הוצאת ספר תורה במעמד זכר ל"הקהל' לתלמידים המתקיים מחוץ לבית הכנסת

הוצאת ספר תורה במעמד זכר ל"הקהל'  לתלמידים המתקיים מחוץ לבית הכנסת

שנת תשע"ו מוגדרת כ"שנת הקהל" כאשר ברוב בתי הספר וגני הילדים של החינוך הממלכתי דתי בארץ נערכים כנסים כזכר לקיום מצווה זו. בעקבות כך, נשאלנו האם מותר להוציא לאותם כנסים ספר תורה ולקרוא בהם את פרשיות "הקהל" אף כשהכנסים נערכים מחוץ לבית הכנסת?

הרב אהוד אחיטוב | כ"ב אדר א' תשע"ו

שאלה: שנת תשע"ו מוגדרת כ"שנת הקהל" כאשר ברוב בתי הספר וגני הילדים של החינוך הממלכתי דתי בארץ נערכים כנסים כזכר לקיום מצווה זו. בעקבות כך, נשאלנו האם מותר להוציא לאותם כנסים ספר תורה ולקרוא בהם את פרשיות "הקהל" אף כשהכנסים נערכים מחוץ לבית הכנסת?

 

א.זמן חובת מצוות הקהל מן התורה ומדרבנן
בכדי להשיב על השאלה נעמוד בקצרה על מטרת התכנסויות אלו הנעשות כזכר ל"הקהל".

פשוט הדבר שאת מצוות הקהל כפשוטה לא ניתן לקיים בימינו, אלא כשייבנה בית המקדש בעזרת השי"ת בחג הסוכות שאחרי שנת השמיטה. כמפורש בתורה (דברים לא, י-יב):

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת: בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה'... בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ...".

כשמקום קיום המצווה הוא בעזרה שבמקדש, כמבואר בגמ' (סוטה מא ע"ב), וכפי שפסק הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג ה"א-ה"ג).

טעם המצווה המפורש בתורה הוא לעורר את ישראל, לחזקם ולזרזם ביראת ה' ובשמירת מצוות ה', כלשון הפסוק (שם יב-יג):

"... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה'... וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵ-יכֶם כָּל הַיָּמִים....".

כך גם כותב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג ה"א) בטעם מצווה זו:

"מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת....". אלא שקיום מצווה זו מן התורה היה אפשרי רק בימי בית המקדש הראשון ולא בבית המקדש השני, הן משום שבמצוות הקהל נאמר "בבוא כל ישראל ליראות את פני ה'...." (דברים שם יא, יג) דבר שניתן היה לקיימו עד כה רק ברוב ימי ביהמ"ק הראשון עד גלות שנים וחצי השבטים בימי תגלת פלאסר מלך אשור. בנוסף לכך, כיוון שקיום המצווה הוא רק בסיום השמיטה כלשון התורה (שם יא): "במועד שנת השמיטה בחג הסוכות", פשוט כאשר מצוות השמיטה היא מדרבנן כמו בזמן בית המקדש השני, שגם מצוות הקהל לא ניתן לקיימה אלא מדרבנן (עפ"י דברי האדר"ת – "זכר למקדש", נדפס מחדש בספר "הקהל" הוצ' מכון התורה והארץ כפר-דרום ת"ו תשס"א עמ' 500).

 

ב. לאחר החורבן לא קיימת חובת הקהל אף לא מדרבנן

כידוע הרבה מהמצוות התלויות בארץ-ישראל מקויימים על ידינו בפועל, למרות שלא בשלו התנאים לקיימן מן התורה; כמו הפרשת חלה, תרו"מ ושמיטה לרוב הפוסקים. כמו כן אנו נזהרים מאיסורי עורלה וכלאים מדרבנן, אף שלא בשלו התנאים לקיומן מן התורה כי לא מתקיים התנאי של "כל ישראל". זאת משום שניתן לממש את התנאי של מקום קיומן שהוא בכל ארץ-ישראל. לעומת זאת במצוות הקהל לאחר החורבן פקעו שני התנאים לקיומה, "בבוא כל ישראל" ומקום החיוב שהוא בבית המקדש. לכן לא חייבו חכמים לעשותה מדרבנן במקום אחר (עפ"י מנחת חינוך מצווה תריב ד"ה שנצטווינו, ועי' עוד טעמים לכך בדברי האדר"ת – "זכר למקדש" הוב"ד בספר הקהל שם עמ' 503, מו"ר הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל מנחת אברהם ח"א סי' ל במו"מ עם הרה"ג ש. ד. כהנא זצ"ל, ועי' הגרש"י זוין זצ"ל "לאור ההלכה" עמ' קלט).

