חיוב הפרשת תרו"מ במאכלים הנאכלים על ידי הדחק - חלק א'

 חיוב הפרשת תרו"מ במאכלים הנאכלים על ידי הדחק - חלק א'

האם ניתן להפריש תרומות ומעשרות מחלק של הירק הראוי לאכילה אך מכיוון שלא משווק בדרך כלל, לא נהוג לאוכלו?

הרב אהוד אחיטוב | התורה והארץ ד'

ראשי פרקים:  

הקדמה

       א. מיני מאכל הראויים על ידי הדחק

  1. סאה איזוב וקורנית
  2. ספיחי סטיס וקוצה
  3. כרשינים
  4. תלתן

       ב. טעם החילוק בין הסוגים השונים

       ג. המחלקים כרשינים לשאר המינים הנאכלים על ידי הדחק

       ד. ההשוואה בין טומאת אוכלין לחיוב תרו"מ

       ה. הטעם לפטור הבקיא מתרו"מ

 

הקדמה

המשווקים מקבלים מהחקלאים את צמח הברוקולי רק בחלקו העליון הכולל את הפרחים בתוספת גבעול באורך 20-30 ס"מ. הנימוק לכך הוא שחלקו העליון יותר אכיל מחלקו התחתון. מבדיקות שנעשו התברר שאכן החלק העליון ראוי להיאכל אפילו כירק חי, אף שלמעשה גם החלק התחתון של הגבעול ראוי לאכילה לאחר בישול וטעמו כטעם החלק העליון של הצמח. מאידך בפועל הוא אינו משווק ולמעשה הוא אינו נאכל אלא על ידי מספר בודד של אנשים שמקבלים את הגבעולים מהחקלאי באופן מקרי. וכאן עולה שאלת חיוב הפרשת תרו"מ שיש על החלק שאינו משווק, שאם חלק זה של הצמח פטור מתרו"מ לא ניתן לעשר ממנו על התוצרת המשווקת, ואף אם יפרישו לא תועיל ההפרשה בדיעבד, כנאמר במשנה (פ"א מ"ה):  

"אין תורמין... ולא מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב... ואם תרמו אין תרומתן תרומה".

א. מיני מאכל הראויים על ידי הדחק

דבר פשוט הוא שרק דבר שהוא מאכל אדם חייב בתרו"מ, כמבואר במס' מעשרות (פ"א מ"א) שהגדרת דבר החייב בתרו"מ היא: "כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ...".  

ופירש הרע"ב (מעשרות פ"א מ"א ד"ה כלל) וז"ל:

"כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל למעוטי סטיס שקורין בערבי ני"ל... אע"פ שנאכלין על ידי הדחק...".

לכאורה משמע מדבריו שכל אוכל הנאכל על ידי הדחק אינו חייב במעשרות, אולם כפי שנראה לקמן הדבר אינו חד משמעי.

הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"א) פסק להלכה את הכלל הזה, ולא הזכיר במפורש שדבר הנאכל על ידי הדחק פטור מתרו"מ, וז"ל:

"כל אוכל אדם הנשמר שגידולו מן הארץ חייב בתרומה. ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר: ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך, אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה; וכן במעשרות".

בהלכות שלאחר מכן הזכיר הרמב"ם מקרים גבוליים או דברים שלא נאכלים כמו "זרעוני גינה" (שם ה"ג) ולגביהם כתב בצורה מפורשת שהם פטורים מתרו"מ. אך הרמב"ם לא כתב בצורה חד משמעית שדבר שנאכל על ידי הדחק פטור מתרו"מ.

אמנם ישנם מינים שהם על הגבול בין מאכל אדם למאכל בהמה, והם: 1. סאה איזוב וקורנית. 2. ספיחי סטיס וקוצה. 3. כרשינים. 4. תלתן.

השאלה היא האם ניתן ללמוד מהם לסוגים אחרים של צמחים הנאכלים על ידי הדחק.

  1. סאה איזוב וקורנית

במס' מעשרות (פ"ג מ"ט) נאמר: "הסאה האיזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין".  

