גזום חרפי

גזום חרפי

כדי להמנע מגיזומים בשביעית, מורים לחקלאים לעשות בקיץ של השנה השישית גיזום גס (עמוק), מטרת הגיזום הקיצי היא לגרום להתפרצות ענפים בשביעית, אולם מכיוון שהעץ בקיץ מכוסה עלווה (עלים) אין אפשרות לגזום כנדרש, ולכן צריך להשלים את הגיזום בחורף, הגיזום החרפי עיקרו הוא להקל על עומס הפרי שבעצים לבל ישברו וכדומה, ברור שגם הגיזום החרפי גורם לצימוח של פירות ולהטבתם.

| ניסן תשע"ד

א. המשניות העוסקות בדין אינו מתכוון

המשניות (שביעית פ"ד מ"ד-מ"ו) דנות בצורת עשיית מלאכות בשביעית, ולצורך הבהרה נביא את לשון המשניות:

(מ"ד) "המדל (מוציא זית אחד או שנים כאשר הזיתים נטועים בצפיפות יתר)  בזיתים, בית שמאי אומרים יגום (משאיר את השורש בקרקע), ובית הלל אומרים ישרש, ומודים במחליק (כשעוקר שלשה זיתים זה בצד זה) עד שיגום, במה דברים אמורים מתוך שלו, אבל מתוך של חברו אף המחליק ישרש".

(מ"ה) "המבקיע בזית לא יחפהו בעפר...אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה, רבי יהודה אומר כדרכה אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ".

(מ"ו) "המזנב בגפנים והקוצץ קנים, רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח, רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה".

הרמב"ם בבאורו למשניות "המדל" ו"המבקיע" כתב שהמשניות עסוקות במקום שקוצץ את העצים מכיון שהוא צריך את העצים (כגון; לחמום, קרשים וכו' ). וכן נראה בפיה"מ לענין "המזנב" שכתב שאינו מתכוון לזמור, כמו כן נראים הדברים בהלכותיו (פ"א הלכה יח-כ) שכלל את כל המשניות הללו בנושא אחד כשצריך לעצים, אם כן נראה בפשטות דברי הרמב"ם שכיון ואינו מתכוון לגידול העצים הנותרים אף שמועיל להם בדיעבד הרי זה מותר, למרות שפעולת הזינוב היא כעין זמירה של תורה, וכן כותב התויו"ט שההתר בפעולות אלו למרות שהן אסורות מדין תורה הוא משום שאינו מתכוון להן, וכן נראה בתשובת מהרי"ט (ח"א סי' פג סד"ה ונראה לי).

נשאלת השאלה מדוע אינו מתכוון מתיר מלאכות בשביעית, ובייחוד כאשר פעולות אלו הן פסיק רישא, שהרי ברור שעל ידי פעולה זו יגדלו העצים יותר טוב, וכמו כן תהיה הטבה והשמנה בפירות?! כמו כן נשאלת השאלה אם אינו מתכוון הותר בשביעית ואין צורך בשינוי כדין המזנב בגפנים שמזנב וקוצץ כדרכו (פ"א ה"כ), מדוע בדין קוצצין בתולת השקמה (פ"א הכ"א) פסק הרמב"ם "ואם צרך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה" מדוע צריך לקצוץ בשנוי?

 

