גמר מלאכת עשיית היין וזמן הפרשת תרומות ומעשרות ביין

גמר מלאכת עשיית היין וזמן הפרשת תרומות ומעשרות ביין

ישנן כמה שאלות שברצוננו לברר במסגרת מאמר זה. השאלה המרכזית היא מהו 'גמר מלאכת עשיית היין', וזו מתפצלת לכמה שאלות משנה: מאימתי אפשר להפריש תרומות ומעשרות מן היין? מאיזה שלב בייצור היין אסור לשתות או לטעום ממנו? האם טעימת יין של הייננים לצורך החלטות שונות הנוגעות לתהליך ייצור היין – דינה כשתיית עראי או כשתיית קבע?

הרב יואל פרידמן | אמונת עתיך 124 (תשע"ט), עמ' 39-51

הקדמה

ראשית יש לתאר בקווים כלליים את שלבי ייצור היין. [1] ייצור היין הוא התקשר מורכב מאוד, ואינו דומה לתפקיד השלישי. לאחר הבצירה של הענבים - אם בצירה ידנית והמכנית - מובלים הענבים במשאית ונפכים אל בור היקב. הענבים מוכנסים למתקן שתפו את הפרדה של גרגרי הענבים מן השדרות ומעיכה ( מגרסה הדסטמר), ומם מוצאים מיני פסולת שמעורבים יחד עם הגרגרים. המתקבל הוא רסק ענבים שנקרא תירוש.

בהמשך לקרוא שני שלבים בייצור היין אחרים הם רלוונטיים מאוד לנושא שלנו. הראשון הוא כתוב התסיסה האלכוהולית, לאמור הפיכת הסופר הענבים לאלכוהול, והשני הוא מערך סינון והצללה של היין ושימורו לאורך זמן. תסיסה טבעית (שנעשית על ידי שמרי הבר המצויים על הענב באופן טבעי) נמשכת כמה שבועות. לאחרונה מכניסים את התירוש למצב תסיסה מיוחדים, אתה יכול להשתמש במערכת מערכת קירור. תגובת התסיסה מבוקר, השימוש בתוספים שונים: הוספת שמרים חיצוניים להגדרת התסיסה, ותוספים אחרים כמו ביסולפיט או סורבט לשחק את שמרי הבר ידעצירת התסיסה. בקרת התסיסה מתבצעת גם על פי שמירה על הטוויתורה מתאימה. בתסיסה מבוקרת התפקיד יכול להימשך בין שישה ימים לשבועיים לערך. אחד מהתהליכים המתרחשים ביין מאז התסיסה הוא יצור גזים שדוחפים את הקליפות למעלה האחרים נשארים למטה.

לאחר סיום התסיסה הראשון מתחיל לכתוב סינון, על מנת לקבל יין צלול. אומנם יש לציין שיש הבדל בין יינות אדומים שיש יינות לבנים. באלו האחרונים שלב הוצאת הקליפות הוא מוקדם הרבה יותר. מסננים ומוציאים את הקליפות כבר בתחילת התהליך, לפני התחלת התסיסה של היין או ממש בתחילתה. ביינות אדומים משאירים את הקליפות, ואלו מוסיפות צבע, חומצה, ויטמינים ומינרלים. שלב ראשוני של סינון הוא בהכנסת תירוש למתקן סחיט (ידני או הידראולי) שנקרא עיתונות , אשר מפריד בין קליפות, זגים וחרצנים לבין נוזל. [2] היין מועבר לחביות עשויות נירוסטה או עץ, ליישון. אין זה עדיין מצויים משקעים, נכון נצרכות עדיין פעולות של סינון והפרדה בין היין לממשקעים והשמרים.

מכירות יקבים שנעשית בשעה שסיסה שנייה, תסיסה 'מלולקטית' שתפקידה הוא לנטרל את החומצה המאלית ( חומצה מאלית ) המצויה ביין. אבל במאמר להלן, כשנציין את התסיסה, כוונתנו לתסיסה האלכוהולית, שהיא התסיסה יגרית. ביינות איכות, משך ההכנה של היין [3]

ישנן כמה שאלות שברצוננו לברר יחד מאמר זה. השאלה המרכזית היא מהו 'גמר מלאכת עשיית היין', וזו מתפצלת לכמה שאלות משנה: מאימתי אפשר להפריש תרומות ומעשרות מן היין? מאיזה שלב בייצור היין אסור לשתות או לטעום ממנו? האם טעימת יין של הייננים שיש להם החלטות שונות.

א. הפרשת תרומות ומעשרות מן היין על הענבים

הייחוד של תירוש ויצהר הוא שהם שני מוצרים שמופקים מפירות האילן - מן הענבים ומן הזיתים, אמרו אליק גידולם של פירות אלה הם בשביל התפקיד שמופק אותם, ולא צריך אכילתם. [4] בגקלאות העתיקה גידול ענבים לאכילה וזיתים לכבישה היה זניח, והחשיבות של הגידול הענבים והזיתים היו לשם הפקת היין והשמן. [5] לאור הנ"ל היה מקום להבין שזוהי הסיבה להפרשת תרומות ומעשרות מן היין דווקא , ולא מן הענבים כך, לדוגמה, אם הפריש מן הענבים על היין -.. אין תרומתו תרומה כמבואר בירושלמי [6] לכאורה כך רואים גם בפירושו של הרמב תירוש ויצהר - תירוש ויצהר הם דווקא היין והשמן. [7] תחת זאת, לדעתו, חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בענבים וזיתים לאכילה - אין אלא מדרבנן. וזו לשונו (רמב"ן, דברים יד, כב):

ופירוש דגן בלשון הקדש, ​​חמשת המינין הידועין בתבואה, ופירוש תירוש, היין החדש אשר ישיקו היקבים, ויצהר, השמן אשר היו. אין מין אחר בכל הזרעין בין פירות האילן חייבין מן התורה בדרך כלל לא בתרומות ולא במעשרות, ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחוקי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות העולם מוטעות. אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו א) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר . ותהיה בזה נזהר, שכבר טעו בו מגדולי המחברים.

