארץ ישראל חייבים אפילו בזמן הזה, ואין להקל אלא בחו"ל, במקומות מרוחקים מא"י, והוסיף שכן הוא המנהג בארץ ישראל שנותנים לקט, שכחה ופאה[5].

הקושי בהסבר זה הוא שהטור לא חילק בדבריו בין ארץ ישראל לחו"ל, אלא כתב 'והאידנא לא נוהגין בהם', משמע בכל מקום.

 

ג. מתנות עניים כשיש עניים

 השו"ע (סי' שלב) כתב:

לקט, שכחה ופאה, אם אין עניי ישראל מצויים שם ליטלם - אין צריך להניחם.

השו"ע לא חילק בין ארץ ישראל לחו"ל[6], משמע שבכל מקום שיש עניי ישראל יש חובה להניח מתנות עניים. הרמ"א השיג על השו"ע:

 והאידנא אין נוהגין בהם, לפי שהרוב עובדי כוכבים, ואם יניחום, יבואו עובדי כוכבים ויטלום (טור).

לדעת רמ"א בכל מקום שיש רוב נוכרים בו, אין חובת נתינת מתנות עניים, ואפילו בארץ ישראל. נראה שלדעת הרמ"א כשיש רוב נוכרים, מתייאשים העניים ממתנות העניים, ולכן במצב כזה אפילו בארץ ישראל אין צורך להניח מתנות עניים.

המקור לכך שהעניים מתייאשים הוא משנה בפאה (פ"ח מ"א), שם כתוב שלכל אדם מותר לקחת לקט לאחר שהלכו בשדה 'הנמושות' (זקנים ההולכים על משענתם, או המלקטים לאחר מלקטים). הר"ש ביאר שכיוון שהלכו 'הנמושות' ממילא מתייאשים העניים. רע"א בהגהותיו למשנה הביא את דברי הגמרא (ב"מ כא ע"ב) שלמרות שיש עניים במקום אחר שעדיין אינם יודעים שהלכו 'הנמושות' בשדה, כיוון שהם יודעים שיש כאן עניים שמתייאשים לכן גם העניים שבמקומות אחרים מתייאשים.

לעומת זאת לדעת השו"ע אין ייאוש במתנות עניים, והשאלה היא האם מצויים עניים. דברי השו"ע מבוססים על דברי הרמב"ם[7] שההיתר לקחת אחר 'הנמושות' הוא מכיוון שנאמר: 'לעני ולגר תעזוב אותם', ודרשו חז"ל - כל זמן שהעניים תובעים את מתנות עניים, אך אם פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם מותר לכל אדם לקחתם, כי אין מצווה לעזוב לעורבים ולעטלפים[8]. לפי הסבר זה אין כאן גדרי ייאוש אלא גזרת הכתוב 'תעזוב אותם', לאמור כל זמן שיש עניים הנח מתנות עניים ואפילו כשהרוב הם נוכרים. נראה להוסיף עוד הסבר שאין ייאוש של עניים אפילו כשהרוב נוכרים, מכיוון שכאשר באים הנוכרים לקחת, יבואו עמם עניי ישראל, ויקבלו לפחות קצת ממתנות העניים, ולכן אין כאן ייאוש, ואין פטור ממתנות עניים אלא במקרה שאין עניי ישראל מצויים שם כלל[9].

 

על פי מהלך זה נראה שהסברו השני של הב"י לפטור בחו"ל במקומות רחוקים מארץ ישראל, נבע מכיוון שהתקשה בדברי הטור: מה יהיה הדין אם יימצאו עניים שיבואו וייקחו? במקרה כזה אין נימוקו של הטור לפטור חל. על כן הוסיף הב"י שאפילו אם יימצאו עניים בחו"ל, אין חובת מתנות עניים חלה, אבל בארץ ישראל חלה חובה במקרה כזה. לכן פסק בשו"ע שאם יימצאו עניים יחול חיוב תרומות ומעשרות; ואילו הרמ"א חלק והבין בדעת הטור, שהפטור הוא משום ייאוש, ולכן אפילו אם יימצאו עניים, מכיוון  שהם מתייאשים בגלל רוב נוכרים -  אין חובה להניח מתנות עניים.

