חיוב תרו"מ בתבלינים ועלי תה - חלק ב'

חיוב תרו"מ בתבלינים ועלי תה - חלק ב'

קיימת היום בארץ תעשייה שמעבדת צמחים מסוגים שונים לשם עשיית תה. האם חייבים להפריש תרו"מ מצמחים אלו?

הרב יואל פרידמן | התורה והארץ ד'

 אך מדברי הרמב"ם לא נראה כן, שכן הרמב"ם (הל' שמטו"י פ"ז הי"ט) פסק שהקטף מאילן סרק הוי פרי ויש לו שביעית ולעומת זאת בהל' מאכא"ס (פט"ז הכ"ו) כתב שרק שרף הפגין יש בהן ערלה; והקשו מדוע לא פסק בערלה כר' זירא שקטפו זהו פריו אף באילנות סרק? ותירצו האחרונים שרק בשביעית אמרי' קטפו זהו פריו באילן סרק כיון ששביעית נוהגת אפי' במאכל בהמה ואין צורך שיהא פרי, אבל בערלה שנא' בו ונטעתם כל עץ מאכל, קטף של עץ סרק אינו אסור. כן כתבו בדעת הרמב"ם התוי"ט (ערלה פ"א מ"ז), חתמ"ס (נדה שם), חזון נחום (שביעית שם), מראה הפנים (ספ"ז דשביעית), ערוך השלחן (סי' כח סעי' ט), אמרי בינה (או"ח סי' טז), פאה"ש (סי' כז ס"ק מד). ההבחנה הזו בין ערלה ושביעית מפורשת היא בדברי הר"ש (שביעית פ"ז מ"ו) ובדברי המהרי"ט (ח"א סי' לד), וכראיה לדבריו מביא הר"ש את הירושלמי (ספ"ז), וז"ל:

"...אמר ר' זעירא לר' פדת כמה דתימא תמן הלכה כר' יהושע וכא אמר הלכה כר' שמעון. אמר ר' יונה ודמיא היא כל רבה קטף בטל על גבי שרפו, אילן אינו בטל על גבי שרפו, אוכלי בהמה קדושת שביעת חלה עליהן ואין קדושת ערלה חלה עליהן..."

ומכאן לדעת הירושלמי שאפי' אם אנו סוברים שקטפו זהו פריו באילנות סרק, זהו רק לענין שביעית אך לא לענין ערלה, וכן פירשו כל הפרשנים בירושלמי (רש"ס, מהר"פ, גר"א, פנ"מ).

ונראה שתרומות ומעשרות דמי לערלה ולא לשביעית, כי בשביעית גם הראוי למאכל בהמה חייב בשביעית ובביעור ובלבד שיהא הנאתו וביעור שווה, אך בתרו"מ רק הנאכל לאדם והוא פרי כדוגמת דגן תירוש ויצהר חייב בתרו"מ, וכ"כ הרב י. פלקסלר (נועם ג עמ' פה).

ונראה לענ"ד שנד"ד גריעא מקטף, כיון שהקטף נאכל כמות שהוא. לעומת זאת עלי התה אינם נאכלים כמות שהם ואוכלים רק את הטעם היוצא מהעלים. וכן כתב הגרש"ז אויערבך (נועם שם עמ' פד), וז"ל:

"ולא דמי לקטף שאף היוצא מן האילן יש לו שביעית ואי חזי נמי לאדם אפשר דחייב נמי במעשר, שאני התם שהוא יוצא מאליו, אבל זה שצריכים לכובשן ולכותשן במכבש אין להם תורת אוכל כלל".

ולכן פטר את הכותנה מחיוב תרו"מ וכן פסק גם הרה"ג עובדיה הדאיה (נועם שם). והבחנה זו מצאנו גם בציץ אליעזר (חי"א סי' סח ד"ה על) ובישועת משה (סי' א אות יא) ועי' גם בשו"ת אמרי בינה (שם ד"ה וראיתי).

ונלענ"ד יתכן שגם הקהלות יעקב היה מתיר את עלי התה מתרו"מ שכן הבחין בין שמן כותנה, החייב בתרו"מ, לבין סוכר הפטור, וז"ל (קהילות יעקב החדשים שם):

"והרדב"ז ז"ל בסי' תקסג דכתב לפטור קני סוכר מתרו"מ הוא מטעמא אחרינא משום שאין שם פרי כלל, שמתחילת גידולו אינו אלא מים ויוצא מגוף העץ ולא מפרי הגדל על העץ, ומשמע דאילו היה יוצא מפרי שגדל על העץ (כדוגמת שמן כותנה י.פ). אפי' כשהוא דומיא דקני סוכר שאינו נאכל אלא הנסחט ממנו - מחייבן בתרו"מ..."