אלא שר עקיבא איגר הקשה על הרמב"ן, שאם אכן רק ביין ושמן חיוב תרומות ומשרתים תרומה, הרי לדעתו הוא מפריש מן החיוב (יין ושמן - דאורייתא) על הפטור (ענבים וזיתים - מדרבנן) ?! חייבים בתרומות ומעשרות מדאורייתא. אז האחרונים [8] התאימו את דברי הרמב"ן לשיטת רוב הראשונים, שיש לכלול גם ענבים וזיתים לאכילה בכלל תירוש ויצהר. 9 . במקרה שהפריש ענבים על יין - אין תרומתו תרומה, [10]מה 'גזל השבט' שחוששים שלא יפריש את השיעור הראוי, או דרך 'טורח הכהן' שיצטרך לעשות את הפעולות הנדרשות לייצור היין. [11] במקרה שמפריש מן היין על הענבים - לכתחילה אין לעשות כן, אם אם הפריש - תרומתו תרומה, ויחזור ויתרום. [12] ומבואר בירושלמי [13] שהסיבה לכך היא 'גדר מי חטאת', לאמור שדווקא בזיתים שמיועדים לשמן ובענבים שמיועדים ליין, שהם משקים המקבלים טומאה, קבעו חז"ל שיש לחזור ולתרום, כדי שיצטרך המפריש להזות מי חטאת כדי להיטהר. אך בפירות אחרים כשמפריש 'מן הגמור' על ה'אינו גמור '- לא מחויב לחזור ולתרום. [14]

כך פסק הרמב"ם בהלכותיו (הל 'תרומות פ"ה ה"ד, הי"ח-הי"ט):

[ד] אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ... ואילו תרמו תרומתן תרומה.

[יח] אין תורמין שבלים על החדרים, וזיתים על שמן, וענבים על יין, והתרם לא תרומה גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש ...

[יט] אין תורמין שמן על הזיתים הנכתשין, ולא יין על ענבים הנדרכות שזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ואת תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מהזיתים והבאים בפני העודמן ...

מה הדין בזמן הזה אין דיני טומאה וטהרה נוהגים?

הרש"ס כותב שאם הפריש מן היין על הענבים, אף שהדין המקורי הוא שיחזור ויתרום על 'גדר מי חטאת', אזי בזמן הזה, תרומתו - תרומה, כמי שהפריש בשאר פירות 'מן הגמור' על ה'אינו גמור '. וזו לשונו:

ובזמן הזה דאין לנו טהרה כן הוא שמן על זיתים כמו בשאר פירות בזמנן של האמוראים דהא ליכא ביטול מי חטאת כנ"ל והוא קרוב למדרך ר"ש ז"ל.

יותר מזה חידש מרן הרב קוק זצ"ל, לפעמים במקרה שהפריש מן ההענבים על היין, והדין המקורי הוא לא תרומתו תרומה, מהגזל או טורח הכהן, בזמן הזה יש מקום לקישב את זה שאין נותנים לכהן את יין התרומה ואת תרומת המעשר. זצ"ל בהסכמה שכתב לספר 'אשי השם' (לרב אברהם שמעון ירמה, פתח תקווה):

סי 'ג סע' טזיטרים על שמן וענבים על יין ואישר לא כלום ... חלילה להחליט לידינו כלום בזה כיון דיקריקר הטעם הוא הגזל השבט, ובזה"ז אין כ"כ קפידה כמ"ש בש"ע ומסתבר כיון דתרומה חל ג"כ במעשר, ודי לנו זה החידוש דגזל השבט שבירושלמי שיועיל להקל בתרומה בזמן שהיא עומדת "ע לחזור ולתרום בלא ברכה אין שום כלום.

סברה זו הובאה כבר על ידי הרב אברהם מיוחס בשו"ת 'שדה הארץ', [15] אלא שהוא ציין שבכל מקרה אסור לעשות כן לכתחילה, גם ללא הגזרות המיוחדות של יין ושמן (גזל השבט וגדר מי חטאת) תורם מן הגמור על ה'אינו גמור 'וכן להיפך, כמבואר ב'שלחן הערוך'. [16] ועוד עיר הרש"ז אויערבאך [17] שסברה הנ"ל מועיל להקל בתרומה גדולה, שהולכים לאיבוד ואינו ניתנים לכהן, אך אינו מועיל לגבי מעשר ראשון ומעשר ענין שיש חיוב לתת להם גם בזמן הזה. [18]

ב. גמר מלאכת היין

ישנן שתי סוגיות בבבלי שעוסקות בשאלה מהו גמר מלאכת היין, האחת במסכת בבא מציעא (צב ע"ב), והאחרת המסכת עבודה זרה (נו ע"א). הגמרא (ב"מ שם) עוסקת באכילת פועלים, על פי הנאמר בפסוק (דברים כג כה): 'כי תבוא בכרם רעך ואכלת ...', ומבואר שהפועלים לומר אוכלים מהפירות לאחר הגמר מלאכה. שמשהגיע היין לגת, ויש אומרים שמשהגיע לבור, אפשר פוסק לכאורה הטור. [19] כדעת רבנן. אח רוב הראשונים סוברים שמסקנת הסוגיה היא כדעת הר עקיבא הסובר שהשלב הקובע הוא שליית היין בחביות.

... והשתא דתני רב זביד בדבי רבי הושעיא: יין משירד לבור ויקפה, ורבי עקיבא אומר: משישלה בחביות, אפילו תימא שלא נתפתחו חביותיו לבור, דאמרו ליה: לא הוה ידעינן דמשלי - ונימא להו: איבעי לכו אסוקי אדעתייכו דלמא משלי! - באתרא דההוא דשריק ההוא משלי.

הפועלים התבקשו מאת בעל הבית לסתום את חביות היין, וכיוון שהנורמה היא שאלו את הסותמים את החביות הם גם אלה שעושים את הפוליטיקה של הליין היין, הם לא יכלו להעלות על הדעת את השפה הזאת כבר בוצעה, וחייב בעל הבית לעשר ולא יכול לשאת את היין.

