מתנה על מנת להחזיר במעשר עני

מתנה על מנת להחזיר במעשר עני

השאלה העקרונית בה נעסוק במאמר זה, האם ניתן לקיים מצות מתנות עניים במתנה ע"מ להחזיר?

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א | מנחם אב-אלול תשס"ג

 

1. פתיחה

שנת תשס"ד תהיה שנת מעשר עני. מצות מעשר עני היא הקשה והחשובה שבמצוות התלויות בארץ. היא קשה, הן בגלל כמותה הגדולה: 10% מהיבול! והן משום שאין שום דרך להימנע מקיומה. מאידך, כדי להיות עני אין צורך בייחוס מיוחד, ולכן אין אפשרות לפטור את העני בטענת המוציא מחבירו עליו הראיה (כפי שנוהגים לחלק מהשיטות במעשר ראשון). במעשר עני אין גם אפשרות להפריש מסוג גרוע ולהשאיר בשדה, או להאכיל לבעלי חיים (כפי שנוהגים חלק מהמגדלים עם התרומה או תרומת המעשר). מעשר זה  מיועד לעני ע"מ שיאכל אותו, ומצוה זו חשובה במיוחד על רקע המצב הכלכלי והחברתי הקשה בו אנו נתונים.

איננו מחפשים דרכים להיפטר חלילה מהמצוה הגדולה, אדרבה מצווים אנו לחפש כל דרך לקיימה כהלכה  ולמצוא פתרון לבעיה הקשה.  המלכוד הוא קשה: אין ביכולתו של החקלאי או הסוחר לספוג עלות כה גבוה של הוצאה. אין לו גם על מי לגלגל את ההוצאה העצומה. לצערנו, הלקוחות (גם שומרי המצוות שבהם) יעדיפו סחורה זולה יותר ממי שאינו מקיים את המצוה. מאידך, ראוי להדגיש: הפרשת המעשר כדי להתיר את איסור הטבל, מבלי לתתו לעני, יש בה איסור גזל מהתורה!

פוסקי דורנו חיפשו דרכים כדי לקיים את המצוה למרות קשייה הגדולים. ההנחה היא שהעני לא יטרח לבוא עד השדות המרוחקים ע"מ לקבל את המגיע לו, אלא אם כן יש לו צי של משאיות ויכולת למכור את הכמות האדירה שיקבל. אולם אז הוא בודאי איננו עני... . כלכלנים העריכו שכדי לקבל את שווי הפירות במזומן, העני יסכים להמיר את פירות המעשר תמורת עשירית משוויים (ויש אומרים אף בחלק העשרים מערך הפרי). עלות זו ניתנת לספיגה אולי  ע"י חקלאי וסוחר  (ניתן לקזז הוצאה זו מכספי הצדקה שניתנים בלאו הכי) כי מדובר במאית מסך הפירות.  אולם לרוב החקלאים והסוחרים גם עלות זו היא גדולה מדי עבורם  והם אינם מוכנים לספוג עלות זו על חשבונם.

 

2. מתנה ע"מ להחזיר

בספרי, באהלה של תורה (ח"ד סי'  נו)  התלבטתי בשאלה, האם ניתן לקיים מצות נתינת מעשר עני במתנה ע"מ להחזיר? במאמר זה ברצוני ללבן  נושא זה מחדש, על סמך משנה בפאה. בדיון זה אין הכוונה להיפטר חלילה מהמצוה החשובה, אלא לחייב את המפריש מעשר עני לתת חלק מפדיונו לצדקה. אולם כדי לא להיכשל באיסור גזל, לאפשר לו לצאת ידי חובה באופן פורמאלי ע"י מתנה ע"מ להחזיר, כשבמקביל עליו לתת סכום משמעותי, שהוא מסוגל  לעמוד בו לעניים.