ב. מחלוקת הראשונים בדין אינו מתכוון

הגמרא (סנהדרין כו ע"א) אומרת שר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק וריש לקיש הלכו בדרך וראו יהודי מכסח בכרם, אמרו ר"ח ור"ש שאין זה איסור, כיון שיכול לאמר שהוא נזקק לזמורה זו לעקל בית הבד, (על מנת לכבוש זיתים בבית הבד). הקשו התוספות (ד"ה לעקל) מה בכך שנזקק לזמורה לעקל בית הבד הרי הוא משביח את הכרם, וכפי שבשבת חייב הקוצר וצריך לעצים שתיים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, כן גם בדיני שביעית יש לחייבו משום נוטע? תירצו התוס' שעשה זמירה זו באופן שקשה לאילן, כפי שהגמ' (בב"ת פ ע"ב) אמרה שבשביעית עלינו לעשות דברים שקשים לאילן[1]. אנו לומדים שלדעת תוס' הזמירה צריכה להיות קשה או לפחות לא להועיל, ואילו מדברי הרמב"ם (פ"א ה"כ) שהתיר זינוב כדרכו, ובדבריו בפיה"מ (פ"ד מ"ו) "והכוונה שאין צריך שנוי בקציצתן, במד"א כשאינו מתכוין לזמור" נראה שאם איננו מתכוון לזנוב גם כן מספיק על מנת להתיר אפילו שלא קשה לאילן. ונשאלת השאלה לכאורה מדברי הגמרא בב"ת שלענין שביעית יש לעשות מדי דקשה לאילן נראה כדעת התוס', ומהי סברת הרמב"ם.

 

ג. יסוד מחלוקת הראשונים

נראה שנחלקו הראשונים בשאלת מהו עיקר האיסור בשביעית, האם האיסור הוא על האדם שלא יעבוד באדמת שביעית או שעיקר האיסור על הקרקע שלא תעבד. אם נימא שעיקר איסורי שביעית הם על האדם א"כ כשאין כוונתו  לעשות את הפעולה אין זה אלא כמעשה קוף ולא נעשתה מלאכת איסור, אולם אם נימא שהאיסור הוא גם שהקרקע תשמור על קדושת שביעית, אם כן כאשר נעשית פעולה בקרקע ישראל ופעולה זו היא משביחה בקרקע יש על ישראל למנוע זאת, ולא התירו אלא פעולות שהן קשות או שאינן מועילות[2].

מדברי הרמב"ם (פ"א ה"א) "מצות עשה לשבות בשנה שביעית" ולא כתב שהארץ תשבות, וכן בספר המצות (מ"ע קלה) כתב "שצונו לשבות מעבודת הארץ" משמע שהאיסור הוא ביחוד על האדם, ולכן מובן שכשאינו מתכון למלאכה איננו עובר על  איסור אפילו שאין זה קשה לאילן. מדברי התוס' (סנהדרין כו ע"א) שהשווה דיני שביעית ושבת משמע שכשם שבשבת יש חיוב על שביתת שדהו ובהמתו כן גם בשביעית, והוסיפו התוס' (שם) "אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא שמשביח הקרקע" משמע שיש חיוב שביתת קרקע, וכדברי הגמרא (ע"ז טו ע"ב) שהשוותה איסורי מלאכת בהמה בשבת לאיסורי מלאכת שדה בשביעית. לכן מובן שהתוס' אוסר אפילו כשאינו מתכוון אלא א"כ הדבר גם קשה לגידול.

עדיין צריך להסביר לדעת הרמב"ם במה החילוק בין שבת ושביעית, שהרי לענין שבת כשאין מתכוון הרי זה אסור, אלא אם כן לא ברור שיעשה איסור, אבל אם ברור שיעשה איסור הרי גם בשבת הדבר אסור[3], ואם כן מדוע בשביעית המלאכה הותרה בתנאי אחד שיהא בלא כוונת האדם?

 

ד. ההבדל בין מלאכות שבת ושביעית

נראה להסביר שיסוד מלאכות שביעית הוא הצווי שהתורה אמרה "שדך לא תזרע, כרמך לא תזמור" "את ספיח קצירך לא תקצור, את ענבי נזירך לא תבצור"  הוזכרו ארבע מלאכות מוגדרות, ולמרות שחלקם אבות וחלקם תולדות הרי שהתורה אמרה וציותה עלינו שרק ארבע אלו חייבים עליהם מלקות, לעומת זאת בשבת התורה אמרה לנו "לא תעשה כל מלאכה" והצווי הכולל הוא על איסור מלאכה, וחכמים באו ופרטו לנו את המלאכות. בשבת העיקר הוא שלא תעשה מלאכה,  ואילו בשביעית אנו אומרים שהיסוד הוא איסור העבודה המוגדרת בתורה, וכל שנוי מהמלאכה האמורה בתורה איננו אלא איסור דרבנן, כקשקוש ועידור. גם כאשר איננו עושה לצורך המלאכה הזאת המוגדרת בכוונתה בתורה אין בזה איסור תורה, שהרי מתוך שהתורה הגדירה את המלאכה הרי היא גם הגדירה את הכוונה לזמור, לזרוע, לקצור ולבצור, ולכן כאשר בשביעית נעשית מלאכה שלא בכוונתה איננה מוגדרת כמלאכה. הזומר לעקל בית הבד הרי שאיננו מתכוון לזמור, והתורה לא אסרה את מעשה הורדת הענף בלבד, אלא התורה אמרה שיש צורך גם בכוונה לזמור.

