יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר - חלק א'

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר - חלק א'

במשנה מוזכרת תקנת יוחנן כהן גדול לבטל את וידוי המעשר, יחד עם תקנות נוספות שלו. מאמר זה עוסק בבירור זהותו ותקופתו של יוחנן כהן גדול, הרקע והטעם לביטול הודיית המעשר, ותוקפו של הביטול בימינו.

הרב עזריה אריאל | הודאת הארץ

ראשי פרקים:

א. מיהו יוחנן כהן גדול

ב. ביטול הודיית המעשר

  1. ביאור הבבלי
  2. ביאור הירושלמי

א. דעת ריש לקיש 

ב. דעת ר' יוחנן

ג. דעת ר' יהושע בן לוי

ג. תוקף הביטול לדורות

* * *

במשנה (מעשר שני ה, טו; סוטה ט, י) מוזכרת תקנת יוחנן כהן גדול לבטל את וידוי המעשר, יחד עם תקנות נוספות שלו: 

יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר. אף הוא בטל את המעוררים, ואת הנוקפים, ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי.

מאמר זה עוסק בבירור זהותו ותקופתו של יוחנן כהן גדול, הרקע והטעם לביטול הודיית המעשר, ותוקפו של הביטול בימינו.

א. מיהו יוחנן כהן גדול1

בדברי חז"ל נאמרו כמה דברים אודות יוחנן כהן גדול: תיקן תקנות שונות (המשנה במע"ש הנ"ל); כיהן בכהונה הגדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי (ברכות כט ע"א; יומא ט ע"א ועוד):2 שמע בת קול יוצאת מבית קדש הקדשים על נצחון באנטוכיה (סוטה לג ע"א); עשה שתי פרות אדומות (משנה פרה ג, ה); היו לו אויבים (תרגום יונתן, דברים לג, יא); ועם נצחון מלכות בית חשמונאי היו כותבים את שמו בשטרות "יוחנן כהן גדול לא-ל עליון" (מגילת תענית, ג' תשרי; ר"ה יח ע"ב). עוד נאמר בנוסח תפילת 'על הניסים' (שמקורו במסכת סופרים כ, ו:) "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו". ישנה אי בהירות בשאלת זהותו של יוחנן כה"ג, וכבר בגמ' בברכות כט ע"א מצאנו מחלוקת על יוחנן כה"ג שנעשה צדוקי: "אמר אביי: הוא ינאי הוא יוחנן.3 רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד, ינאי - רשע מעיקרו, ויוחנן - צדיק מעיקרו".

בספרי חשמונאים, ובעקבותיהם בכתבי יוסף בן מתתיהו,4 השתלשלות הדברים כדלהלן: מתתיהו בן יוחנן מוזכר ככהן ממשמרת יהויריב, ללא ציון שהוא או אביו היו כהנים גדולים.5 הוא נפטר לפני שחרור המקדש וטיהורו. אחריו הנהיגו את ישראל, ושימשו בכהונה הגדולה, שלשת בניו: יהודה המכבי, יונתן ושמעון, כל אחד במשך שנים ספורות. אחרי שמעון התמנה בנו, יוחנן הורקנוס, כמנהיג וכהן גדול, וכיהן במשך שלושים ואחת שנים (ג'תרכ"ה-ג'תרנ"ו לבריאת העולם). ינאי המלך היה בנו של יוחנן הורקנוס. 

למעשה, תקופתו של יוחנן הורקנוס מהווה את נקודת השיא של בית חשמונאי. לאחר מלחמותיהם של בני מתתיהו והתחלופה המהירה בשלטונם, ידע עם ישראל בימי יוחנן הורקנוס תקופה של רגיעה והתבססות. זאת, לפני שלטונו של ינאי המלך, שהיה רווי מתחים פנימיים, ולפני מלחמת האחים בין שני בניו, הורקנוס ואריסטובלוס, שהובילה להתערבות הרומאים, עד לחורבן הבית.

