אוצר בית דין

אוצר בית דין

כיצד ניתן לקיים את מצות השמיטה בימינו הלכה למעשה?

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א | מנחם אב-אלול תשס"ז

 

הקדמה

כיצד ניתן לקיים את מצות השמיטה בימינו הלכה למעשה? החקלאות מרוכזת בידי חקלאים מעטים בפריפריה רחוקה בעוד שרוב רובו של הציבור מרוכז במרכזים עירוניים ענקים. צורת החיים, גם החקלאית, מתועשת ושונה מאוד משהיתה בעבר. השתנו הטבעים. אולם זאת התורה לא תהא מוחלפת. תורת חיים היא.

נניח שהחקלאי יפקיר את פירותיו כיצד תתקיים אכילת פירות שביעית ע"י הציבור? האם לצורך כל שלוש סעודות ניסע לגולן לקטוף כמה פירות? ומה יעשו האביונים שאין להם רכב? כיצד תתקיים המצוה "ואכלו אביוני עמך" (ויקרא כה, ו)? האם רצון התורה שנמכור דרך קבע את  אדמתנו לגויים, כדי לעקוף את מצות השמיטה? כידוע מכירת הקרקעות  מועילה רק למאן דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן,  אך כשתתקיים השמיטה מדאורייתא לא ניתן להשתמש דרך זאת. לגבי הפירות בלבד יתכן שמכירתם בעודם על העץ תועיל להפקיע מהם קדושת שביעית גם כאשר שביעית תהיה מהתורה לדעת הב"י שדרש את הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - ולא לנוכרים" ר"ל שהנוכרים מפקיעים את קדושת  הפירות. אולם בכך לא נוכל לקיים את המשך הפסוק "לך ולעבדך ולאמתך לשכירך ולתושבך", את מצות השמיטה לא נקיים בדרך זו. האם בטלה המצוה החשובה הזאת, חלילה, שיישובנו בארץ מותנה בה? האם כל רעיונותיה הגדולים אינם בני קיום? 

 

א. אוצר בית דין

אוצר בית דין הוא המענה היחיד לקיום המצוה הלכה למעשה. הוא לא פתרון דחוק אלא דרך המלך לכתחילה. הוא מבוסס על הנחת יסוד שהיא בעצם נשמתה של השמיטה, עליה בנויות כל הלכות השמיטה. הוא אומנם מוזכר בתוספתא, אולם, הרמב"ם לא הביאו ואילו הראב"ד הרמב"ן והר"ש הזכירוהו רק דרך אגב. והסיבה לכך כי אוצר בי"ד אינו נובע מהלכה מיוחדת בהלכות שמיטה, אלא הוא סמכות כללית של בי"ד הבאה לידי שימוש גם בהלכות שמיטה כפי שיבואר.

בתוספתא  שביעית (פ"ח ה"א) נאמר:

"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו. הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור".

 מה המקור להלכה זו?  אכן אין מקור ישיר לאוצר בי"ד, אולם יש מקורות רבים המוכיחים שרק קציר ובציר פרטיים אסורים, בעוד שקציר ובציר ציבוריים מותרים לכתחילה מהתורה.

נאמר בספרא (בהר פרשה א)

"לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה, אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה, ר' שמעון אומר אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.".

נחלקו בפירוש הלכה זו  הר"ש והרמב"ם במשנה שביעית (פ"ח מ"ו): "תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותם בחרבה". פי' הר"ש ובעקבותיו הרע"ב: "במוקצה - כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה, בחרבה (=סכין ל' חרב.) וטעמא משום דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור - לא תבצור כדרך הבוצרים. וכ"ה בתו"כ". לדעת הר"ש השינוי הוא באיכות הקציר והבציר. מוקצה הוא כלי שבו קוטפים את התאנה מן העץ ובשביעית אין לקטוף את הפרי מהעץ בכלי רגיל אלא בכלי שונה.