ונד"ד וודאי דמי לסוכר הפטור מתרו"מ ולא לשמן כותנה שהפירות של צמח הכותנה הם המעובדים לשם הפקת השמן.

  1. עלי-תה הנותנים טעם ע"י בישול כאמור עלי-תה כגון רוזמנרין, לואיזה, לימונית, וכדו' משמשים להכנת משקה ע"י בישולם במים עד לנתינת טעמם במים.

לכאורה עלים אלו דומים ממש לסוכר שמיוצר מבישול קני הסוכר (רמב"ם הל' ברכות פ"ח ה"ה), וכאמור רוב הפוסקים נוקטים שהסוכר פטור מתרו"מ.

אך אפי' אם נאמר בקני סוכר שחייב בתרו"מ, נד"ד גריעא טפי מכמה סיבות:

לדעת הגאונים הקנים עצמם נחשבים פרי ולכן מברכים על מציצת הקנים בפה"ע או בפה"א, אך עלי התה - הם כעצים בעלמא לפני הבישול, ובכגון דא דנו האחרונים לגבי חיוב תרו"מ של מוצרים שונים שהופכים להיות אוכל באמצעים כימיים ותעשייתיים כדוגמת סלק סוכר, ספירט ועוד. הדיון המרכזי הוא שהרי אם מוצר הגלם אינו אוכל וממילא לא היה טבול מעולם, איך ייהפך להיות טבל לאחר עיבודו?

ממסקנת הירושלמי (יובא להלן פרק ו') "כאן שזבו משנטבלו וכאן שזבו עד שלא נטבלו", למדו האחרונים שאם הפירות לא התחייבו בתחילתם לא יתחדש חיוב לאחר מכן. וכן כתב בשו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע הל' תרומות פ"א ה"ב), ערוך השלחן (סי' פא סעי' יא), מרן הרה"ג שאול ישראלי (עמוד הימיני עמ' רצו), הגרח"ז גרוסברג (כרם ציון הלכות פסוקות גידולי ציון ס"ק ב), ועי' במה שכתב באריכות הרה"ג יהושע משה אהרונסון (ישועת משה חלק זרעים סי' ל). ועי' במה שכתב הגרצפ"פ (כרם ציון שם גאון צבי ס"ק ג) שיתכן שיש לחייב את הסוכר מצד ששוב נעשה אוכל וחוזר וניעורת זיקת התרומה; אך בנידון התבלינים ועלי התה אינם חוזרים להיות אוכל.

והנה מרן הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א (לעיל עמ' 10) מחייב עלי-תה בתרו"מ כיון שהם ניטעים אדעתא דהתה. זאת ועוד, לדעתו שונים הם מתבלינים שכן תבלינים נותנים אמנם טעם בתבשיל אך הם רק מצטרפים לשאר דברים בתבשיל. לעומת זאת, הטעם שבתה הינו כולו רק מחמת עלי התה, ולכן יש לחייבם בתרו"מ. הוא מוכיח דבריו מדברי השו"ע (יו"ד סי' קח סעי' ז):

"בשמים של עכו"ם וכלאי הכרם וערלה - אסור להריח בהם".

מקור הדין בתשו' הרשב"א (ח"ג סי' רלד) ושם כתב ש"כל שעשויין להריח בהן כורד והדס" - אסור להריח בהן כיון שהם אסורים בהנאה.

ועוד הביא ראיה מדברי החיד"א (ברכי יוסף סי' רצד סעי' כג אות יג):

"ושם סי' מד כתב (הרדב"ז) שאין איסור להריח בערלה אלא אילן הנטוע לפירות מאכל וכו' ולעיל נסתפק בורד למ"ד ואישתמיטתיה תשו' הרשב"א שהביא ב"י לעיל סוף סי' קח ועי"ש פר"ח וש"ך. אמרו בירושלמי פ"ז דשביעית ורד אוכל אדם הוא ולענין ערלה, דבר זה נפתח בגדולי הראשונים ונסיים בגדולי הדור שלפנינו מהרימ"ט..."

ומהורד הוכיח מרן הראשל"צ שהוא הדין בעלי -תה.

אך לאחר המחילה נלענ"ד שאין להביא ראיה מהורד, כי הורד עצמו נאכל, וכן מבואר בירושלמי (שביעית שם): "ההן ורד תני ביה תלת מילין - עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית... פיקא שלו יש לה שביעית... עיקר שלו - אין לו שביעית..."