 

3. מתנה ע"מ להחזיר במתנות עניים

השאלה העקרונית בה נעסוק במאמר זה[1], האם ניתן לקיים מצות מתנות עניים במתנה ע"מ להחזיר? כי בצורה זו העני לא קיבל למעשה שום דבר ממשי שיוכל ליהנות ממנו, וכמו שפסק הרמב"ם במקדש אישה במתנה ע"מ להחזיר (הל' אישות פ"ה הל' כד):

האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזיריהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה, שאם לא החזירתו הרי לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום.

 

הנחתי היא שכל מתנות העניים שוות לעניין זה, ויש אפוא להקיש מלקט למעשר עני, ובלקט שנינו במשנה  (פאה פ"ה מ"ב):

שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת אחת ונותן לו אמר ר"א וכי העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שיבולת אחת ונותן.

ממשנה זו ניתן ללמוד שחכמים ור' אליעזר חולקים ביניהם במקרה ששיבולת אחת של לקט נפלה לערמת הגדיש, ובעה"ב רוצה להחזיר אותה לבעליה העניים. אלא שאיננו יכול להשיב אותה עצמה שהרי אינו יודע היכן היא. לכן הוא רוצה לתת אחרת תמורתה אלא שהאחרת חייבת בתרו"מ ואילו השיבולת של הלקט פטורה. לכן מציעה המשנה פתרונות איך להשיב לעני ללא גרימת הפסד לעני. העיקרון הוא שאפשר להשיב את שיבולת הלקט  לעני, והעני יקנה אותה לבעל הגדיש כדי שבתמורה יתן לו שיבולת מעושרת מהגדיש. לדעת חכמים עשו חכמים תקנה: "עשו את שאינו זוכה כזוכה". כך העני זוכה בשיבולת הלקט שלו אותה הוא מקנה לבעלים, ותמורתה מקבל שיבולת מתוקנת. ר"א חולק וסבור שאין הבעלים יכולים לדעת חכמים לזכות עבור העני בלקט, ולכן סובר שהבעלים מקנה את כל הגדיש במתנה ע"מ להחזיר לעני, הוא זוכה בלקט שלו ומקנה תמורת שיבולת מתוקנת את הלקט לבעל הגדיש.

למדנו שלדעת ר"א ניתן להקנות את הלקט לעני במתנה ע"מ להחזיר וחכמים חולקים, וכך פירש הרמב"ם (פירה"מ שם. כן פירש הרע"ב שם, אם כי בשינוי מסוים כפי שיבואר להלן) וכתב:

ואמר ר"א כי העני לא זכה בשיבולת ההיא עד ייקח תמורתה אחרת, (ר"ל ר"א חולק על ת"ק הסובר שמקנה לו רק את אותה שיבולת של לקט בלבד ונותן לו תמורתה שיבולת אחרת)  אא"כ נתן לו הזרע כולו על מנת שיחזירהו לו, וזה הדין נוהג אצלנו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ותהיה אז אותה השיבולת שהוא לקט באה ליד העני, ואז יוכל שייקח אחרת על העניין הנקדם, ואין הלכה כר"א.

 

במה נחלקו ר"א ורבנן:  האם חכמים שחולקים על ר"א בעקרון, סוברים שמתנה ע"מ להחזיר לא מועילה במתנות עניים, ולהלכה דקיי"ל כחכמים ולא כר"א אין אפשרות להקנות מתנות עניים במתנה ע"מ להחזיר? או שהמחלוקת ביניהם אינה עקרונית וכולם מסכימים שמתנה ע"מ להחזיר מועילה במתנות עניים?

 

4. הבנת הירושלמי

להבנת העניין  עלינו להציע את תורף הסוגיה  בירושלמי:

 ר"ל ור' בא נחלקו בהסבר מחלוקתם של ר"א ורבנן. לדעת ר"ל רבנן סברי שעשו את שאינו זוכה כזוכה, ולכן אין הבעלים צריכים להקנות שום דבר לעני אלא אנו מזכים את העני בשיבולת המסוימת, ובעה"ב צריך לתת לו את חילופיה לאחר שיעשרנה. לדעת ר"א על בעה"ב  לתת לעני את כל הגדיש המעורב והעני ייקח לו שיבולת אחת מעושרת ויחזיר לבעלים את השאר.

