הפרשת תרו"מ ממשקין - חלק א'

הפרשת תרו"מ ממשקין - חלק א'

במאמר זה נבוא לדון בדינם של משקין היוצאים מן הפירות, אם הם חייבים בתרו"מ. ובאם הם חייבים, אם חיובם מן התורה או מדרבנן על כל הנפקותות הנובעות משאלה זו.

הרב שמחה שטטנר | התורה והארץ

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה - הקדמה

       א. בדין תירוש ויצהר

  1. הקדמה
  2. ביאור מחלוקת ר' יהודה וחכמים.
  3. ביאור הסוגיא בחולין
  4. שיטת הרמב"ם.
  5. סיכום.

       ב. בדין שאר משקין

  1. ביאור הסוגיא בחולין
  2. בגדרי זיעה בעלמא.
  3. שיטת הירושלמי
  4. סיכום.

* * *

הצגת הבעיה - הקדמה

במאמר זה נבוא לדון בדינם של משקין היוצאים מן הפירות, אם הם חייבים בתרו"מ. ובאם הם חייבים, אם חיובם מן התורה או מדרבנן על כל הנפקותות הנובעות משאלה זו.

את דברינו נחלק לשני חלקים. בראשון נדון בדין המתמד ביין, ובשני - בשאר משקין.

חלוקה זו הכרחית משום שיין ושמן זה גדר של גמר מלאכה בפני עצמו, אם מדובר בענבי יין או זיתים לשמן. מה שאין כן בשאר משקין שגמר המלאכה הוא הפרי עצמו, ולכן יש לדון בהם בגדרו של המשקה.

א. בדין תירוש ויצהר

1. הקדמה: בדין יין ושמן אין להאריך, משום שודאי הדבר שהם חייבים בתרו"מ והלכה פסוקה ופשוטה היא. את דיוננו כאן נייחד לדין המתמד, מה יהא דינו של היין היוצא מן התמד. לשאלה זו השלכה מעשית ליין שני, כלומר, למי שעושה יין פעם שניה מאותם ענבים, וכן ליין צימוקים.

2. ביאור מחלוקת רבי יהודה וחכמים: מהו המתמד? אומר הרמב"ם בפירוש המשנה: "תמד - שם נופל על הפסולת הנשארת מן הענבים אחרי הסחיטה ועל השמרים השוקעין מן היין בשולי הכלי.

ומתמד - הוא הנותן מים על אותו התמד ומניחו עד שיתן את כוחו וייעשה יין דליל".

בדין תמד נאמר במשנה (מעשרות פ"ה מ"ו): "המתמד ונתן מים במידה ומצא כדי מידתו פטור. רבי יהודה מחייב. מצא יותר על מידתו - מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון".

הגמ' מבארת את מחלוקת רבי יהודה וחכמים, ואומרת: "הוא הדין דאפילו ביותר מכדי מידתו פליגי והאי דקא מיפלגי בכדי מידתו - להודיעך כחו דרבי יהודה".

ומכאן שהמחלוקת היא בין במצא כדי מידתו ובין במצא יותר מכך. על כך קשה, שהרי אמרה המשנה "מצא יתר על מידתו - מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון" ולא מצאנו שרבנן חולקים במקרה זה. קושיא זו מתרץ שם התוס' 3 (ד"ה הוא) ואומר: "היינו ברמא תלתא ואתא ארבע" (שהוא ודאי יין).

כלומר: רק אם יצאה מן התמד כמות פחותה משיעור זה יחלקו חכמים על רבי יהודה ויסברו שפטור.

הגמ' בפסחים מקשה סתירה בדברי רבי יהודה: "וסבר רבי יהודה תמד לאו בר עשורי הוא (כפי שמובא שם בברייתא)?! והא תנן: המתמד ונתן מים כדי מידתו ומצא כדי מידתו פטור, ורבי יהודה מחייב!" ומתרצת הגמ' בתירוצה השני: "הא בדרווקא (שמרים), הא בדפורצני (חרצנים)".

