האם מעשר עני הוא מעשר (תגובה)

תגובה למאמר 'העקרונות בנתינת מעשר עני'

הרב יואל פרידמן | טבת-אדר תשס"ט
האם מעשר עני הוא מעשר (תגובה)

 

הרב דרור פיקסלר מחדש במאמרו 'העקרונות בנתינת מעשר עני' שמעשר עני שבשדה אינו מעשר. וכך הוא כותב:

אך לא מצאנו באף מקור את השיעור שבעל השדה צריך לתת מעשר עני...

חידושו זה מבוסס על שני רגלים: הרגל האחת היא ההבחנה בין מעשר עני שבבית למעשר עני שבשדה (גמ' חולין קלא ע"א; נדרים פג ע"ב). במעשר עני שבבית יש לבעלים טובת הנאה שכן נאמר בתורה 'ונתת' ואילו במעשר עני שבשדה נאמר 'והנחתו'. לכן גם במעשר עני שבבית נותן עשירית ואילו במעשר עני שבשדה נותן לעניים כדי שובען.

הרגל השנייה היא שמגמת מעשר עני בשדה היא 'לשלם' לעניים העובדים בשדה חלף עבודתם אשר הם עובדים בשדה, ולכן אם אין עניים בשדה בטל דין מעשר עני.[1]

הרגל השנייה כשלעצמה אינה בסיס שאפשר להסתמך עליו, אלא היא תוצאה של ההנחה שנקבעה לפני כן והרי היא בבחינת הסברת טעמה ומגמתה של התורה, ואעפ"י שטעם יש בכך, אי אפשר להגדיר על ידה הגדרות הלכתיות וכלל נקוט בידנו 'לא דרשינן טעמא דקרא' (עי' למשל יבמות כג ע"א). יתר על כן, כאנשים האמונים על ההלכה, יש לדרוש טעמן של המצוות לאור ולאחר ההגדרה ההלכתית של המצווה. לכן טעם מצוות מעשר עני (גם אם בשדה) יכול להיאמר רק לאחר שנביא ראיות להגדרת המצווה עפ"י חז"ל, וממילא אין הטעם יכול להיות חלק מהוכחה זו.

לענ"ד אף הרגל הראשונה אינה בסיס שאפשר להסתמך עליו, כי ההבחנה של הגמ' במסכת חולין ונדרים (שם) מתייחסת אך ורק לנתינה של מעשר העני: האם צריכה להיות נתינה של בעל הבית או די בכך שהוא מניח לעני לקחת מן השדה; וז"ל הגמ' נדרים:

רבא אומר: כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיבא ביה נתינה, ונתת ללוי לגר וגו', מש"ה אסור ליה לאיתהנויי; כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתיב ביה והנחת בשעריך, שרי ליה לאיתהנויי.

נושא דיוננו לעומת זאת, אינו לגבי הנתינה אלא לגבי ההפרשה ושני מושגים אלה נבדלים זה מזה ואינם בהכרח תלויים האחד באחר וכדלהלן. לכן מי שרוצה להרחיב את החידוש של הגמ' ולומר שמעשר עני שבשדה אינו בכלל המעשרות שיש להפרישם כדי להפקיע את איסור הטבל, אין שיעור של עשירית להפרשתו – עליו חובת הראיה. לכן האמירה ש'לא מצאנו באף מקור את השיעור שבעל השדה צריך לתת מעשר עני...', אינה נכונה ועל כגון דא נאמר לא מצאנו ולא ראינו אינה ראיה.

 

1. הפרשה ונתינה

 

הרמב"ם (ס' המצוות שורש יב) והרמב"ן (השגות לס' המצוות שם) נחלקו בשאלה אם ההפרשה והנתינה הן שתי מצוות או מצווה אחת. דעת הרמב"ם שיש למנותן כמצווה אחת שכן אלו שני פרטים של כלל אחד, ואילו הרמב"ן מגדיר אותן כשתי מצוות. וכך כותב הרמב"ן (שם): 'כי בדברים הטובלים הם שתי מצוות בוודאי', לאמור מגמתה של ההפרשה לתקן את הטבל ואילו נתינת המעשרות מגמה אחרת להן.

ההפרשה נועדה לתקן את הטבל - כן משתמע בגמ' שבת כו ע"א, ממנה יש שלמדו שאסור מדאורייתא ליהנות הנאה של כילוי מטבל:

אבל טבל טמא, מאי טעמא? - אמר קרא: +במדבר יח+ ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. מה תרומה טהורה - אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה - אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך.