ובהמשך מבאר בירושלמי שימושים שונים שנהוגים בורד. ומבאר רש"ס שהורד הינו מאכל אדם כי אוכלים אותו במרקחת. נמצא שהיו משתמשים בורד לריח וכבישה כפי שמוזכר במשנה (שביעית שם) ובנוסף היו משתמשים בו גם למרקחת ושימוש זה של מרקחת ורדים מוזכר בכל התשובות הדנות בחיוב ורד בערלה (רשב"א ח"ז סי' שעג, ח"א סי' תתכא, ח"א סי' שצז, רדב"ז ח"א סי' מד, מהרשד"ם יו"ד סי' קצב, מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' לד) וברשב"א (שם) מציין שהורד נאכל במרקחת כמו אתרוגים וחבושים (וע"ע מהרי"ק סי' מג, ב"י סי' רד לגבי מורבא העשוי מורדים או חבושים ומרוקח בדבש שאיירי שהוורדים או החבושים כתושים היטב). מכל הנ"ל אנו למדים שהורד נאכל כמות שהוא לאחר הבישול ולכן ישנם ראשונים הסוברים שנחשב פרי וחייב בערלה ויש ראשונים הסוברים שפטור אם מפני שאינו פרי (עי' אמונת עתיך 7 עמ' 11-17) ואם מפני שעיקרו לריח ולא לאכילה. אך אילו הורד עצמו לא היה נאכל ורק היה נותן טעם במים ולאחר מכן היו זורקים את העלים ואת הפרי בוודאי לא היו מחשיבים אותו לפרי והיה דינו כתבלין שעביד רק לטעמא שפטור מתרו"מ.

וראיה לדבר מדברי החיד"א שכאמור נקט שהסוכר פטור מתרו"מ ולעומת זאת בורד הוא נוקט כרשב"א ובניגוד לדעת הרדב"ז, שחייב אפי' בערלה וק"ו שחייב בתרו"מ. וע"כ יש להבדיל בין הסוכר לבין הורד: בסוכר, הקנים אינם נאכלים ורק מוציאים את הסוכר ע"י הבישול בדיוק כמו עלי-תה, ולכן פטור מתרו"מ. לעומת זאת, הורד נאכל בעצמו כמרקחת ולכן יש הסבורים שחייב בערלה ובתרו"מ.

היוצא מכל הנ"ל, בין אם נשווה את עלי-התה לקני סוכר ובין אם נשוה אותם לתבלינים שעשויים לנתינת טעם - יש לפוטרם מחיוב תרו"מ.

ו. האם אפשר להפריש מתבלינים ועלי התה אפילו אם נניח שעלי-התה אכן חייבים בתרו"מ, יש לדון האם אפשר להפריש מהעלים, שכן עלים אלו אינם ראויים למאכל.

נאמר בגמ' (ברכות לח ע"א):

"ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו, מ"ט? זיעא בעלמא הוא! כמאן? כי האי תנא דתנן: דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה - ר' אליעזר מחייב קרן וחומש, ור' יהושע פוטר".

רש"י (שם ד"ה ור' יהושע) סובר אליבא דר' יהושע שלא חל שם תרומה על הדבש:

"דזיעא בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו, ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי".

כלומר מההשוואת הסוגיא בין הדין בתרומה לבין ברכת שהכל למד רש"י, אליבא דר' יהושע, שאין כאן רק פטור מהחומש. לפי"ז ר' יהושע חלוק עקרונית על ר' אליעזר, ולדעתו, אין שם פרי על הדבש - כי הוה זיעא בעלמא.

אך בירושלמי (תרומות פי"א ה"ב) לא משמע כן, וז"ל הירושלמי:

"הוון בעי מימר: מה פליגין - בחומש, אבל בקרן אף ר' יהושע מודי! מה פליגין - לשעבר, הא בתחילה אף ר' יהושע מודי! ותנינן דבש תמרים - ר"א מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר?! כאן - שזכו (שזבו) משנטבלו, וכאן - שזכו (שזבו) עד שלא נטבלו..."

כלומר, בתחילה דעת הירושלמי היתה שאין מחלוקת עקרונית בין ר' יהושע ור"א: מחלוקתם היא רק בהקשר לחיוב החומש, אך כו"ע מודים שיש שם פרי על הדבש וחיבים במעשרות. שואל הירושלמי: "ור' יהושע - פוטר", ומשמע שפוטר לגמרי מן המעשרות? ומיישב: "כאן שזבו משנטבלו, וכאן שזבו עד שלא נטבלו".

