הפרשת תרו"מ מזרעים - חלק ב'

הפרשת תרו"מ מזרעים - חלק ב'

הרבה ישובים מגדלים תפוחי אדמה ובצל לצורך פרנסתם. המגדל מקבל תפוחי אדמה שבעצם ראויים לאכילה מזן המתאים לו, מחטא אותם ובהגיע העת הוא זורע אותם. כמובן מתעוררת השאלה האם תפוחי אדמה אלו, חייבים בתרומות ומעשרות או לא? בבצלים שיטת הזריעה היא שונה, זורעים תחילה זרעי בצלים לאחר מכן לוקחים את הבצלצולים שגדלו, מנקבים אותם וזורעים אותם שוב. גם כאן נשאלת השאלה האם יש להפריש תרו"מ מהבצלצולים. בנושאים אלו יעסוק מאמרנו.

הרב ראבן הילר | התורה והארץ ב'

ראינו כבר בפרק הקודם שהנפק"מ בין ירק שזרעו כלה לירק שאין זרעו כלה היא לגבי גידולין.

  1. בירק שזרעו כלה אעפ"י שלכתחילה יש להפריש ממנו תרו"מ, בדיעבד אם זרעוהו בעודו טבל ואי אפשר ללקטן - מותר, אך בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולים אסורים עד שלש גרנות 8.
  1. ישנה נפק"מ נוספת בין זרעו כלה לבין אין זרעו כלה בגידולי גידולין.

אם זרעו את גידולי התרומה: בדבר שזרעו כלה גידולי הגידולין - מותרים, ובדבר שאין זרעו כלה רק אם רבו הגידולים על העיקר יהיה מותר 9.

במקרה שהזרע עצמו תרומה, בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה - הגידולין אסורים משום קנס חכמים.

ג. הזורע זרעים שראויים למאכל לפני גמר מלאכתם ברצוננו לברר מהו הדין כאשר רוצים לזרוע זרעים שראויים למאכל לפני גמר מלאכתם: האם חייבים להפריש תרו"מ או שמא פטורים.

במסכת פאה (פ"א' מ"ו) נאמר: "ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח, דברי רבי עקיבא".

וכתב הברטנורא שמקור דברי ר"ע מהפסוק "עשר תעשר...ואכלת". ר"ע לומד מהמילה "ואכלת" - פרט לזורע שאיננו אוכל, ולכן פטור מתרו"מ מדאורייתא, אלא שחכמים גזרו מדרבנן, וכל גזירתם היתה אחר מרוח ולא לפני מרוח.

מקור הדברים נמצא במסכת בבא מציעא דף פ"ח. מסופר שם על בני "חנון" שהיו מתחמקים מלהפריש מעשרות כי דרשו מהפסוק: "עשר תעשר...ואכלת" - פרט למוכר שפטור מתרו"מ. אע"פ שדרשתם נכונה, עכ"ז, כיון שמדרבנן גם המוכר צריך להפריש תרו"מ, והם נהגו עפ"י דבר תורה ועברו על דברי חכמים, לכן הם נענשו, שחרבו חנויותיהם.

הירושלמי (פאה פ"א הלכה ו') אומר: "איתא רבי עקיבא כחנויות דבני חנן דתני למה חרבו חנויות דבני חנן ג' שנים קודם שחרב ביהמ"ק? שהיו מוציאים פרותיהם מן המעשרות דהוי דרשינן "עשר תעשר" - פרט ללוקח. "ואכלת" - פרט למוכר".

מהי כוונת הירושלמי שר"ע כבני חנן? הר"ש על המשנה מסביר שכוונת ר"ע לאפוקי מבני חנן כי ר"ע סובר שחייב המוכר להפריש תרו"מ מדרבנן גם אם הוא לקח את הפירות לאחר המירוח, בניגוד לבני חנן.

פירוש זה מוקשה מאוד, לע"ד.

א. וכי לפי רבנן לא חייבים במעשרות מדרבנן לאחר מרוח? ומדוע נוקט הירושלמי שר"ע בא לאפוקי מבני חנן? ב. כתוב בגמ' אתיא ר"ע כבני חנן ולא לאפוקי מבני חנן.

ע"כ נראה לנו לבאר בצורה פשוטה כהבנת הרע"ב שר"ע דורש את הדרשה: "ואכלת" - פרט לזורע על עקרון הדרשה של בני חנן: "ואכלת" - פרט למוכר.

ר"ע דורש מהפסוק, שהזורע - פטור מדאורייתא מתרו"מ ומדרבנן - חייב. לדעתו חיוב מדרבנן הוא כאשר זורעים לאחר מרוח, אך לפני המרוח - פטור שאם נגזור גם במקרה זה זה יהיה גזרה לגזרה.