והרמה זוהי ההפרשה. וכן משמעות הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ו הקובע שאיסור טבל הוא דבר שיש לו מתירין 'שהרי אפשר לתקנו'.

ראוי להדגיש שאף הרמב"ם לא נחלק על הרמב"ן אלא לגבי מניין המצוות, אך אף הוא מודה שההפרשה והנתינה הן שני פרטים של כלל אחד שאינם קשורים בקשר מוחלט ביניהם, לכן איסור הטבל מיתקן על ידי הפרשה בלא קשר לנתינה (ראה אנציקלופדיה תלמודית יח עמ' תקפט והערות 25-23), ואף החולקים סוברים רק שאם מפריש באופן שאינו מתכוון לתת אין כאן הפרשה (עי שו"ת הר צבי א סי' מד; מנחת שלמה א סי' נג).

 

גם מעשר עני טובל, וכל זמן שלא הפרישו מעשר עני, הפירות אסורים באיסור טבל; וכך כתב הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"י ה"כ:[2]

אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל, ואין בו מיתה שאין שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר

ובתוס' פסחים לח ע"א ד"ה אתיא, מבואר שגם במקרים שהעני יכול לקחת מעשר עני לעצמו, הוא מפריש את המע"ע ובזה מפקיע את איסור הטבל.

 

הרב דרור מדגיש את העובדה שהרמב"ם בחר להביא את דיני מעשר עני בהלכות מתנות עניים, ועל ידי כך להדגיש את הכללתו של מעשר עני שבשדה למתנות עניים. אך יש לשים לב שהרמב"ם אינו עוסק שם רק במעשר עני שבשדה אלא בראש הפרק השישי הוא מקדים בתחילה הקדמה כללית, בהלכה ז הוא מדבר על מעשר עני שבשדה ורק בהלכה י הוא מזכיר שמעשר עני שבבית יש בו טובת הנאה לבעלים. יש אם כן לשים לב לשני דברים:

1. בתחילת הלכות מתנות עניים מגדיר הרמב"ם את המצוות הנכללות בהלכות מתנות עניים: 'יש בכללן שלוש עשרה מצוות... יא להפריש מעשר לעניים'. כלומר הרמב"ם כתב מפורש שבשלב ראשון יש להפריש מעשר לעניים ואופני הנתינה יתבארו בפרטי ההלכות.

2. הדברים מבוארים עוד יותר בתחילת פרק שישי שבהקדמתו לדיני מעשר עני הוא מקדים את סדר הפרשת תרומות ומעשרות:

הלכה א: מתנה אחרת ששית יש לעניים בזרע הארץ והוא המעשר שנותנין לעניים והוא הנקרא מעשר עני.

הלכה ב: וזהו סדר תרומות ומעשרות: אחר שקוצר זרע הארץ או אוסף פרי העץ ותגמר מלאכתו מפריש ממנו אחד מן החמשים, וזהו הנקרא תרומה גדולה... ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה, וזהו הנקרא מעשר ראשון, ונותנו ללוי...

הלכה ג: ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה והוא הנקרא מעשר שני...  

הלכה ד: על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע ובשניה וברביעית ובחמישית, אבל בשלישית ובששית מן השבוע אחר שמפרישים מעשר ראשון מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני, ועליו נאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי, ועליו נאמר כי תכלה לעשר.

ולכאורה אם מעשר עני שבשדה אינו קשור לסדר הרגיל של הפרשת תרומות ומעשרות אלא הוא חלק ממתנות עניים, מה ראה הרמב"ם להקדים את כל ההקדמה הזו? וברור שהקדמה זו אינה מתייחסת רק למעשר עני שבבית אלא זוהי הקדמה כללית לכל מעשר עני!  אלא זאת רצה הרמב"ם ללמדנו, שאף שמעשר עני נכלל בהלכות מתנות עניים כי אף על פי שיש למעשר עני מכנה משותף עם מתנות עניים מהיבט הנתינה לעניים, הוא חלק מסדר הפרשת תרומות ומעשרות, ולפני שלב הנתינה צריך להפריש כדי להפקיע את איסור הטבל.