הפנ"מ מפרש שלמסקנה מודה ר' יהושע שהדבש נחשב פרי, ואפשר להפריש ממנו תרו"מ - ובלבד שזבו משנטבלו, דהיינו שזב לאחר שהתמרים נעשו טבל; אך אם זב ונעשה דבש לפני שהתמרים נעשו טבל - פטור מתרו"מ. וכן פירשו הרש"ס, ומהר"א פולדא. אך גירסת הגר"א בירושלמי אינה כן, אלא גרס במקום "משנטבלו" - "משנתרמו", ומבאר בבית רידב"ז שמסקנת הירושלמי, אליבא דר' יהושע, היא שאין מפרישים תרו"מ מן הדבש כיון שאינו פרי, אך אם הדבש זב לאחר שחל על התמרים דין תרומה - אסור לזרים כי דבש זה הוא תוצר של תמרים של תרומה.

לסיכום, לדעת הרש"ס, מהרא"פ והפנ"מ יש להפריש על המשקים במידה והפירות עצמם התחייבו בתרו"מ, ולדעת הגר"א הוי זיעא בעלמא ופטור מתרו"מ.

  1. שיטת הרמב"ם במשקין היוצאים מהפרי הרמב"ם פסק כדעת ר' יהושע, ולכן כתב (הל' מאכ"א פ"י הכ"ב) שאין לוקים על המשקים בערלה וכמסקנת הגמ' (חולין קכ ע"ב) אליבא דר' יהושע, ש"דון מינה ואוקי באתרא", שדוקא בתירוש ויצהר המשקים כמותם, אך בשאר פירות המשקים אינם כפרי עצמו. עם זאת כתב הרמב"ם, שהמשקים אסורים כמותם בטבל, חדש, הקדש, ספיחי שביעית, כלאים וערלה. וביאר בכס"מ שהם אסורים כמותם רק מדרבנן, ועי' רדב"ז שביאר שאמנם אינם כמותם לגמרי והשותה משקים אלו אינו חייב מלקות, ומ"מ אסורים כמותם, דהיינו מדאורייתא. ועי' צל"ח (חולין שם ד"ה עוד) שביאר בדעת הרמב"ם שאמנם דין המשקין כדין זיעא בעלמא, ומ"מ לא גריעא מטעם כעיקר. ובחתמ"ס כתב כן לגבי משקים היוצאים ע"י בישול שאפילו אי נימא שהיוצא מן האיסור אינו אסור אלא מדרבנן - כאשר יוצא בבישול בוודאי אסור מדאורייתא דלא גרע מטעם כעיקר. ועי' חתמ"ס (חולין שם ד"ה וזה נ"ל). ובתורת זרעים (תרומות פי"א מ"ג) ביאר שאסור מדאורייתא מדין כל היוצא מן האיסור (עי' רמב"ם הל' מאכ"א פ"ג ה"א).

לסיכום, הפוסקים נחלקו אם משקין היוצאים מהפרי חייבים בתרו"מ מדרבנן או מדאורייתא, וכאשר המשקין יוצאים בבישול מסתבר שחייב מדאורייתא.

  1. האם מפרישים מהפרי או מהמשקין כאמור, לדעת הרמב"ם יש להפריש מהפרי כי יש למשקין דין טבל כמו הפרי עצמו; אך לא נתבאר האם אפשר להפריש מהמשקים עצמם או שמא פוטרים את המשקין ע"י הפרשה מהפירות. והנה בהמשך הירושלמי (שם) נאמר:

"תני ר' נתן אומר - לא שר' אליעזר מחייב במעשרות אלא שר' אליעזר אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש. מילתיה אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי הדבש ולפי התמרים".

כלומר שר' נתן מסביר אליבא דר' אליעזר שאמנם הדבש כשלעצמו פטור מן המעשרות, ואעפ"כ יש להפריש מן התמרים לפי התמרים עצמם ולפי כמות הדבש היוצאת מהם; או כמובא בגירסת התוספתא (פ"ט ה"ח), שאם הפריש מן התמרים פוקע דין הטבל מן הדבש, (ועי' תוספתא כפשוטה עמ' 456).

ובאמת סובר הגרי"ז (מובא בגאון צבי כר"צ הלכות פסוקות עמ' לב) שאי אפשר להפריש ממיץ תפוזים אף שיש לו דין טבל כיון שהוה זיעא בעלמא, והגרצפ"פ (שם) הסתפק בכך. אך הגרשז"א (מעדני ארץ הל' תרומות פ"ב ה"א אות ד סוף ד"ה בגמ', שם ד"ה ומ"מ נראה) דן באריכות בדין המשקים, ומבאר שלדעת ר' אליעזר יתכן שאי אפשר להפריש מן המשקים, אך לדעת ר' יהושע, שקיי"ל כמותו, כל החיוב במשקים אינו אלא מדרבנן, לכן מסתבר ש"הם אמרו והם אמרו" - והפרשה של המשקים פוטרת את עצמם, ועי"ש שהביא ראיה מרמב"ם (הל' תרומות פ"ג הט"ז).

