בחיוב תרומות ומעשרות בפירות א"י המיועדים ליצוא לחו"ל - חלק ג'

בחיוב תרומות ומעשרות בפירות א"י המיועדים ליצוא לחו"ל - חלק ג'

מהו החיוב של תרומות ומעשרות בפירות א"י המיועדים ליצוא לחו"ל על פי השיטות השונות?

הרב שאול ישראלי | התורה והארץ ב'

הנה מתבאר מפירוש הפנ"מ, דפירות היוצאים לחו"ל נפטרים מן המעשרות, כקושיית הירושלמי, שבזה אין הבדל בין העיקר לבין הגידולים, שהכל פטור. וזה תואם את שיטת הרמב"ם, שהיוצא לחו"ל פטור מן המעשרות אפילו מדרבנן. התירוץ, שלפי הפנ"מ הוא מטעם קנס ובדומה למוכר לעכו"ם, לכאורה אינו מובן, שאם כן, בפירות גמורים שיוצאים לחו"ל אמאי לא קנסינן? (והרי גם לראב"ד, החיוב הוא מדרבנן כמו כל חיובי דרבנן, ולא מטעם קנס). ויש לומר בשני אופנים: האחד, דלדעת ברייתא זו, אמנם כן, גם פירות היוצאים לחו"ל קנסינן, או דמאחר דחכמים גזרו שלא להוציא פירות שיש בהם חיי נפש לחו"ל 23, ממילא הוי מילתא דלא שכיחא. ולא גזרו בכהאי גוונא, רק במוציא שתילים, שבזה אין גזירת חכמים. ובכל אופן, אין הלכה כברייתא זו, שהרי הרמב"ם לא העתיק להלכה אלא האמור במשנה "העוקר לזרע" ומטעם שזהו גורנן למעשרות, ואין המדובר במוציא לחו"ל, ועי' להלן בפי' מהר"פ שם.

ולענ"ד נראה הכוונה באופן אחר, דזה הזורע ומוציא השתלים לחו"ל, חזינן לדעתיה, שרצונו לחזור ולהכניסם לארץ לאחר גמ"מ שם בכוונה לפטרם מן המעשר, ועל כן יש מקום לקנסו. וכזו היא הכוונה של הפקר הגידולים ולא את העיקר, ועי' להלן פי' מהר"פ.

וראיתי, שכך מבאר הכוונה של התוספתא ב"מנחת ביכורים", על האמור בתוספתא (מעשרות פ"ג ה"ט), שנאמר שם כנ"ל: "העוקר שתלים (מתוך שלו) לטען בחו"ל ולזרע ולהפקיר ולמכרן לנכרי - ה"ז חייב, מפני שמוציאן מידי המעשרות".

ופירש בזה"ל: "קצת רגילים לעקור אותם ממקום זה ולנטעם במקום אחר, והם מתעבים ומתרחבים ומתגדלים שם. ומבואר במשנה, דאם עקר ליטע בתוך שלו, פטור מן המעשרות, דעדיין לא היה גמר. ומפרש כאן, דאם רוצה להפקיען מן המעשר, בזה חייב להפריש בעקירה ראשונה".

הרי שמפרש, שהמדובר, שהעקירה והשתילה מחדש היא במגמה לפטרם מן המעשר. וזה משום שהגדל בחו"ל ונכנס לארץ פטור מן המעשר, שאם הכוונה שישארו שם ויאכלו בחו"ל, לא שייך לקנסם, כמו שפי' הפנ"מ שהו"ל, דהרי כל הגדל בחו"ל ונאכל שם, פטור מן המעשרות. וכך מתפרש הא דלהפקר, שכשחוזר ושותלם בשדה הפקר, יפקיעם מן המעשרות, מבלי חשש שהאחרים יזכו בהם, כיוון שאת העיקר לא הפקיר ונשאר שלו, ממילא נמנעים אחרים מלקחתם. ודו"ק.

פירוש הגר"א בירושלמי

בדרך אחרת מפרש הגר"א בשנות אליהו, ופירושו מתאים לדעת הראב"ד.

וז"ל שם בפירוש הירושלמי: "לא שנייא בין לזרע בין לההפקר בין לחו"ל".

"הא דקתני במתניתין: העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטעו לזרע חייב, היינו לאו דווקא לזרע, אלא אף בהפקר וחו"ל חייב. ובכולם טעמו משום דמפקיע מידי מעשר..

ומקשו: "תמן תנינן לעולם הוא נותן משום הפקר ופטור מן המעשר עד שימרח..." משמע, דהפקר קודם מירוח פטור מן המעשרות וכו'.