ולדעת ר' בא גם לרבנן וגם לר"א בעה"ב יתן לעני את כל הגדיש, אלא שרבנן סוברים שבעה"ב חייב לתת לעני רק את השיבולת המסוימת (אלא שהוא נותנה לו ע"י נתינת כל הגדיש), ולדעת ר"א אין אפשרות להקנות שיבולת לא מזוהה. לכן עליו לתת לעני את כל הגדיש והעני ייקח שיבולת אחת לחילופין[2], וז"ל הירושלמי (שם):

היא תניי' קומי סברי מימר אינו מזכה את העני בכל הגדיש אלא שיבולת אחד ותניי' אחרייא סברי מימר מזכה את העני בכל הגדיש. והתנייא קדמייא סבר מימר מזכה מימינו לשמאלו ואינה זכייה והתנייא אחרייא סבר מימר אינה מזכה מימינו לשמואלו וזכייה היא. 

פירש הפנ"מ: תנא קמא סבר שאינו מזכה את העני בכל הגדיש אלא בשיבולת אחת בלבד, והתנא האחר (=ר"א) סובר שעליו לזכות לעני את כל הגדיש. תנא קמא סבר שאע"פ שאינו נותן לו בפועל את השיבולת המסוימת ניתן לעשות זאת בדרך שנותן לו את השיבולת המעורבת בכל הגדיש, והתנא האחר (הוא ר"א) סבר שלא מהני מה שזיכה לו שיבולת אחת, מכיוון שיש כאן ספק בכל שיבולת ושיבולת בגדיש – שמא היא הלקט (הוא מדמה קניין מופשט זה עפ"י הירושלמי, למי שמזכה לאחר ע"י העברת דבר מימינו לשמאלו. כידוע אין אפשרות שאדם יזכה חפץ לאחר ע"י שיעבירנו מימינו לשמאלו, לכן אינו יכול להקנות את כל הגדיש). לפיכך אמר שצריך לזכות את העני בכל הגדיש, ואז הוא יכול לעשר שיבולת אחת תמורת הלקט, ולתת אותה לעני.

לפירוש זה עולה, שמחלוקת ר"א ורבנן היא במתנה ע"מ להחזיר: לת"ק א"א לתת מתנה כזו, והיא נחשבת כמזכה מימינו לשמאלו (וצ"ע מה הדמיון ביניהם? וראה להלן). לר"א היא מועילה ואינה נחשבת למזכה מימינו לשמאלו. נמצא שהאפשרות לתת מתנות עניים במתנה ע"מ להחזיר תלויה במחלוקת זו  של התנאים בירושלמי, שלדעת רבנן שהלכה כמותם בניגוד לר"א נתינה זו לא מועילה.

 

5. שיטת הגר"א בירושלמי

הגר"א פירש סוגיה זו באופן אחר, מחלוקת ר"א ורבנן היא בשאלה האם עשו את שאינו זוכה כזוכה: ת"ק סבר עשו את שאינו זוכה כזוכה –  זיכו לעני בתקנת חכמים את השיבולת המגיעה לו, בכל מקום בו היא נמצאת. ר"א סבר שלא עשו את שאינו זוכה כזוכה. גרסת הגאון בירושלמי שונה ומובנת יותר:

והתנייא קדמייא סבר מימר מזכה מימינו לשמאלו  זכייה והתנייא אחרייא סבר מזכה מימינו לשמואלו אינה זכיה.