  1. שיטת הכפתור ופרח ובכו"פ (פכ"ו עמ' תפג) מביא את התוספתא הנ"ל ואת המחלוקת בין הרמב"ם והגאונים לגבי קני הסוכר, ולבסוף מסיק:

"ומסתברא שמה שאמרו הגאונים שמברך בפה"א (על הקנים) דאמרי' בפרק בכל מערבין הקנים... מין ירק. וא"כ אם לא תיקן התמרים - יתקן הדבש. וכן הדין בקנים, אבל אם תיקן תמרים וקנים לא יצטרך לתקן דובשן..."

ויש לעיין בדברי הכו"פ: חדא מדוע מביא ראיה מר' אליעזר, הרי לא קיי"ל כמותו? שנית מהיכן למד בתוספתא שאפשר לתקן את הדבש כאשר מפרישים את הדבש? שלישית, בשלמא לדעת הגאונים יש לקנים דין פרי וממילא הקנים ודובשן דומים לדין התמרים ודובשן, אך לדעת הרמב"ם הקנים עצמם אינם פרי ובאמת, בנקודה זו השיג עליו הרדב"ז.

וכנראה שהכו"פ למד בירושלמי שר' נתן חידש שאפשר להפריש מן התמרים על הדבש, ואף שהדבש אינו בפניו הוא נתקן ע"י הפרשה זו; אך פשיטא שאפשר להפריש מן הדבש מיניה וביה, וכן משמע בפירוש הרש"ס (לירושלמי שם וע"ע מנח"י ח"ח סי' קיא שיישב את דברי הכו"פ).

ואמנם יש לומר שאינו דומה למה שנאמר בירושלמי (שם) כי כאן כל גידולו ונטיעתו נעשה אדעתא דהסוכר או התה, וכפי שהזכרנו לעיל אליבא דהטור, ולכן המשקים אינם כזיעה בעלמא של הפרי - זהו גופו הפרי. אך מ"מ בוודאי שאי אפשר להפריש מדבר שאינו אוכל כדוגמת עלי תה (רוזמרין, ורד וכדו') וכן תבלינים שאינם נאכלים, שכן נאמר במשנה: "כל שהוא אוכל... חייב במעשרות", וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב ה"א). ויש להוכיח סברה זו מדברי התוס' (יומא שם) לתירוצם הראשון שיש להבחין בין פלפלין יבישתא וזרע גרגיר שנשחקו ומעורבים במים או תבשיל באופן שהם נאכלים יחד עם המים או התבשיל - כי אז חייבים בתרו"מ, לבין לפני שהם מעורבים, שפטורים מתרו"מ כיון שאינם נאכלים. ולפי"ז ה"ה בקני סוכר יש להפריש דוקא מן הסוכר ובנד"ד גם המחמירים יודו שיש להפריש רק מן התה או התבשיל לאחר שעלים אלו נתנו בהם טעם; (ועי' כעין זה במנח"י ח"ח סס"י קיא ד"ה והעולה).

סיכום

נראה שתבלינים ועלי-תה שאינם נאכלים ועבידי רק לטעמא פטורים מתרו"מ כמבואר בתוס'. יש להוסיף לכך דעת הרמב"ם שאף לענין ברכה סבר שמברכים "שהכל" בכגון דא, וממילא אינו פרי לחיוב תרו"מ; ובנוסף את סברת הרדב"ז; שאף לגאונים - תרו"מ קיל מברכה; ובפרט בזה"ז (ולפעמים בירק) שהחיוב בתרו"מ אינו אלא מדרבנן. מלבד זאת, נראה שהפרשה מהעלים לפני עשיית התה אינה מועילה, כי אז אינם אוכל ולכל היותר יש להפריש מהתה עצמו. 

תבלינים ועלי-תה המיועדים לטעם אך גם נאכלים (כגון נענע) חייבים בתרו"מ.

 

*)אמנם מבואר בשו"ע (סי' רמב סעי' ב) שאסור לתלמיד לחלוק על רבו ובפרט שהוא "גדול בחכמה וזקנה" (שם סעי' ד) אך מרן הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א התיר לי לפרסם את הנלענ"ד בזה ולפרסם את המאמר מכיון שתורה היא, אף שהוא אינו מסכים למעשה.  

 

התמונה מתוך אוסף של Lazaregagnidze

 

למעבר לחלק א'