אולם הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ד ה"א) מפרש אחרת: "זה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל". השינוי לפי הרמב"ם הוא לא באיכות אלא בכמות. האיסור לדוש בבקר הוא בפרי תלוש שכבר אינו מחובר לקרקע ודיני שביעית לא חלים לכאורה על התלוש (חוץ מקדושת שביעית לעניין הפסד, סחורה, ביעור וכדו' אולם אין בדישה בבקר מכל אלו) ועכצ"ל שדישה בבקר היא סימן לכמות גדולה. כי רק בשביל כמות גדולה משתלם לדוש בבקר, בעוד שכמות קטנה נוח יותר לחבוט במקל (וראה שופטים פ"ו על גדעון שהיה חובט חטים בגת מפני מדין).

מסתבר שכל דין זה הוא מהתורה. איסור קציר אינו מצטמצם בתלישת השיבולים מהקרקע הוא מתיחס לבעלות על הקציר כולל הדישה. כי הא בהא תליא, המשך העיבוד בכמויות גדולות מעיד על קציר בכמות גדולה, גם אם קצר בכלי אחר. שינוי הכלי לדעת הרמב"ם הוא רק סימן לכמות מצומצמת אך אין הכי נמי מי שקוצר בכלי שונה אך בכמות גדולה עובר על הכתוב "את ספיח קצירך לא תקצור" וכן בקטיף הפירות פוסק הרמב"ם (שם הכ"ב): "הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה, וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ולא יעשה זיתים בבית הבד אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה".

המוקצה לדעת הרמב"ם אינו כלי קציצה  מן העץ, אלא כלי שבו קוצצים את התאנים כשמיבשים אותן. בפירות העץ הרמב"ם לא הזכיר קטיף בכמויות קטנות, השינוי מתבטא רק בעיבוד הפרי,  בדריכת היין, ביבוש התאנים ובעצירת השמן וכדו'. משום שבקציר תבואה הדרך המקובלת לקצור בחרמש שבאמצעותו קוצרים כמות גדולה. בפרי  העץ אין כלי מיוחד לכמות גדולה, ההבדל בכמות ניכר רק בעיבוד, בדריכת היין וביבוש התאנים וכדו' .

הר"ש אומנם פירש שהשינוי הוא בצורת הקטיף של הפירות. על הקטיף להיעשות בכלי שונה. אולם מסתבר שגם הוא סובר שיש לכך השלכות לכמות הנקטפת, כי סכין (חרבה בלשון המשנה) אינה מיועדת לכמויות גדולות.

המחלוקת בין הר"ש לרמב"ם היא רק על משמעות המילה "תבצור", האם היא מתיחסת לבציר עצמו דהיינו לקטיף בלבד, או לכל היקפו של הבציר הכולל גם את המשך העיבוד.

לדעת הר"ש אם קטף  בכמויות קטנות, לא מסחריות אלא לצרכי ביתו בלבד, יצא ידי חובת התורה. אך גם הר"ש מודה שאין לדוש בבקר ואין לדרוך בגת וכדו' ואולם זה אולי רק איסור דרבנן, וכמו שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה.  

בהמשך דבריו כתב הר"ש שהאיסור לבצור כרגיל הוא רק בפרי שמור, אך בפרי הפקר מותר  לבצור כרגיל. וצ"ל בדעתו שהוא סובר כרש"י שאין איסור בשמור וע"כ כוונת המשנה באומרה  "לא מן השמור," היא רק לעניין זה, שמן השמור אין לקטוף כרגיל, כי אז הוא נראה כבעלים גמורים, אך אם הפקיר ניכר לכל  שאינו בעלים, ולכן מותר גם לבעלים לקטוף כרגיל.

המשותף לרמב"ם ולר"ש הוא שהכמות המותרת בקטיף היא כמות קטנה לצרכים ביתיים  בלבד.  אם כי ברור שרק כמות מוגבלת מותרת כדי לא לגזול את האחרים, אולם מי מבטיח זאת? התורה סמכה על יושרו של כל אחד, אך חכמים חייבים להבטיח שהדבר לא ינוצל לרעה וע"כ הפתרון היחידי לכך הוא אוצר בי"ד.

 

ב. מדוע הראשונים לא הזכירו את דין אוצר בית דין?

א. הרמב"ם לא מביא את התוספתא הנ"ל. הראב"ד אומנם מזכיר אותה אולם רק בהקשר לביעור וז"ל הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ז ה"ג): "היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד".

השגת הראב"ד ואסור לאכול לאחר הביעור: "א"א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות ...".