וביארה הגמ' נדה (נא ע"א) וז"ל:

"אמר רבא ומודה רבי יוחנן לענין מעשר דמחשבת חיבור שמה מחשבה. אמר רבא מנא אמינא לה דתנן הסאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין. היכי דמי, אלימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר? אלא לאו דזרעינהו מתחילה לבהמה וקתני אם היו נשמרין חייבין. אמר רב אשי הכא בחצר שעלו מאיליהן עסקינן וסתמא לאדם קיימי. והכי קאמר אם החצר משמרת פירותיה חייבין ואם לאו פטורין".

הגמ' רצתה בתחילה להוכיח מהמשנה הנ"ל שאף אם הצמח גדל מעצמו, מועילה מחשבה בעת הגידול לקבוע את המעמד של הצמח כמאכל אדם ולחייבו בתרו"מ. לבסוף דוחה הגמ' שמדובר שהוא זרע בסתמא רק שזריעה בתוך חצר המשתמרת מעידה על כך שכוונת הזריעה היתה לצורך מאכל אדם.

מסקנת הגמ' שבאופן עקרוני אותם המינים חייבים במעשרות בהתאם לכוונת האדם בשעת הזריעה, רק שלעיתים מקום הגידול מוכיח על ייעוד הגידול בלא כוונה מפורשת כמבואר גם בתוס' (שם ד"ה אלא).

וכך פסק גם הרמב"ם להלכה (תרומות פ"ב ה"ב), וז"ל:

"הסיאה והאזוב והקורנית שזרען מתחילה לאדם חייבין במעשר וכן כל כיוצא בהן. זרען לבהמה אע"פ שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין. שמחשבת חיבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר, אם היא חצר המשמרת פירותיה הרי אלו חייבין שסתמן לאדם, ואם אינה משמרת פטורין".

מלשון הרמב"ם: "וכן כל כיוצא בהן", מובן שסיאה איזוב וקורנית הם דוגמא לעוד פירות או ירקות שחיובם במעשרות תלוי בדעת האדם בשעת הזריעה. ופשוט שצמחים אלו, והדומים להם, חייבים בתרו"מ דווקא בשל כך שייעדו אותם במפורש למאכל אדם, ולא מפני שהם נאכלים ע"י אדם.

  1. ספיחי סטיס וקוצה

מבואר ברע"ב בתחילת מסכת מעשרות (פ"א מ"א ד"ה כל שהוא אוכל) שספיחי סטיס פטורים לגמרי וכך הסיק מדברי המשנה (שם), ז"ל:  

"כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל - למעוטי ספיחי סטיס וקוצה... שאלו אינן אוכל, אע"פ שהן נאכלים על ידי הדחק, ואינם חייבים במעשרות".

וכן כתב התפא"י (שם אות ב).

הפרשנים (תוס' שבת סח ע"א ד"ה ספיחי, ר"ש פאה פ"א מ"ד ד"ה כלל אמרו) שאלו מדוע המשנה נקטה ספיחי סטיס ולא סטיס עצמו. ומבארים הם שדווקא ספיחי סטיס ראויים למאכל בשעת הדחק אך יתכן שהסטיס עצמו הוא אוכל גמור ולא מיעטנו אותו מחיוב תרו"מ, או שהוא אינו נאכל כלל ואין צריך למעטו. עכ"פ לכל הפירושים למדנו מכאן שמינים אלו, אף אם הם ראויים לאכילה על ידי הדחק, אינם חייבים בתרו"מ, בין אם מדובר רק על ספיחי הסטיס והקוצה, ובין אם מדובר גם על הסטיס והקוצה עצמם.

משמע שגם אם אדם יגדל במיוחד למאכל את הסטיס והקוצה הם יהיו פטורים מתרו"מ, והשאלה היא במה הם שונים מהסאה האיזוב והקורנית?

  1. כרשינים

במשנה (תרומות פי"א מ"ט) נאמר:  

"כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים...", וביאר הר"ש (שם ד"ה כרשיני) שכיון שבעיקרם הכרשינים נחשבים כמאכל בהמה אין האכלתם לבהמה נחשבת פחיתות והפסד לתרומה, וז"ל הר"ש (שם):

"כרשיני תרומה עיקרן למאכל בהמה דאי עיקרן לאדם אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה מ"מ לאדם מיהא חזו דאין תרומה ומעשר אלא במידי דחזי לאדם...".