על פי האמור, ברור הדבר שיוחנן כהן גדול שנכתב בשטרות עם נצחון בית חשמונאי הוא יוחנן הורקנוס, נכדו של מתתיהו, וכדעת רבא, שיוחנן לחוד וינאי לחוד. גם סיפור ה'בת קול' תואם את המסופר אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות יג,י,ג) על יוחנן הורקנוס.6 

עוד מסופר בקדמוניות (שם ה-ו) על יוחנן הורקנוס, שבסוף ימיו נעשה צדוקי, בהתאם לדברי חז"ל על יוחנן כה"ג, ועניין זה טעון בירור. בקדמוניות מסופר שיוחנן הורקנוס הפך לצדוקי בעקבות משתה שנערך, ובו הוטל עליו חשד שאמו נפלה בשבי במודיעין ועקב כך הוא פסול לכהונה. מעשה זהה, בחלקו כמעט באותם מלים, מסופר בגמ' בקידושין סו ע"א על ינאי המלך:

ואמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא, מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו,7 והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך! ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך, הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא. ויבדלו חכמי ישראל בזעם... מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה. 

נראה שברייתא זו, שאביי בקידושין מצטט אותה, היא המקור לדעתו בברכות לעיל: "הוא ינאי הוא יוחנן", ולדעתו הסיפור על ינאי הכהן הגדול שנעשה צדוקי והסיפור על יוחנן כה"ג שנעשה צדוקי הם אותו סיפור עצמו. וכך מופיע בדברי ראשונים (עי"ש ברשב"א ובריטב"א), שהסיפור בקידושין עוסק ביוחנן כה"ג. ואולי לדעת רבא, שסובר שינאי לחוד ויוחנן לחוד, צריך לתקן בברייתא בקידושין 'יוחנן', ו'ינאי' אינו מדוקדק.8 וכך נראה מ'סדר הקבלה' לראב"ד, שכתב אודות יוחנן הורקנוס ובנו ינאי כשני אישים שונים, והביא את המעשה הזה ביחס ליוחנן הורקנוס, וגם כותב עליו שהיה כה"ג שמונים שנה ונעשה צדוקי.

חיזוק לכך הביאו מסיפור המעשה בקידושין, שם נזכר "איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו", ובדומה לזה נזכר "אלעזר בן פחורה" בירושלמי במעשר שני פ"ה ה"ה, ובסוטה פ"ט הי"א כאדם אלים שהיה מקורב ליוחנן כהן גדול בעל התקנות.9 יש להוסיף, שהחשד ש"אמו נשבית במודיעין" מתאים יותר מבחינת הזמן ליוחנן כהן גדול מאשר לינאי המלך (שהחל למלוך ששים שנה אחרי חנוכת המקדש). אך לא מצאתי ישוב מניח את הדעת לסתירה בין הגמרא על שמונים שנות כהונתו של יוחנן כהן גדול לבין מה שנכתב בקדמוניות שהוא היה כהן גדול כשלושים שנה בלבד.10 ובסדר עולם זוטא כתב: "...היא שנת קע"ה ליון [למנין השטרות], ומלך יוחנן בן שמעון בן חשמוני ל"ז שנים... ומלך ינאי בן יוחנן כהן גדול כ"ז שנים". הרי שגם הוא זיהה את יוחנן נכד מתתיהו עם יוחנן כה"ג, ומנה לו ל"ז שנים בלבד (צ"ב מקורו, ואולי צ"ל ל"א שנים, כיוסיפון).

לפי זה, הנוסח ב'על הניסים' 'כהן גדול' מובנו כנראה - כהן חשוב, והוא מתיחס למתתיהו עצמו, וכך במגילה יא ע"א "מתתיה כהן גדול", ולא לאביו.11 ואולי הכוונה לכהן גדול ממש, שקהל החסידים שהצטרף למתתיהו הכתיר אותו לכהן הגדול המיועד, אבל בפועל לא שימש בכהונה גדולה.

סיכום הדברים: בדיקת דברי חז"ל אודות יוחנן כהן גדול והשוואתם למקורות חיצוניים מוכיחה ש"יוחנן כהן גדול" הוא יוחנן הורקנוס בן שמעון בן מתתיהו, וזוהי הדעה המקובלת בין רוב חוקרי תולדות ישראל, ראשונים ואחרונים.12

כל דברינו לעיל אמורים לגבי המסורות שיש עליהן תיעוד חיצוני, ואילו לגבי תקנותיו של יוחנן כה"ג, שלא נזכרו במקורות מקבילים, יתכן תיאורטית לשער שמדובר ב"יוחנן כהן גדול" אחר,13 אבל קשה לומר ללא ראיה של ממש ש"תרי יוחנן כה"ג הוו", ודעת רוב המפרשים שמדובר ב"יוחנן כהן גדול" אחד.14