 

לפי חידושו של הכותב אין צורך בהפרשה במעשר עני בשדה, ויש רק חובת נתינה עפ"י מספר העניים שמגיעים לשדה, אך כאמור אין חובת נתינה ללא הפרשה. מלבד זאת, יש גם סדר להפרשת תרומות ומעשרות ואין אפשרות להקדים מעשר עני לשאר מעשרות, וא"כ איך ייתכן שבעל הבית יתן מעשר עני לפני שהפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר? הרי למדנו מן הפסוק (דברים שם) עשיתי ככל מצותיך אשר ציויתני' – נתתים כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורים... (רש"י שם), ודין זה נוהג להלכה גם לגבי מעשר עני:

המקדים מעשר שני לראשון, או מעשר ראשון לתרומה, אע"פ שעבר בלא תעשה, מה שעשה עשוי (שו"ע יו"ד סי' שלא סעי' כז).

ומבאר הש"ך לשו"ע שם ס"ק נג:

המקדים כו' - לפי שצריך להפריש בכורים תחלה לכל ואח"כ תרומה גדולה... ואח"כ מעשר ראשון שיש בו תרומת מעשר... ואח"כ מעשר שני או מעשר עני ואם הקדים אחד לחבירו עובר בלא תעשה דמלאתך ודמעך לא תאחר ומה שעשה עשוי.

שמא תאמר כשהתבואה או הפירות נמצאים בשדה הם עדיין לא התחייבו במעשר, כיוון שהם לא הוכנסו לבית (ב"מ פח ע"א) אין זה נכון! המשנה מעשרות פ"א מ"ה מסבירה שכאשר אין כוונת האדם לאכול בבית אלא בכוונתו לאכול בשדה או למכור בשוק חייב בתרו"מ מדאורייתא, וכ"כ חזו"א מעשר סי' ה ס"ק ז וכן מקדש דוד מעשרות סי' נו אות ג ד"ה אמרינן (עמ' 392); וז"ל החזו"א שם:

והנה מבואר מדברי רבנו דאם אין עתיד להביא לבית הוקבע מה"ת ואין בגומר לשוק משום חסרון ראיית פה"ב...

ושניהם (המקדש דוד והחזו"א) מדייקים כן מדברי הרמב"ם הל' מעשר פ"ד ה"ב, שמטעים את פטור המוליך לשוק 'שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם', לאמור סיבת הפטור היא מפני שההולכה אינה לאכילה אלא למכירה.[3]

 

יש להביא ראיה נוספת שיש חובת הפרשה וקריאת שם מעשר עני מסוגיית האתרוג דר' עקיבא בגמ' ר"ה יד ע"א:

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי בית שמאי, ואחד כדברי בית הלל...

ובירושלמי (ביכורים פ"ב ה"ד, מהד' האקדמיה ללשון העברית עמ' 358 שו' 14-8) מתבאר שהאתרוג חנט לפני ט"ו בשבט בשנה השנייה ונלקט בשנה השלישית:

אמר רבי יוסי בי רבי בון תיפתר בשחנט קודם לט"ו בשבט של שנייה ונכנסה שלישית על דעתיה דר"ג עישורו עני על דעתיה דרבי ליעזר עישורו שני מה עשה לו קרא שם למעשר שני שבו ופדייו ונותנו לעני.

והראב"ד בהשגתו לרמב"ם הל' מע"ש פ"א הי"א מדגיש שבוודאי קראו שם גם למעשר עני, וכן כתב הראב"ד:

פירות שנה שנייה וכו' עד ומעשר עני חול. א"א ולמה לא יפריש מעשר עני והלא יש עליהם איסור טבל ואוסר במשהו ומצינו לרבי עקיבא על ספיקו עישר שני עישורים מע"ש ומע"ע ואפילו אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל אלא בדמאי פרק חמישי ממעשר שני ירושלמי.

ואמנם הרמב"ם (שם) אינו מזכיר את ההפרשה וקריאת השם של מעשר עני, וכפי שנראה לכאורה מדברי הירושלמי, אך ראוי להדגיש שאין בכך ראיה לחידושו של הכותב, שכן התערובת המדוברת אינה דווקא במקרה של מעשר עני שבשדה אלא אף במעשר עני בבית (עי' ר"ש מכשירין פ"ב מי"א; חזו"א סי' ז ס"ק טו). לדעת הרמב"ם במקרה של תערובת של מעשר שני ושל מעשר עני, אם אין רוב יש להפריש מעשר שני, כי 'מעשר שני חמור שהרי הוא קדש ומעשר עני חול...'