והכא ודאי קודם מירוח הוא.

ומשני: "שנייא בין לעוקר בין לגידולות..." . .אלא שהגידולין ירבו עליו ויפקיעו מידי מעשרות. להכי חייב עכשיו. ומייתי ראיה מהא דתנן: חו"ל... פי' וכו'.

"וכא נמי לגידולין".

פי': ואם זורע בחו"ל ודאי לא נפטר מן המעשר אלא הגידולין, אבל העיקר לא נפטר. וא"כ, אינו חייב ליתן מעשרות השתא, אלא משום דמפקיע מידי מעשרות, דגידולי חו"ל ירבו עליו ויבטלוהו. וה"נ לגבי הפקר וכו'.

ולפי הגר"א, פשיטא, דהעיקר הגדל בארץ, אף על פי שהוא קודם מירוח, דחיוביה למעשר כדקאי קאי, דמשום הכי מחייבינן ליה השתא, כדי שלא יתבטל העיקר על ידי הגידולין ונמצא מפקיע מידי מעשר. וזה מייתי הירושלמי כהוכחה לפירוש בחיובו כשמפקיר הגידולין ולא העיקר. והרי לפי זה ראיה לדעת הראב"ד, דס"ל דגם ויצאו לחו"ל לפני מירוח חייבים מיהת מדרבנן. אך פשוט לפי זה, שהרמב"ם לא יוכל לפרש כן, ויפרש כהפנ"מ, כפי שהובא פירושו לעיל. ומ"מ, אנו שומעים בפשיטות, דעקירה זו שבאמצע גידולו, מבלי שישנה מטרתו כהא דהנוטע לזרע, דמפורש במתני' הטעם "מפני שהוא גורנן". אך, כאמור, הרי זה "בעוקר משלו לתוך שלו", כלומר, בארץ ישראל עצמה ממקום למקום.

פירוש מהר"פ בירושלמי

והנה, פירוש הר"א מפולדא תירץ הקושיא בהפקר: "תמן הוא מפקיר על הכל".

שהרי חשיב מפקיר, ויצא הכל מרשות בעלים, מה שאין כן הכא, עוקר שתלין לשותלן בשדה הפקר, שאין מפקיר אלא גידולין שיגדולו בהפקר, ולא עיקרן. נמצאת, לא יצאו העיקרין מרשות בעלים. והא דמסיים בתוספתא: "שהוא מוציאן מן המעשר", קושטא דמילתא תני, שהוא מוציאן שלא כדין מן המעשר. בזה פירושו עולה בד בבד עם פירוש הגר"א, שהאיסור הוא בזה שמבטל חיוב המעשר שישנו על העיקרין. ושלא כהפנ"מ, שהוא משום שלא ידע אחר כך כיצד להפריש. ואילו לפי פירושם נראה, שעושה זאת בכוונה תחילה. שעל ידי שאינו מפקיר את העיקרין, לא יוכלו אחרים לזכות בהם, כיוון שהעיקר הוא שלו. מ"מ יפטר מן המעשר, לפי שהגידולין יבטלו את העיקרין.

"והא תנינן חו"ל?!" בההיא דחייב להתעשר, והתם לא שייך לחלק בין גידולין לבדם ובין עקרן עם הגידולין, שאף העיקרין יצאו מידי מעשרות. ודכוותיה בהפקר נמי מיירי שהפקיר עיקרין וגידולין, והדרא קושיא לדוכתא הפקר אהפקר.

"שנייא היא" בתמיה. כא כולי', ה"נ לא שנייא כולי'. ואין תירוץ לקושיא זו.

הנה הרא"פ, במקום סיוע לתירוץ מהא דחו"ל לפי הגר"א, לפיו זוהי קושייא שסותרת את פירושו בתוספתא, ונשאר בקושיא. וזה דומה בעיקר הדברים לפירוש הפנ"מ, באשר לחיוב לעשר במוציא לחו"ל, מפני שמפקיע הכל מן המעשרות. אלא, שבעוד שלפי הפנ"מ משלים הירושלמי עם האפשרות שכל סוג שבברייתא הוא מטעם אחר ואופן אחר, לפיו - זה משמש כקושיא ודחיית הפירוש בברייתא. וחיוב המעשר הוא, איפוא, משום קנס, כדפי' הפנ"מ.

והנה בירושלמי שם בהמשך: "אמר רבי מנא: ל"ש אלא לזרע, הא לוכל - פטור".