 

ד. כשאין עניים באים

 לפי דברינו בביאור דעת הב"י עולה שבכל מקום שעניים מצויים, יש לתת מתנות עניים, ואילו לפי הרמ"א פטורים מלתת כשיש רוב נכרים. יש לברר במקרה שאין העניים באים (בגלל חוסר תועלת), האם יש חובה להפריש מתנות עניים?

נראה שלפי הרמ"א, בכל מקום שיש ייאוש של עניים אין חובה להניח מתנות עניים, ולכן אין חובה להניח מתנות עניים בזמן הזה. גם לפי דברי הב"י שבמקום שיש עניים, אפילו אם יש רוב נוכרים חייבים להניח מתנות עניים, זה דווקא כאשר העניים באים לקחת מהפירות, אבל אם אין העניים באים (נוכרים ויהודים) מסיבות אחרות, אין חובת הנתינה של מתנות עניים חלה. הדין הזה הובא בגמרא (חולין קלד ע"ב):

לוי זרע בכישר, ולא הוו עניים למשקל לקט, אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה: (ויקרא י"ט) לעני ולגר תעזוב אותם - ולא לעורבים ולא לעטלפים.

מלשון הגמרא נראה שאם אין עניים באים אין חובה להניח, כפי שהיה בכישר שלא היו עניים. כי מה לי אם אין עניים ומה לי אם אינם באים?!

במקום שאין עניי ישראל, אם יבואו עניי עכו"ם וייקחו את מתנות העניים, כיוון שאין חובה לתת להם, יתחייבו המתנות בתרומות ומעשרות. הגמרא (גיטין מז ע"א) אומרת שאפילו אם הפקירו מתנות עניים, אם יבואו גויים וייקחום יתחייבו מתנות העניים בתרומות ומעשרות, ומסביר הריטב"א:

ודקאמרת מפקרא וקיימי נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דגוי מי מפקרי. איכא דפריש לה כפשטה, ואפילו במקום שיש עניים ואע"ג דמדינא הוי לקט ופטור היינו בדשקלי ליה עניים דאדעתא דידהו אפקרתיה, אבל כי שקיל להו גוי חייב במעשר דאינו כהפקר דאדעתא דידהו לא אפקריה. ואינו מחוור דכיון דאיהו אפקריה ואיכא עניים בעיר מסתמא הוי הפקר ופטור מן המעשר? אבל הכא במאי עסקינן כגון שאין שם עניים והוא מקום שאין ראויים לבא שם עניים וכיון שכן אין להם דין הפקר, דהא איהו אפשר למזכי בהו דהתורה אמרה לעניים ולא לעורבים ולא לעטלפים, והיינו דקאמר דאדעתא דגויים לא אפקרינהו כיון שלא היו שם עניי ישראל ולא ראויים לבא שם.

למדנו שכל מקום שאין שם עניי ישראל ולא ראויים לבוא שם, אין למתנות העניים הנלקחים על ידי הגויים שֵם מתנות עניים, וחייבים בתרומות ומעשרות.

החזו"א (מעשרות סי' ז ס"י, ד"ה ובעיקר) סיכם את הדין בימינו:

ובעיקר דין לקט שו"פ לדידן, עדיין לא נשתנה ממש"כ הרמ"א סי' של"ב, דכפי ראות עינינו לא יטריח שום עני לילך בשדה ללקוט מתנות עניים שטרחו יותר על שכרו, ואצלנו הלחם בזול ומצוי, ועיקר העניות הוא לשאר הצרכים בין בסעודה ובין בכלי תשמיש ודירה וכביסה ובגדים ויתר הצרכים, ואין עני מחזר על הפתחים מתרצה בפת לחם, וכש"כ שלא יטריח לקצור פאה ולדוש ולטחון ולאפות, ויבואו הערבים וילקטום שהם בתכונות מסוגלות לכך, וכמו שמלקטים את העשבים וענפי עץ בערי ישראל.