לת"ק שעשו את שאינו זוכה כזוכה, הקנו לעני את השיבולת ללא כל מעשה קניין והרי זה כמי שהעביר את השיבולת מימינו לשמאלו, שאין זה מעשה קניין כלל, והקניין נעשה רק מתוקף תקנת חכמים. אבל  ר"א סובר שצריך לעשות מעשה קניין, ע"י שמקנה לו את כל הגדיש.

אך לפי הגרסא שלפנינו, לת"ק מתנה ע"מ  להחזיר נחשבת לקניין מימינו לשמאלו – שאיננו קניין. לא מובן מדוע מתנה ע"מ להחזיר עם קניין אינה  נחשבת למתנה טובה?

אין לומר מפני שהמתנה חוזרת בעינה הרי כמי שלא ניתנה כלל, שהרי אין חולק על כך שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, ורק בקידושין לדעת הרמב"ם אינה מתנה כי אין לאישה הנאה ממנה. אולם לדעת ת"ק החיסרון היה שאי אפשר לקיים מצות לקט במתנה ע"מ להחזיר, משום שהמצוה היא שהעני ייהנה ממש כמו בקידושין, לא היה צריך לנקוט לשון "כמי שמזכה מימינו לשמאלו" שמשמעותה שאין כאן מתנה כלל  ועיקר, שהרי בעצם  יש כאן מעשה קניין אלא שאין יוצאים בו ידי חובה.

אכן במלאכת שלמה הקשה על כך לפי הסבר זה, מדוע בסוגיתנו  שנפסק להלכה כרבנן, שלפי הסבר זה סוברים שמתנה ע"מ להחזיר איננה מתנה, והרי זה קנין טוב? ולא תירץ.

אולי יש ליישב בדוחק שכוונת הירושלמי אינה שמתנה ע"מ להחזיר אינה מתנה כלל לת"ק, אלא רק בלקט אינה נחשבת למתנה, מכיוון שלאחר חזרת המתנה אין בידי העני מאומה, כשם שאין יוצאין במזכה מימינו לשמאלו. עכ"פ למפרשים הנ"ל ר"א ורבנן נחלקו אם מתנה ע"מ להחזיר מועילה במתנות עניים, לדעת רבנן שהלכה כמותם, מתנה ע"מ להחזיר לא מועילה במתנות עניים, אך לדעת הגר"א יתכן שמועילה, וכאמור דברי הגר"א מסתברים יותר.

 

6. ר"ל חולק על ר' בא

הנה מסוגית הירושלמי מבואר שרק לר' בא נחלקו ר"א ורבנן במתנה ע"מ להחזיר, אך לר"ל לא נחלקו בזה כלל –  אלא בשאלה האם עשו  שאינו זוכה כזוכה. לר"ל יתכן שכו"ע מודים שמתנה ע"מ להחזיר מועילה בלקט. יתכן שהרמב"ם (בפיה"מ הובאו דבריו לעיל) העדיף לפרש כר' בא שמחלוקת רבנן ור"א היא האם אומרים מתנה ע"מ להחזיר במתנות עניים. מפני שלר"ל עשו את שאנו זוכה כזוכה, ובגיטין (ל ע"א) דעת עולא (המעמיד שם את המשנה כר' יוסי) שעשו את שאינו זוכה כזוכה, ולדעת יתר האמוראים אי אפשר להעמיד את המשנה כמותו  מפני ש"כיחידאה לא מוקמינן". משמע שאין הלכה כדעה זו, וכבר העיר על כך הגרעק"א כאן. אלא שהרמב"ם עצמו פסק (הל' בכורים פ"ט ה"ג): "שעשו אותו כמי שזכה בו הכהן". עיי"ש בכס"מ שחילק בין הסוגיא בבכורות לסוגיא בגיטין, ולכאורה סוגייתנו דומה יותר לבכורות שחליפיו ביד כהן, ולכן עשו את שאינו זוכה כזוכה.