חכמים לעומת זאת חולקים על ר"ע וסוברים שאף לפני המרוח יש להפריש תרו"מ במתכוון לזרוע. כך מפורש בירושלמי (פ"ה ממעשרות הל"א) בדעת חכמים.

דברים אלו קשים משתי סיבות: א. יש להבין, אם חכמים סוברים כר"ע שזורע אכן פטור מדאורייתא מתרו"מ וכל חיובו רק מדרבנן, מהי באמת סברתם לגזור אף לפני מרוח? ב. הרמב"ם (פ"ו מהלכות מעשרות הלכה ג') פוסק שלא כרבי עקיבא, וז"ל הרמב"ם שם: "אין זורעים את הטבל ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר".

מקור דברי הרמב"ם עפ"י הכס"מ הוא מהמשנה בפאה האומרת: "וזורע ופטורמן המעשרות עד שימרח, דברי ר"ע". משמע מהמשנה שחכמים חולקים עליו, וכיון שדעת ר"ע היא דעת יחיד הרמב"ם לא פסק כמותו. וזה קשה כי הרמב"ם בהלכות מעשר (פ"ב ה"א) מביא את הדין הנלמד מבני חנון, ש"הגומר למכור או הלוקח - פטור ממעשרות". ובפשטות אמרנו שגם הזורע - פטור מן המעשר מאותו לימוד, ולפי הירושלמי לימוד זה הוא אליבא דרבי עקיבא ולא אליבא דרבנן! נראה לע"ד לישב את הקושיא בשני אופנים: א. המשנה (פ"ה ממעשרות מ"א) אומרת: "העוקר שתילים מתוך שלו ונוטע בתוך שלו - פטור." ובמשנה ב' נאמר: "העוקר לפת וצנונית מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנן." מובא בירושלמי שם שמודים חכמים לר"ע בשתילים שפטור מלעשר, ומודה ר"ע לחכמים בבצלים ולפת כששותלם לזרעים שחייב.

החילוק בין זרעים לשתילים לחכמים הוא ששתילים זה "המשכת גידול" בעוד שזרעים זוהי השתמשות בדבר אחרי שנגמרה מלאכתן 10

(חזו"א מעשרות סי' ו' ס"ק ז).

מהי סברת רבי עקיבא? מסביר הירושלמי, מטרת הנטיעה הנוספת בלפת וצנונית אינה להמשך גידולן אלא לצורך הזרעים, ולכן עקירתן קובעתן למעשר, משא"כ חיטים מרוח קובען למעשר וכל עוד לא נעשה המרוח פטורים.

צריך לומר שחכמים סוברים ששתילים כיון שהם צריכים עוד לגדול א"א לקרוא לזה גמר מלאכה, אך חיטים, כיון שהיה כבר דישה והבאה לגורן, הרי נעשה שלב מסוים בגמר מלאכה, ולכן חכמים גוזרים במקרה זה אעפ"י שעוד לא היה מרוח.

עפי"ז ניתן לומר גם בעניננו שחכמים אכן לומדים כמו ר"ע שהזורע - פטור מתרו"מ ומחייבים אותו לעשר מדרבנן. לדעתם גוזרים אף לפני מירוח, אך זאת רק בזרעים (כמו חיטים וכדו') אבל בשתילים - לא.

ב. אפשר גם להסביר לפי חכמים שהזורע - חייב בתרו"מ מדאורייתא. הם אינם לומדים כר"ע: "ואכלת - פרט לזורע" ואעפ"י כן הם לא יחלקו על הדין שלמדנו מסיפור "בני חנון".

אכן גם חכמים דורשים את הדרשה: "עשר תעשר... ואכלת - פרט למוכר", ולכן הרמב"ם מביא גם זאת להלכה.

כוונת הירושלמי באומרו: " אתיא ר"ע כבני חנן" היא, שאת הלימוד הזה או את העקרון הזה של "ואכלת - פרט לזורע", לומד ר"ע מ"בני חנון". כשם ש"בני חנון" דורשים: "ואכלת - פרט למוכר", שהתורה לא חייבה את המוכר לעשר כאשר הוא אינו משתמש לצרכי אכילתו, כך התורה לא חייבתו לעשר כאשר הוא משתמש לזריעה.

על ההשוואה האחרונה חולקים חכמים וסוברים שמ"ואכלת" אפשר ללמוד רק פטור למוכר, אך אדם שרוצה לזרוע את תבואתו, אינו שונה מהאוכל ולכן חיובו בתרו"מ הוא מדאורייתא 11.

