נתינת מעשר עני וצדקה לעני שאינו מוכן לעבוד

נתינת מעשר עני וצדקה לעני שאינו מוכן לעבוד

עני שאיננו נושא בעול עם החברה שמסייעת ועוזרת לו. הוא איננו מוכן לעבוד או שהוא בררן ואיננו מוכן לקבל כל עבודה שמוצעת לו. האם חייבים לתת לו מעשר עני או צדקה?

הרב יהודה הלוי עמיחי |

עני שאיננו נושא בעול עם החברה שמסייעת ועוזרת לו. הוא איננו מוכן לעבוד או שהוא בררן ואיננו מוכן לקבל כל עבודה שמוצעת לו. האם חייבים לתת לו מעשר עני או צדקה? מציאות זו מוכרת אצל כאלה המקבלים דמי אבטלה, אך אינם מוכנים לקבל כל עבודה שמוצעת להם ע"י שירות התעסוקה. מוכרים כאלה שאינם טורחים לחפש עבודה, אך טורחים לקבץ נדבות ותרומות. נתינת צדקה או מעשר עני לעני שכזה היא כזורק אבן לבור, שהרי אם העני איננו מוכן לצאת לעבודה הרי ברור שלעולם לא ישתפר מצבו, והוא לעולם לא יחלץ  ממעגל העוני.

 

א. במתנות עניים

 

הגדרת עני לעניין לקט, שכחה, פיאה (להלן לשו"פ) ומעשר עני הוא כאשר יש לו מאתיים זוז, ובלשון המשנה (פאה פ"ח מ"ח):

"מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול".

אמנם המשנה לאחר מכן (פאה פ"ח מ"ט) מוסיפה ואומרת:

"מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול"

חמישים זוז פעילים הם כמאתיים זוז בקרן, וכדברי הירושלמי (פאה פ"ח ה"ח):

"הדא אמרה חמשין עבדין, טבין מן מאתים דלא עבדין".

מדוע שלא נחייב את העני שיש לו מאתיים זו לשאת ולתת לפחות בחמישים זוז ולא יהא עני? אלא שכתב הרמב"ם בפיה"מ:

"לפי שמה שכתב בהלכה שלפני זו מי שיש לו מאתים זוז לא יטול, אם היו בטלים ואינו יודע לסחור בהן, אבל אם יודע לסחור ואפילו לא נשאר לו אלא חמישים זוז אסור לו לקחת ממתנות עניים".

הרמב"ם תולה את הדין ביכולתו ובכישוריו של העני לסחור, משמע שאם הוא יודע לסחור אע"פ שיושב ובטל אין נותנים לו. מכאן שכאשר איננו עושה את המוטל עליו איננו חייבים לתת לו מעשר עני.[1]

אולם כבר העיר הגר"י קאפח זצ"ל (על פיה"מ פאה פ"ח מ"ח הע' 46) שמלשון הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"ט הי"ג) לא משמע כן:

"היו לו מאתים זוז אע"פ שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני".

הרמב"ם בהלכותיו לא הזכיר את הנושא של ידיעת המסחר, אלא האם נושא ונותן בהם. ומכאן דייק הגר"י קאפח שלדעת הרמב"ם אפילו אם יושב בטל, כל זמן שאין לו מאתיים זוז הרי זה נוטל מתנות עניים.

נראה להסביר שמתנות עניים שייכים לעני, וכל מי שמוגדר כעני אפילו אם ההגדרה נובעת מכך שהוא איננו רוצה כעת לסחור, אבל כיוון שאין לו מאתיים זוז בפועל הרי זה נחשב להיות עני ויכול לקבל לשו"פ ומעשר עני.

יסוד זה נלמד בירושלמי (פאה פ"ח ה"ג):

"חד תלמיד מן דרבי היו לו מאתים חסר דינר, והוה רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שני מעשר מסכינין, עבדון ביה תלמידוי עינא בישא ומלון ליה. אתא בעא מזכי עימיה, אמר ליה רבי אית לי שיעורא, אמר זה מכת פרושים נגעו בו, רמז לתלמידוי ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט, וזכה עימיה היך מה דהוה יליף".