לדעת הרמב"ם הביעור משמעותו שריפה מיד עם תום הפרי לחיה בשדה, לדעת הראב"ד הביעור הראשון הוא חלוקה מחודשת של הפרי דרך אוצר בי"ד.  בהסבר שיטת הרמב"ם כתב הרדב"ז שם: "והשמיט התוספתא דהיו שלוחי ב"ד יוצאין וכו' לפי שאינה הלכה א"נ שאינה אלא בראשונה שהיו שם בית דין אוצרין ומחלקים".

לדעת הרדב"ז, בתירוצו הראשון הרמב"ם לא פסק כתוספתא רק לענין הביעור באמצעות אוצר בי"ד כי לדעתו הביעור הוא שריפה,  אך אין כאן כל התייחסות לקצירה ולטיפול בפירות  באמצעות  אוצר בית דין, זה דין שונה. הרדב"ז לא שולל אפוא את אוצר בי"ד מה גם שהרדב"ז  מתרץ תירוץ אחר.

ב. מו"ר הגר"ש ישראלי בחוות בנימין (סימן ט, ט) עמד על פיסקה אחת ברמב"ם הנ"ל: "עוד מתברר חידוש בדברי הרמב"ם בהלכה זו... ישנם אופנים נוספים שהם ג"כ באיסור, וזה בקצירה ובבצירה שנעשו לצורך הקרקע והאילן"...

חידש איפוא הרמב"ם עוד אופן מלאכה שאסורה מן התורה, וכלולה בין בקצירה – לעבודת הארץ ושם לא פרט את התנאי שיהא זה "כל השדה" וכו', וכן בבצירה – לעבודת האילן, ואף שם לא התנה התנאי שהתנה לגבי בצירה לצורך הפרי. והנה במלאכות שבת פעולות מעין אלה - לא לצורך התבואה והפרי אלא לייפוי הקרקע אינם בכלל מלאכת קוצר ובוצר, אלא הן תולדה של חורש (שבת ק"ג ע"א ועוד)... אלא שלפי מה שפירש הרמב"ם המובן של "כדרך הקוצרים והבוצרים" שהוא לגמרי במובן אחר מאשר בשבת. דלפיו נראה שמובן האיסור הוא, לא מצד עצם המלאכה, אלא משום שעי"ז הרי הוא נוהג מנהג בעלים - כמו בכל שנה. ורצון התורה היה שהשימוש בפירות יהיה דוקא בדרך של הפקר, שכל יד אדם שוה בו. ומכיון שזהו ענין האיסור, מזה למד הרמב"ם שכיון שרצון התורה היה לבטל את מובן הבעלות באשר לפרי מהקרקע, על כן כל פעולה בפרי שעל ידה מתבלטת הבעלות על הקרקע לצורך יבולו הוא באיסור. ובעוד שכאשר המגמה היא הנאה מהפרי, אין הבלטת הבעלות אלא ב"כל השדה"... הרי אם עושה לשם עבודת הארץ והאילן, שמבליט את בעלותו ואת הענין שיש לו בקבלת היבול וניצול האדמה והאילן לצרכו הפרטי, הדבר באיסור זה, גם אם לא נעשה בכל השדה אלא במשהו".

ונראה שלמד זאת ממה ששנינו בתוספתא (הובאה בר"ש שביעית פ"ט מ"ח) ששלוחי בי"ד היו יוצאים וקוטפים כל מיני הפירות, ונראה שם שעושים כל המלאכות כדרכם - ענבים בגת, זיתים בבית הבד וכו'. מבלי כל שינוי כפי שפרטה המשנה (פ"ח מ"ו הנ"ל). אלא ע"כ מפני שכל האיסור הוא - הבלטת הבעלות שיש בזה, וכל שנעשה במופגן ע"י שלוחי בי"ד שמראה שמן ההפקר זה נאסף, כל עיקר האיסור איננו קיים. ומכאן נלמד מאליו, כשם שנלמד לקולא - ע"י שלוחי בי"ד, יש גם ללמוד לחומרא - אם זה נעשה ע"י האדם עצמו להכשרת הקרקע והאילן להשביח היבול לעתיד, הוא בכלל האיסור של לא תקצור ולא תבצור. ודו"ק.