ואף אם נניח שאם היו כל ישראל משמרים נתינת המתנות היה כדאי לעני להטריח, מ"מ השתא לא חייל לקט, שאם יהיה לקט לא ילקטוהו עניי ישראל, ובזה לא אמרה תורה, אף אם הוא שלא כהוגן בסיבת הדבר שגרם לזה מה שאין הרבים משמרים מצות פאה, אבל גם זה אינו מוכרע אם מנהגם שלא כדין וכמש"כ.

 

ה. אדם שרוצה לתת מתנות עניים בימינו

 אדם שחשקה נפשו לקיים מצוות מתנות עניים, האם הוא יכול לקיימה בזמן הזה? הרמב"ם (הל מתנות עניים פ"א ה"י) כתב:

נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים.

מדברי הרמב"ם 'והרי אין עניים', משמע שאם בא עני, אין כאן מצב של עזיבה לחיה ולעופות, וממילא יש כאן קיום המצווה של מתנות עניים. על פי יסוד זה מובן שאם אדם רוצה לתת מתנות עניים, וידאג להזמין עני שיבוא לקחת את הלקט, השכחה והפאה מהשדה, יקיים בכך את המצווה. נראה שהלקט, השכחה והפאה שילקט העני יהיו פטורים מתרומות ומעשרות, כפי שנפסק (הל' תרומות פ"ב ה"ט) שלקט, שכחה ופאה פטורים מתרומות ומעשרות.

אלא שלכאורה יש להקשות מדברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"י): 'הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין בתרומה ומעשרות, אא"כ הפקיר'. נראה מהלכה זו שאדם הפטור מלקט, שכחה ופאה, ובכל זאת מפריש מתנות אלו, חייב במעשרות. אם כן שמא גם ישראל המניח מתנות עניים בימינו, שאין חובה להפריש, יתחייב בתרומות ומעשרות? אלא שיש לחלק בין נתינה לנוכרי לבין נתינה ליהודי: אין חייבים לתת מתנות עניים לנוכרי, אולם בעיקרון חייבים לתת ליהודי, אלא שאם אין עניים - פטור, אבל אם הפריש ויש עני שייקח, חל על הפירות שם מתנה, ופוטר מתרומות ומעשרות[10].

יש להעיר שאין בעל השדה יכול לזכות את הפירות לעני מסוים, מכיוון שאין העני זוכה בלקט, שכחה ופאה עד שיבואו לידו, ואין בעל הבית או העשיר יכולים לזכות לעני מסוים מכיוון שהם חבים לאחרים (עיין רמב"ם מתנות עניים פ"ב הי"ט-ה"כ); ומחויב בעל הבית או הזוכה ליתן לעני הראשון שיפגוש ולא לעני שסוכם עמו. על כן נראה שעני הרוצה לקבל מתנות עניים צריך להגיע לשדה ולזכות בפועל במתנות שהושארו.

אמנם ייתכן שאם בשעה שהבעלים קרא שם פאה או השאיר את הלקט, כבר הודיע לעני שיש לו מתנות בשדהו, אין העני הזה מתייאש, וממילא הפירות שהושארו למתנות עניים פטורים מתרומות ומעשרות, אפילו שהעני לא בא לקחתם מיד.  

 

ו. קרא שֵם פאה ועני הגיע לאחר זמן

 עד כאן עסקנו ביהודי שרוצה להפריש מתנות עניים, שיכול להזמין עני בשעת הקצירה שייקח את הפירות הראויים לו, פירות אלו פטורים מתרומות ומעשרות. יש להוסיף ולדון במקרה שאדם רוצה להניח מתנות עניים ולאחר מכן יתנם לעני, האם יכול לעשות כן?

קריאת השם לקט, שכחה ופאה על הפירות אין משמעותה הפקר, מכיוון שהבעלים מתכוון לתת את הפירות לעניים בלבד, והפקר שהוא רק לעניים איננו הפקר, ועל כן עלינו לדון האם יש כאן פטור מחיוב תרומות ומעשרות. 