 

ג. תקנת "זכר" למצוות הקהל בימינו

למרות זאת, דעת רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל (האדר"ת) שהיה רבה של ירושלים לפני מאה וארבעים שנה הייתה שראוי לקיים "זכר" למעמד הקהל בחול המועד סוכות גם בימינו והוא קיים זאת בפועל בשנת תרל"ו שהייתה מוצאי שמיטה. כרקע לכך הוא כתב קובץ "זכר למקדש" (נדפס מחדש בספר הקהל הוצאת מכון התורה והארץ כפר-דרום ת"ו תשס"א, עמ' 507-546). בקובץ זה הוא דן בפרטי מצוות הקהל על היבטיה השונים. בעקבותיו המשיכו בדורות הבאים לקיים מעמדות של "זכר" למצווה זו הרבנים הראשיים לישראל כמעט ברצף מאז ועד ימינו אלה.

כיוון שבדרך כלל קיימו את מעמד "הקהל" בכותל המערבי, שהוא מקום תפילה ומקום קריאה בתורה בכל השנה. משום כך, כאשר היה דיון על קריאת פרשיות ההקהל במעמדות אלו, היה נסובה על עצם הקריאה בציבור בזמנים שלא תקנו חכמים, אך שאלת טלטול ספר תורה כשלעצמה לא נידונה ע"י האדר"ת ולא ע"י גדולי ישראל שעסקו במצוות הקהל בדורות שאחריו. חשוב לציין, שאחרי מלחמת השחרור והקמת המדינה כשהר הבית והכותל המערבי היו נתונים בידי צרים, המשיכו לקיים מעמד הקהל בהר-ציון או בסמוך לו, עד שחרור הכותל בשלהי תשכ"ז, ולא תמיד הדבר נעשה במקומות שהיו מקומות תפילה קבועים, אלא במגרשים גדולים בשכונות הסמוכות לתחנת הרכבת הישנה שבירושלים שמחוץ לחומות (עי' מאמרו של הגראי"ה הרצוג זצ"ל ספר הקהל כפר-דרום ת"ו תשס"א, עמ' 618-621, ומאמרו של הרב יהודה זולדן "לתולדות זכר להקהל", שם עמ' 653-671).

 

ד. הבאת ספר תורה לצורך קריאה מחוץ לבית הכנסת

 

לאור האמור יש לשאול מהו הבסיס ההלכתי להוציא ספר תורה לקריאה בתורה באותן מעמדות הקהל שהתקיימו אחרי מלחמת השחרור במגרשים בתוך ירושלים החדשה. כמו כן האם ניתן ללמוד מכך, ולהנהיג זאת במשך השנה כולה כפי שנעשה הדבר השנה שמרחיבים את מעמד "זכר למצוות הקהל" בכל השנה השמינית, לצורך המטרה החשובה שהתלמידים יישמעו קריאה בתורה של פרשיות הקהל למרות שאינם חייבים בקריאה זו? 

אמנם מזה עשרות שנים נערכים על ידי חסידי חב"ד מעמדים של קבלת עול מלכות שמים בציבור, בהכוונת האדמו"ר הרה"ג הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל בסימן "שנת הקהל"[1]. מטרת כנסים אלו לחזק את הציבור והנוער לתורה ויראת שמים אך אין בהם כלל סממנים המזכירים את תקנת "זכר להקהל" של האדר"ת, כך שאין בהם קריאה בתורה בציבור יותר ממה שחכמים תקנו.