עם זאת, יש לציין שב'מגילת אנטיוכוס' (אותיות יד וטז-יז) מדובר על יוחנן בן מתתיהו כעל כהן גדול, בניגוד לאמור לעיל שהיה זה נכדו של מתתיהו. גם ב'מדרש מעשה חנוכה' נוסח א' (אוצר המדרשים ח"א עמ' 189) מדובר על מלחמה שבה השתתפו חמשת בני מתתיהו, ובסופה "שמעו בת קול מבית קדש הקדשים כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא", מעשה המקביל לגמ' בסוטה הנ"ל, ונראה ממדרש זה ש"יוחנן כהן גדול" היה מבני מתתיהו (ואינו מוכרח). נראה שמדרשים אלו הם המקור לדעת הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה, פרק ששי) שכתב "ויוחנן כה"ג [המוזכר במשנה] הוא יוחנן בן מתתיה המפורסם המוזכר בתפילות בנצחונו על מלכי יון".15 

מקור אחר ברמב"ם (הל' מעשר ט, א) מקדים את זמנו של יוחנן כה"ג: "בימי יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק", ומשמעות הדברים שהיה מיד אחריו. מאידך, הרמב"ם כותב (בהקדמה ליד החזקה) ששמעון הצדיק היה בימי עזרא, ושמש ככהן גדול מיד אחריו, ונמצא שהרמב"ם מקדים את זמנו של יוחנן כה"ג לראשית ימי הבית השני, וצ"ע מה המקור לכך, ואיך יתישבו דברי הרמב"ם זה עם זה.16 לדעת הרמב"ם בענין זה יש חשיבות להלכה, כפי שיתבאר להלן פרק ג.

ב. ביטול הודיית המעשר

מדוע בטלה הודיית המעשר? בגמרא (ירושלמי, מעשר שני פ"ה ה"ה, וסוטה פ"ט הי"א; סוטה מז ע"ב-מח ע"א) נאמרו כמה הסברים לכך. הצד השווה שבהם, שבזמנו של יוחנן כה"ג הפרשת המעשרות לא נעשתה בשלמות, מפני שהמעשר הראשון לא ניתן כהלכתו, ולכן אי אפשר היה לעמוד ולומר לפני ה' שהמעשרות ניתנו כדין, וכלשון הירושלמי: "כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר "עשיתי" (דברים כו, יד) והוא לא עשה". באשר לפגם בנתינת המעשר הראשון, נאמר הסבר אחד בבבלי ושלושה הסברים בירושלמי, ויש לעמוד עליהם בפירוט, כיוון שיש ביניהם הבדלים להלכה, בהלכות נתינת מעשר ראשון או בהלכות וידוי המעשרות.

  1. ביאור סוגית הבבלי

בגמ' בסוטה מז ע"ב - מח ע"א: 

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו'. מאי טעמא? אמר רבי יוסי בר' חנינא: לפי שאין נותנין אותו כתיקונו, דרחמנא אמר דיהבי ללוים, ואנן קא יהבינן לכהנים... מכלל דאפרושי הוו מפרשי? והא תניא אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי, לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין... עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ - מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני, מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן, ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים, מעשר ראשון ומעשר עני - המוציא מחבירו עליו הראיה! תרתי תקן, ביטל וידוי דחברים, וגזר על דמאי של עמי הארץ.

לשון הגמרא "דרחמנא אמר דיהבי ללוים ואנן קא יהבינן לכהנים" משמעה שמדובר בנוהג ידוע ומקובל לתת את המעשר הראשון לכהנים, ומשמע שמותר לעשות כך.17 וכן משמע מהסיום, "ביטל וידוי דחברים", כלומר שבני התורה הם שנתנו את המעשר הראשון לכהנים, ולכן לא יכלו להתוודות. וכך פרש רש"י "ואנן יהבי ליה לכהנים - דקנסינהו עזרא... וכיון דאינן נותנין כתקנן אין יכולין לומר 'וגם נתתיו ללוי... ככל מצותך'", כלומר שעזרא קנס את הלויים שלא יקבלו את המעשר, וכפי שנאמר בגמ' ביבמות פו ע"ב, שעזרא קנס את הלויים בגלל שנמנעו מלעלות עמו לארץ אחרי גלות בבל. 