 בשבת שהיסוד הוא עצם המלאכה, ולכן אם זה פס"ר למרות שאינו מתכוון הרי זה אסור, אולם לענין שביעית שהכוונה היא חלק מרכזי באיסור אפילו אם הוי פסיק רישא אין לאסור, שהרי בשביעית ידיעתי שהמעשה יעשה עדיין איננה מספיקה להחיל עליו שם של מעשה שלי ובכוונתי המיוחדת למעשה זה.

בדברים אלו אנו גם מבינים מדוע שונה דין השביעית שאין איסור התולדות מדאורייתא כאבות (רמב"ם שמוי"ו פ"א ה"י), ואילו בשבת אנו אומרים שהתולדה היא כאב מלאכה עצמה (עיין רמב"ם הלכות שבת פ"ז ה"ז), אלא כיון שבשביעית גם הכוונות יש להם מקום, א"כ הדמיון המעשי בלבד איננו יכול לחייב את עושה התולדה בחיוב של תורה אלא רק מדרבנן, אולם בשבת שהיסוד הוא מעשה המלאכה, אם זה בדמיון המעשה בלבד גם כן יחול על כך חיוב של תורה.

יסוד זה איננו רק דעת הרמב"ם אלא כן נראה מדברי ר"ח ומאירי בסנהדרין (כו ע"א).                                      

 

ה. איסור מראית עין

אולם גם לשנוי המעשי בשביעית יש מקום, כפי שאנו לומדים בדין קציצת בתולת השקמה, שיש לקצוץ בגבהים מסוימים ואילו בשאר המלאכות לא מצאנו גובה וצורה מסוימת והתר הזינוב הוזכר כדבר רגיל בלא שינוי.

אלא שיסוד הדין הוא שכיון והוא לא מתכוון לאיסור א"כ מעשה זה הוא מותר, אלא שנשאר עדיין מראית עין לכן יש לעשות פעולה שלא יהא חשש למראית עין, אולם יסוד זה של מראית עין הוא שפעולה זו נעשית בצורה מסוימת, שהרי בדבר שאין לו אופן וצורת עבודה מסוימת, אי אפשר לומר שנעשה בצורה אסורה, ורק במקום שיש אפשרות לחשד החמרנו, על כן כאשר אנו עוסקים בבתולת השקמה דייק הרמב"ם (בפיה"מ) שהאסור כדרך עבודתה שהוא מקום החתוך הקבוע, דהיינו לבתולת השקמה יש מקום קבוע היכן חותכים בה, ולכן מחמירים בה משום מראית עין של האנשים שיראו חתך בעץ במקום הקבוע והרגיל לחתוך, ובמלאכת המזנב כתב הרמב"ם (בפירושו) שעיקרה הוא קיצור ענפים, הרי  למדנו שאין מקום חיתוך קבוע, ועל כן לא חייבוהו לעשות שינוי משום מראית עין. אולם בצורת עשיית המלאכה, לא  הצריכו חכמים לשנות כלל, שהרי עצם הפעולה הותרה משום שאין מתכוון למלאכה זו, ומכיוון שלא נשאר הדבר בקביעותו שהרי זה לא ניכר כיצד נחתך הענף לא אסרנו,  יסוד זה אנו לומדים בדברי הרב זצ"ל (שבת הארץ, קונ"א סי' ט).