ועיין קול הרמ"ז (פאה  פ"ה מ"ב) שכתב:

יש לדקדק דבגיטין (ל ע"א) לא בעו אמוראי לאוקמי מתני' דהמלוה מעות לכהן כרבי יוסי דסבר עשו שאינו זוכה כזוכה, משום דיחידאה הוא בההיא סברא, והא הכא רבנן דרבי אליעזר סברי כוותיה, והלכתא כוותייהו. וצריך לומר כמו שפי' התוס' במציעא (יב ע"א ד"ה ואמר) גבי השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו, ומסיק בגמרא דעשו שאינו זוכה כזוכה – משום דלעניים גופיהו ניחא להו בההיא תקנתא, ופסק שמואל כרבי יוסי, והתם בגיטין לא ס"ל כוותיה, וכתבו התוס' דהכא פסיק כוותיה משום טעמא דנייחא דעניי, וה"נ צ"ל דניחא להו בהכי.

אבל הרמב"ם בפיהמ"ש כנראה אינו סובר כן. ולכן העדיף לפרש כר' בא שמחלוקתם במתנה ע"מ להחזיר.

 

7. מסקנת הרמב"ם למעשה

הרמב"ם עצמו (הל' מת"ע פ"ד הל' י) כתב:

שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שיבולות ואומר על אחת מהן אם הלקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות (שהיא) שחייבת בהן שיבולת זו קבועים בשיבולת שנייה, וחוזר ומתנה כן על שיבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר.

הרמב"ם לא הזכיר כלל שיש להקנות את השיבולת עצמה לעני ע"י נתינת הגדיש לעני -  כדעת ר' בא, בניגוד למה שהסביר בפהי"מ. נראה שצ"ל שחזר בו ממש"כ בפיהמ"ש, ופסק כר"ל שעשו את שאינו זוכה כזוכה. כן דעת כל הפרשנים (הר"ש, הרא"ש, הר"י בן מלכי צדק ) שר"א ורבנן לא נחלקו כלל במתנה ע"מ להחזיר, ולדעתם אין להוכיח  ממחלוקת זו לעניין מתנה ע"מ להחזיר בלקט. ההלכה שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה חלה גם כאן (וכך הבין בפשטות המלאכת שלמה, ולכן נשאר בצ"ע על הרמב"ם).  

 

8. דעת הרע"ב

הרע"ב המפרש לכאורה כמו הרמב"ם, בעצם  אינו סובר כן  להלכה, כפי שייווכח למעיין בדבריו, וזו לשון הרע"ב:

אמר רבי אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו - רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידכו דפליגתו עלי בעשיר שלקט פאה לעני שאני אומר זכה לו ואתון אמריתו דלא זכה לו, היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו, דהא אין בעל השדה יכול לזכות לו את הלקט לפי דבריכם, ונמצא דלקט זה לא בא ברשותו של עני, אלא לדבריכם מזכה את העני בכל הגדיש על מנת להחזיר, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ונמצאת אותה שיבולת שהיא לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת. ורבנן אמרי הכא עשו את שאינו זוכה כזוכה, וחשבינן להאי שיבולת של לקט כאלו באה לידו של עני, אף על גב דלא זכה בה, לעניין זה שיכול להחליפה באחרת. והלכה כחכמים.

כלומר לדעת הרע"ב לא נחלקו ר"א ורבנן במתנה ע"מ להחזיר, ור"א לא אמר כן אלא אליבא דרבנן אך רבנן סוברים שעשו את שאינו זוכה כזוכה.

נמצא, שלאור הדיון סביב המשנה בפאה אין מי שאומר בפירוש  שמתנה ע"מ להחזיר אינה מועילה בלקט. אדרבה, ראינו את דברי ר"א שלפי פירוש אחד סובר כן, אך לא ברור אם רבנן החולקים עליו יסברו אחרת. וכן לא ברור  אם הפירושים האחרים חולקים על פירוש זה מהטעם שאין מתנה ע"מ להחזיר בלקט, או מכיון שלדעתם יש פתרון טוב יותר. כמו כן מצאנו שלבעל המלאכת שלמה פשוט שמועילה מתנה ע"מ להחזיר בלקט.  