מדברי הירושלמי עולה שאותו תלמיד לא היה צריך קנייה זו, אלא שהעלוהו לחנות וקנה מוצרים באיסר, ומתוך כך רבי יכול היה ליתן לו מעשר עני. מכאן שבמעשר עני השאלה היא מציאותית: האם יש לאדם מאתיים זוז? ואין כאן שאלה, כיצד הגיע לידי מצב של מאתיים זוז? השאלה, מדוע הוא נעשה עני כעת איננה נידונת. משל, אם יבוא אדם ויפקיר את נכסיו ויהא כעת עני, הוא יכול לקבל מעשר עני מכיוון שכעת הוא עני למרות שעשה מעשה של פשיעה והפקרות[2].

הדיון עד כאן הוא במתנות עניים, והאם כך הדין גם בצדקה. אין הגדרים חייבים להיות זהים, כאמור בתוספתא (נידה פ"ו ה"י):

"כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני, יש נוטל מעשר עני ואין נוטל צדקה".

אמנם המרדכי (ב"ב רמז תרנח) הסביר שכאן מדובר בחבר עיר שנוטל מתנות עניים ואינו נוטל צדקה, מכיוון שבצדקה יש יותר בושה מאשר אדם הנותן לחבר עיר מפירותיו. מכל מקום מכאן נלמד שאין הדינים חייבים להיות זהים, ויתכן שעני יקבל מעשר עני, אך איננו נוטל מהצדקה.

 

ב. עשיר במצוות צדקה

 

מה דינו של אדם שיש לו, האם יכול לקחת מקופת הציבור? נחלקו בכך רבנן ורבי יהודה, בגמ' (כתובות סז ע"ב):

"ת"ר: (דברים טו, ח) 'והעבט' - זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנים לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה. 'תעביטנו' - זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס - אין נזקקין לו, ואלא מה אני מקיים תעביטנו? דברה תורה כלשון בני אדם".

מדברי חכמים ברור שאדם שיש לו ואינו רוצה להסתפק משלו אין חובה לתת לו, ודין זה נפסק ברמב"ם (מתנות עניים פ"ז ה"ט) ובשו"ע (סימן רנג סעי'  י):

"עשיר המרעיב עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו, אין משגיחין בו".

אמנם דעתו של רבי יהודה היא שעצם זה שהוא מרעיב את עצמו כבר מחייב את ישראל לדאוג לו לפרנסתו אפילו שיש לו. אולם בנידון דידן הדיון הוא לעניין עני שאיננו רוצה להתפרנס האם חלה חובה לפרנסו.

 

ג. צדקה  איננה כמתנות עניים

 

המשנה לא מלמדת אותנו מה הגדרת עני לעניין מצוות הצדקה. הרמב"ם (מתנות עניים פ"ט הי"ג) כתב:

"מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אע"פ שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני".

הרמב"ם פתח בדיני צדקה, והמשיך במי שיש לו מאתיים זוז, אינו יכול לקחת מתנות עניים, ולא הזכיר האם יכול לקחת מהצדקה. 

מאידך, אנו מוצאים שוויון בין דיני צדקה לדיני מתנות עניים לעניין העובר ממקום למקום שהמשנה (פאה פ"ה מ"ד) אומרת:

"בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים עני היה באותה שעה".

הרמב"ם פסק זאת להלכה (מתנות עניים פ"ט הט"ו):

"בעל הבית שהיה מהלך לעיר ותמו לו המעות בדרך ואין לו עתה מה יאכל הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני וליהנות מן הצדקה, ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי עני היה באותה שעה, הא למה זה דומה לעני שהעשיר שאינו חייב לשלם".