כלומר הכרשינים ביסודם הם מאכל בהמה, אלא שהם ראויים למאכל אדם על ידי הדחק, משום כך הם חייבים בתרו"מ, שאם לא כן היו צריכים להיות פטורים לגמרי.

דין נוסף המלמד על המעמד גבולי שיש לכרשינים ניתן ללמוד מדברי המשנה במסכת מעשר-שני (פ"ב מ"ד) ז"ל:

"כרשיני מעשר שני... ושל תרומה בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה, ובית הלל אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה, שמאי אומר יאכלו צריד, ר"ע אומר כל מעשיהן בטומאה".

כפי שנראה מפירוש הרמב"ם והרע"ב (שם) נחלקו התנאים במשנה (שם) עד כמה צריך להקפיד על הרחקת כרשיני תרומה מטומאה, ואם צריך ליטול ידים לפני הבאת הכרשינים לאכילת הבהמות.

כיון שבכרשיני תרומה עסקינן, נמצינו למדים שאף שביסודם הם מאכל בהמה, מכל מקום כיון שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק (בשנות רעבון) - חייבים להפריש מהם תרו"מ, ואף בלא כוונה מפורשת לזרוע אותם לצורך מאכל אדם.

  1. תלתן

במס' מעשרות (פ"א מ"ג): נאמר שעונת המעשרות של התלתן הוא "כדי שתצמח...", משמע שנוהגים בו דיני תרו"מ.

מאידך מוצאים אנו שהישוו בין הקולות שנוהגים בכרשיני תרומה למה שיש לנהוג בתילתן של תרומה.

וכך נאמר במשנה (מעשר שני פ"ב מ"ג):

"...ושל תרומה בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה. וב"ה כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה".

ופירש הרמב"ם (פיהמ"ש שם ד"ה חוץ מחפיפתה) שטעם ב"ה הוא משום שאינם מוגדרים כאוכל.

הטעם שבכל זאת יש להפריש תרו"מ מהתלתן נימק הרע"ב (שם): "ואין תרומה נוהגת בו אלא לפי שנאכל לקצת בני אדם". מוכח שאף שהתלתן אינו מאכל גמור חל עליו חיוב תרו"מ בלא שזרעוהו לשם מאכל אדם.

עולה השאלה מדוע בכרשינים ובתלתן אנו מחייבים בתרו"מ לגמרי ללא תנאי. בסאה איזוב וקורנית אנו תולים את חיוב ההפרשה בכך שנזרעו לשם מאכל אדם. ואילו בספיחי סטיס וקוצה אנו פוטרים לגמרי מתרו"מ, (עי' משנ"ר תרומות פי"א מ"ט ד"ה כרשיני).

ב. טעם החילוק בין הסוגים השונים

נראה שיש שתי גישות במפרשים בטעם החילוק שיש בין סוגי הצמחים שנימנו לעיל; המשנ"ר (מעשרות פ"א מ"א ד"ה כל שהוא אוכל) תולה את החילוק בין המינים השונים בדרגת הכשירות לאכילה שיש לכל אחד מהמינים שראויים לאכילת דחק, וז"ל:

"ומצינו אוכלין על ידי הדחק שחייבין כדאמרי' בכרשינין ותלתן פ"ב דמעשר שני ופי"א דתרומות מ"ט; וצ"ל דהני חשיבי טפי ...".

וניתן לסדרם לפי סדר חשיבותם; לפי דבריו החיוב בתרו"מ משתנה בהתאם לחשיבות של המאכל לאדם. המינים להלן מובאים לפי סדר חשיבותם:

  1. כרשינים ותלתן, חשיבותם מרובה בין מיני המאכל הנאכלים על ידי הדחק, לכך הם חייבים בתרו"מ, ללא כוונת מיוחדת בשעת הזריעה.
  2. סאה איזוב וקורנית, חשיבותם פחותה מכרשינים, ולכן רק כשנזרעו לשם מאכל אדם הם חייבים בתרו"מ.
  3. ספיחי סטיס וקוצה אף שראויים למאכל על ידי הדחק הם פטורים מתרו"מ בכל מקרה, וכנראה שבפועל אינם נאכלים.