היינו, שמפרש המשנה, שדווקא בעוקר ממקום למקום בכוונה להשתמש בזה לזרע, דאז הוי גורנו למעשר, כי נגמרה מלאכת גידולו, והרי זה כבא לזרוע חיטים, מה שאין כן כשרוצה שימשיך לגדול הלפת והצנון עצמם על מנת לאכלם לבסוף גידולם, אין זה גמר מלאכתם ואין עליהם חיוב מעשר.

"ר' חייא בשם רבי יוחנן: לא שנייא בין לזרע בין לוכל - חייב, מפני שהוא גורנן. אמר רבי חנינא: מפני שהוא מכניסן מן השני לעני ומן העני לשני".

ופירש המהרא"פ: בין לזרע, בין לוכל - חייב, מפני שהוא גורנן. וכדמסיק ר"ח בטעמא, מפני שהוא מכניסן מן השני' לעניין החיוב שחל עליהם. השתא הוא שני, ואם ימתין עד שיגדולו - היא שנה ג', ונוהג מעשר עני. לפיכך מפריש מיד על העיקר". עכ"ל.

נמצא מבואר, הן לפי הגר"א והן לפי המהרא"פ, שדווקא בעוקרן על מנת לחזור ולשותלן, לזה הוא דחזינן להא כי גמר מלאכה למעשרות, ואילו בעוקר להחזיר לשותלן על מנת לגדול אין עליהם שם גמר מלאכה. וכנראה שמפרש הגר"א, שזה לשונו שם: "ר' חייא בשם רבי יוחנן: לא שנייא בין לזרע בין לאכול חייב, ומפרש ר' חנינא טעמא משום שמכניסו מן השני לעני. פי': דחייב, שמפקיע מידי מעשרות".

וכן הוא בר"ש, בפירושו אמתני' דמעשרות.

הגר"א מדלג על המילים (בגירסא שלנו, בסיום דבריו של ר' חייא בשם ר' יוחנן) "מפני שהוא גורנן", דאין פירושו כמו במתני', מפני שזה גמר מלאכה, אלא טעם אחר הוי, מצד שינוי המעשרות. דהיינו: משום דפשיטא, דכל כה"ג, שהמטרה אינה אלא להמשך גידול, פשוט דזה לא ייתכן להחשב כגמר מלאכה.

דברים אלה הם בניגוד למה שכתב החזו"א: "שהדבר מפורש בירושלמי", שמירוח על דעת להוציא לחו"ל, לא יתכן שלא יחייב, בניגוד למה שכתב מרן הרב זצ"ל, שברורה כוונתו, שהיא לדעת הרמב"ם, דס"ל, דפירות היוצאים לפני מירוח לחו"ל, אין בהם שום חיוב מעשרות, כהמשל"מ ואידך דקאו בשיטה זו ברמב"ם. אבל לא לפי הראב"ד שמחייב מדרבנן מיהת גם ביצאו לפני מירוח.

וזה, מתוך שהחזו"א מבאר הא דאמרינן שם בלפת וצנון שעקרן לנוטען בחו"ל, דחייב לעשר: "והלא טעם האיסור תנן במתניתין פ"ה מ"ב, שזהו גורנן, והו"ל כזורע אחר מירוח".

אך האמת היא, שלא נאמר להחשיבו כגמר מלאכה, אלא בעוקר ושותל מחדש לזרע. ואילו לחוזר וזורע להמשך גידולו, לית דין ולית דיין, שאין על זה שם גמר מלאכה. וזה מבואר בעוקר מתוך שלו לתוך שלו, ומובא ברמב"ם להלכה (מעשרות פ"ו ה"ג): "... וכן העוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר, אם נתכוון להוסיף בגופן - מותר. ואם שתלן כדי שיקשו ויקח הזרע שלהן - אסור, מפני שהוא כזורע חיטים או שעורים של טבל".

ובפנ"מ שם, בביאור דברי ר' חייא ור' חנינא בדברי ר' יוחנן, ז"ל: "לא שנייא" - אין חילוק. דבין נתכוון לאכול, חייב, מפני שהוא גורנן קתני, דעקירתן הוא גורנן ונגמר מלאכתם. "מפני שהוא מכניסן" - כלומר, דר' חנינא מוסיף עוד בטעמא, ולפרש "מפני שהוא גורנן", דכתניא - שאם שנת השניה היא ונכנסת לשלישית היא, מכניסן הוא מן מעשר שני למעשר עני. ואם שלישית נכנסת לרביעית היא - מכניסן למעשר עני למעשר שני וכו'. עכ"ל. היינו, שרק בכה"ג, שיש שינוי בשנות המעשר ממה שגדלו עד העקירה למה שיגדלו אח"כ עם השתילה מחדש, ע"כ יש לראות כאילו נגמרה מלאכתם למעשר ע"י העקירה, למרות, שבעצם, מלאכתם טרם נגמרה. נמצא, שרק למקרה מסויים זה אנו מחשיבים זאת כגמ"מ. אבל הללו שנמנו בתוספתא הנ"ל, ובכללם היוצא לחו"ל, שם הנימוק כמש"כ בפנ"מ שם בסוגייה הקודמת, שהוא בגלל קנס, וכנ"ל.