ענין זה טעון בירור, ממה נפשך: אם על פי התורה צריך לתת את המעשר ללוי דווקא, איך קבע עזרא לבטל את המצוה? ואם התורה מתירה לתת את המעשר גם לכהן, למה מי שעושה זאת לא יכול להתוודות ולומר לפני ה' שעשה את המצוה כהלכתה? 

בגמ' בכתובות כו ע"א ישנה מחלוקת תנאים בשאלה זו, האם מן התורה ניתן לתת מעשר ראשון לכהן. דעת רבי עקיבא שהמעשר ללויים דווקא, ככתוב "ואל הלויים תדבר... כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר" (במדבר יח, כו), ודעת רבי אלעזר בן עזריה שהמעשר ניתן גם לכהנים, שהרי אף הם בכלל שבט לוי, ו"בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים". באשר לקנס, לדעת ר' אלעזר בן עזריה עזרא קנס את הלויים שהמעשר ינתן רק לכהן ולא ללוי, ולשיטתו אין בכך הפקעה של מצוה מהתורה. מן הגמ' שם לא ברור מה דעת רבי עקיבא לגבי הקנס של עזרא, ובראשונים נאמרו כמה דעות בדבר: א. רבי עקיבא נחלק רק לגבי דין תורה, אבל לגבי הקנס דעתו זהה לדעת ראב"ע, שהמעשר ניתן מעתה אך ורק לכהנים (מאירי יבמות פו ע"ב, ונראה שזוהי גם דעת הרמב"ם),18 משום שהפקר בית דין הפקר (ריטב"א יבמות שם).19 ב. לדעתו הקנס היה שמעתה המעשר ינתן לכהן או ללוי, ולא כדעת ראב"ע שינתן רק לכהן (רוב הראשונים) .20 ג. לדעתו לא היה קנס כלל על המעשר (ריטב"א כתובות כו ע"א).21

לשון הגמ' בסוטה: "ואנן קא יהבינן לכהנים" משמעה שהנתינה לכהנים בלבד, ועל פי האמור הסוגיה יכולה להתפרש בשתי דרכים: האחת, שהדברים אמורים דווקא לשיטת ראב"ע, שאחר הקנס המעשר ניתן רק לכהנים. ולפי דרך זו מתחדש שאע"פ שהתורה התירה זאת, העושה כן אינו יכול להתוודות "וגם נתתיו ללוי", משום שהפשט הוא לתת ללויים ממש.22 השניה (ע"פ הרמב"ם והמאירי), שהדברים אמורים לשיטת רבי עקיבא, שלדעתו הקנס הפקיע את דין התורה, ולפיכך ברור שלא מתקיים "נתתיו ללוי".23 

לפי הסבר זה לביטול הוידוי, נראה שלא התחדש שום דבר חדש במציאות בימי יוחנן כהן גדול שגרם לביטול, אלא התחדש כאן חידוש הלכתי, וכ"כ התפא"י (סוטה ט, י) שעזרא הסופר סבר שגם כשנותנים לכהן אפשר לומר "וגם נתתיו ללוי" (צ"ב איך אפשר לומר זאת לדעת ר"ע) ויוחנן כה"ג נחלק עליו. 

נראה לענ"ד להסביר את הענין באופן אחר, ותחילה יש להקדים ולברר את ענינו של הקנס. בעזרא ונחמיה מפורש שלויים עלו לארץ, אלא שלא עלו עם עזרא, וכדקדוק לשון הרמב"ם (הל' מעשר א, ד) "לפי שלא עלו עמו לירושלים". אך מסך כל העליות שמתוארות בעזרא ונחמיה מתקבלת תמונה של מספר לוים קטן מאד בהשוואה לכהנים (בעליית הגדולה עם זרובבל היו 360 לויים ו- 4289 כהנים!), ונראה שהשתמטותם מעליית עזרא משמשת רק כדוגמא לתופעה הכללית. 

באשר לקנס על הלויים, המפרשים התלבטו מאד בענינו, מפני שהפסוקים בנחמיה (י,לח-מ; יב,מד-מז; יג,ד-יג) מורים על נתינת מעשר ללויים.24 ישנו גם קושי עקרוני, איך יתכן לקנוס את הלויים שעלו, בגלל הלויים שלא עלו? ומה באשר לדורות הבאים? האם "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"?25