הרמב"ם השווה את דין מתנות עניים לדין הצדקה שהרי הוסיף את המילים "ולהינות מן הצדקה". הרדב"ז כתב שהרמב"ם למד דין צדקה מדין מתנות עניים דמאי שנא? אלא שא"כ מדוע בדין מאתיים זוז הרמב"ם לא הזכיר שמי שאין לו מאתיים זוז יכול לקחת מהצדקה?!

נראה להסביר את דברי הרמב"ם, שמי שאין לו מאתיים זוז הרי זה יכול לקחת מתנות עניים, מכיון שהוא מוגדר על פי דין כעני, ולכן יכול ללכת ולקחת ממתנות עניים השייכים לו. אך אין לו לקחת מהצדקה, אלא א"כ אין לו מה יאכל. כפי שפסק שעני ההולך ממקום למקום ואין לו מה יאכל הרי זה לוקח מתנות עניים או מהצדקה, אבל אדם שיש לו מה לאכול אלא שאין לו מאתיים זוז איננו נוטל מהצדקה אלא ממתנות עניים.

 

ד. צדקה כמתנות עניים

 

מה היחס בין מתנות עניים וצדקה. האם מי שיש לו מאתיים זוז יכול לקבל צדקה או לא. מתנות עניים כמו לקט שכחה ופאה איננו יכול לקחת כי בכך הוא גוזל את העניים האחרים, אך צדקה הם

יקבלו מהגבאים. בענין זה נחלקו רבינו אפרים והאור זרוע. רבינו אפרים כתב:

דודאי מי שאינו צריך ונוטל גוזל עניים שהרי אותו בעה"ב שנתן לו לא יתן לעני אחר שאומר כבר נתתי לאחר נמצא אותו שלקח גזלו לזה.

אך האור זרוע השיב :

דודאי אין חילוק בין לקט שכחה פאה ומעשר עני לשאר צדקה. דהא מעש' בתלמיד שהי' לו מאתים חסר דינר ובעי רבי למזכי בי' מתנה גדולה, אתא ההוא מרבנן ואשלמי' למאתים. שמע רבי אמר מכת פרושים נגעה בו, אמר לחד מרבנן זיל חסרי' וחסרי' והב לי' רבי ההוא מתנה. הא למדת מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מכיס של צדקה[3]. והכל לפי פרנסתו וכפי פרנסת ביתו כדפי' רבי' אפרים זצ"ל. וכך אני מפרש הא דפרכי רבותי אההיא דהבא על יבמתו (יבמות סג ע"א) דת"ר המלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה' (ישעיהו נח, ה).  ובפ"ק דחגיגה (ה ע"א) אמרי': 'אז תמצאינה אותו רעות רבות וצרות' (דברים לא, כא), ואמר שמואל זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו. ונראה בעיני אני המחבר דההיא דחגיגה כגון שהי' לו מאתים זוז חסר דינר ורצו ליתן לו אלף דינרים ושמע והמציא לו דינר והשלים לו מאתים כדי להפסיד לו אלף שרצו ליתן לו התם ודאי תמצאינה אותו רעות רבות וצרות שהפסיד לעני זה אלף דינרים. אבל המלוה לעני בשעת דוחקו ודאי ההוא יקרא וה' יענהו כי לטובתו נתכוין ואפי' הי' לו מאתים חסר דינר וזה הלוה לו דינר והשלים לו למאתים עם זה הדינר אכתי יקרא וה' יענה הואיל ואין זה דינר שלו וחייב לפורעו אכתי לית לי' מאתים דידי' ושרי ליטול מכיס של צדקה, ותדע דבפ"ק דחגיגה נקט הממציא מעות לעני בשעת דוחקו שהמציא לו אותם מעות שיהיו שלו ויהיה לו מאתים זוז ואסור לקבל מכיס של צדקה והכא המלוה סלע לעני שנתכוין להנאותו בהלואה וזוכה ויקרא וה' יענהו." (אור זרוע הל' צדקה סי' יד).