 

9. הדמיון ללקט

עצם ההשוואה של  מעשר עני לנתינת לקט מפוקפקת, מפני שבלקט נאמר  "לעני ולגר תעזוב אותם" כלומר אין מצות נתינה כלל אלא עזיבה. לכן כשאין עניים מצויים במקום אין חובת לקט כלל, והבעלים יכולים ללקט בעצמם את השיבולים שנפלו. אך במעשר עני יש מצות חלוקה, ומה שנאמר בתורה (דברים יד, כח) "והנחת בשעריך" אין הכוונה להפקר (כמו לקט) אלא לחובת חלוקה. אומנם בתרו"מ יש מצות נתינה מפורשת, ובמעשר עני אין מצות נתינה, אולם יש מצות חלוקה בגורן (ובימות הגשמים  בבית, עי' באהלה של תורה ח"ד סי' נח). א"כ יתכן לומר שבלקט מועילה מתנה ע"מ להחזיר, כי אין מצות נתינה, בעוד שבמעשר עני לא תועיל מתנה ע"מ להחזיר כי יש מצות חלוקה.

אך באמת איפכא מסתברא: בתרו"מ מועילה מתנה ע"מ להחזיר משום שנתינה כתובה בהם, ומעיקר הדין גם נתינה ע"מ להחזיר שמה נתינה. בלקט אין  מצות נתינה, ולכאורה מתנה ע"מ להחזיר לא הייתה צריכה להועיל. אם  בכ"ז מועילה היא בלקט ק"ו שתועיל במעשר עני שהוא קרוב יותר לתרו"מ מאשר ללקט. אדרבה, אפילו אם נפרש בדעת הרמב"ם שמתנה ע"מ להחזיר לא מועילה בלקט, כי אין שם נתינה כלל, במעשר עני יש מעין נתינה ומתנה ע"מ להחזיר תועיל.

 

10. קושיית רעק"א

אגב הדיון במחלוקת רבנן ור"א במשנה, יש להביא כאן את קושיית הגרעק"א (תוספות רע"א אות נ) שהקשה על הסברו של הרמב"ם בדעת ר"א:

 "ויש לעיין דמה צורך לזה שמשכה לעני בכל הגדיש בדרך מעמ"ל הא אפשר לתקן בפשוטו שיגביה העני כל הגדיש לקנות בזה השיבולת לקט שבתוכו כל היכא דאיתא".

קושייתו צ"ע, הרי גם להנחתו שהעני יגביה את כל הגדיש ע"מ לקנות את שיבולת הלקט, בפועל הוא לא יקבל את השיבולת עצמה, שהרי א"א לזהותה, אלא הוא יקבל שיבולת אחרת, ואילו את שיבולת הלקט הוא יחזיר לבעלי השדה, נמצא שהייתה כאן מתנה ע"מ להחזיר?

וצ"ל שכוונתו של הגרע"א היא  שהמתנה שתינתן לעני תהיה מתנה גמורה ללא תנאי כל שהוא. אלא שהוא מרצונו הטוב יוותר על המתנה, שהרי אינו יודע היכן השיבולת המסוימת, ואת כל הגדיש לא קיבל במתנה אלא רק את השיבולת האחת. לכן יש להניח שהוא יתנה (לא יחזיר!) לבעלים תמורת שיבולת אחרת.