ג. ברוח זו נלענ"ד להוכיח מכמה משניות שפסיק רישיה דניחא ליה מותר בשביעית. במשנה שביעית (פ"ג מ"ח) "כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה הרי זו תנטל", מכוון שגדרו מוכיחה עליו, ומשמע שמותר למרות ששדהו מיתקנת בכך.

וכן מהמשנה (שם, פ"ד מ"ד) "המדל בזיתים בית שמאי אומרים יגום וב"ה אומרים ישרש... במה דברים אמורים מתוך שלו...", עיין תויו"ט שאם כוונתו לעצים מותר למרות שהדילול משביח את העצים הנותרים.

וכן במשנה (שם, פ"ד מ"ו): "המזנב בגפנים... ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה", ופירש הרמב"ם כשלא התכוון לזמור ומשמע למרות שהקציצה מועילה לגפן.

לאור ההנחה שבשביעית האיסור הוא הבעלות, הסיקול, הדלול, והזינוב אסורים רק כשהמטרה היא טובת הקרקע או העץ. התורה שללה מהאדם את הבעלות על עציו ולכן אסור לו לעשות מעשה לטובת העצים אך כאשר המטרה אינה טובות הקרקע או העץ הדבר מותר. 

ד. ראיה נוספת מתוספות במנחות. הגמרא במנחות (פד ע"א) אומרת:

"תנן התם: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא, תנן: שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ורמינהו: לאכלה - ולא לשריפה! א"ל, רחמנא אמר לך: לדורותיכם, ואת אמרת: תיבטל! אמר ליה: ומי קאמינא אנא תיבטל? לייתי מדאשתקד! בעינא כרמל וליכא. ולייתי מכרמל דאשתקד! אמר קרא: כרמל תקריב, בעינא כרמל בשעת הקרבה וליכא".

בתוספות (שם ד"ה שומרי) כתבו: "שומרי ספיחים בשביעית - וא"כ היכי שריא הכא להביא עומר מספיחים המשומרים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל? ואין לומר משום דכתיב לדורותיכם כדבסמוך דהא יכול להביא מן המופקר, ויש לפרש דשומרי ספיחים דהכא לא היו מונעים בני אדם מליקח, אבל היו מודיעין להן והם פורשין מאליהן. אי נמי קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש ומהאי טעמא שריא קצירה, אי נמי קצירה שרי משום דכתיב לדורותיכם".

תירוצם השני מוקשה מהירושלמי (פאה פ"ז ה"ז): "שבת לה' - תניא, הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית. מאי טעמא, דאמר קרא ושבתה הארץ שבת לה', דבר שהוא לה' - שביעית חלה עליו", אין שום סיבה לפטור הקדש מדיני שביעית, וא"כ מדוע הותרה שמירה בשל הקדש?

וע"כ צ"ל שלא מדין הקדש הותרה השמירה אלא משום שאין כאן צורך פרטי אלא צורך כללי ולציבור מותרת השמירה. וזיל בתר טעמא, אם נאמר שלמדו מ"קצירך" ולא קציר הקדש, הרי  מאותו לימוד ניתן ללמוד 'קצירך - ולא קציר בי"ד', כמו שלמדנו (ספרי דברים פיס' קיג, ג) לענין שמיטת כספים,  "תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לבי"ד".

ה. ומצאתי בספר 'תורת זרעים' שהגיע למסקנה דומה מכוח קושיות נוספות.

1) איך יכלו בכלל להקדיש את הספיחין הרי  הם היו הפקר ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו? (נלענ"ד לישב שהפקר בפ"ש אינו הפקר לכל העולם שהרי נאמר "לכם ולא לנוכרים". הפירות הופקעו מהבעלות הפרטית והועברו לבעלות כלל ישראל, וכמש"כ הרמב"ם בפהמ"ש פ"ד, ובי"ד הגדול שהוא האחראי על רכוש כלל  ישראל, יכול אפוא להקדיש את הספיחין) .

2) קשה מבבא מציעא (קיח ע"א) "שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, רבי יוסי אומר: הרוצה מתנדב הוא, ושומר חנם. אמרו לו: אתה אומר כן - אין באין משל צבור! מאי לאו בהא קמיפלגי: דתנא קמא סבר: הבטה בהפקר קני", ופירש"י "אתה אומר אינן באין משל צבור - אם נשמע לך לא יביאו עומר ושתי הלחם משל צבור אלא משל יחיד, זה שקנה מן ההפקר בשמירתו, דסבירא להו הבטה קניא בהפקר, הואיל ודבר טורח הוא, ודעתו לכך על ידו נשמר".