 

ו. דעת התוספות בדין אינו מתכוון

הסברנו בדעת הרמב"ם שאיסור אינו מתכוון ופסיק רישה בשביעית איננו כבאיסורי שבת, ולכן אינו מתכוון בשביעית מותר ובשבת אסור.  וצריך להסביר את דעת  התוס' (סנהדרין כו ע"א, בב"ת פ ע"ב) שאסרו קיצוץ זמורות אלא אם קשה לאילן.

נראה שהגדרת אינו מתכוון היא כאשר ישנן שתי פעולות והאדם מתכוון לפעולה אחת ובמהלכה נעשית פעולה שניה "כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה  אחרת שלא נתכוין לה - פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו" וכן גם לענין גורר אדם מיטה או כסא ועושה חריץ שהפעולה היא הגרירה ומלאכה אחרת היא עשיית החריץ (רמב"ם הלכות שבת פ"א ה"ו, ה"ח), גם חפירת אמת המים ומתוך כך מכשיר אגפיה לזריעה היא מלאכה שאינו מתכוון אליה (עיין תוס' מו"ק ד ע"ב ד"ה מפני), אולם בנידון של המזנב והמבקיע הפעולה היא אחת, אלא שעושה לכוונה אחת ויש בזה גם כוונה שניה שהיא לתועלת העץ, פעולה זו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי זה כמכבה גחלת מפני שחס על הנר ובכך עושה גם פעולת כבוי, על כן אין להחשיבו כאינו מתכוון אלא כמלאכה שאינה צריכה לגופה. שאלה זו כבר נשאלה ברשב"א (שבת קלג ע"א ד"ה ואביי) לענין קציצת  בהרת  בשעת ברית מילה שאיננה אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה (תרוצו של הרשב"א שם אינו עונה לנידון דידן), ולכאורה לדעות שבשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, גם לענין שביעית יש לחייב מדאורייתא, ועוד שאפילו לדעות הסוברות בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור, הרי תוספות (מו"ק יג ע"א , גיטין מד ע"ב ד"ה נתקווצה) כתבו שלענין שביעית אין קולא של מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיון שבשביעית אין יסוד של מלאכת מחשבת, אלא כיון שהושבחה הקרקע נאסרה הפעולה, ובמקום שקשה לאילן אין לאסור בשביעית (ועיין לעיל אות ג).

החזו"א (סי' יט ס"ק ב) הקשה על דברי תוס' שרק בשבת הקלו במלאכה שאינה צריכה לגופה, בגלל שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואילו בשביעית בכל מקרה יש לאסור. הרי יש לנו משניות מפורשות (פ"ג מ"ו מ"ט) שבהן הוזכר ההתר לקחת מתוך של חברו, או לקבלן התירו מלאכת הוצאת אבנים או החלקת השטח על ידי הוצאת ג' אילנות, כשהפעולה איננה לתועלתו, א"כ משמע שיש גם בשביעית קולא בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופא. יש לפרש שהמשניות המתירות מלאכה שאינה צריכה לגופה עוסקות  בדין מראית עין בלבד, ובזה כשעושה אצל חברו אין חשש מראית עין, אבל לא כאשר עושה את עצם המלאכה האסורה בזה אנו לומדים לדעת התוספות שאין להקל במלאכה שאינה צריכה לגופה.

עוד יש להוסיף, שדבר שאינו מתכוון כאשר בפעולה עצמה  ישנה פעולת איסור, הרשב"א (שבת קלג ע"א ד"ה בתר דשמעה) מגדירו כמתכוון למלאכת איסור, דבר המזקיק לימוד מיוחד  להתירו, והרשב"א (שם) הביא דעת הרמב"ן שנראה ממנה שגם באופן זה הרי ההגדרה היא של דבר שאינו מתכוון. הרמב"ם (בהלכות טומאת צרעת פ"י ה"ה) כתב "מי שהיתה בהרת בערלתו - ימול, ואף על פי שהיא מילה שלא בזמנה שמצות עשה דוחה את לא תעשה בכל מקום" משמע מדבריו שקציצת הבהרת היא לא תעשה אפילו שאינו מתכוון למעשה הקציצה, וכדברי הרשב"א בשבת. (עיין עוד משנת רבי גרשון סי' עז אות ח, ובדרוש וחדוש מסכת יומא מערכה י, חזו"א סי' יח ס"ק ו ד"ה ויש לעיין).