הסוגיה השנייה בגמרא (ע"ז נו ע"א) עוסקת בשאלה מאימתי יכול היין להיעשות יין נסך. לאחר שהגמרא הביאה דעה במשנה שהיין נעשה יין נסך מן הרגע שיורד לבור, היא מביאה את המסקנת הסוגיה:

ותני רב זביד בדבי רבי אושעיא: יין - משירד לבור ויקפה, ר"ע אומר: משישלה בחביות! תרצה נמי להך קמייתא הכי, יין - משירד לבור ויקפה, ר"ע אומר: משישלה בחביות. ואלא מתניתין דקתני: אין עושה יין נסך עד שירד לבור, לימא, תלתא תנאי היא! לא, שאני יין נסך, דאחמירו ביה רבנן. ולרבא דלא שאני ליה, מוקים ליה כתלתא תנאי.

לדעת רבא ישנן שלוש דעות: יש אומרים שהיין עשה יין נסך משירד לבור; לרבנן - משיקפה בבור, ואילו לר 'עקיבא - משישלה בחביות. הגמרא מציעה אפשרות נוספת, מעניינת מעשר ישנן רק שתי דעות, דעת דעת רבנן ור 'עקיבא שהובאו לעיל, נכון לעניין יין נסך החמירו ואסרו אפילו משירד לבור.

רוב הראשונים (מלבד הטור) פסקו כר 'עקיבא שהשלב הקובע את גמר המלאכה במעשר הוא משישלה בחביות וכדעת ר עקיבא. [20] וזו לשון הרמב"ם (הל 'מעשר פ"ג הי"ד):

היין משינינן בחביות וישלה הזגין והחרצנין מעל פי החבית, אבל כשהוא בתוך הבור כישיבהיהנו להעמידו בחבית שותפה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומכל מקום ושותה.

יחד פסקו סמ"ג; [21] רשב"א; [22] ריטב"א; [23] מאירי; יחד ב'שלחן ערוך '. [24]

  1. מהו 'משיקפה' ו'משישלה בחביות '

לדעת רבנן גמר מלאכת היין הוא 'משיקפה', והכוונה היא לקיפוי של בור. [25] לדעת רוב הראשונים יש בקיפוי דבור שני פרמטרים רלוונטיים. א) כתוב התסיסה של היין. ב) סינון היין על ידי הוצאת הקצף שנוצר בתסיסה אחרת הוצאת הקליפות והזגים. [26] אבל יש ראשונים שהדגישו וציותנו רק את התסיסה, [27] ויש שהזכירו רק את הסינון. [28] רש"י, בפירושו למסכת בבא מציעא (שם), מזכיר את שני הפרמטרים ומסביר ההתסיסה גורמת לציפת הקליפות והזגים, יש למסננים ומסירים אותם; וזו לשונו:

 משיקפה - משיקפאו החרצנים על פי הבור, כשמתחיל להיות תוסס ונוטלין הזגין ומשליכן.

לעומת זאת בפירושו למסכת עבודה זרה (שם) אין רש"י מזכיר או מדגיש את תהליך התסיסה של היין , אלא רק את פעולת הסינון; [29] וזו לשונו:

יין משיקפה - הוי גמר מלאכה לענין מעשר ליאסר בו שתיית עראי, משיקפה לשון צף כמו קפא תהומא דמסכת סוכה (דף נג) שצפין החרצנים על היין כשהוא נח בבור.

יחד בפירוש הרמב"ם למשנה (מעשר פ"א מ"ז):

משיקפה, משיצוף על פניו מעין קצף . [30] ופסק ההלכה שותה עראי עד לגיריר הקליפין והחרצנים וכיוצא שהצפין למעלה בחבית ויזקק הכל .

פירוש שונה ומיוחד מצאנו בדברי הראב"ד, [31] ההתסיסה גורמת לשקיעה של השמרים והיין נעשה צלול; וזו לשונו:

יקפה דשיני בלעד 'כדכתי' הקופאים על שמריהם והוא מלשון ויצף הברזל וקפא דפרזלא שהשמרים כאילו יורדים למטה והיין צלול צף למעלה.

ר 'עקיבא, שחולק על חכמים, אומר' משישלה בחביות '. כמובן שיש לברר מהו 'משישלה' ובמה נחלק ר 'עקיבא על חכמים.

בפירושו לבבא מציעה מדבר רשמי על התוכנית של היין והסברת השמרים שעולים בעקבות התסיסה. הקישוי הוא הסרת הזגים והקליפות, 'משישלה' הוא הסרת השמרים. [32] וזו לשונו:

משישלה בחביות - משנתן בחביות, והוא תוסס ורתיחתו עולה, מקצת שמרין קופאין למעלה, וקודם שיג סוף שיש חביות שולין שהם רתיחות, ומשליכן.

במקום זאת לפי רש"י במקום העבודה זרה, השלייה היא העבר היין ושפיכתו מן הבור אל תוך החביות, [33] ולפי זה נראה שהוא שלב מוקדם יותר מהשלב מתאר רש"י בבבא מציעא; וזו לשונו:

משישלה בחביות - לשון השולה דגים מן הים (חולין דף סג) משישלה היין מן הבור להנתן בחביות ...

ובאמת המהרש"ל. [34] תמה לד נדחק רש"י בבבא מציעא לפרש בניגוד לפשט האמור בעבודה זרה שהשלייה היא מלשון שליית דגים, ומשמעותה לגבי היין הוצאת היין מן הבור ונתינתו בחביות. הליל מעשר פ"ג הי"ד): 'היין משיניץ בחביות וישלה הזגין והחרצנין מעל פי החבית. .. '- הרמב"ם מדבר על סינון והסרת הקליפות והזגים לאחר שהעביר את היין מן הבור לחביות.

הראב"ד (מובא בשיטה מקובצת, ב"מ שם) המפרש פירוש קצת שונה, והעין סינתזה של שני הפירושים של רש"י שהובאו לעיל. השלשה לדעתו היא ההוצאה של היין והעברתו ממקום למקום, מן הבור והעברתו לחביות, הראב"ד מדבר על הוצאתו מחבית אחת והעברתו לחבית אחרת. המטרה היא סינון השמרים והצללת היין; וזו לשונו:

כמו בחביות אין משישלה שולין את הכרשינין, וכמו השולה דג מן הים והוא שמריקין אותו מחבית לחבית אחר ששהה שם © יום או יומים וכך עושין כדי שיהיה צלול מן הפסולות ומן השמרים העבים ...