מדברי רבינו אפרים משמע שדין העני הוא לפי צרכו, ואילו לפי דברי האו"ז עצמו הרי שדין הצדקה כדין מתנות עניים שהמודד הוא מאתיים זוז. בטור ובשו"ע (יו"ד סי' רנג, סעי' א) נפסק כדעת האו"ז שהמודד בצדקה הוא כבמתנות עניים מאתיים זוז. לאחר מכן הוסיף (שם סעי' ב) בשם יש אומרים, שבזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח, והגר"א (שם ס"ק ו) הביא שהמקור לדברי היש אומרים הוא שיטת רבינו אפרים שהכל לפי פרנסתו, וכפי שהגמ' מספרת על מר עוקבא שהכפיל את הצדקה לאחר שראה שבני המשפחה משתמשים ביין מיוחד, ומכאן שאנו צריכים לתת צדקה לפי פרנסת בני הבית.

מכאן שלדעת האו"ז ורבינו אפרים, למרות שהמשנה לא הזכירה מאתיים זוז בדיני צדקה הרי שהם אמרו שנוטלים מקופת צדקה כשאין לו מאתיים זוז או כפרנסתו ופרנסת ב"ב. כבר העיר על כך בבאר הגולה (שם אות ב).

נראה להסביר שדעת הרמב"ם היא שקופת צדקה נועדה אך ורק לצרכי אכילה ולכן מי שיש לו אוכל אלא שאין לו מאתיים זוז הרי זה לא יטול, ואילו לפי האו"ז ורבנו אפרים אפילו מי שאין לו מאתיים זוז ג"כ יכול ליטול מקופת צדקה.

אולי נחלקו הרמב"ם והראשונים מהי מהות הקביעה שמי שאין לו מאתיים זוז נחשב עני. דעת הר"ש (פאה פ"ח מ"ח) היא שחובת מאתיים זוז נובעת מכך, שפרנסת אדם ומלבושיו היא כמאה זוז ועבורו ועבור אשתו הסך הוא מאתיים זוז. אלא שכבר הר"ש עצמו הקשה על כך ואמר שהרי לעניין קופה ותמחוי ברור שהדיון הוא רק עליו לחוד, שהרי מדובר על מזונות אדם, וא"כ מדוע שלעניין מאתיים זוז ידונו גם על האשה. נראה שאפשר להסביר את מאתיים הזוז באופן אחר, כפי שכתב במשך חכמה (דברים טו, ח ד"ה נראה לי) שכיוון והתורה בדיני ערכין אמרה "ואם מך הוא מערכך", וערכו של אדם חמישים שקלים (סלעים), ובכל סלע יש ארבע דינרים, א"כ אדם מך הוא שאין לו מאתים דינר (זוז). על פי הסבר זה עולה שבפנינו מחלוקת האם מאתיים זוז הם דין של שווי האדם או פרנסת האדם. נראה שלדעת הרמב"ם מאתיים זוז הם מגדירים את העני של תורה לעניין לקט שיכחה ופאה ומעשר עני, אולם אין לכך קשר עם מצוות הצדקה. במצוות צדקה ההגדרה אם אדם רעב ומבקש אוכל - חייבים לתת לו, אולם כאשר איננו מבקש אוכל אין חובה לתת לו מהצדקה. לפי הר"ש והראשונים האחרים, מאתיים זוז הוא סך של כסף מזונות ולבוש ההכרחיים לאדם, וכל שאין לו סכומים אלו הרי זה עני שנוטל מהצדקה.

 

ה. חובת עני לסייע לעצמו

 

האם צריך לתת לעני שלא רוצה לעבוד מכספי הצדקה? לכאורה אפשר לפשוט את הספק שבפנינו על פי דברי הגמ' (ב"מ לב ע"א):

"הלך וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק - פטור. שנאמר עמו. אם היה זקן או חולה - חייב".