מתוך דברינו אלה מובן מדוע תוס' לא  הקלו בקציצת ענפי אילן כדין אינו מתכוון בשביעית, והזקיקו שהחיתוך יהא קשה לאילן.

 

ז. השנוי בצורת העשייה

הסבר נוסף להיתרו של הרמב"ם במזנב בשביעית כאשר אינו מתכוון הוא על פי השנוי בצורת הפעולה. אנו לומדים שלא רק מטרת הפעולה בלבד היא הקובעת בדיני שביעית, אלא גם דרך המעשה, כאשר יש שינוי בצורת העבודה ממה שהתורה אסרה עלינו הרי זאת היא פעולה מדרבנן, ולכן בפעולה האסורה מדרבנן יש מקום להקל ולומר שחכמים לא אסרו במקום שאינו מתכוון, יסוד זה הוא לכאורה ההסבר לאיסור נטיעה רק מדרבנן (כפשטות דברי הרמב"ם פ"א ה"ד), למרות שנטיעה דומה לאיסור דאורייתא של זורע (ר"ש פ"א מ"א, פ"ב מ"ו) בכל אופן מכיון ואין  מעשה הנטיעה  כמעשה זריעה של גרעין הרי שאיננו אסור אלא מדרבנן[4]. כמו כן  הסוגיא בסנהדרין (כו ע"א) שכסח בשביעית הרי שזאת לא פעולת זמירה רגילה אלא שנוי בצורה, ולמרות שהמעשה הוא של זמירה שהרי יצמח ויגדל הפרי, מכיון שהיה שנוי במעשה ואינו מתכוון הרי זה מותר, ועל פי יסוד זה כתב החזו"א (סי' יט ס"ק יד ד"ה ותוס' סנהדרין, ובס"ק טו ד"ה פ"ד מ"ו ריה"ג) שדברי תוס' שהזמירה היא בצורה הקשה לאילן, אין הכוונה קשה ממש אלא שבזמירה יש לדקדק ועל כן כל פעולה שאיננה של אומן הרי היא קלקול מסוים, ולכן כל שנוי ואינו מתכוון הרי זה מותר, תוספות (מו"ק ד ע"ב ד"ה מפני) הסבירו את סברת חכמים להתיר לפתוח אמת המים למרות שמכשיר אגפיה לזריעה, מכיון שמלאכה זו נעשית בשנוי.

 

ח. דחיית הדיון בגלל אינו מתכוון

על פי דברינו אלו לכאורה עולה שבנידון דידן אינו מתכוון להצמחה ולמרות שיגדלו העצים הנותרים הרי לדעת הרמב"ם הדבר מותר, ואילו לפי התוס' רק אם הגיזום יהא במידי דקשה לאילן.

אלא שלכאורה יש לחלק בין הדברים שהרי המדל או המזנב אין לו כל  מטרה חקלאית לפתוח ושכלול העץ אלא שהוא רוצה את העצים, אולם בנידון דידן הרי רצונם לעשות גיזום שאין מטרתו הצמחה כי אם שמירת העץ, ומאידך ברור שעל ידי גזום זה גם יוצר יתרון לפירות. אבל שתי הפעולות הללו הן פעולות חקלאיות שיש מקום לאוסרן. לכן נראה שאנו צריכים לדון בשאלת אוקמי אילנא ואברויי פירא  הבאים כאחד.

 

ט. אוקמי ואברויי יחדיו

הירושלמי (פ"ב ה"ג) מביא מחלוקת האם נאסרה פעולת הזהום בשביעית כשדעת רבנן שיש להתיר גם בשביעית, ואילו דעת רבי  שיש לאסור  לזהם את הנטיעות בשביעית, הירושלמי  הקשה מדוע לדעת חכמים  עשיית בתים אסורה  בשביעית ואילו זהום נטיעות הותר בשביעית? תרוץ הירושלמי הוא שעשיית בית הרי זה עושה צל והפרי גדל מחמתו ואילו זהום הרי זה כמושיב שומר. מדברי הירושלמי אנו לומדים שלדעת חכמים זהום שהוא לשמירה על העץ מותר בשביעית, אבל רבי חולק וסובר שגם זהום כזה יש לאסור.