המהר"י קורקוס מבאר לדעת הרמב"ם שבמקום שיש ספק מעשר שני או מעשר עני – גם הפרשה או קריאת שם של מעשר שני מפקיע את איסור הטבל ומועילה גם למקרה של מעשר עני:

 לכן אני אומר דאין נקרא טבל אלא כשלא הוציא כל מה שצריך להוציא ונשאר באותו כרי מחוקי השם אבל זה כבר הוציא כל הצריך... מ"מ הכרי יצא מכלל טבל שהרי הוא מפריש המעשר שחייב להפריש שהוא או שני או עני וכיון שהפרישו שוב אין כאן דין טבל והגע עצמך שהפריש המעשרות ולא נתנם מי לימא שיחזור הכרי וישאר בטבלו ודאי דלא והא נמי להא דמיא דודאי אינו מחוייב בשעת ההפרשה לפרש ולברר שזה לעני וזה לשני וכיון שנסתלק מכאן דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה יעשה בו מוטב לעשות חול קדש ולא לעשות קדש חול וכו'

והדברים מתבארים היטב לפי הרב צבי פסח פרנק, שו"ת הר צבי זרעים א סי' מד אות ב, שלדעת הרמב"ם כיוון שמעשר עני הוא במקום מעשר שני, אזי קריאת שם מע"ש מפקיע איסור טבל גם אם חייב מעשר עני. וכן פסק הש"ך לשו"ע יו"ד סי' שלא ס"ק קמז:

ואחר שפודהו נותנו לעניים - ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני ונמצא כמי שהפריש מעשר שני ומעשר עני.

 

סיכומם של דברים, לפני נתינת מעשר עני יש להפריש ולקרוא שם מעשר עני ורק באופן זה פוקע איסור הטבל.

 

2. המעשר - שיעורו

 

יש ראיות רבות לכך שמעשר עני הוא עשירית, אך באופן מקדמי עצם ההזדקקות להוכיח שהוא עשירית נראית כמיותרת, שכן המילה ופירושה מוכיחים עליה –' מעשר' פירושו ומשמעותו עשירית. ומכל מקום פטור בלא כלום אי אפשר.

א. המקור הראשון לכך שמעשר עני נקרא הוא לפי הנראה בתורה עצמה, שכן נאמר (דברים כו, יב): 'כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ', והפירוש הפשוט של הביטוי 'שנת המעשר' הוא שנת מעשר עני, וכפי שפירשו הרשב"ם והאבן עזרא (דברים שם).[4]

ב. מקור נוסף מן המקרא הוא הפסוק 'עשר אעשרנו לך' אשר ממנו למדו חז"ל אל יבזבז אדם יותר מחומש, ומכאן שכל מעשר הוא עשירית.

גם בלשון המשנה מצאנו מקורות רבים המשתמשים בביטוי מעשר לגבי מעשר עני, לדוגמה: במשנה מע"ש פ"ה מ"ט:

מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה אמר רבן גמליאל עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו עשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים...

ומכאן שמעשר העני הוא הפרשת עשירית והיא ניתנה ע"י רבן גמליאל לר' עקיבא שהיה גבאי צדקה ושליח העניים.

ג. מדברי התוס' בר"ה יד ע"א ד"ה ונהג, מתבאר שלא די שמעשר עני הוא עשירית אלא הוא צריך להיות עשירית בדיוק, וגם לגביו חל הכלל ש'המרבה במעשר – מעשרותיו מקולקלין'.

ד. כן מתבאר גם בדברי התוס' גיטין לא ע"א ד"ה כשם, שהביטוי של התורה 'מעשר'  מורה על עשירית בדיוק, וז"ל התוס':

כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד - ומיהו אין להקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה שיועיל במתכוין חיטה אחת לפטור הכרי דהא מעשר אמר רחמנא...

 

האמת ניתנת להיאמר שמצאנו כסברת הכותב בתור הווא-אמינא לדעתו של ר' אליעזר (שאינה הלכה) בסוגיית מעשר עני בנדרים פד ע"א. המשנה היא דעת חכמים שמעשר עני של דמאי חייב בקריאת שם ולכן האשה המודרת אינה יכולה ליהנות ממעשר עני, ואילו לר' אליעזר אין צורך בקריאת שם, והיא יכולה ליהנות ממעשר עני; וז"ל הגמ' שם:

מתני'. קונם שאני נהנה לבריות - אינו יכול להפר, ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ובפאה...

גמ': ולא קתני ובמעשר עני, והתניא בברייתא: ובמעשר עני! אמר רב יוסף, ל"ק: הא רבי אליעזר, הא רבנן; דתנן, ר"א אומר: אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי, וחכ"א: קורא שם ואין צריך להפריש;

1. מאי לאו למ"ד ספקו טובל, קסבר: אית ליה טובת הנאה, וכיון דאית ליה טובת הנאה לא מהניא; ולמאן דאמר [אינו] קורא שם, קסבר: ספקו אינו טובל, וכל שספקו אינו טובל לית ליה טובת הנאה, ושרי ליה לאיתהנויי!