מדברי הגמרא עולה שאם הנצרך איננו מוכן להתאמץ לא חלה כל חובה לסייע בעדו, ודבר זה נלמד מהנאמר "עזוב תעזוב עמו". נראה להוסיף עוד, שהרי בדין פריקה וטעינה אנו לומדים שאפילו אם אדם העמיס יותר מדי על החמור ג"כ חלה חובת פריקה, וכפי שהתוספתא (ב"מ פ"ב הי"ד) אומרת שאפילו מאה פעמים ביום חייב לסייע בידו לפרוק, והירושלמי (ב"מ פ"ב ה"י) אומר שאיירי באונס, והסביר הפנ"מ שהטעין את החמור יותר מדי. מכאן שלגבי מצוות טעינה אפילו אם הנפילה נגרמה בגלל מעשה הבעלים, אם כעת הוא מתחרט ורוצה להחזיר את הבהמה לתיקנה אנו חייבים לסייע בידו, אולם אם איננו מוכן לסייע בעצמו אין חובה עלינו לסייע בידו.

יתכן לחלק שפריקה וטעינה זו מצוה מיוחדת, שנאמר בה "עמו". אבל במצוות צדקה שאין בה את הרבוי של עמו, אפילו אם אין העני מוכן לסייע עלינו חלה חובה לתת לו צדקה. מסביר הכלי יקר (שמות כג, ה):

"עזב תעזב עמו - לומר לך דווקא שרוצה להיות עמך במלאכתו ורוצה להקים עמך - אז אתה מחוייב לסייע לו. אבל אם יושב לו ואומר הואיל ועליך מוטל הדבר חייב אתה להקים לבד, על כן אמר וחדלת מעזוב לו, כי מלת לו אין במשמעותו עמו, כי מותר לך לחדול מלעזוב לו כשאינו רוצה להיות עמך במלאכתו. מכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה, אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזה דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם. כי דבר זה לא צוה ד' כי אם עזוב תעזוב עמו, הקם תקים עמו, כי העני יעשה כל אשר ימצא בכחו לעשות, ואם בכל זה לא תשיג ידו אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו  ועזוב תעזוב אפילו מאה פעמים".

מכאן שאין חובה למלא כל מחסורו של העני אם איננו רוצה לעזור לעצמו. נראה שכן יש לדייק מדברי הרמב"ם (בספר המצוות) ובהלכות מתנות עניים  (פ"ז ה"א) שכתב:

"מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר: (דברים טו, ה) "פתוח תפתח את ידך לו", ונאמר (ויקרא כה, לה): "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ונאמר (ויקרא כה, לו): "וחי אחיך עמך"".

מדוע הרמב"ם הביא את הפסוקים הנוספים שעוסקים בדין גר ותושב וכן דין הלואה בריבית, ומדוע לא הסתפק בפסוק פתוח תפתח את ידך. הרמב"ן (נוספות לעשין טז) כתב שהפסוק והחזקת בו גר ותושב הוא מצוה נפרדת להחזיק ביד הגר, וכן הפסוק הבא שהביא הרמב"ם דן בעניין ריבית, ואין הם שייכים למצוות צדקה. אבל הרמב"ם הן בספה"מ והן בהלכותיו הביא את הפסוקים הללו.

נראה שהרמב"ם בא ללמדנו את הדין שכתבנו לעיל הצדקה היא "עמך".  כאשר העני הוא עמך ומשתדל כמוך, חלה עליך מצוות צדקה, אולם אם אין העני משתדל כמוך, מניח ואומר "עליך לפרנסני", לא חלה חובה על ישראל להשלים לו כדי מחסורו.

 

ו. מכירת כלי נצרך

 

לכאורה נראה, שאין ליתן לאדם שאיננו מסייע לעצמו אלא כאשר אין לו מאתיים זוז, שהרי המשנה (פאה פ"ח מ"ח) אומרת:

"אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו".