כאמור רואים בפירושי הראשונים הדגשות שונות ל'משיקפה 'ול'משישלה בחביות'. שאלתה שלבים בתהליך ייצור היין, ויש שהרגישות שגמר מלאכת היין היא הפעולה שהאדם עושה, ולאחריה היין מוכן, ואפשר להפריש ממנו תרומות ומעשרות. מן הגמרא בבבא מציעא אנו רואים ש'מקפה 'זה יכול לפעול ולא רק תיאור מציאות , כאילו הגמרא מיישבת שמדובר' באתרא דההו גברא דנגיד איהו מקפה '- הפועל עושה את הפעולה הקיפוי, יכול להיות בעל הבית לתת לו את היין אחר ההיין לאחר ההפרשה. כך גם לגבי ה'שלייה ', כי בהמשך הסוגיה (שם) מיישבת הגמרא:' באתרא דהוא שריק [סותם את החביות] ההוא משלי '- הפועל עושה את פעולת השלייה. מאידך גיסא ברור משתי הסוגיות וממקלוקת התנאים בהקשר לזמן החיוב במעשר ביין: משיירד לבור - קיפוי דבור - קיפוי דביות או שליית החביות, שיש חשיבות לאורכו של התוכנה היין. פעולת הסינון לבדה אינה הגורם היחיד לחיוב בתרו מ.מ.ובזה נחלקו התנאים . מאן דאמר קיפוי דבור מסתבר בסינון בתחילת התקשורת התסיסה, וכפי שמבראר רש"י: 'משיקפאו החרצנים על פי הבור , כשמתחיל להיות תוסס ונוטלין הזגין ומשליכן', ומאן דאמר קיפוי דחבית או שליית חביות גם כן מדבר על סינון. יותר ולקראת סוף תהליך תסיסה .. וגם לפירוש הראב"ד שמדבר על צלילות יין ושקיעת שמרים , נחלק תנאים איזו מידה של צלילות נדרש כדי לחייב בתרו"מ ומעניין הערתו של הריטב"א לפירוש הראב"ד שקיפוי דבור הוא שקיעת שמרים וציפת יין צלול : זה לא התחיל להיות לא שכיח שיהיה כן בבור '! אינדי היין צלול!

ההבנה שמחלוקת התנאים סובבת סביב השאלה מהו השלב בתהליך ייצור היין המחייב בתרומות ומעשרות, מתברורת היטב בדברי המאירי, וזו לשונו בפירוש לגמרא בבא מציעא (שם):

עד שיקפא ר"ל שאותם חרצנים וזגים המתגלגלים שם יהו צפות למעלה והנקרא קיפוי דבור ואח"כ משימין את היין בחביות שם שם מתגלגלים חרצנים וזגים דקים ולרוב רתיחת היין מתגלגלות וצפות למעלה והנקרא קיפוי של חביות ומנין מעשר לא נקרא היין יין גמור להיות נגמרה מלאכתו למעשר ליאסר בשתיית עראי עד שיקפה קיפוי זה של חביות וישלה החרצנים והזגים מעל פני החבית ...

יחד בפירושו למסכת עבודה זרה (שם):

ואח"כ משימין אותו בחביות אחר שם מתגלגלים חרצנים דקים ומצד רתיחת היין גם הם צפות למעלה וכשהגימה זו והנקרא קפוי של חביות הוא יין גמור ידענו חסר כלום ...

האמור אנו נוקטים להלכה כדעת ר 'עקיבא שהשלב הקובע הוא שליית חביות, שהוא השלב המאוחר מבין כולם. התרגיל של הסינון, והתפקיד ייצור היין שבא לידי ביטוי בתסיסה . אבל לפי הנראה, הרמב"ם - שיטה אחרת עימו, וכדלהלן.

ג. 'משיהלכו בה שתי וערב'

נאמר במשנה (תרומות פ"ג מ"ד): 'הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מהדרוכות שהן מטמאין את הגת מיד ...'. נושא המשנה הוא יכולתם של הפועלים שעובדים בגת של יין להפריש תרומות ומעשרות במקום בעל הבית. לפי הרמב"ם חידוש המשנה שיש לו לפועלים נאמנות וככה לעשות כן, כמו שבכוחם לטמא את כל היין שבגת.

בהמשך המשחק המשנה, מביא התלמוד הירושלמי (תרומות פ"ג ה"ב) תוספתא: [35] 'תני מאימתי תורמין את הענבים משיהלכו היו שתי וערב'. הרמב"ם למד מאמר זה כפלטו, אפשר להפריש תרומות ומעברות ביין כבר בתחילת הדריכה של ההענבים, כשהממשקה מתחילה לזוב מהגרגרים. הקושי הוא שלכאורה פסיקה זו הסגירה את מה שכתב בהלכות מעשר, אפשר לעשות את זה פשוט יכול לעשות את זה שיש לו את הביצים ואתם ישלה את הקליפות והזגים. שתי וערב ', אלא שהפועלים צריכים לדאוג להפריש כשיעור הנצרך להפרשה כדי שהמשקה או היין לא ייטמאו על פי פועלים טמאים; וזו לשונו של הר"ש (תרומות שם):

ובירושל 'תני מאימתי תורמין את הענבים משהלכו בו שתי וערב יש לא חלקרמו מן היין שבבור על הענבים דהא אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אבל לוקחין מן היין שבבור מיד שייטור תרומת הכל הכל בטהרה.

כדי להתמודד עם הקושי הנ"ל, הריבמ"ץ בנושאין בין תרומה למעשר. אכן, את התרומה אפשר להפריש כבר 'מעת שיהלכו בה שתי וערב', אבל את המעשר אי אפשר להפריש אלא לאחר התסיסה ושליית החביות. ב'דרך אמונה ' [36] מסביר אליבא דהרמב"ם שיש להבחין בין איסור אכילת עראי והפרשה מן ה'אינו גמור'. לא פחות ייחודי 'גמור' וכדי שאפשר יהיה להפריש תרומות ומעשרות, די בגלל ש'הילכו בו שתי וערב 'והתחיל לצאת משקה מן הגרגרים. אומנם עדיין אין חובה להפריש ומותר עדיין לאכול אכילת עראי. 'משיקפה' ו'משישלה בחביות 'הוא באמת שלב מאוחר הרבה יותר, ומאז והלאה אסור אפילו לאכול אכילת עראי ללא הפרשה. לדעת הר"ש אין שני זמנים אבל רק אחד,