תחילה עלינו לדון מאימתי חל פטור תרומות ומעשרות במתנות עניים. ה'משנה למלך' (הל' תרומות פ"ב ה"ט) דן במקרה שבא עשיר ולקח בערמה את הפירות המיועדים לפאה, האם הוא חייב לעשר או אינו חייב. ה'משנה למלך' נקט לעניין פאה, שאין פטור מתרומות ומעשרות אלא משעה שבא ליד העני, אבל כל זמן שהפירות אצל בעל הבית אפילו קרא שם פאה, חל עליהם חיוב תרומות ומעשרות. ראַיית ה'משנה למלך' היא מהגמרא (גיטין מז ע"א) שגוי שליקט מתנות עניים משדה ישראל חייב בתרומות ומעשרות, ואם אנו סוברים שהפטור של מתנות עניים מתרומות ומעשרות חל משעת הפרשה, כיצד ייתכן שאם גוי ליקט הוא יתחייב בתרומות ומעשרות, הרי הפירות הם לקט, שכחה ופאה ופטורים? מכאן שאין פטור מתרומות ומעשרות אלא משעה שהגיע לידי עני, ואם הגיע לידי גוי, אין הפטור חל[11].  

רבי עקיבא איגר[12] הקשה על שיטת ה'משנה למלך', מכיוון שהפטור מתרומות ומעשרות נובע מכך שנאמר 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה' ואילו בלקט, שכחה ופאה יש לו חלק ונחלה אם הוא עני, על כורחך החלק והנחלה הם קודם זכיית העני, משעה שבעל הבית עשאם לקט, שכחה ופאה. רע"א הסביר את הגמרא גיטין (שהבאנו לעיל כראיה ל'משנה למלך') על פי דברי הריטב"א, שמהם עולה שהחיוב בתרומות ומעשרות אם ליקט גוי מתנות עניים הוא רק אם לא היו עניים, אבל אם יש עניים, כבר פטורים מתרומות ומעשרות משעת הפרשת לקט, שכחה ופאה.

לפי רע"א נראה שמשעה שהפריש פירותיו ללקט, שכחה ופאה, פטור מתרומות ומעשרות, אפילו שעדיין לא בא העני וליקט. עצם העובדה שיכול לקחת הרי זה פוטר מתרומות ומעשרות; ואילו לפי דברי ה'משנה למלך' הפטור לעניין פאה הוא רק משעת הלקיטה, אם כן כעת בודאי חייבים הפירות בתרומות ומעשרות. 

למדנו בדברי הריטב"א (גיטין מז ע"א) את הסיבה שאם גוי ליקט מתנות עניים משדה ישראל, חייבים הפירות במעשרות, וזו לשונו:

שאין שם עניים והוא מקום שאין ראויים לבא שם עניים, וכיון שכן אין להם דין הפקר,דהא איהו אפשר למזכי בהו, דהתורה אמרה לעניים ולא לעורבים ולא לעטלפים.

מלשונו נראה שכיוון שבעל השדה יכול לחזור ולזכות, חייבים הפירות בתרומות ומעשרות. הזכות של הבעלים לחזור ולזכות נובעת מכך שהוא הגדיר את הפירות בתור לקט, שכחה ופאה בשביל שיבואו יהודים וייקחום, אבל אם באים נוכרים - איננו מחויב לתת להם מתנות עניים. יש לדון בדברי הריטב"א האם דווקא בגלל שבאו גויים לבסוף, התחייבו הפירות בתרומות ומעשרות, אבל אם היו באים יהודים עניים לקחתה הרי הם פטורים מתרומות ומעשרות; או שמא בגלל שבעל השדה לא היה חייב לעשות פירות אלו לקט, שכחה ופאה, יכול הוא לחזור ולזכות בהם, ולכן הפירות אינם לקט, שכחה ופאה, וחייבים בתרומות ומעשרות אפילו אם יבואו עניים יהודים ללקט.