 

הבאת ספר תורה אל הכהן הגדול ביום הכיפורים 

מקור ההלכה שלא מטלטלים ספר תורה סתם כך, מתבארת לאור דברי המשנה (יומא פ"ז מ"א) המתארת את קריאת התורה ביום הכפורים על ידי הכהן הגדול בביהמ"ק, שם נאמר: "חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד". מקשה הירושלמי (שם ה"א): "בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן?!" כלומר, מדוע הכהן ממתין שהסגן יביא אליו את ספר התורה, יותר מכובד שהוא יבוא אל התורה?! משיב הירושלמי: "אלא על ידי שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן".

 

הוצאת ספר תורה והבאתו לאנשים חשובים – דעת המתירים

הירושלמי מחדש שיש כבוד לתורה כשמביאים את התורה אל מקום ישיבתו של הכהן הגדול שנמצא באותו אולם. אך בעקבות כך כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנברג שהובאו דבריו במרדכי (ר"ה פ"א סי' תי) שלמרות שלמדנו מדברי הירושלמי שאסור להוציא ספר תורה ממקום למקום אך גם למדנו שמותר להביא ספר תורה למקום בו מתפלל אדם חשוב שרוצה לשמעו קריאת התורה במניין.

דעה זו הובאה בבית יוסף (או"ח סי' קלה אות יד) כדעה שאין עליה חולק, כלשונו:

"כתב המרדכי סוף פרק קמא דראש השנה (סי' תשי) מצאתי בתשובה דבני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאים אצלם ס"ת אפילו בראש השנה ויום הכיפורים כדאמרינן בירושלמי פרק בא לו (יומא פ"ז ה"א) בכל אתר את אמר הולכים אחר התורה והכא תימא מוליכים תורה אצלו?! אלא על ידי בני אדם שהם גדולים התורה נתעלה בהם!".

בדרכי משה (שם ס"ק י) הביא סימוכים לדברי המרדכי מדברי ראשונים נוספים, אך מאידך הוא כותב שיש מחלוקת האם ההיתר להביא ספר תורה לצורך אדם חשוב היא בכל מצב, או רק אם הוא חולה וכדו' שאינו יכול לבוא לבית הכנסת לשמוע את הקריאה, וז"ל:

"ובהגהת אשירי פרק קמא דברכות (סי' ז) משם אור זרוע (הל' ק"ש סי' ט) כתב זה לשונו וחולה שיכול לכוין, יבואו עשרה ויתפללו עמו ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאים לו תורה בביתו ויקראו אותן עשרה שמתפללין עמו... ובאור זרוע עצמו משמע דלאדם חשוב אף על פי שאינו חולה וכן לחולה בלא אדם חשוב שרי גם במרדכי דאוסר משמע קצת דבאדם חשוב יש להתיר....".

מדברי הרמ"א משמע שנוטה להקל בהבאת ספר תורה לכל אדם חשוב, וראה בכף החיים (או"ח סי' קלה ס"ק פד) שמביא עוד פוסקים שנוקטים כשיטה זו[2], אך לדעת כף החיים זאת היא דעת הרמ"א ולא דעת השו"ע כפי שיתבאר בהמשך.

 

הוצאת ספר תורה והבאתו לאנשים חשובים – דעת האוסרים

בפסיקת ההלכה בשו"ע (או"ח סי' קלה סעי' יד) לא הביא את ההיתר להביא ספר תורה לצורך אנשים חשובים, וז"ל:

"בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בראש השנה ויום הכיפורים....". 

מקשה על כך רבי יוסף אלמושנינו ז"ל בספרו עדות ביהוסף (סי' מד[3]): "נראה דסבירא ליה דאפילו לגדולים אין מוליכים והרי עיקר דברי המרדכי נלמדים מהירושלמי והרי הירושלמי סובר דלגדולים מוליכים התורה אצלם?!"

כלומר, מקור האיסור לטלטל ספר תורה הוא בדברי הירושלמי שהובאו בבית יוסף (או"ח סי' קלה אות יד) והירושלמי עצמו מתיר להביא ספר תורה לאדם חשוב?!