אפשר להסביר את שיטת הרמב"ם כך: בעיקרון, מדאורייתא אפשר להפריש תרומות ומעשרות מעת שנגמרה מלאכתם של הענבים, ורק מדרבנן גזרו וחייבו להפריש מן היין, אם באמצעות 'גזל השבט' ו'טורח הכהן ', ואיך' גדר מי חטאת '. כך היה כבר אפשר לטפריש תרומות ומעודות. איסור אכילת עראי הוא עניין אחר, ותחילתו הוא מעשה שמסתיימת לגמרי ליצור היין, לאמור 'שליית החביות', סינון הקליפות. הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק [37] מסביר קצת אחרת. איסור אכילה מן ה'אינו גמור 'נלמד מן הפסוק (במדבר יח, כז):' ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב ', ובספרי (פ' קרח, פיס 'קכא) למדו:

למה נאמר לפי שהוא אומר והרמותם ממנו תרומת ה 'שומע אני יתרום שוורים של חטים וענבים מן היין ואמצים מן השמן ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור מיכן אמרו את התבואה משתמרח והיין משיקפה והשמן משירד לעוקה.

מסביר הגרי"ז שלאחר 'משיהלכו בו שתי וערב' יש כבר משקה, העבודה ההפרשה היא מההמקה ולא מן ההענבים, ולפי יודע נחשב 'מן היקב'. מסיבה זו גם הפסק הרמב"ם (הל 'טומאת אוכלין פ"א הכ"ד) שמן השלב הנ"ל נחשב משקים גם לעניין טומאה; וזו לשונו: 'ענבים שדרכן משיחות הדברים הדורך שתי וערב מתטמאין משקין'. [38]

אומנם 'ערוך השלחן העתיד' [39] מתאים את דברי הרמב"ם לשיטת הר"ש מחד גיסא ולשיטת הריבמ"ץ מאידך גיסא. בהמשך [40] הוא מסביר שלמעשר זמן ההפרשה הוא מאוחר יותר, וכפי שכתב הרמב"ם עצמו משעת שליית החביות. בנקודה זו מתאימה שיטת הרמב"ם (לפי פרשנות 'ערוך השלחן') לפירושו של הריבמ"ץ. הרבי ראיה [41] השלטו שאת זמן ההפרשה משעת שליית החביות כתב הרמב"ם בהלכות תרומות, ואילו דין - משעה 'שיהלכו בו שתי וערב' כתב בהלכות מעשר. על כל הפנים שיש 'ערוך השלחן' נראה שדין זה לא חל בזה"ז שבטלו דיני טומאה וטהרה, ואין בעיה בימינו להפריש מן הטמא, [42] וייתכן שגם בתרומה אפשר להפריש רק מעת שליית חביות .

ד. טעימות יין בשלבים השונים של ייצור היין

לכל אורך התקנת ייצור היין, הייננים טועמים. כיוון שלא הופרשו תרומות ומעשרות, השאלה היא אם מותר ליינן לטעום מן היין בשלבים השונים של ייצור היין.

נאמר במשנה (מעשרות פ"ד מ"א): 'המקפה לתבשיל פטור לקדרה חייב אותו שהוא כבור קטן'. הר"ש מפרש שהקיפוי האמור במשחק הזה הוא הקיפוי שהזכרנו לעיל, המכונה אם לקח הכיתה קטנה של יין בכוס, ולפני השתייה הוא מוציא את הפסולת, אזי יש כאן את הגמר מלאכת היין 'מה שהוא כבור קטן', אם לשתות את שתיית עראי. הרמב " אני בפירושו למשנה. אל שאם נוטל את היין ומניחו בתבשיל או אפילו בקדרה ריקנית במקום שתיה בזמן מאוחר יותר, אזי השתייה היא של קבע, כך שהיא אסורה ללא הפרשת תרומות ומעשרות. אם נוטל את היין לשתייה מיידית, נחשבת זו כשתיית עראי. יחד פסק הרמב"ם גם בהלכה. [43] ולפי"ז בנד"ד אם יינן לוקח יין לדבר טעימה, אין כאן שתיית קבע (לרמב"ם), [44] אני גם גמר מלאכה של היין שבכוס, אם אכן אין הוא מוצא את הפסולת המעורבת בו (לר"ש). חוזרת אם כן השאלה באיזה שלב בוצעה הטעימה, ואילו זה היה שם שמוגדר כגמר מלאכה.

התוספות, בהסבירם את הסוגיה בעבודת העבודה זרה (שהזכרנו לעיל), מציעים שתי אפשרויות בהקשר למקום הגת. הייתה בשדה, וייתכן גם שזו הייתה בבית. מכל מקום לדעת תוספות יש איסור לשתות מן היין רק אם נגמר מלאכת יין (סינון והפרדת פסולת), ויין הוכנס לתוך בית כדי שייקבע למעשר. [45] ונראה שגם דעת הרמב"ם שרק לאחר גמר מלאכה וקביעות למעשר הקודם לבית - אסורה אכילת עראי. וזו לשון הרמב"ם (הל 'מעשר פ"ג ה"א-ה"ד):

פירות שהגיעו לעונת המעשרות ... ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול דברים עראי. בד"א בגומר פירותיו למכרן בשוק אבל אם היה כוונתו להוליכן בבית ה"ז מותר לאכול הענין אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר ... הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן ה"ז אוכל במקום עראי ...

המראב"ד משיג על הרמב"ם ומסייג את דבריו, שרק בפירות וירקות נקבע למעשר בזמן ההכנסה לבית, 8- בדגן, תירוש ויצהר - חייבים בתרו מ"מ גם ללא פורום לבית:

א"א חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן בגורן ומרחן דגמר מלאכתן דהנהו בגרן ויקב תלנהו רחמנא.

יחד השיג גם בפרק ד הלכה א '. נמצא שלכו"ע, בין לדעת הרמב"ם ודעימיה ובין לדעת הראב"ד ודעימיה, אסור לאכול אכילת עראי לאחר גמר מלאכה, והמחלוקת היא אם בדגן, תירוש ויצהר צריך גם בית. [46] אז בנד"ד הקובע הוא מהו השלב המוגדר גמר מלאכה, וכפי שדנו באריכות לעיל.