עוד יש להוסיף, שמא בשעה שקרא שם פאה או הניח לקט ועוללות התייאשו כל העניים (כהסבר הרמ"א), ואם כן, אפילו אם לאחר מכן יודיע להם שיש אצלו לקט, שכחה ופאה והם יכולים לקחת, הם כבר התייאשו מכך, וממילא הפירות חייבים בתרומות ומעשרות.

בגלל הספקות הנ"ל, נראה שבמקרה שיהודי יקרא שֵם לקט, שכחה ופאה על פירותיו, ורק לאחר מכן יודיע לעני שיבוא וייקחם, יהיה מקום לומר שהעני חייב להפריש תרומות ומעשרות, אבל הפרשה זו תהיה ללא ברכה בגלל שהיא מספק.

 

ז. סיכום

1. בימינו אין חובה להניח מתנות עניים (לקט, שכחה, פאה, עוללות ופרט) כיוון שאין עניים שבאים לקחת, ויש ייאוש של העניים מן המתנות.

2. מי שרוצה לקיים את המצווה כהלכתה, יזמין עניים לשדהו בשעה שקוצר. בעל השדה יקרא שֵם פאה, יניח את הלקט, השכחה והעוללות, והעניים ייקחו את מתנות העניים. פירות אלו יהיו פטורים מתרומות ומעשרות. כמו כן נראה שאם הודיע לעני שהוא מניח פירות לעניים לפני שקצר את הפירות מהשדה, והעני לא התייאש מלקחת את המתנות, כשילקט העני את הפירות הם יהיו פטורים מתרומות ומעשרות.

3. מי שקרא שֵם לקט, שכחה ופאה לפירות שהניח בשדה ובכרם ולא הודיע לעני, יש ספק האם נפטרו הפירות מחיוב תרומות ומעשרות, ואם יבוא עני וייקחם לאחר זמן יפריש ללא ברכה.



[1] עי' עוד במצווה רכא, תקצב.

[2] כשיטה זו גם נקט החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק כח; מעשרות סי' ז ס"ק י).

[3] עי' ארץ חמדה (מהדורת מוסה"ק עמ' פב), וכן נראה בספר ארץ ישראל עמ' קנב, שבזמן הזה המצווה בארץ ישראל היא מדאורייתא.

[4] הב"ח מציין שהטור לא כתב הלכות מתנות עניים אלא לחו"ל, ולא כתב לארץ ישראל כפי שעשה בעניין הלכות תרומות ומעשרות.

[5] 'ארץ החיים' (סיתהון, יו"ד סי' שלב) כתב שאין נותנים היום מתנות עניים ביישוב החדש, וכן נכתב בספר ארץ ישראל (עמ' קנב).

[6] לדעת הש"ך (שלב ס"ק א) משמע שדברי השו"ע הם רק לגבי חו"ל, ובארץ ישראל אפילו אם אין עניים יש להניח, ועיין בפ"ת שהביא בשם החת"ס (סי' רמד) שמסתימת השו"ע משמע שאין לחלק בין ארץ ישראל וחו"ל, ובכל מקום שאין עניי ישראל שם, פטור ממתנות עניים.

[7] רמב"ם, פיה"מ, פאה פ"ח מ"א; ופ"א ממתנות עניים ה"י.

[8] עי' תוי"ט; ותפארת ישראל, בועז סוף אות א.

[9] עי' פאת השלחן, סי' ד ס"ק כא.

[10] ב'דרך אמונה' (הל' מתנות עניים, פ"א ציון הלכה אות צה) הסתפק בזה, ולא ידעתי מדוע לא פשוט לו שפטור מתרומות ומעשרות, שהרי הוא מקיים מצווה כהלכתה.

[11] ה'משנה למלך' חילק בין פאה ללקט. בפאה, כיוון שהדין תלוי בלקיחת העניים, אין פטור מתרומות ומעשרות עד שייקחם העני, אולם בלקט, הגדרת הפירות בתור לקט נעשית משעת נפילת הענב, אם כן ההפקר חל מיד, וממילא הפטור מתרומות ומעשרות חל לפני לקיחת העני את הפירות.

[12] הגהות רע"א למשנה פאה, פ"ד מ"ט אות מב.