ומפרש רש"י: "ובתמד דפורצני קאמר, שנותנין מים בחרצנין והוא מחמיץ ומרתיח לאחר זמן כיין התוסס. והיינו תמד, ולית ביה אלא קיוהא דפירא. והא דקתני ר' יהודה מחייב - בדרווקא, שנותנין בשמרים מים... בההיא מודי ר' יהודה... לפי שהיין של שמרים מעורב בו, וכן המים נשאר בשמרים".

מכאן מוכיחים התוס' והרא"ש ששמרים משובחים יותר מחרצנים. וע"כ הם מעמידים את המשנה במעשרות בשמרים. וכך גם מבאר הררשב"ם שהמשנה במעשרות מדברת בשמרים. וכן גם פירש הר"ש על המשנה במעשרות.

לעומת זאת, דעת הירושלמי היא שאף תמד הבא מן החרצנים חייב במעשרות לר' יהודה. וכך נאמר בירושלמי ליישוב הסתירה בדעת ר' יהודה: "בראשונה היו ענבים מרובות ולא היו חרצנים חשובות (פנ"מ: והתמד הבא מהן כהפקר הוא ופטור). ועכשיו, שאין ענבים מרובות - חרצנים חשובות" (פנ"מ: ולפיכך מחייב ר' יהודה להתמד במעשר).

לכן מסביר שם הפני משה שהמתמד הוא ה"נותן מים על החרצנים וזגין שנדרכו". אך בפירושו למשנה במעשרות הולך הפנ"מ בעקבות הבבלי והראשונים בב"ב ומבאר שהמתמד הוא "הנותן מים על גבי שמרים של יין שקלטו טעם יין".

עכ"פ ההסבר בירושלמי הוא, שבראשונה, שהברכה היתה מצויה ולא היו החרצנים מן הענבים הדרוכות נחשבות לכלום והתמד הבא מהן כהפקר הוא ופטור ממעשרות. אבל עכשיו שאין ענבים מרובות החרצנים חשובות. לכן, אליבא דהירושלמי, הדבר הקובע אם אנו קוראים לתמד יין הוא היחס שיש בין הענבים לחרצנים, קרי: חשיבותם היחסית של החרצנים.

לדעת הבבלי יש לחלק בין שני סוגי תמד: שמרים וחרצנים. תמד העשוי משמרים חשוב יותר ולכן הוא נקרא יין.

החילוק הזה שבין הבבלי והירושלמי הוא, כמובן, רק בדעת רבי יהודה. בהמשך דברינו, תוך בירור שיטת חכמים, נברר אם ענין זה הוא גם נ"מ לשיטתם.

עכ"פ בדעת חכמים נאמר בגמרא שהתמד אינו יין אלא קיוהא בעלמא, וכך נוקטים רוב הראשונים. עפי"ז הם מסבירים מדוע התמד פטור מתרו"מ ולא נחייבו מחמת הכמות הקטנה של היין שנמצאת בתוך התערובת למרות שטבל אינו בטל אפילו במשהו. ואלו דברי התוס': "וי"ל, דאינו אלא קיוהא בעלמא, ואין כאן נותן טעם, וכעפרא בעלמא דמי".

3. ביאור הסוגיא בחולין: דינו של התמד מתבאר גם במשנה בחולין (כ"ה ע"ב): "המתמד, עד שלא החמיץ - אינו ניקח בכסף מעשר, ופוסל את המקוה. משהחמיץ - ניקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה".

ומפרש רש"י: "המתמד - מים הניתנים בחרצנים ולכשהחמיץ ותוסס נעשה יין. והתמד, עד שלא החמיץ - מים בעלמא הוא".

בגמ' מצאנו שתי דעות באשר למחלוקת רבי יהודה וחכמים: רב נחמן אמר רבה בר אבוה סובר, דבשהחמיץ מחלוקת. ומדייק שם התוס' דלאו דוקא החמיץ, אלא אף בשסופו להחמיץ, אע"ג דעדיין לא החמיץ. ורבי אלעזר סובר דבלא החמיץ מחלוקת.

לפי הדעה הראשונה, דבשהחמיץ מחלוקת, סובר רבי יהודה שכיון שאגלאי שתמד זה הוא "פרי" ע"כ יהא חייב במעשר. ואילו לדעת חכמים י"ל דאע"ג דהחמיץ אין זה אלא קיוהא בעלמא.