אין לנו, איפוא, שום דעה שתחשיב עקירת הפרי בתהליך המשך גידולו על מנת לשתלן כדי שימשיכו שם לגדול, לראות זאת כגמר מלאכה . חוץ מהמקרה המיוחד שבדברי ר' יוחנן, בגוונא, שהעקירה היא במעבר בשנות מעשר. (ואף בזו אין הלכה כמותו). וממילא, אין שום ראיה מהירושמי, שגמר מלאכה במטרה מפורשת להוציאם לחו"ל - תיחשב כאילו נגמר חיובו לטבל, שאינו פוקע גם כשהוציאוהו אחר כך לחו"ל. והני רבוותא, דס"ל בדעת הרמב"ם, דבנגמרה מלאכתו בארץ שוב לא פקע, אין זה אלא בשהיה גמר המלאכה בסתם או במפורש ע"מ לאכלם בארץ. ולא כן כשכל עיקר גמר המלאכה לא היה אלא על מנת להוציאם, כל כה"ג אין על זה שם גמ"מ, וע"כ אם אכן יצאו לחו"ל, הם פטורים מן המעשרות. וזה כדברי מרן הרב זצ"ל.

ג. דין תרו"מ בפירות יצוא - למעשה ורואה אני לנכון להוסיף, דגם לדעת הרמב"ם, שהיוצאים לחו"ל כשאין עליהם תורת גמר מלאכה פטורים מן המעשרות, ומ"מ נקטינן למעשה להפריש, לחוש לדעת הראב"ד. מ"מ, אין צורך להפריד בזמן ההפרשה בין הפרי שמכוונים לשמוש בארץ לבין הפרי המיועד לחו"ל. כי הרי אין הדיון, אלא אם הגמר מלאכה שלהם נחשב כגמ"מ המחל על הפרי תורת טבל, אך פשוט, שדין ההפרשה, שחל גם טרם גמר מלאכה, כל שהוא תלוש, לא פקע גם מהפירות הללו טרם שיצאו בפועל לחו"ל. על כן אין כאן משום לתא של מפריש מהחיוב על הפטור גם לפי הרמב"ם, וניתן להפריש על הכל כאחד, מבלי צורך להפריד ביניהם.

 

*).הכותרות נכתבו ע"י העורך והן על אחריותו בלבד (י.פ.).

1).סי' של"א ס"ק כ"ט.

2).יו"ד סי' שכ"ז.

3).אחיעזר ח"ב סי' ל"ט ט' ד"ה אולם, ועי' ח"ד סי' מ"ג.

4).ר"ח מבריסק ביכורים פ"ב הט"ו.

5).רמב"ם הל' ביכורים פ"ח ה"ב.

6).מעשרות פ"ג מ"ג.

7).רא"ש רפ"ג דחלה.

8).גיטין מ"ז ע"א.

9).אחיעזר סי' ל"ט אותיות ד' - ח'.

10).תוס' גיטין מ"ז ע"א ד"ה מר.

11).על הרמב"ם הל' תרומות פ"א הכ"ב.

12).ב"ח יו"ד סי' של"א.

13).עשר תעשר סי' כ"א.

14).מבי"ט ח"ב סי' קצ"ו הו"ד בספר עשר תעשר הנ"ל.

15).משפט כהן סוף סי' מ"ו.

16).בס' עשר תעשר הנ"ל מיקל יותר, לסמוך על דעת הב"ח הנ"ל גם ביינות וכיו"ב, דס"ל שגם בנתמרח בסתם נמי, היציאה לחו"ל מפקיעה מחיוב תרו"מ. אולם דעת מרן הרב זצ"ל נראה אינו נוטה לזה, דכפי שראינו לעיל, רוב אחרונים לא ס"ל הכי.

17).חזו"א דמאי ט"ו ד' ד"ה ופירות הוב"ד בס' המעשר והתרומה פ"ג.

18).ב"ח שם.

19).שע"צ פ"א הט"ז.

20).מנ"ח רפ"ד אות ה'.

21).חדושי הרמב"ן ב"מ' פ"ח ע"א.

22).הל' מעשר פ"ב ה"א.

23).ב"ב צ' ע"ב  

 

למעבר לחלק ב'