וק' אם הספיחין הוקדשו, כיצד יכול היה השומר לקנות את הספיחין בהבטה, הרי הם של הקדש ואינן הפקר כלל? אלא עכצ"ל שהם באמת לא הוקדשו אלא רק יועדו לצורך קרבן, ומכיון ששמירה זו נועדה למטרה ציבורית היא היתה מותרת. כלומר, לבי"ד מותר לשמור ספיחי שביעית ואין בכך משום איסור שמור שנאמר רק לאנשים פרטיים. (וכן האריך מאד והגיע למסקנה דומה הגרש"א במעדני ארץ [שביעית סי' ה]).

אמנם התוספות תרצו עוד שני תירוצים אחרים, אולם אין הכרח לומר שהם חולקים על התירוץ השני, שלמטרות ציבוריות השמירה מותרת, כי אם אפשר לפתור את הבעיה בדרך אחרת, כגון ע"י הודעה לציבור שיימנע מליקח הדבר, עדיף מאשר לשמור בשליחות ציבורית, כי דרך זו יש בה בעיה כמו שהבאנו לעיל  מב"מ קיח שהשומר עלול לזכות בפירות. (מיהו הגרשז"א [מעדנ"א ז, ד] העיר מפי' מהר"י בן מלכי צדק ופאת השולחן שפירשו את דרשתו של ר' ישמעאל "יצא קציר העומר שהותר משום שהוא קציר מצוה תפ"ל משום שקציר העומר אינו קציר פרטי אלא קצירת בי"ד", ולענ"ד י"ל שאה"נ כאן לימדתנו התורה שקציר בי"ד מותר וצ"ע.

ואעפ"כ הגרשז"א התיר לקצור ע"י בי"ד ללא שינוי, ורק לעניין שכר טירחה כתב שאין סמכות לביה"ד לגבות שכר טרחה אך הוא  יכול למנוע חלוקת פירות מאנשים שלא  יעלו מס לביה"ד, המיועד לכיסוי הוצאותיהם של החקלאים (שו"ת מנחת שלמה תנינא, ב – ג, סימן קכג). המסקנה המתבקשת מדברינו שלבי"ד יש היתר לטפל בפירות לצורך הצבור.

 

ג. אוקמי פירא

נחלקו מרן הרב קוק והחזו"א האם מותר לאוקמי פירא בשביעית. הרב קוק בקונט"א לשבה"א לפ"א ה"ה כתב: "כל מה שהוא בשביל הפירות אסור לעשות גם עבודה של לאוקמי, דהפירות של שנה זו רחמנא אפקרינהו, וכן כל השקאת ירקות וזרעים יש להתיר דוקא כשהיא לצורך הקרקע, שאם לא ישקוה תעשה מלחה ותהיה גרועה גם לשנה הבאה, או שיש צורך להוצאת ירקות למוצאי שביעית, אבל בשביל הירקות של שביעית לא מצינו היתר".

אולם החזו"א (שביעית טז, ד) נראה כחולק עליו ומשמע דמשקים בשביל שיהיו פירות לאכילה ולפי"ז אילנות משקים משום פירותיהם, ואע"פ שהם הפקר מ"מ הרי נאכלים ונהנים מהם עד הביעור. כנראה שהחזו"א  מתייחס למש"כ הרב קוק, ובכ"ז הוא מתיר לבעלים להשקות את הפירות כדי שיהיה לציבור מה לאכול בשביעית. וכן כתב המהרי"ל דיסקין בתשובותיו.