לפי הדעה השניה, דבשלא החמיץ מחלוקת, י"ל שלדעת חכמים עכ"פ בהחמיץ יהיה חייב, ואילו לדעת רבי יהודה יהיה חייב אף בשלא החמיץ. הגמרא מוסיפה, שלדעת ר' יהודה תיעשה ההפרשה מיניה וביה ולא מעלמא, מפני שתמד זה אינו חייב במעשרות מעיקר הדין.

במשנה שם מבאר רש"י, שהמדובר בתמד חרצנים, ואילו התוס' חולק על רש"י ומוכיח דאיירינן במים הניתנים על שמרים.

לשיטת רש"י אין אפשרות להעמיד את המשנה כרבי יהודה, שהרי גם רבי יהודה מודה שתמד חרצנים פטור ממעשרות ורק תמד שמרים יהא חייב. וכמובן, אין נ"מ בין החמיץ ללא החמיץ. שהרי אם נעמיד את המחלוקת בהחמיץ ועסקינן בשמרים, ודאי שבחרצנים, אף בלא החמיץ, יהיה פטור מק"ו, שהרי שמרים חשובים יותר כפי שבארנו בפרק הקודם.

ע"כ י"ל שרש"י סובר כלישנא בתרא בגמ', קרי: כדעת רבי אלעזר, שבלא החמיץ מחלוקת. לדעה זו מתניתין כרבנן, וקמ"ל שאף הם מודים בתמד שהחמיץ שחייב במעשרות. וברור שאין לחלק בין חרצנים לשמרים בדעת חכמים, שהרי לדעת רש"י הכל תלוי אם החמיץ אם לאו, ולא בסוג התמד.

אך מדברי התוס', שהעמידו את המשנה בשמרים, אין להוכיח דבר בדעת חכמים. זאת משום שכל העמדת המשנה כאן בשמרים היא מפני שמחלוקת רבי יהודה וחכמים במשנה במעשרות הועמדה כך בגמרא בפסחים. עוד לא ברירא, אליבא דהתוס', כיצד הוא מכריע את המחלוקת בגמרא בחולין.

עכ"פ עפ"י שיטת רש"י ודאי שלחכמים, המתמד ומצא כדי מידתו, בין בשמרים בין בחרצנים, והחמיץ - חייב במעשרות. לא החמיץ - פטור.

לענין ברכת בפה"ג על משקה זה כבר האריכו הראשונים, ולא נאריך כאן. יש להוסיף, שלשיטה זו, אם הכניס שלש והוציא ארבע - אף בלא החמיץ יהיה חייב במעשרות. וכך גם כותב המאירי להדיא בחדושיו לחולין.

4. שיטת הרמב"ם: הרמב"ם כותב בהל' מעשר (פ"ב ה"ז): " שמרי יין שנתן עליהם מים וסיננן, אם נתן שלושה ומצא ארבעה - מוציא מעשר על זה היתר ממקום אחר. ואינו מפריש עליו תרומה, שהתורם בתחילה בליבו על הכל כמו שביארנו בתרומה. מצא פחות מארבעה, אע"פ שמצא יתר על מידתו ואע"פ שיש בהם טעם יין - פטור".

ובהל' מעשר שני (פ"ז ה"ו-ז') כותב הרמב"ם: " התמד, עד שלא החמיץ - אינו ניקח בכסף מעשר, מפני שהוא כמים. ומשהחמיץ - נלקח כיין וכשכר. לקחו עד שלא החמיץ והחמיץ - קנה מעשר".

במה דברים אמורים? בנתן שלשה מים, ומצא פחות מארבעה. אבל אם נתן שלשה והוציא ארבעה - הרי זה כיין מזוג, ונלקח בכסף מעשר".

מתוך דברי הרמב"ם הללו משמע, שביחס לתמד שלא החמיץ איירינן בשמרים, ואלו בתמד שהחמיץ מדובר הן בחרצנים והן בשמרים. זאת למדנו מכך שבהל' מעשר כותב הרמב"ם "שמרי יין שנתן עליהם מים", ואילו בהל' מעשר שני כותב הרמב"ם, "התמד עד שלא החמיץ". ומשמע שתמד הוא ביטוי כללי לנתינת מים על חלקי ענבים מבלי לחלק. נמצאנו למדים, שהרמב"ם סובר בשמרי יין כחכמים שרק באתא תלתא ואפיק ארבעה חייב במעשר.