הרב קוק זצ"ל בקו"א (סי' י) הסביר שמחלוקת רבי ורבנן היא במקרה שיש בעץ מחלה שיכולה להרפא מעצמה במשך הזמן אלא שבתהליך הרפוי לא יניב פירות טובים, ומאידך אם יעשו פעולת רפוי חצונית יניב פירות מוקדם יותר. דעת חכמים שכיון ויש בזה צד של רפואה הותר הדבר, ואילו רבי סובר שכיון והעץ היה מתרפא מאליו, הרי שרפואה זו היא בגדר של אברויי, ומכיון שאנו פוסקים כרבי (רמב"ם פ"א ה"ה) הרי שפעולת רפואה שגוררת בעקבותיה הבראה והשמנה יש לאסור, אולם כל זאת כאשר הרפואה איננה הכרחית, אבל כאשר הרפואה היא הכרחית, והעץ לא יחזיק מעמד בלעדיה, בזה הדין פשוט אע"פ שיבוא מזה אברויי בכל אופן הרי זה מותר.

 נראה מדברי הרב קוק זצ"ל שפעולה שהיא עצמה  לאוקמי וגם לאברויי יש להקל. וכן כתב מרן הרב זצ"ל (שבת הארץ קונ"א סי' יא ד"ה זמירה):

 "זמירה הנהוגה, שהיא הפיסול, דהיינו כריתת כל הענפים עד גוף הגפן, שהכוונה בזה היא להאריך את ימי האילן, אם נאמר שזה נקרא לאוקמי אילנא, יש לומר שאפילו אם ממילא תהי' בזה גם השבחה לגוף האילן נמי מותרת, שכיון שאין זאת כוונת העבודה, הוי דבר שאינו מתכוון, ואע"פ שהוא פסיק רישא".

יש להסביר את הדברים, מכיוון שזו פעולה הכרחית, ופעולה כזאת איננה כלולה כלל בהגדרת הפעולות החקלאיות האסורות בשביעית, וכפי שכתב רש"י (ע"ז נ ע"ב ד"ה אבל סכין) "מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא, והני לאו מלאכת קרקע נינהו, דאוקמי אילנא בעלמא הוא שלא ימות", לפי הגדרה זו אנו מבינים שפעולות הצלה שלא ימות העץ הן פעולות שאינן עבודות הקרקע, ולכן אנו יכולים לדון כאן מדיני אינו מתכוון, שהרי פעולת האוקמי איננה מלאכה שבקרקע.

הסבר זה בדברי הרב זצ"ל הוא לפי שיטתו שהתר האוקמי איננו לצורך  הפרי אלא להצלת האילן, ומכיוון שעיקרו להצלת האילן אפשר להסביר שאין זה בגדר מלאכה שבקרקע. אבל פעולה שעינינה הוא להצלת הפרי הרי היא כלולה בדיני מלאכות שבקרקע ואין מקום להתירם אפילו שיש בהם גם הצלה.

כיסוד זה כתב ב"דבר השמיטה" (פ"ב מ"ד עמוד יד ע"ב) דכל שיש בדבר הכרח לאילן אין אנו דנים על התועלת העתידית אלא על ההכרח הנוכחי, ולכן אם כעת הוא בחזקת עומד למות עלינו לטפל בו בכל אופן האפשרי, אבל לא להניח לו למות בגלל שפעולה  זו יכולה לגרום לתועלת גם כן[5].

העולה לנו שאם פעולת האוקמי היא להצלת האילן מותר אפילו אם יש בכך מעט אברויי בדבר אחר ובלבד שלא יתכוון לאברויי (למרות שפס"ר שהוא יבוא).