אומנם לעניין טעימת איסור נחלקו הפוסקים. דעת הט"ז [47] היא שבמקום ספק מותרת טעימת לשון, ובנד"ד, שמדובר באיסור טבל דרבנן ויש גם ספקים לגבי הגדרת גמר מלאכה, היה מקום לכאורה להתיר. אבל נראה שרוב הפוסקים [48] אוסרים אף טעימת לשון, אלא אם כן הדבר באיסור פגום או מר. ובנד״ת לא ידועה רק בטעימת לשון אלא בשתייה ממשית, גם אם מועטת, שנועדה לבחון טעמו ואיכותו של היין, גם הט"ז מודה שאסור.

הוצאת הל"ל יש להעביר את הקלפות והלצירות, לאמור מעתכתי התירוש למתקן הסחיטה ( העיתונות ). משלב זה ואילך, יש להפריש תרומות ומערכות מן היין שמוציאים את התימה. על הקושי בהפרשות ואמירות סגנון תכופות: אפשר לומר בראשית היום סגנון הפרשה מראש [49] על כל כוסיות היין שיוציאו את היום. אם אין זה אפשרי, אפשר להפריש בכל פעם לפני שטועם ולומר סגנון מקוצר כשיטת ה'חזון איש '. [50]

סיכום ומסקנות

א. השיטה המרכזית בהלכה היא שגמר מלאכת היין הוא בסיום התקשורת התסיסה האיש הסינון והפרדת הקליפות והחרצנים. [51] אף שיש פוסקים שהדגישו את התסיסה הכבר המרכזי המגדיר את הגמר המלאכה, נראה שרוב הראשונים והמחשבים מתחילים בשני הפרמטרים גם יחד: הם התסיסה שהם הפעולה ומעשה הסינון של הקליפות והחרצנים.

ב. אז לכתחילה יש להפריש תרומות ומעשרות לאחר סיום התסיסה השנייה הכנסת התירוש למתקן הסחיטה ( עיתונות ). ומן הראוי אף פעם אחר יותר את ההפרשה עד לשלב של הצללת היין, כדי לחשוש לדעת הראב"ד. [52]

ג. אם עושים מיץ ענבים ומייצרים את התסיסה. ומסתבר שמותר להפריש ממיץ ענבים על היין כדין המפריש 'מן הגמור' על 'הגמור'.

ד. בייצור של יין לבן, שמפרידים את הקליפות והחרצנים מן המשכנה הראשית הראשית ליצור את היין.

ה. אם הפרישו לאחר דריכת הענבים, לפני סיום תהליך התסיסה ולאחר הסינון, ההפרשה מועילה, כי יש לסמוך על כמה סברות להקל: 1) סברת מרן הרב קוק זצ"ל שבזה"ז לא גזרו על 'גזל השבט' ו'גדר מי חטאת' (אף שהרב הביא סברה זו כסניף בלבד).[53] 2) גזרות אלו אינן שייכות לאחר שכבר נדרכו הענבים.[54] 3) שיטת הרמב"ם – שאפשר להפריש תרומות ומעשרות מתחילת דריכת הענבים.[55]

ו. ביין אדום, שבהכנתו הסינון הוא בסיום תהליך התסיסה, יש להקל ולהתיר טעימת יין לפני הסינון. לאחר הכנסת היין למתקן הסחיטה (Press) – יש לאסור טעימות ללא הפרשת תרומות ומעשרות.

ז. ביין לבן, שבהכנתו הסינון הוא לפני תהליך התסיסה, נראה שיש להקל לטעום מן היין גם לאחר הסינון, כל עוד לא הסתיים תהליך התסיסה האלכוהולית באופן שהיין נחשב ראוי לשתייה. 

ח. אפשר למצוא פתרונות שיקלו על הפרשה מהירה ותכופה: א) לומר בתחילת היום נוסח הפרשה מראש[56] על כל כוסיות היין שיוציאו במשך היום.[57] ב) אם אין זה אפשרי, אפשר להפריש בכל פעם לפני שטועם ולומר נוסח מקוצר.[58]

 

 

 

 

 

 

[1].    ראה מאמר של הרב פ' גרינברג, 'סיכום דיני יין ומיץ ענבים לקידוש, כפי המציאות כהיום', מובא באתר http://kosher-wine.co.il. ראה עוד אנציקלופדיה הלכתית חקלאית, אתר מכון התורה והארץ: https://www.toraland.org.il/אנציקלופדיה-הלכתית-חקלאית/שלבי-הכנת-היין.

[2].    ישנם יקבים שבהם לוקחים את הפסולת הנותרת, מוסיפים מים או שמרים ויוצרים 'יין שני'. על ההשלכות ההלכתיות של יין זה, נרחיב אי"ה במאמר אחר.

[3].    למשל הוספת שמרים, או השתקתם כאמור, הוספת חומרי טעם שונים (ישנם עשרות חומרים שניתן לערבבם ביין), ערבוב בין סוגי יין שונים, ועוד.

[4].    עי' רש"י, ברכות לח ע"א ד"ה ורבי יהושע: 'ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד'; ועי' גמ' שבת קמג ע"ב.

[5].    לגבי הגפן ראה קולומולה, De Re Rustica, ספר 3 עמ' 235: 'אין זה משתלם להקים כרם מאכל אלא אם כן הכרם נמצא קרוב לעיר ולשווקים'. היתרון של גידול כרם ליין מצוי הן בשימוש הרב ביין בזמנים עברו, הן בהכנסה הגבוהה ממכירת היין, והן בחיי המדף הארוכים של היין לעומת חיי המדף של הענבים בעבר. תודה לד"ר עקיבא לונדון על המידע. לגבי הזיתים – גם הם עיקר גידולם היה בשביל השמן, ראה עקיבא לונדון, דוקטורט, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית', עמ' 93.

[6].    ירושלמי תרומות פ"א ה"ד.

[7].    וכן כתבו רבנו יונה, ברכות דפי הרי"ף דף מא ע"א ד"ה כל שטיבולו; שו"ת מהרי"ט, ח"א סי' יח.

[8].    ישועות מלכו הל' תרומות פ"ב ה"א; אבני נזר או"ח ח"א סי' פח; חזו"א שביעית סי' ז ס"ק כד; מעדני ארץ תרומות, פ"ה ה"כ אות ב.