הרמב"ם מחדש כאן דין נוסף אליבא דהירושלמי, שהחיוב במעשר הוא רק על החלק הנוסף, ומתרומה הוא פטור לגמרי. זאת מפני שהתורם בתחילה בליבו על הכל, והרי כבר תרם על היין.

ביחס להחמיץ, אפילו הוציא כדי מידתו או מעט יותר, עכ"פ פחות מארבע, הרי הוא נקנה בכסף מעשר. ואיתא להדיא ברמב"ם דכשהחמיץ הרי הוא כשאר המאכלים, קרי: יהא חייב גם במעשרות. וזאת, שהרי גם חומץ חייב בתרו"מ, כדפסק הרמב"ם. א"כ י"ל לשיטת הרמב"ם, שיש לחלק בין תמד שלא החמיץ, שצריך להיות דוקא משמרים, לבין תמד שהחמיץ, שיכול להיות מכל דבר: שבתמד שמרים יהיה חייב רק במעשרות ורק מהיתרה אם אתא תלתא ונפיק ארבע, ואילו בחומץ מתחייב ברגע שהחמיץ גם אם נפיק פחות מארבע.

מתוך כך יש לשאול בדעת הרמב"ם, האם גם בהחמיץ יתחייב רק מהיתרה ורק במעשרות, או שמא כאן הדין יהא שונה? המקור לדברי הרמב"ם הוא בירושלמי: "מהו מוציא? - מעשרות. הא תרומה - לא, שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדים ועל מה שבתוך התבן".

מבאר שם הפנ"מ, שאת המעשרות יש להפריש לפי חשבון. הסברה לכך היא שכבר הופרשו תרו"מ מן היין, וכאשר אדם מפריש תרומה גדולה, דעתו על כל מה שיש שם ומה שיצא בעתיד בכלל זה, ולכן פטור מן התרומה. אולם במעשר שאין דעתו כן הרי שהוא צריך להפריש על מה שיצא. עד מצב של אתא תלתא ונפיק ארבע אין כלל גדר של יין אלא קיוהא בעלמא, ולכן פטור אף מן המעשר. ממילא חיוב המעשר כאשר יצא הדין יהיה רק על היתרה המקבלת גדר של יין, שהרי רק היתרה היא תוספת יין, והשאר הם רק מים שקבלו טעם יין.

י"ל שכך יהא גם בהחמיץ. אלא שבהחמיץ הגדרת היין אינה תלויה בכמות וע"כ הגדרת היין תהיה מוקדמת יותר, אך בעקרון לא משתנה דבר.

וא"ת הרי בדעת חכמים בהחמיץ חייב אפילו ביצא כדי מדתו וא"כ כיצד יהא חייב? הרי אין כלל יתרה! וי"ל שיתכן והרמב"ם סובר שאה"נ, במקרה כזה לא יהא צריך להפריש. אך זאת בשל עיכוב מציאותי אבל לא מהותי. ומה ששנינו שנקח בכסף מעשר שני, זה משום שלא גרע משאר משקין, כפי שאומר הירושלמי במעשרות לגבי מי מלח מעורבים. וכאן, הרי מהותית זה משקה.

עוד י"ל, דמה שכתוב "כדי מידתו", אין הכוונה בדווקא אלא הכוונה היא כל כמות, בין כדי מידתו בין אתא תלתא ונפיק ארבע. וא"כ ודאי שגוף החיוב יהיה רק כאשר תהיה יתרה כלשהי. אלא שקשה על התירוץ הראשון, שאם גם בכדי מידתו זה משקה, הרי שהמים צריכים להאסר משום טבל. ע"כ יש להכריע ברמב"ם ולומר שבכדי מידתו ממש אה"נ זהו קיוהא בעלמא וע"כ מה שאמרו חכמים "כדי מידתו", הכוונה היא כתירוץ השני שאמרנו, ש"כדי מידתו" לאו דוקא.

 

למעבר לחלק ב'