בתפארת ישראל (שם בבועז אות ה, ובדומה לו כתב המשנת רב יוסף הודפס בסוף משניות וילנא) הקשה על הגרעק"א מהירושלמי (שם), דלר"א בכה"ג לא קני מדמעורב  השיבולת באחרים. כלומר בזה בדיוק נחלקו ר"א ורבנן לדעת ר' בא. על כך הקשה הגרעק"א לר"ל, מדוע לר"א מקנה לו את כל הגדיש, שיקנה לו את השיבולת האחת בלבד? בשלמא לר' בא בזה גופא נחלקו ר"א ורבנן, ולר"א אין אפשרות להקנות שיבולת לא מסוימת בלבד. אך לר"ל שנחלקו בשאלה אם עשו שאינו זוכה כזוכה, מדוע לר"א שלא יזכו אותו בשיבולת עצמה?  והגרעק"א עצמו השיב לבעל התפא"י (אות ט ביכין, אות ה בבועז) וז"ל:

לר' בא  שם דס"ל דלת"ק נמי צריך לזכות עכ"פ בשבולת אחת, א"כ לר"א לא מהני זיכוי שבולת אחת ובעי זיכוי כל הגדיש.

אבל קושייתי לר"ב (אולי צ"ל ר"ל. אולם מהמשך דבריו לא משמע כן. עכ"פ כוונתו ברורה להקשות אליבא דר"ל) שכתב דלת"ק א"צ לזכות כלל, מדעשו את שאינו זוכה כזוכה, ע"כ היינו כר"ל שם  בירושלמי. א"כ אפשר לומר לר"א דהעני יגביה הגדיש לזכות בשיבולת.

לדעת רעק"א ההסבר שר"א ורבנן נחלקו במתנה ע"מ להחזיר מוקשה, ועדיף היה לו לומר שלא נחלקו בשאלה זו. כלומר, גם הגרעק"א העדיף לפרש את סוגייתנו לא כהרמב"ם.

 

11. מסקנה

בשעת דחק גדולה יש לסמוך על הסוברים שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפילו במעשר עני בתנאי שהמפריש יתן סכום סביר לעניים, במקום המעשר עצמו.

אך לכתחילה דרך המלך היא לתת לעני הלוואה מראש, שפירעונה יהיה באמצעות פירות המעשר שיהיו בידי הבעלים. ההלוואה תהיה בסכום ידוע, שלפי חישובים מסתברים העני יהיה מוכן תמורתו לוותר על המעשר.

אם נאמר שלא עשו את שאינו זוכה כזוכה בעניין זה, יש צורך להקנות לעני את המעשר בדרכי הקניינים ולא כל אחד יכול לעשותם כהלכה,  ולכן מן הראוי להיות מנוי על קרן המעשרות.

 

›››ראה מאמר:'נתינת מעשר עני במתנה ע"מ להחזיר'/הרב יעקב אפשטיין

 

 


[1] כמו"כ יש להסתפק, האם הדבר מותר, או שמא אסור לעני לקבל מתנות עניים במתנה ע"מ להחזיר, כשם שהדבר אסור לכהן משום "שיחתם ברית הלוי" (עי' באהלה של תורה, שם, בחילופי האגרות בין הרב יהודה עמיחי לביני) ואכמ"ל.

 

[2] צ"ע, נהי שאינו יכול לזהות את השיבולת המסוימת, אך הוא יכול להקנות לו את השיבולת בכל מקום שהיא דקמי שמיא גליא איזוהי שיבולת הלקט? ואולי סובר ר"א שמה שקמי שמיא גליא אינו בר הקניה כאן אצלנו שאיננו יודעים איזו שיבולת היא של הלקט. כמו שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול להקנות דבר שאינו יכול לזהותו. אלא שקשה מהגמ' (ב"ב קכז ע"א): דרש רבא  שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא - כותבין הרשאה זה לזה. אע"פ שרק קמי שמיא גליא מיהו הבכור.  

יתכן שר"א חולק על כך וסובר שאין אפשרות לכתוב הרשאה למי שא"א לזהותו, ובתפא"י (משנה זו בבועז) מובאת מחלוקת פוסקים (בחו"מ סי'  רמא ס"ד)  בשאלה דומה של מכירת דבר שא"א לזהותו, ואולי ר"א ורבנן נחלקו באותה שאלה.