בספר תורת השמיטה (תוספת שביעית אות י) הסביר שפעולת נטילת העלה מהאשכול בשביעית (פ"ב מ"ב) היא אברויי לאילן אולם לאשכול הרי זו פעולת לאוקמי, ונחלקו ר"ש ורבנן אם פעולת לאוקמי ואברויי יחדו יש בה איסור או לא, כאשר דעת ר"ש היא להקל מכיוון שיש כאן לאוקמי לאשכול ודעת רבנן להחמיר מכיוון שיש בזה אברויי, ויש לאסור מדין פס"ר, ואילו דעת ר"ש היא שכיון והאסור הוא מדרבנן הרי פס"ר בדרבנן מותר כשאינו מתכוון אלא לאוקמי[6]. בנידון זה האוקמי הוא בפירא ולכן אנו אוסרים פרוק העלה (רמב"ם פ"א ה"ה) אולם אם האוקמי היה של האילן עצמו למרות שהיה גם אברויי בפירות נראה שהיה מוסכם להקל[7].

 

י. סיכום

  1. כל מקום שהעץ יאבד או יקוצר זמן חיותו, אם לא יצילוהו,  מותר לעשות פעולות שיש בהם אברויי גם כן, מכיון שאינו עושה לשם הרחבת והשבחת העץ אלא להצלתו, ואין בזה גדר של מלאכה האסורה בשביעית.
  2.  אם הפעולה היא להצלת הפירות אין להתיר כאשר יש ביחד עם כך גם פעולה לאברויי בעץ.
  3.  כאשר עושה פעולה המותרת ובעקבותיה תבוא מלאכה אחרת שאיננו מתכוון אליה, לדעת הרמב"ם מותר לעשות את הפעולה הראשונה, ואילו לדעת תוס' רק כאשר פעולה זו היא קשה לאילן או בשינוי.
  4. כאשר אפשר להמנע מפעולות של אברויי ולעשות רק פעולות של אוקמי אין להתיר לעשות כל פעולת אברויי, וכפי שהדין לענין מבקיע בעצים (פ"ב מ"ה) שלא התירו לחפות אלא באבנים ולא בעפר, מכיון שאפשר לעשות בדרך היתר אין לעשות כל תוספת של איסור.
  5.  גיזום החרפי שנועד לדילול אם הפעולה דרושה להגנה על העץ ולהאריך ימיו הרי זה מותר, אפילו אם יתרבו ענפים, אולם אם הפעולה דרושה רק לצורך הפירות אין להתיר כאשר יגרור רבוי פריצות.
  6.  גיזום חרפי שיעשה ללא פריצות חדשות, הרי למקילים באוקמי פירא מותר ואילו האוסרים אוקמי פירא הדבר אסור. 


[1] . בתוס' הרא"ש (סנהדרי הגדולה הוצאת הרי פישעל) הביא שהזמירה איננה מועלת לאילן, אבל לא הזקיק שיהא קשה לאילן, עיין עוד תוס' בב"ת פ ע"ב.

[2] . שאלה זו האריכו בה ראשונים ואחרונים, עיין ע"ז טו ע"ב רש"י, תוס', תוס' רי"ד, שבת הארץ קונ"א סי' א, שבת הארץ השלם פ"א ה"א הערות 6,7.

[3] . רמב"ם שבת פ"א ה"ו, שו"ע סי' שך סעי' יח, שכו סעי' ט,

[4] . עיין תפא"י פ"ד  אות ל, שבת הארץ קונ"א סי' יא, ושם העלה מרן הרב זצ"ל סברא שזו גם דעת הרמב"ם.

[5] . עיין במשנת יוסף ח"א סי' יב אות יא ד"ה ובספר דבר השמיטה, ועיין בדברי הרש"ס פ"ב ה"ג.

 

[6] . ביסוד פס"ר בדרבנן נחלקו האחרונים האם אסור או מותר, עיין מחצית השקל או"ח סי' שיד ס"ה, חת"ס יו"ד סי' קמ ד"ה ועתה, מהרש"ם ח"ו סי' קלד אות ג, משנת רבי גרשון עמוד קכא אות ז.