וצ"ע מי הפתי שישקה וישקיע רק למען הציבור? וכידוע מחיר המים יקר ומכסות המים מוגבלות. מסתבר שהחזו"א התייחס כאן למשק קטן שההוצאה והטירחה מועטות ואדם מוכן לנדב אותן לטובת הציבור, אך בעיקר רצה החזו"א להעמידנו על העיקרון שלמרות שפירות שביעית הינם הפקר, מותר לאדם פרטי לטפל בהם לצורך הכלל ואסור רק להתייחס לפרי כשלו. נלענ"ד שגם הרב קוק מסכים עקרונית לחזו"א שמותר לאדם באופן תיאורטי לטפל בפירות עבור הציבור כמו שהוכח לעיל, אולם הדבר לא מעשי כי יש חשש שאדם פרטי ידאג לעצמו וגם אם ימסור לציבור חיישינן שמאחר שטרח ועמל והוציא הוצאות לא ימסור לציבור יפה יפה, ולכאורה מחלוקת זו מחלוקת תנאים היא (בבא מציעא קיח ע"א) שהבאנו לעיל. אלא שבהמשך הגמ' חוזרת בה מההסבר הנ"ל שנחלקו בשאלה אם הבטה בהפקר קונה.

"אמר רבא: לא, דכולי עלמא הבטה בהפקר קני, והכא – חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמיפלגי; דרבנן סברי: יהבינן ליה אגרא, ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה. רבי יוסי סבר: לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה".

לפי הסבר זה אמנם היחיד קנה את הספיחין לעצמו אלא שנחלקו האם הוא מוסרן אח"כ באמת לציבור. ואעפ"כ צריך לומר שבשמירתו לא עבר על איסור שמירה והספיחין לא נאסרו, למ"ד ששמור נאסר, משום שגם אם נניח שהוא רכש את הפירות לעצמו  מכיון שכל כוונתו היתה לשם הציבור וכמו שכתבו התוס' במנחות, הובאו דבריו לעיל, לא נעברה פה עבירת שמירה (ועין מעדנ"א סי' ה).

והגמרא נותנת תירוץ נוסף:

"איכא דאמרי, רבא אמר: דכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני, והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמיפלגי. דתנא קמא סבר: דתקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי, כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו, ורבי יוסי סבר: לא תקינו רבנן למיתב ליה ארבע זוזי".

לפי הסבר זה הוא לא התכוון לזכות בספיחין לעצמו ולא היתה כאן  שמירה כלל, אלא היתה פה רק הודעה. מיהו גם הודעה לכאורה אסורה בשביעית שהרי אדרבה חייבים לפרוץ פרצות ולאפשר לכולם לזכות מן ההפקר, בפרט לשיטת הב"י שהמצוה מוטלת אקרקפתא דגברא להפקיר את היבול, אלא ע"כ אם היבול מיועד למטרות  ציבוריות אין מצוה להפקיר, אדרבה, מותר ואף חובה לשמור את הפרי לטובת הכלל. וזו אחריותו של בית הדין.

 גם הראי"ה וגם החזו"א לא התיחסו כאן לאוצר בי"ד למרות ששניהם מביאים מושג זה להלכה. והרי לפי האמור אם הדבר יעשה בשליחות מפורשת של ביה"ד לשם כל ישראל  אין סיבה לאסור. הם לא הזכירו את ביה"ד משום שאוצר בי"ד אינו הלכה, הוא רק דרך מעשית נאותה להבטיח שהקציר והבציר יעשו למען הכלל ולא למען  אדם פרטי. וכאמור, החזו"א סומך  גם על אדם פרטי, שאם כוונתו לטובת הציבור מותר לו לטפל בפרי, והראי"ה חשש שכוונתו לטובת עצמו, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, או שלפחות מראית העין היא שעושה לטובת עצמו, אך במקרה שאדם פועל בשליחות מפורשת של ביה"ד אין כל מחלוקת ביניהם.

 

ו. בכרם ציון (הלכות שביעית עמ' עז) הובא נוסח שטר של הרשאה שתיקן בי"ד בירושלים בשנת תר"ע, שלפיו הבצירה תיעשה בשליחות ביה"ד  ע"י פועלים נוכרים. הדבר תמוה לכאורה אם עיקר איסור הקציר הוא רק בגלל הבעלות, מה לי פועלים ישראלים מה לי פועלים נוכרים. אדרבה, ככל שמרובים העוסקים בקצירה כך בעלותו על הקצירה ניכרת יותר ואסורה. ואכן החזו"א (סי' יב, ו) אוסר קציר כדרך הקוצרין אפילו ע"י נוכרים. ויתכן שהמדובר במטעים שנמכרו לנוכרים (הגריל"ד שהתנגד להיתר המכירה בשדות התיר למכור את העצים ע"מ לקוץ), ומכיון שהפרי שייך בעצם  לנוכרים מותר להם לקטוף לעצמם את הפרי.