על כך עונה היד אהרן (או"ח ח"א – הגהות על הבית יוסף או"ח סי' קלה שיטה י"ז) עפ"י דברי המהר"ם פדאווה שמחדש שהיתרו של הירושלמי להביא ספר תורה לאנשים גדולים לא נאמר ביחס לתלמידי חכמים גדולים בתורה, אלא לגדולים במעלה כמו מעלת הכהונה הגדולה:

"דמהר"ם מפאדווואה דייק לשון הירושלמי שאמרו על ידי בני אדם שהם גדולים התורה נתעלה בהם דמשמע דוקא בני אדם שהם גדולים כמו כהן גדול וסגן מוליכים אבל לשאר בני אדם אף שהם גדולים כגון ריש גלותא כל עוד שאינו כהן גדול וסגן אין מולכים ומשום הכי מקשה בירושלמי: 'והא תמן מוליכין אורייתא גבי ריש גלותא'?! ואיך אמרת דדוקא לכהן גדול וסגן מוליכין? ולזה תירצו שלא היו עושין כפי הדין. הרי נראה להדיא מהירושלמי דאפילו שיהיה אדם חשוב אין מוליכין אצלם ס"ת...".

המהר"ם פדאווה מדייק מדברי הירושלמי שההיתר להביא ספר תורה לאנשים חשובים הוא לאנשי מעלה שיש להם ייחוס של כהונה גדולה. ולפי זה הוא מבאר את המשך דברי הירושלמי. הירושלמי (יומא פ"ז ה"א) ממשיך לשאול: "והא תמן מוליכים אורייתא גבי ריש גלותא א"ר יוסי בר בון תמן על ידי שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין ולא כמנהג אבותיהם".

כלומר, אחרי התשובה שמתירים לאנשי מעלה כמו כהן גדול וכדו', שאל הירושלמי כיצד הביאו ספר תורה לאנשי ריש גלותא, הרי הם אינם כהנים גדולים?! והוא משיב שאכן הם לא נהגו כדין. כלומר, הם אמנם אנשים חשובים אך לא בכלל "כהן גדול" ואכן הם עושים זאת בניגוד למנהג. בעקבותיו של היד אהרן הלך גם כף החיים (או"ח סי' קלה ס"ק פד) כשהוא כותב:

"אבל לדעת מרן ז"ל שכתב דבני אדם החבושים אין מביאים נראה דס"ל דלגדולים אין מביאים... כמו שדקדק מהר"ם פדאווה דדווקא לבני אדם שהם גדולים כמו כהן גדול וסגן מוליכים אבל לשאר בני אדם אף שהם גדולים כל עוד שאינו כהן גדול ולא סגן אין מוליכין...".

באשר לשאלה מדוע השולחן ערוך לא התייחס לכך במפורש כותב כף החיים:

"ובזמנינו זה אינו מצוי לא כהן גדול ולא סגן, ומשום הכי לא הוצרך לחלק...".

יוצא שלדעת כמה אחרונים בדעת מרן השו"ע כיוון שההיתר להביא ספר תורה לאנשים גדולים כוונתו לכהנים גדולים, יוצא שהיתר זה אינו נוהג בימינו.

 

ה. הוצאת ספר תורה מבית הכנסת למקום אחר כשייחדו לו מקום מראש

למרות חידושו של מהר"ם פדאווה הנ"ל שהיתר אדם גדול בירושלמי אינו קיים בימינו, המעיין בספרו שו"ת מהר"ם פדאווה (קראקא תרמב סי' פח) מאידך גיסא, שכל האיסור לטלטל ספר התורה למקום אחר לצורך אדם יחיד שעושים מניין בביתו וכדו', הוא דווקא כשלא הכינו ארון לספר התורה. אך אם הכינו לו ארון מותר להביאו לאותו מקום אף עבור אדם יחיד, כשהוא מעיד שזה המנהג בעירם, ז"ל:

"וברור לי לפענ"ד שכל הדברים הנ"ל הן הירושלמי הן ההג"ה מדברים בעניין שמביאין הספר תורה להם לקרות ואין אצלם שום ארון או תיבה אשר מוציאין הס"ת ממנו ומחזירין אותה לתוכו... אמנם המנהג שלנו וכעובדא דידך לייחד תיבה וארון על יום או יומיים ולתת בו הס"ת ולהוציאו בשעת הקריאה ולהשיב אותה על העמוד והקוראים בתורה יעקרו ממקומם לקרוא על העמוד ואח"כ יחזירו הס"ת לארון, לא עלה על לב שום אדם לאוסרו, כי אין בו פגם לס"ת מאחר שמיוחד לה ארון ועמוד להוציאה ולהכניסה ואין הפרש בין ביהכנ"ס של עראי או ביהכנ"ס של קבע...".   