[9].    ראה מאמרנו, אמונת עתיך 122 (תשע"ט), עמ' 65–67.

[10].   משנה תרומות פ"א מ"ד; רמב"ם הל' תרומות פ"א הי"ח.

[11].   ירושלמי תרומות פ"א ה"ב.

[12].   משנה תרומות פ"א מ"ח; רמב"ם, שם, הי"ט.

[13].   ירושלמי שם ה"ה.

[14].   רש"ס, לירושלמי שם.

[15].   שו"ת שדה הארץ, ח"ג יו"ד הל' תרו"מ סי' כד.

[16].   שו"ע, יו"ד סי' שלא סעי' נד.

[17].   מעדני ארץ, תרומות פ"ה הי"ח אות ג; וכן העיר הרב אלחנן יעקובוביץ (ר"מ דביאליסטוק ואח"כ שכן בירושלים) בהערות 'נחמת אליעזר' על חכמת אדם, שערי צדק פרק ט סעי' כא אות ו; המעשר והתרומה, פרק חמישי סעי' ט בית האוצר סוף אות יד; דרך אמונה, הל' תרומות פ"ה הי"ח ציון ההלכה ס"ק שפח.

[18].   כדי להשיב על שאלה זו ייתכן שהרב זצ"ל כתב שכל עיקר הגזרה של גזל הכהן הייתה לתרומה גדולה, וכיוון שזו בטלה בזה"ז כי אינה נאכלת, בטלה הגזרה גם לגבי מעשר ראשון ומעשר עני; וזו לשונו: '...ומסתבר כיוון שתרומה חל ג"כ במעשר', עי"ש (הערת הרב יהודה עמיחי).

[19].   טור, חו"מ סי' שלז; ועי' חכמת שלמה ב"מ צב ע"ב שהטור פסק כרבנן, אך רוב הראשונים פסקו כר"ע; ועי' דרישה, לטור שם שמתאים את שיטת הטור לשיטת שאר הראשונים.

[20].   עי' מהר"י קורקוס לרמב"ם הל' מעשר פ"ג הי"ד, שקיי"ל כר"ע כי בסוגיה ב"מ שם, הסתפקו אם פועלים אוכלים משל בעה"ב או משל שמיים, וקיי"ל שאוכלים משל שמיים, ולכן יש להסביר את המשנה 'נפרסו עיגוליו' כדעת ר' עקיבא. ועי' חזו"א, מעשרות סי' ד ס"ק א שיש להעדיף סתמא דמסכת בבא מציעא שהיא בתרייתא על פני סתמא דמסכת מעשרות.

[21].   סמ"ג, עשה קלה (מהד' שלזינגר, עמ' צב): 'ושלה הזגין והחרצנים מעל פני החביות כדברי רבי עקיבא'.

[22].   רשב"א, ב"מ צב ע"א: 'דהא קיי"ל כלהו סתמי כר"ע'.

[23].   ריטב"א, ב"מ שם: 'משמע דהלכתא כוותיה'.

[24].   שו"ע, יו"ד סי' שלא סעי' פו; שם, חו"מ סי' שלז סעי' ה; באר הגולה, לשו"ע שם ס"ק קס שפסק כר"ע; ובביאור הגר"א ס"ק קמט, מבאר ג"כ בפירוש א' שקיי"ל כמסקנת הסוגיה בב"מ וע"ז וכר"ע; אומנם בליקוט שם, מקשה מדוע לא פסק כסתמא דמשנה מעשרות, פ"ד מ"א שסתמא דמשנה כת"ק: 'מפני שהוא כבור קטן' משמע שתליא בבור ולא בחבית. ועי' דרך אמונה, הל' מעשר פ"ג הי"ד ס"ק קכו, שהחליט שהגר"א פוסק כדעת הטור, אך אין לכך הכרח.

[25].   יש שהשתמשו גם בביטוי קיפוי דחבית, אך אז זהו מושג מקביל לשלייה של חבית וכדעת ר' עקיבא, עי' מאירי, ע"ז שם.

[26].   ר"ח (ע"ז שם על הדף): 'משיקפה. פי' קיפוי הסרת הקצף מעל היין. כדכתיב כקצף על פני המים...'; ערוך, ערך קף: 'פי' קיפוי הנוטל החרצנין והזגין והקסמין וכיוצא בהן שמעלה היין ברתיחתו והן צפין על פי הבור או על פי החבית'; מאירי, בית הבחירה ב"מ שם, לאחר הקיפוי דבור והסרת הקליפות והזגים בבור: 'ואח"כ משימין את היין בחביות ואף שם מתגלגלים חרצנים וזגים דקים ולרוב רתיחת היין מתגלגלות וצפות למעלה והוא הנקרא קיפוי של חביות ולענין מעשר לא נקרא היין יין גמור להיות נגמרה מלאכתו למעשר ליאסר בשתיית עראי עד שיקפה קיפוי זה של חביות וישלה החרצנים והזגים מעל פני החבית'; ולשון דומה כתב גם בבית הבחירה, ע"ז שם. הריטב"א, ב"מ שם וע"ז שם מביא את פירוש רש"י.

[27].   ר' יוסף טוב עלם, מובא בתשובות גאונים קדמונים, מהד' דוד קעסל, תר"ו, עמ' מ (מובא גם תשובות הגאונים גרש ירחים, מהד' הרפנס, מוסה"ק, עמ' רכב): ' משיקפה משמעלה רתיחת של בור יין ורתיחת חבית יין'; ועי' חזו"א, מעשרות סי' ג ס"ק א ד"ה ע"ז, שלרש"י ורמב"ם העיקר הוא התסיסה, ולפי"ז אפשר להפריש אף לפני הסרת הקליפות והזגים, ואילו לר"ש ולרע"ב צריך סינון והסרת הקליפות.

[28].   ר"ת, ספר הישר, חידושים סי' תשיב: 'והתנן יין משיקפה. קיפוי ושלייה הכל אחד. ולשון השולה כמו השולה דגים מן הים', לאמור הסרת הקליפות והזגים מן היין; ובתוספות חכמי אנגליה, ע"ז שם, כתבו: 'פי' משיקפה אישפורייך בלע' [Espurer]', על בסיס המונח  Purifierשפירושו להיטהר, וכלשון הרמב"ם לעיל 'ויזקק הכל'; אגודה, מעשרות סוף פ"א (מהד' בריזל, זרעים עמ' קנו).