הגמ' (כתובות סח ע"א) מדייקת שדווקא כלי תשמישו (כגון: כלי אוכל, מלבוש, מצעים) שהם דברים השייכים ישירות לגוף האדם, אולם דברים שאינם שייכים ישירות לגוף האדם (כגון: שלחן, מנורה, מגרדת בבית המרחץ, כלי אומנות) אינם כלי תשמיש, ואותם אדם צריך למכור לפני שהוא ניגש לקבל מעשר עני.

הגמ' מוסיפה ומדייקת שרק לעניין מעשר עני אנו מתירים להשאיר את כלי תשמישו, מכיוון שהוא מקבל מההפקר, אבל על מנת לקבל צדקה מהקופה אפילו אם יש לו כלי תשמיש יקרים צריך לחזור ולמוכרם ולקחת פשוטים יותר. דין זה כתבו הרמב"ם (מתנות עניים פ"ט הי"ד):

"עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול".

מכאן שאין ליטול לקט שכחה ופיאה אלא כאשר מכר את כלי ביתו (שאינם כלי תשמישו)[4].

דין זה הוא תקנת חכמים (קרית ספר, מתנות עניים פ"ח) למרות שאנו מחוייבים לתת לו כדי מחסורו, וא"כ מדין תורה החובה היא מוחלטת, ובכל זאת באו חכמים ואמרו שאין חובה אא"כ הנצרך מכר את כלי ביתו והשאיר לו רק את כלי תשמישו הזולים. ללמדנו שאין אדם יכול לומר שלום עליך נפשי לא אתאמץ ולא אעבוד ואקבל לשו"פ מהציבור. אלא הוא צריך תחילה למכור את נכסי ביתו ורק לאחר מכן כשיוגדר כעני יוכל לקבל מתנות עניים. לגבי צדקה הדין חמור יותר שהרי אפילו כלי תשמישו צריך למכור לפשוטים יותר שהרי הלוקח צדקה גורם להתרוששות מתנות העניים[5].

 

ז. צדקה לעשיר

 

על פי דברנו לכאורה נראה שאין מצוה לתת צדקה לעשיר, אולם החנוך (מצוה תעט) כתב:

"אתה בני אל תחשוב שענין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין שכל המהנה את חברו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים דברים נחומים בכלל מצות הצדקה היא, ושכרו הרבה מאד, ויכנסו דברי באזניך כי טובים המה, באזן תבחן מלים".

דין זה נפסק בשו"ע (חו"מ סי' צז סעי' א):

"מצות עשה להלוות לעניי ישראל, והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה, וקרובו עני קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת, ואפילו עשיר שצריך להלוות, מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו".

מכאן שמצות צדקה היא גם לעשירים, ולכאורה לפי הדברים לעיל נראה שמצוות הצדקה היא רק למי שהוא עני שאין לו אלא מאתיים זוז וכלי תשמיש. וצ"ל שישנה מצות צדקה גם לעשיר אולם כל זה כאשר יש צורך חד פעמי להצילו מנפילה וכדו', ובשו"ע הגביל זאת להלוואה לפי שעה, שפרושה לזמן קצר. מכאן שחובת הצדקה אצל העשיר היא על מנת להצילו מנפילה באופן חד פעמי ולא באופן קבוע.

 

ח. מזונות וכדי צרכו

 

במצוות צדקה כאשר אין לו מזונות לאכול אנו חייבים ליתן לו לאכול מיד, שהרי הגמ' (ב"ב ט ע"א) אומרת שבודקים לכסות ואין בודקין למזונות, ופירושו שאין מתחילים לבדוק האם הוא באמת עני או שמא מתחזה לפנינו  (רמב"ם מתנות עניים פ"ז ה"ו; שו"ע רנא סעי' י). יסוד זה לכאורה נראה שנלמד מדברי התורה עצמה, "פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח). שואל המשך חכמה (שם) מדוע ברישא לא נאמר "די מחסורו אשר יחסר לו"? אלא מכאן שברישא מדובר לגבי מזונות הנזקקים לו, ולכן תיכף תפתח את ידך, אבל אם הוא בא לקבל "די מחסורו אשר יחסר לו" הרי שכאן אנו צריכים כבר לבדוק האם יש לו דברים שאפשר להעביט, דהיינו לתתם כמשכון להלוואה, ורק לאחר מכן חייבים לתת לו.