שיטה זו הובאה בדרכי משה (או"ח סי' קלה אות י): "הא דאסור היינו להביאו בשעת הקריאה לבד אבל להכין לו יום או יומים ארון או תיבה בביתו שפיר דמי:... ". וכך פסק גם בהגהותיו לשו"ע (שם סעי' יד).

מוסיף האליה רבה (או"ח סי' קלה סעי' יד) ומחדש: "שלא בעינן יום או יומיים קודם, אלא כשמייחדין ארון ועמוד להוציאו ולהכניסו אף באותו יום מותר".

את חידושו הוא מבסס על כך שמהר"ם פדוואה אשר הביא את ההיתר של ייחד מקום מראש נימק זאת בכך שכל האיסור להביא ספר תורה עבור אדם יחיד הוא כי "אין אצלם שום ארון או תיבה אשר מוציאין ממנה ספר תורה ומחזירין לתוכו...". משמע מדבריו שאם יש להם מקום מיוחד הדבר מועיל גם הכינו לו מקום מספר שעות קודם לכן. חייבים לומר שהביטוי "יום או יומיים" בדברי מהר"ם פדוואה בא רק לציין את מנהג עירו, ולא כתנאי מעכב. וכך פסק גם המג"א (סימן קלה ס"ק כב).

מוסיף הפמ"ג (סי' קלה אשל אברהם ס"ק כב) שלא צריך לייחד דווקא ארון, אלא כל מקום שניתן להניח את הספר בתוכו קודם נחשב כייחד לו מקום, כגון חביות וכדו'.  

המשנה ברורה (סי' קלה ס"ק מט) פסק למעשה את שתי הקולות יחד וכתב : "והאחרונים הסכימו דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי".

כלומר, כל הכנת מקום ולאו דוקא ארון וגם לא דווקא יום או יומיים קודם לכן.

כך גם למד כף החיים (סי' קלה ס"ק פג) בדברי הרמ"א, שהכנת מקום מראש מועילה משום "שהבאתה הייתה לא לצורך קריאה בלבד אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן".

גם רבי דוד פארדו זצ"ל (שו"ת מכתם לדוד או"ח סי' טו) סובר כדברי הרמ"א שאם הכינו מקום לספר תורה מותר להביאו לקריאה בבית אבל וכדו'.

בתשובתו הוא אמנם מביא את דבריו הקשים של הזוהר (ויחי דף רכה ע"א) על הוצאת ספר תורה מחוץ לביהכנ"ס:

"ווי לס"ת אי אצטריך לאגלאה ליה מאתר לאתר אפי' מבי כנישתא לבי כנישתא".

אך הוא מבאר שאין בכך סתירה לדברי הרמ"א, כי דברי הזוהר לא מתייחסים לעצם הוצאת ספר התורה ממקום למקום. אלא למצב הקשה שהציבור הגיע אליו עד שהוא נאלץ לגזור תענית ולהוציא ספר תורה מביהכנ"ס לרחובה של עיר.

אולם כף החיים (סי' קלה ס"ק עד) למד אחרת מדברי הזוהר. לדעתו כוונת הזוהר לאסור הבאת ספר תורה מבית כנסת אחד למשנהו, אף אם הכינו לו מקום מיוחד, ובכך הוא מחזק את ההבנה מדוע הקולא של המהר"ם פדאווה לא הובאה בדברי מרן בשו"ע אלא רק בדברי הרמ"א, כי לדעתו מרן לא סתם כמותה להלכה.

לכן כף החיים נוקט במסקנת דבריו (שם ס"ק פג) שאסור להביא ספר תורה למניין שנעשה עבור אדם יחיד, אפילו אם הכינו לו מקום מראש, כלשונו:

"אבל לפי דברי הזוהר הקדוש שכתבנו לעיל אות ע"ד שאמר דאפילו מבי כנישנתא לבי כנישתא אחרא אסור, אף בכי האי גוונא אסור. דהא בי כנישתא איכא מקום מוכן ואפילו הכי כתב לאסור".