[7] . עיין הלכות שביעית סי' א סעיף ז בה"ל ד"ה להברות.

 

 


היו שדקדקו בדברי רש"י מו"ק (ג ע"א ד"ה סתומי פילי שרי) שההתר לסתום את הבקעים באילן נובע משום הפסד, (עיין מקדש דוד סי' נט אות ו). וכנגד זה רש"י בע"ז (נ ע"ב) כתב שהתירו אוקמי משום שזאת לא עבודת קרקע מכיון שלא משביחו אלא גורם שלא ינזק, ולכאורה לפנינו שני נמוקים להתר אוקמי אם מפני שאינה מלאכה או מפני שיש בזה הפסד, ויש לומר שנחלקו במקרה שיש אוקמי ואברויי יחדיו, שאם הסברא שאין זו מלאכה, כאשר יש אברויי הרי יש כאן מלאכה ויש לאסור, אולם אם נימא שהסברא היא משום הפסד הרי שיש כאן הפסד ויש להקל. מדברי רש"י כת"י  (מו"ק ג ע"א) משמע שגם במו"ק הסברא מכיון שמלאכות שהן לאוקמי אינן מלאכות שהרי לא פועלות להשבחת האילן, ואינן אלא הצלה, ולכן נראה שגם בדברי רש"י הנדפס כוונתו היא שההפסד הוא הגורם להוכחה שאין זו פעולת השבחה, דהיינו לא ההפסד עצמו הוא ההתר אלא מכיון שאינו גורם להשבחה אין בזה גדר פעולה האסורה בשביעית, וכן נראה להסביר דעת הרמב"ם (פ"א ה"י) "ומפני מה התירו כל אלו, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו" הסיבה  שתעשה הארץ מלחה וימות העץ גורם שאין לאסור מלאכות אלו שהן אסורות מדרבנן. 

ונראה שדעת ר"ח (ע"ז נ ע"ב) שהתיר  מלאכות של תורה כשהם לאוקמי מבוססת על כך שמלאכה לאוקמי איננה מלאכה כלל, ולכן הרי זה בגדר אינו מתכוון שהתירו כמזנב בגפן, ואמנם דעת ר"ח (סנהדרין כו ע"א)  שהתירו זמירה כשאינו מתכוון,  אולם דעת הרמב"ם ניתן לבארה כדעת הר"ח ולכן גם אוקמי שהוא מדאורייתא הותר, אבל אם נימא שדעת הרמב"ם היא שלא התירו אינו מתכוון בפעולות דאורייתא, (קונ"א סי' יא) אלא מדין שנוי במלאכה שהוא מדרבנן (מבואר לעיל בדעת תוס' אות ז) א"כ גם פעולת אוקמי איננה אפשרית כשהיא מדאורייתא, (וכפי שכתב בשבת הארץ ה"כ).

מדברי הרש"ס על הירושלמי (פ"ב ה"ג)  שעשיית בתים האסורה פרושה "מפני החמה שלא ישרפנה והיא גדילה מחמתו ומשבחת" אנו רואים שאפילו שפעולה זו יש בה הצלה לאילן הרי היא אסורה, מכיוון שהיא גם משבחת את האילן, ולא התירו אלא פעולה שנועדה רק למנוע מיתת העץ בלא כל השבחה, כמעשה שומר שלא נותן לעץ למות אבל איננו גורם להשבחתו, אלא מעמידו על מכונו. אולם עיין בדבר השמיטה (פ"ב מ"ד עמוד יד ע"ב) שכתב להשיג על דברי הרש"ס, דכל שיש בדבר הכרח לאילן אין אנו דנים על התועלת העתידית אלא על ההכרח הנוכחי, ולכן אם כעת הוא בחזקת עומד למות עלינו לטפל בו בכל אופן האפשרי, אבל לא להניח לו למות בגלל שפעולה  זו יכולה לגרום לתועלת גם כן, (עיין במשנת יוסף ח"א סי' יב אות יא ד"ה ובספר דבר השמיטה) ולפי זה מיושבת היטב דעת מרן הרב קוק זצ"ל.