ז. לכאורה גם הרב קוק התיר קצירה של אוצר בי"ד ע"י נוכרים בלבד. וז"ל בשו"ת משפט כהן (סימן סז): "הנה מה שאומרים בשמי, שהתרתי לעשות אחר המכירה את כל המלאכות ע"י ישראל, זהו ללא אמת ונגד המפורסם, שהרי בארתי במכתב הנספח להרשאה מפורש, שארבעת המלאכות האסורות מן התורה יעשו ע"י נכרים". אולם יותר מסתבר כמו שנקט הגרשז"א (במעדנ"א בסי' ב ועין חוות בנימין סי קא)  שהראי"ה כתב ארבע המלאכות אגב גררא, וכוונתו רק לזריעה וזמירה. וכן מוכח מדבריו בהמשך שלא הזכיר את הקצירה והבצירה ע"י נוכרים אלא רק ע"י אוצר בי"ד: "אמנם ע"ד הקצירה והבצירה, באמת אם היה אפשר בשינוי הננו יוצאים מידי כל חשש. על כן נראה לי יותר נכון לצוות להבעלים שיפקירו בפני שלשה את הקמה לפני הקצירה ואת פירות האילן לפני הבצירה, ואח"כ יעשו חוזה ושטר עם הפועלים, שאם ירצו לקצור ולבצור עבורם את הפירות המופקרים, כבצירת וקצירת פירות שביעית מן המופקר, יותן להם בעד פירות של כל יום ויום כך וכך בשכר הפעולה".

המדובר בשדות שנמכרו לנוכרים ובכ"ז הוא לא התיר מלאכות דאורייתא ואת הקצירה הוא התיר רק באמצעות אוצר בי"ד. וראיתי למי שפירש בטעות שהוא לא התיר אוצר בי"ד אלא על סמך היתר המכירה. ולא היא, ההיפך הוא הנכון. הוא לא התיר את היתר המכירה אלא כשהקצירה והבצירה יעשו ע"י אוצר בי"ד שהוא היתר מרווח יותר מהיתר המכירה שהוא חשש ליעילותו כדבריו  בהמשך (משפט כהן סי' סז): 

"רק החשש הוא שמא אין קנין הנכרי מועיל, ואז באמת המכירה בטלה, שהיא כמקח טעות, שלא באה כי-אם בשביל הפקעת האיסור, א"כ שוב יש ביד ישראל להתיר". באוצר בי"ד אין כל חשש, אלא שאוצר בי"ד לא יכול להתיר זריעה וזמירה ולכן יש הכרח להסתמך על היתר המכירה . אך גם אחרי  המכירה אין היתר לזריעה וזמירה שהן מלאכות מהתורה אלא ע"י נוכרים, ולכן הפתרון היחיד הוא אוצר בי"ד, שעליו אין פקפוק. ועיין חוות בנימין (סי' צח).

 

סיכום

אוצר בי"ד הוא איפוא לא הלכה אלא אמצעי טכני המאפשר טיפול בפרי לצורך הכלל. בי"ד דואג לכלל לא רק בשנת השמיטה אלא במשך כל השנים הוא אביהן של יתומים, הוא אחראי לכך שהצדק ישלוט בחברה כדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יד):

"בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות. במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה. אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, ובמקום שהשמן מרובה מותר להשתכר בשמן. מותר לאצור פירות שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית...כל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ או במקום שרובו ישראל הרי זה כמלוה ברבית".

ה. ביססנו את דברינו על סמך המקורות בתושע"פ. אומנם איננו למדים הלכות ישירות מהמקרא  אך לאורם של דברי חכמינו יובנו היטב פסוקי התורה וגם הם יכולים אפוא לשמש מקור לדיוננו. הבסיס לכל הלכות השמיטה הוא שביתת האדמה מבעליה הפרטיים. ודוק היטב בלשון התורה הרעיון המרכזי של התורה במצוה זו הוא שהשמיטה מפקיעה את הבעלות הפרטית של האדם מפירות שדהו וכרמו ומוסרת אותם לציבור הרחב.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:ְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:  (ויקרא (כה ג-ז).

סיכום הלכות שמיטה הוא בתורה בספר ויקרא פרק כה, כג  "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".