 

ט. סיכום

 

לפי מה שהעלנו (לעיל אות ד) הרי שהגדרת מזונות בצדקה היא מחלוקת ראשונים. לדעת הרמב"ם היא צורך מיידי לאכילה, ואילו לפי רבנו אפרים  כל שאין לו מאתיים זוז הרי זה צרכים הכרחיים ודינם כמזונות שאין שואלים עליהם. ונראה שבדברים אלו הרי שנותנים לעניים אפילו אין הם עובדים ואינם רוצים לסייע למסייע. אולם בצרכים שהם אינם מזונות אלא "די מחסורו אשר יחסר לו", עליו למכור את כלי ביתו (חוץ מכלי תשמישו), ורק לאחר שלא ישארו לו מאתיים זוז או שווים בכלי בית, יוכל לקבל מהצדקה מכיוון שלא יהיו לו מזונות. כל זה הוא בעני שאינו רוצה לעבוד. אולם אם איננו מוצא עבודה או שאיננו יודע לסחור ולעבוד, הוא איננו מסוגל לעבוד (חולה, זקן וכד') אזי  חייבים לפרנסו. מצוות גמ"ח נלמדת ממדותיו של הקב"ה (מ"ע ח) מה הוא חנון אף אתה חנון, וללכת בדרכיו, וכמו שאנו מבקשים מהקב"ה שיגמול עמנו חסדים טובים למרות שאין אנו ראויים לכך תמיד, כן חובה עלינו לגמול חסדים טובים אפילו אם מי שאינו ראוי לכך, ובלבד שלא יעשה כנגד, ויטיל עצמו על הציבור.

 



[1] כסברא זו כתב גם ביד דוד (זינצהיים פאה פ"ח מ"ח).

 

[2] . על אפשרות ההפקר כדי לזכות במ"ע עיין ב"מ (ט ע"ב), נדרים (פד ע"ב), ברכות (מז ע"ב). להפקיר ממונו על מנת לזכות במ"ע שהפריש, הובא כשיטה אצל חלק מהאחרונים ובראשם בשער המצוות להאר"י, ועיין בספר חרדים. האחרונים העירו שמא בהפקר זה יש הפסד גדול יותר שהרי אם משועבד לבע"ח בשעה שהפקיר נכסיו הבע"ח זכה בהם, (עיין מהרי"ט ח"א סי' פח, של"ה דף עב). כן העירו שיש בכך הערמה גדולה (אחרית השנים פ"ה אות כה). בכו"א לא התעוררו על כך שהוא נהיה עני בגלל מעשה שלו. סיכום הנושא עיין המעשר והתרומה (פ"א אות עו). מכאן שבמעשר עני אין לנו אלא שאלה אחת האם יש לו מאתיים זו או לא? ע"ע הרב נפתלי בר אילן, נקדש בצדקה (אות ריז).

[3] . יש להעיר שמעשה זה של רבי המובא בירושלמי (פאה פ"ח ה"ז, סוטה פ"ג ה"ד) נאמר "רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שני מעשר מסכינין" א"כ מוכח שאיירי במעשר עני ולא צדקה כפי שכתב האו"ז.

[4] . הגרי"י בלוי, בצדקה ומשפט (פ"ב ס"ק ו) כתב, שאם ימכור את כלי הבית ולא יספיק לצורך המיוחד הרי שאיננו מחוייב למכור, שהרי זה כמי שיש לו מאתיים זוז חסר דינר אחד שיכול ליטול אפילו אלף זוז.

 

[5] . לשון הרמב"ם פיה"מ (פאה פ"ח מ"ח).