הסבר זה מתיישב עפ"י דברי הר"ש והרע"ב שטעם חיוב הכרשינים בתרו"מ כי הם נאכלים ע"י הדחק. אולם קשה לומר חילוק זה בדעת הרמב"ם, הואיל ובאף אחד מהמינים הנ"ל לא הזכיר הרמב"ם שטעם חיובם בשל היותם נאכלים על ידי הדחק, וגם בכרשינים הנימוק שכתב הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"ב) לחיובם בתרו"מ הוא: "...הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון...".

לאור זאת נראה שיש שתי גישות בין האחרונים האם ניתן ללמוד מחיוב תרו"מ של הכרשינים לשאר המינים הנאכלים על ידי הדחק.

ג. המחלקים בין כרשינים לשאר המינים הנאכלים על ידי הדחק

לדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל (עמוד הימיני סי' כט) כיון שהרמב"ם מנמק את חיוב תרו"מ בכרשינים "שאוכלין אותן בשני רעבון", מובן ששאר הדברים הנאכלים על ידי הדחק צריכים להיות פטורים מתרו"מ, ולהתחייב רק אם ייחדום לאדם בשעת הזריעה. שיטתו מבוססת על דברי הירושלמי (חלה פ"ד סוף ה"ד) ביחס לגזירת כרשינים. הירושלמי (שם) שואל מהו הטעם שחייבו כרשינים בתרו"מ, וז"ל (שם):

"אימתי גזרו על הכרשינין? רבי יוסי אומר: בימי רעבון, ר' חנניה בשם רב: בימי דוד, אמרין היא הדא היא הדא".

ודייק הרדב"ז (תרומות פ"ב ה"ב) מדברי הרמב"ם שבאמת כרשינים "אע"פ שאינם מאכל אדם", חיובם בתרו"מ הוא מחמת שהיו אוכלים אותם בימי הרעב שהיה בתקופת דוד, ומסיים הרדב"ז (שם):

"...וכיון שגזרו עליהם חייבין אפילו שלא בימי רעבון שאינו בדין שיהיו בזמן אחד חייבין וזמן אחר פטורין...".  

לשיטה זו חיוב תרו"מ בכרשינים הוא דין מיוחד ולא ניתן ללמוד ממנו על שאר מאכלים שנאכלים על ידי הדחק. כך גם נראה מפירוש המהר"א פולדא (שם) והרש"ס (שם ד"ה אימתי), וכך גם הסיק הגרי"צ הלוי זצ"ל בספרו עשר תעשר (הלכה כז עמ' קפח) לדעת הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"ב).

ד. ההשוואה בין טומאת אוכלין לחיוב תרו"מ

יש להביא ראיה להבנה זו שלגבי טומאת אוכלין פסק הרמב"ם (טומאת אוכלין פ"א ה"ט) שאף הכרשינים אינם מיטמאים אלא אם כן זרעם בכוונה לאכילת אדם, וז"ל: 

"הכרשינין אם ייחדן למאכל אדם מתטמאין טומאת אוכלין".

ולכאורה אם הכרשינים מוגדרים כאוכל בגלל שאוכלים אותם בשני רעבון היה צריך הרמב"ם לפסוק שהם מיטמאים טומאת אוכלין. שהרי חכמים הישוו בין דין תרו"מ לדין טומאת אוכלין, כפי שנאמר במשנה (נדה פ"ו מ"ה):

"כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין, ויש שמטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות".

וביאר רש"י (שם ד"ה כל):

"דאין חייב לך במעשר אלא אוכל".

לפי זה גם על הכרשינים היתה צריכה לחול טומאת אוכלים, כיון שהם חייבים בתרו"מ, וכפי שאכן נאמר בתוספתא (עוקצין פ"ג הי"ג-הי"ד):

"כרשינין מטמאין טומאת אוכלין דברי רבי יהודה, ורבי שמעון אומר אינו מטמא טומאת אוכלין. אמר לו רבי יהודה יש לך דבר שהוא חייב במעשרות ואינו מטמא טומאת אוכלין? אמר לו רבי שמעון יש לך דבר שהוא מטמא טומאת אוכלין ו(אינו) חייב במעשרות, אמר לו רבי יהודה אף אתה כפרת בהלכה, תלתן הכל מודים שהוא מטמא טומאת אוכלין".