אולם לענ"ד נראה לענ"ד שיש כמה מן הפוסקים שחלקו על כף החיים בהבנת דברי הזוהר, כפי שיתבאר לקמן.

 

הבאת ספר תורה מבית כנסת לבית כנסת בליווי עשרה אנשים

בפסקי רבי מנחם ב"ר בנימין ריקאנטי (פיוטרקוב תרנד, סי' מג) כתב שאם מוליכים ספר תורה מבית כנסת לבית כנסת צריך להביאו בעשרה אנשים, אך הוא מדגיש שגם בלאו הכי אין בכך איסור, וז"ל:

"והמוליך ספר תורה מכנסת לכנסת טוב הוא שלכבוד הספר יהיו עשרה בהליכתו, אבל אין איסור בדבר כלל אלא משום כבוד".

גם החיד"א (לדוד אמת סי' ג אות יב) כותב זאת בלשון שאינה מחייבת:

"כשמוליכין ספר תורה מקהל לקהל, טוב שילוו אותו עשרה".

על דברי החיד"א והרב רקאנטי (שם) יש לשאול שאם כדעתם שאין איסור בעצם טלטול ספר תורה מבית כנסת לבית כנסת גם בלא עשרה, על סמך מה הם כתבו שקיימת עדיפות ללוותו בעשרה אנשים משום כבוד התורה?!

לפיכך, נראה שהם אכן שהם הבינו שדברי הזוהר אכן לא נאמרו כאיסור, אלא כעובדה שאם שעצם העברה וטלטול הוא ממעט את כבוד הספר תורה. לפיכך הם סוברים שאם מטלטלים אותו בעשרה אנשים, שוב אין כאן מיעוט כבוד, כי כשם שאין מיעוט כבוד כאשר מוציאים אותו מההיכל ומניחים אותו על התיבה משום שמלווים אותו מניין של אנשים. כך אין מיעוט כבוד כאשר מניין אנשים מלווים אותו מבית כנסת אחד לשני. שהרי דברי חז"ל והפוסקים בעקבותיהם אסרו רק כאשר מביאים ספר תורה עבור אדם יחיד.

לפיכך, אף שהם מסכימים לדברי כף החיים (שם ס"ק עד) שכל העברת ספר תורה בעייתית אף אם היא נעשית מבית כנסת אחד למשנהו ואף שיש בו ארון קודש קבוע. אך בניגוד לדברי כף החיים שסובר שהזוהר אסר זאת, דעתם היא שאין בכך איסור, אלא שאין זה כבוד התורה[4]. מאידך, ניתן לומר שגם לפי ספר הזוהר ניתן להעביר ספר תורה מבית הכנסת אחד למקום תפילה אפילו זמני אם הכינו לו מראש מקום מכובד כגון ארון קודש נייד וכדו' ובתנאי שהדבר ייעשה בליווי של עשרה אנשים.

 

 

הוצאת ספר תורה מבית הכנסת לצורך הקפות בשמחת תורה

עפ"י יסוד זה יש להבין שאם מטרת הוצאת ספר התורה אינה לצורך קריאה שאנשים צריכים לצאת בה ידי חובה, אלא היא נעשית לכבוד התורה יש מקום להתיר להוציאה גם לפי הזוהר בלא עשרה אנשים, כפי שכותב מו"ז הרב עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו בהשמטות לחלק או"ח עמ' רצד סי' ד ס"ק א-ג)[5]. בדבריו הוא מבאר מדוע התיר להביא ספרי תורה להקפות משותפות של מס' בתי כנסת שנערכו בבית כנסת אחד. בדבריו הוא מבאר מבאר שאמנם מרן השו"ע אסר הוצאת ספר תורה לקריאה בציבור לצורך אדם פרטי. אך אין ללמוד מדבריו שלא להוציא ספר תורה להקפות שניות. אדרבה, יש לדעתו יש להביא מספר רב של ספרים לצורך הקפת שניות שמטרתן להרבות בכבוד התורה, וככל שמביאים מספר רב של ספרים מבתי כנסת אחרים כבוד התורה מתעלה משום "ברוב עם הדרת מלך", וז"ל:

"מכיוון שבבית הכנסת ההיא שבה עושים שמחת תורה מוציאין כל הספרי תורה שבארון הקודש לשמוח עמהם. הרי זה שלא משתפים שאר הספרי תורה האחרים עמהם הרי זה כעלבון לספרי התורה ההם המונחים משותקים בשאר בתי הכנסת. ומכיוון שיחידי בתי הכנסת ההם משתתפים יחד עם בית הכנסת ההיא מצד ברוב עם הדרת מלך הרי גם הבאת הספרי תורה שלהם בשיתוף השמחה  הוא גם כן בבחינת ברוב עם הדרת מלך. דלא דומה שמחת ספר תורה אחד או שנים, לשמחת ארבעה או חמשה או עשרה ויותר, וכל המרבה הרי זה משובח בבחינת ברוב עם הדרת מלך, היינו בכל מה שמרבים לשמוח בהרבה ספרי תורה הרי זה הדרת מלך, מלכו של עולם שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

ומה שבא בטענה מכיוון שאין צריך בהוצאתו רק להרבות בשמחה מהיכא תיתי להתיר?! אחרי המחילה הרבה מי לנו גדול מדוד המלך ע"ה שהיה מפזז ומכרכר לפני ארון הקודש עד כדי כך שאשתו מיכל נשפל בעיניה ואמר לה ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיניי (שמואל ב', ו) הרי דריבוי השמחה לפני התורה הוא בבחינת כבוד לעצם התורה עצמה ואין זה בבחינת צורך הדיוט וכל המרבה הרי זה משובח ועי' בשער הכוונות שכתב מהרח"ו ז"ל על רבינו האר"י הקדוש שהיה הולך מבית כנסת לבית כנסת להשתתף עמהם בשמחת התורה ואפילו במוצאי שמחת תורה ע"ש".

אלא שלמרות שהוא מתיר את עצם הוצאת הספרים משום כבוד התורה, הוא ממליץ להביא את הספרים הנוספים בליווי של עשרה אנשים, כי בכך מצטרפים שני נימוקים להקל:

א. ההוצאה היא לכבוד התורה 

ב. הבאתם בליווי עשרה אנשים.

 

וכך הוא מסכם את דבריו (שו"ת ישכיל עבדי שם ס"ק ד):

"ובפרט שבזמן שמביאים אותו לבית הכנסת השני מביאים אותו בקהל עם ובשירי זמרה וכל שהוא בעשרה כבר כתבתי שם בספרי שאפילו לדעת הזוה"ק המחמיר בזה מודה שאם הוא בעשרה אין כאן בית מיחוש. ומכל שכן כאן הרי תרתי לטיבותא איתנהו: דלוקחים אותו בעשרה עם שירי זמרה, וגם לכבוד עצם הספר תורה לשתפו בשמחת התורה עם חביריו שלא יהיה נראה כעלוב מונח הס"ת משותק לבד ודאי דאין כאן בית מיחוש והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם...".

 

 

מטרת מעמד "זכר להקהל" – כנסים לכבודה של תורה

עפ"י האמור לעיל מובן כיצד במעמד "זכר למצוות הקהל" שנערך בפעם הראשונה אחרי הקמת המדינה במוצאי שנת השמיטה בג' חוה"מ סוכות תשי"ג, הוציאו ספר תורה וקראו בו בהכוונתו של הרב הראשי לישראל הגראי"ה הרצוג זצ"ל ובהסכמת גדולי הדור שישבו במועצת הרבנות הראשית לישראל (עפ"י פסקים וכתבים מהריא"ה הרצוג, ירושלים תשמ"ט, או"ח כרך ב' סימנים צו-צז). מעמד זה לא נערך בפעם הראשונה שלא ברחבת הכותל המערבי שהיה שבוי בידי זרים, אלא הוא נערך במגרש בשכונת קטמון בירושלים בנוכחות גדולי הרבנים לישראל, ולמרות שהוא וודאי לא נחשב מקום תפילה קבוע הביאו לשם ספר תורה וקראו בתורה בציבור את פרשיות המלך (עפ"י מאמרו של הרב יהודה זולדן ספר הקהל 669). וכך הורה לנו בעל-פה מו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א שניתן לכתחילה להוציא ספר תורה במעמד "זכר להקהל" שנערכים במוסדות החינוך השנה משום שהוצאה זו נעשית לכבודה של תורה.