הנפק"מ בין ר"ע לחכמים תהיה, שלפי חכמים חיוב זורע במעשרות יהיה מדאורייתא, ולכן מדרבנן יגזרו חכמים אף במקרה שעדיין לא היה מרוח, משא"כ ר"ע שסובר שחיוב הזורע במעשרות הוא רק מדרבנן לא נגזור לפני המרוח, כי זוהי גזירה לגזירה.

לפי האמור לעיל דין הרמב"ם (פ"י מהל' מעשר ה"ג): "אין מחפים את הטבל ואין זורעים את הטבל", יהיה מדאורייתא.

מובן גם מדוע החמירו כל כך בזרע שאינו כלה עד שאסרו אפילו את גידולי הגידולין, מה שאין כן אם חיוב הזורע במעשרות היה רק מדרבנן כי אז היה קשה להבין חומרה כה גדולה בגדולי גדולין 8. עפי"ז הנפ"מ בין שני התירוצים לשיטת חכמים היא האם חיוב הזורע בתרו"מ הינו מהתורה או רק מדרבנן.

לסיכום א. זרע שאינו נאכל, לא צריך להפריש ממנו תרומות ומעשרות, בין אם רוצים לאכול אותו ובין אם רוצים לזרוע אותו.

מובן שאם זורעים אותו גידוליו חייבים בתרו"מ כדין ירקות רגילים.

ב. זרע הנאכל כגון גרעיני חטה, או בצלצולים או תפוחי אדמה, יש להפריש תרומות ומעשרות לפני הזריעה בין אם היה גמר מלאכה (של הכנסה לשקים או לארגזים), ובין אם הם נזרעים לפני גמר המלאכה.

יתכן שיש להבחין בדרגת החיוב אם הזריעה היא לפני גמר מלאכה או לאחריה. בראשון החיוב הוא מדאורייתא, ואם לא היה גמר מלאכה החיוב הוא רק מדרבנן.

ג. אם לא הפרישו תרומות ומעשרות- בגידול שזרעו כלה, כגון חיטה שהגרעין נרקב לאחר שהשבולת משרישה ונובטת, גידוליו מותרים - מותר לאכול מהם אכילת ארעי ללא הפרשת תרו"מ.

בגידול שאין זרעו כלה כגון בצלצולים או שום וכו' וזרעו טבל גם הגידולים וגידולי הגידולים יהיו אסורים באכילת עראי כי כבר בהיותם עראי שם טבל עליהם, והם יהיו מותרים רק אחרי הפרשת תרומות ומעשרות.

 

<<3>>

 

1).עי' רמב"ם הל' תרומות פ"ב ה"ב.

2).חזו"א מעשרות א' כ'.

3).ההסבר מובא בכרם ציון אוצר התרומות ח"ב עמ' צ"א.

4).רמב"ם הל' תרומות םפי"א הכ"א.

5).גזירה זו היא מי"ח דבר שגזרו משרבו בית שמאי על בית הלל ומובאת במס' שבת י"ז ע"ב.

6).בפירוש המשנה.

7).עי' בספר המפתח לרמב"ם פרנקל ספד"ר ראה פ' ל"ג ד"ה ומש"כ שהוא דאורייתא, ועי' שם מקורות לאומרים לדעת הרמב"ם שהוא דרבנן. ועי' חזו"א דמאי ד' ב' ושביעית א' ה' שזורע נחשב הנאה של כילוי. ולדעת הרמב"ם הנאה של כילוי אסורה מדאורייתא בין בטבל ובין בתרומה, ולכן החזו"א כותב אליבא דהרמב"ם שאם מירח ע"מ לזרוע אינו חייב בתרו"מ מן התורה אך אם מירח לאכילה ואח"כ זורע חייב מדאורייתא כי בכה"ג הוי הנאה של כילוי. ועי' בתורת הארץ פ"ב אות י"ז שמסתפק אם זריעה נחשבת הנאה של כילוי. הערת עורך (י.פ.)

8).רמב"ם הל' מעשר פ"ו ה"ו.

9).רמב"ם הל' תרומות פי"א הל' כ"א - כ"ב.

10).חזו"א מעשרות ו' ז'.

11).בכך נחלקו המהרשד"ם יו"ד סי' קצ"ב והכפות תמרים סוכה ל"ד ע"ב. לדעת המהרשד"ם הרמב"ם מחייב בתרו"מ מהתורה רק במירח לאכילה אך מירח לצורך דבר אחר פטור מהתורה ולדעת הכפות תמרים הרמב"ם אינו ממעט אלא מירח כדי למכור. ועי' מקורות נוספים ברמב"ם פרנקל ספר המפתח הל מעשר פ"ב ה"א. ועי חזו"א דמאי ד' ב' ושביעית א' ה' ובהר צבי או"ח סי' ק"ט שנקטו כהמהרשד"ם. הערת עורך (י.פ.)N3  

 

 

למעבר לחלק א'