2. אמר ליה אביי: דכ"ע - ספקו טובל, ור' אליעזר ורבנן בהא קמיפלגי, רבי אליעזר סבר: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה הוא - לית ליה פסידא; ורבנן סברי: נכסיה לא מפקר איניש, דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא, הלכך נחשדו.

3. רבא אומר: כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית, דכתיבא ביה נתינה, ונתת ללוי לגר וגו', מש"ה אסור ליה לאיתהנויי; כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות, כיון דכתיב ביה והנחת בשעריך, שרי ליה לאיתהנויי.

בשלב 1 מנסה הגמ' לקשר בין הסברה ש'ספקו טובל' לבין השאלה אם יש לבעלים טובת הנאה בנתינת מעשר עני, והדבר יתבאר להלן. בשלב 2 אביי מסביר שלכולי עלמא ספקו טובל והמחלוקת בין ר' אליעזר לחכמים היא האם נחשדו עמי הארץ שאינם מפרישים מעשר עני. ברור גם בשלב 3, בתירוצו של רבא שכולי עלמא סוברים שספקו טובל, שכן אם יש מאן דאמר שספקו אינו טובל אין צורך בהסברה נוספת מדוע לר' אליעזר האשה המודרת יכולה ליהנות ממעשר עני. לכן רבא עושה הבחנה בין מעשר עני בבית לבין מעשר עני בשדה. במעשר עני בבית יש טובת הנאה לבעלים ולכן אין האשה יכולה ליהנות ממעשר עני, אך במעשר עני שבשדה אף שספקו טובל, אין טובת הנאה לבעלים ולכן יכולה האשה המודרת ליהנות ממעשר העני. ומכאן שאף מעשר עני בשדה טובל וחייב בהפרשה ובקריאת שם כדי להפקיע את איסור הטבל.

כאמור מצאנו את סברתו של הכותב בהווא-אמינא אליבא דר' אליעזר. בתחילה רצתה הגמ' לומר שלר' אליעזר ספקו אינו טובל ואין טובת הנאה לבעלים, ולכן יכולה האשה המודרת ליהנות ממעשר העני. הרשב"א (נדרים שם) שואל מה הקשר בין הדיון לגבי איסור טבל בספק מעשר עני לבין שאלת טובת ההנאה של הבעלים:

וא"ת ומה ענין טובת הנאה אצל טובל ואינו טובל דהא טובת הנאה מדכתיב ונתת נפקא לן בחולין?... ומורי הרב ז"ל פירש לשון אחר דכיון דכל המעשרות טבלי וזה אינו טובל מדמינן ליה ללקט שכחה ופאה וסמכינן על קרא דכתיב והנחתו בשעריך, ולמ"ד טובל כשאר המעשרות מדמינן ליה לשאר המעשרות ואזלינן בתר קרא דכתיב וגם נתתיו.

לדעת ר' אליעזר בהווא-אמינה 'ללקט שכחה ופאה מדמינן ליה' כי מעשר עני אינו טובל ולכן אין טובת הנאה לבעלים, אך למסקנת הגמ' אליבא דר' אליעזר ובוודאי לדעת חכמים 'למעשרות מדמינן ליה' ולכן מעשר עני טובל ויש צורך בהפרשה ובקריאת שם.

 

›››המאמר: העקרונות בנתינת מעשר עני/ הרב דרור פיקסלר

 



[1] לגבי טעמו של מעשר עני בשדה, עי רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ו הי"ב, ואינו מפני שהעני עוזר לבעל הבית בקטיף, אלא מפני שבשדה אין לעני אפשרות להשיג את מזונו: 'שהרי אינו מוצא שם ליקח שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו'.

[2] ע"ע אנציקלופדיה תלמודית יח עמ' תקפח הערה 14.

[3] יש להוסיף שלפי פירושו של ר"ת (תוס' יבמות ק ע"א ד"ה מעשר עני; תוס' חולין קלא ע"א ד,ה מעשר עני) מעשר עני המתחלק בשדה הוא שלב שבא לאחר שהתבואה הייתה בבית, ובאופן זה בוודאי התבואה טבלה ורק הפרשה וקריאת שם תפקיע את איסור הטבל.

[4] אמנם לפי פירוש רש"י נראה שפירוש 'שנת המעשר' – מעשר ראשון.