[29].   אומנם כתב: 'כשהוא נח בבור', וברור שהכוונה למנוחה מהתסיסה. אך על ההבדל שבין שתי הלשונות של רש"י (בפי' לגמ' ב"מ וע"ז), עי' רש"ש, ע"ז שם נשאר בצ"ע על פירוש רש"י לגמ' שם.

[30].   עי' לעיל הערה 26, לגבי הבדלי הלשונות בפירוש רש"י. והמלאכת שלמה למשנה מעשרות שם, רצה לומר שגם הרמב"ם מציין רק את התסיסה ולא את פעולת הסינון. וכתב שם שלשיטת המסבירים ש'משיקפה' זוהי פעולת סינון, יש לנקד את האות יו"ד במילה 'משיקפה בפת"ח, אך לשיטת הרמב"ם, שמציין רק את תהליך התסיסה, יש לנקד את היו"ד בחיריק. ולענ"ד אין הכרח לפרש כך את הרמב"ם, שכן כתב 'ויזקק הכל'.

[31].   פירוש הראב"ד על מסכת עבודה זרה, מהד' סופר, תשכ"א, עמ' 152; וכן מביא הריטב"א, ע"ז שם, פירוש ב' בשם הראב"ד; אך הנוסח של דברי הראב"ד שמובא בשיטה מקובצת לב"מ שם, ושם מזכיר אומנם את השמרים, אך מדבר גם על סינון היין והוצאת הזגים והקליפות: 'כרבי עקיבא דאמר משיקפה. והוא משרש הקופאים על שמריהם והוא שמסירין החרצנים והזגין שצפין עליו ומשוקעים לתוכו'.

[32].   וכ"כ הערוך ערך קף, בפירוש א: 'משישלה בחביות פי' גם זה קיפוי הוא והוא מלשון שילוי מלשון השולה דגים, ופי' משישלה משיסיר הקצף שעל היין והחרצנין וזגין מפי החביות'.

[33].   וכ"כ הערוך, שם בפי' ב: ''משישלה בחביות – משישאב היין מן החבית ויריק אותו מחבית לחבית'.

[34].   חכמת שלמה, ב"מ שם.

[35].   תוספתא, תרומות (ליברמן) פ"ג הי"ב.

[36].   דרך אמונה, הל' תרומות פ"ה ה"ו, ס"ק קיא.

[37].   חידושי מרן הרי"ז הלוי, הל' תרומות דף כט ע"ב.

[38].   לעומת זאת לדעת הר"ש (טהרות פ"י מ"ה) הסיבה שבגללה משיהלכו שתי וערב – אין הענבים נטמאים היא שאז אינם נחשבים כבר אוכל: 'פי' עד שיהלכו בהן שתי וערב דתו לא חזו לאכילה'.

[39].   ערוך השלחן העתיד, סי' סז סעי' א-ו.

[40].   שם סעי' ד.

[41].   כרם ציון השלם, אוצר התרומות ח"א, עמ' שיד.

[42].   עי' רמ"א, יו"ד סי' שלא סעי' יט, שטוב להכשיר את הפירות לקבל טומאה; ואומנם כתב עפ"י הטור שיש להכשיר לפני מירוח, אך עי' בס' התרומה, הל' ארץ ישראל, מהד' פרידמן, עמ' 175 הערה ע.

[43].   רמב"ם, הל' מעשר פ"ג הי"ט.

[44].   עי' חזו"א, מעשרות סי' ד ס"ק יז; שם, ס"ק כ, ששואל: מדוע דווקא כשנותן לתוך הקדרה הריהו 'כבור קטן', ואילו הכוס הראשונה שבה נטל את היין לא נחשבת כבור קטן? ומסביר שאם נוטל את היין בכוס ומשאיר אותו לעת שירצה אה"נ תיחשב זו שתיית קבע, ורק אם נוטל אותו לשתייה מיידית – נחשב שתיית עראי; וע"ע דרך אמונה, הל' מעשר פ"ג הי"ט, ס"ק קפא.

[45].   לפי תירוץ א, הגת היא בשדה, וחידשה הברייתא שאסור לשתות מן היין לאחר הקיפוי, אם יכניס אותו לבית. לפי תירוץ ב' הגת מצויה בבית, ואעפ"כ דין הכנסת הענבים לבית שונה מדין הכנסת  מוץ לבית שלא נקבע למעשר, כיוון שהדרך הרגילה היא להכניס את הענבים לגת שבבית כדי לעשות מהם יין.

[46].   ע"ע בדרך אמונה, הל' מעשר פ"ג ה"ב, ציון ההלכה ס"ק כט.

[47].   ט"ז, יו"ד סי' צח ס"ק ב, והביא ראיה מהיתר טעימת מרה בשו"ע, יו"ד סי' מב סעי' ג.

[48].   דרישה, יו"ד סי' צח; ש"ך, יו"ד סי' מב ס"ק ד; נודע ביהודה תניינא, יו"ד סי' נב; פתחי תשובה, יו"ד סי' צח ס"ק א.

[49].   אפשר לשים יין טבל בתוך כוסיות קטנות שמועדות לתרומה הגדולה ותרומת מעשר, להכניסן למקרר, ולומר בכל בוקר את נוסח ההפרשה מראש, באופן שיחול בכל פעם שמוציאים יין ממכלי התסיסה או היישון.

[50].   חזו"א, דמאי סי' טו ס"ק ו.

[51].   ראה הערות 25, 26, 32 וסוף פרק ב.

[52].   ראה הערה 29.

[53].   ראה סוף פרק א'.

[54].   ספר רבי יוסף זונדל מסלאנט, בעריכת ר' אליעזר ריבלין, ירושלים תשנ"ג, עמ' קיד.

[55].   פרק ב'.

[56].   אפשר לשים יין טבל בתוך כוסיות קטנות שמועדות לתרומה הגדולה ולתרומת מעשר, להכניסן למקרר, ולומר בכל בוקר את נוסח ההפרשה מראש, באופן שיחול בכל פעם שמוציאים יין ממכלי התסיסה או היישון.

[57] . עי 'הלכות הארץ, עמ' 57–60.

[58] . עי 'שם, עמ' 28 הערה 40.