 

לסיכום:

  • מותר להוציא ספר תורה מחוץ לבית הכנסת במעמדים וכינוסים שנעשים במשך השנה הנוכחית במוסדות החינוך כ"זכר למצוות הקהל" על מנת לקרוא ממנו את הפרשיות שקראו במעמד הקהל בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו.
  • אמנם קיימת בפוסקים עד כמה ואם בכלל ניתן להתיר הוצאת ספר תורה מבית הכנסת על מנת לסייע לאדם לשמוע קריאת התורה. אך שם הטעם הוא שאין זה כבוד לתורה שהיא צריכה לבוא אל בני האדם, כי כבודה שבני האדם באים אליה.
  • אולם במעמד "זכר למצוות הקהל" מטרת הוצאת ספר תורה והקריאה בו היא להוסיף כבוד לתורה ולחזק בתלמידים אהבת תורה ויראת שמים. זאת, כפי שהגדיר הרמב"ם את מטרת המצווה: "לקרות באוזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת".
  • עיקרון זה למדים אנו מכך שהפוסקים מתירים לכתחילה להוציא ספר תורה להקפות שניות במוצאי שמחה תורה ומכך שהפוסקים מתירים לצאת עם ספרי תורה מבית הכנסת לקראת ספר תורה חדש כשמכניסים אותו בפעם הראשונה לבית הכנסת. כשהטעם לכך הוא שבמקרים אלו ההוצאה אינה לצורך האנשים אלא לכבודה של תורה.
  • למרות האמור, עדיף להכין לספר התורה מקום מכובד שאליו יביאו את ספר התורה בליווי של עשרה אנשים לפני המעמד, ובשעת הקריאה יוציאו את ספר התורה מארון הקודש הנייד, יקראו את פרשיות המלך ולאחר מכן יחזירו את הספר לאותו ארון זמני עד סיום המעמד. כמו כן בסיום המעמד ראוי להחזיר את ספר התורה בליווי עשרה אנשים.

 

[1] הביטוי "שנת הקהל" כבר נכתבה במכתבו של האדר"ת למרן הגרא"י הכהן קוק זצ"ל כפי שנדפס בספר "אדר היקר" (עמ' סו), כפי שהראה לי הרב יהודה זולדן שליט"א. 

[2] לשון כף החיים (שם): "אבל האמת ליעקב שם נראה דלאדם חשוב אפילו אינו חולה שרי. וכן כתב לדוד אמת שם, וכן משמע מהגר"א וכ"כ הרב שמן למאור והשיג על הא"ר יעו"ש וכל זה הוא לדעת מור"ם ז"ל....".

[3]תשובה זו הובאה גם על ידי אהרן אלפנדרי ז"ל בספרו יד אהרן (או"ח ח"א בהגהות על הב"י או"ח סי' קלה שיטה י"ז).

[4]במקום זה ברצוני להתייחס למה שכתב הרב דרור פיקסלר, במאמרו "הוצאת ספר תורה לצורך מניין זמני" (שנה בשנה תשס"ג) שממנו ניתן להבין שהיתר הכנת מקום מראש הוא דבר שמוסכם על כל הפוסקים, ואינם סותרים את דברי ספר הזוהר. ולא זכר שר לדברי כף החיים (סי' קלה ס"ק עד) ועוד אחרונים שהבינו שדברי הזוהר אם כפשוטם. כמו כן הוא לא ציין במאמרו הנ"ל להיתר הבאת ספר תורה במניין אנשים.

[5] תשובה זאת נכתבה כמענה למחליפו ברבנות העיר פתח-תקווה הרב עמרם אבורביע זצ"ל. בדבריו הוא מנמק תשובה שנדפסה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה או"ח סי' ט סעי' ג ס"ק א-ב) בה הוא מתיר להוציא ספרי תורה להקפות שניות שנערכו בעיר בתקופת כהונתו ברבנות העיר פתח-תקווה.