בפשטות צריך לומר שהרמב"ם (טומאת אוכלין שם) פסק כרבי יהודה שטומאת אוכלין יכולה לחול על כרשינים, ועם זאת הוא הבין שרבי יהודה תולה את חלות הטומאה בכוונת האדם בשעת הזריעה. ולכאורה מנין לרמב"ם חילוק זה? אלא ודאי שהרמב"ם למד שאילולא הגזירה שכרשינים חייבים בתרו"מ ללא תנאי, היינו מתנים את חיוב התרו"מ לגביהם בכך שכוונת האדם בשעת הזריעה היתה לשם מאכל אדם. וכיון שבגזירה עסקינן הרי שהיא חלה רק על מה שגזרו היינו תרו"מ, ולא על מה שלא גזרו היינו טומאת אוכלין. לגביה נשאר הדין כבשאר המינים שנאכלים על ידי הדחק שכוונת האדם בשעת הזריעה קובעת את מעמדם.

אלא שיש לשאול האם רבי שמעון חולק על ההשוואה בין תרו"מ לטומאת אוכלין?

אך על פי האמור הדבר מובן כיון שהמחלוקת היא על עצם גזירת כרשינים בזה"ז, וכפי שמבאר החסדי דוד (שם) שרבי יהודה ורבי שמעון נחלקו האם כרשינים חייבים במעשרות כיום: לדעת רבי יהודה הגזירה נשארה גם לדורות לכך הם חייבים בתרו"מ גם כיום. ואילו לדעת רבי שמעון הם פטורים גם מתרו"מ, כיון שהגזירה לא נקבעה לדורות, ובשל כך הוא פוטר אותם לגמרי מטומאת אוכלין. ועי' רדב"ז (הל' טומאת אוכלין שם).

ה. פטור הבקיא מתרו"מ

ראיה נוספת שגזירת כרשינים הינה גזירה מיוחדת לכרשינים, ואינה דוגמא לכל מאכל הנאכל בשעת דחק - ניתן להביא מהמשנה (מעשרות פ"ה מ"ח) שם מובאים מספר מינים שאינם חייבים במעשרות משום שאינם ראויים לאכילה ומותר גם לקנותם מכל אדם בשביעית, וז"ל:  

"...זרע לוף העליון, זרע כרישים זרע בצלים, זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה שאינן נאכלים פטורים מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית...".

הירושלמי (שם) מביא את מה שהוסיפה התוספתא (שם פ"ג הי"ח כגי' התוספתא כפשוטה עמ' 242) על אותם מינים:

"ר' יוסה אומר אף זרעוני שדה כגון זרע אסטיס ובקיא", ונסתפק הירושלמי במעשרות (שם) שמא לגבי הבקיא עצמה הדין חמור יותר מאשר הזרע שלה.

אמנם בירושלמי חלה (פ"ד סוף ה"ד) נקט בפשיטות שגם הבקיא עצמה פטורה מתרו"מ, והדבר עולה מתוך לשון הירושלמי (שם):

"...מפני מה לא גזרו על הבקיא? במנעליהן יצאת עמהן מאלכסדריאה...".

הפנ"מ (שם ד"ה בקייה) פירש את הדברים עפ"י התוספתא והירושלמי (מעשרות שם) שהפטור של הבקיא הוא משום שבמקום שהיתה מצויה היא לא היתה נחשבת כלל כמאכל.

נראה מדבריו שאם הביקיא היתה ראויה למאכל במקום מוצאה הטבעי היו מחייבים אותה בתרו"מ כמו את הכרשינים.

לעומת זאת, החסדי דוד (עוקצין שם ד"ה הכרשינין) ביאר את הירושלמי (חלה) שהפטור של הביקיא נובע מכך שהיא לא היתה מצויה בארץ בשעת הגזירה, וכיון שכל החיוב הוא מחמת הגזירה, הרי שעל הביקיא לא חלה הגזירה. ומכאן שההבדל בין הכרשינים לבין הבקיא אינו נובע מהבדל בחשיבותם כמאכל אדם, אלא מחמת שהכרשינים היו בשעת הגזירה ואילו הבקיא - לא.