נראה לפרש את הדברים כך: באמנה שנכרתה (נחמיה י) כלולה התחייבות בענין התרומות והמעשרות: "ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו... נביא לכהנים אל לשכות בית אלוקינו, ומעשר אדמתנו ללוים והם הלוים המעשרים בכל ערי עבודתנו... והלוים יעלו את מעשר המעשר לבית אלוקינו". כלומר, התרומה תובא לכהנים במקדש, המעשר ינתן ללוי בשדה, והלוי אחראי להביא לכהן במקדש את תרומת המעשר. לעומת זאת אחר כך (נחמיה יב), לאחר בנין החומה, משמע שהמעשר לא חולק ללוים בערי השדה, אלא נאסף באוצרות והובא כולו למקדש, ושם התחלק ללוים העובדים, והם נתנו תרומת מעשר לכהנים, "כי שמחת יהודה על הכהנים ועל הלוים העומדים" במקדש (ראה דעת מקרא י, לט). וזה מתאים לפסוק במלאכי ג, י: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי", כלומר, לעובדי ביתי. עוד מסופר (נחמיה יג) על תקלה שאירעה בזמן העדרותו של נחמיה, שהחלוקה ללויים במקדש הופסקה ולכן הם ברחו לשדותיהם, וכשנחמיה חזר החזיר את המצב לקדמותו. 

נראה שהעברת המעשר מהלוים בערי השדה אל אוצר המקדש היא למעשה שלילת רוב המעשר מהלוים, משום שהמעשר רב בכמותו פי כמה מאשר התרומה, ואילו הלוים העובדים במקדש היו מועטים יחסית (בנחמיה יא, יב נימנו למעלה משמונה מאות כהנים העובדים במקדש, לעומת "כל הלויים בעיר הקדש מאתים שמונים וארבעה", בפס' יח שם), וכך נותר עודף שהתחלק למטרות אחרות. בגמ' ביבמות פו ע"ב נאמר שנתנו ממנו לכהנים שיאכלו בימי טומאתם או לעניים, וכיו"ב בדברי ריב"ל בירושלמי במע"ש פ"ה ה"ה "בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים: שליש למכרי כהונה ולוייה, ושליש לאוצר [לצרכי בית הדין, עי"ש], ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלם". 

לפי דרך זו, גם לשיטת ר' אלעזר בן עזריה שקנסו את הלוים שלא יקבלו - הלויים העובדים במקדש עדיין קיבלו, "חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אהל מועד" (במדבר יח, כא).26

באופן פשטני יותר ניתן לומר (עכ"פ לדעה שאחר הקנס "אף לכהן"): בעליית זרובבל מספר הלויים הוא פחות מאחוז אחד מכלל העולים (360 מתוך 42,360), ופחות מעשרה אחוזים מן הכהנים (4289), ואם יחס זה משקף את המצב הכללי ביהודה בראשית ימי הבית השני, הרי שלא יתכן אחרת אלא להשתמש ברוב המעשר לצרכים אחרים, בהסכמת הלויים. התכנון הכלכלי הרצוי בתורה הוא ששבט שלם, אחד משנים עשר שבטי ישראל, מקבל מעשר ומעניק עשירית ממנו למשפחת הכהונה, שהיא משפחה אחת משבט לוי. כאשר היחס המספרי משתנה באורח קיצוני, הכרח המציאות הוא לשנות את החלוקה, כשאין בזה סתירה להלכה, דהיינו שההפרשה מתקיימת כדינה, והנתינה לאוצר שמיועד גם ללויים עובדי המקדש, והחלוקה מתבצעת ע"פ ראות עיני בי"ד; וזה אפשרי במעשר, משום שהוא חולין.27

ממילא מסתבר שה'קנס' לא היה עונש, אלא תוצאה הכרחית של המצב (ולשון 'קנס' כאן היא במובן של הפקעת ממון). הנימוק "שלא עלו בימי עזרא" הוא נימוק מעשי ופשוט לכך שהמעשר חולק גם למטרות אחרות, ולכן בספר עזרא ונחמיה אין התיחסות לענין זה כאל קנס שמבטל דין תורה. במשך הדורות רבו הלויים, ומאידך הכהנים שמרו על זכותם לקבל את המעשר כמקדם כפי שנקבע בראשית ימי הבית.28 כעת, בזמנו של יוחנן כה"ג, זה כבר בלט כעקיפה של מצוות התורה, ולכן בטל הוידוי.29

  1. ביאור הירושלמי

בירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ה; סוטה פ"ט הי"א) נחלקו הדעות באופן כללי על תקנותיו של יוחנן כהן גדול: דעת רבי יהושע בן לוי ש"מהן לגנאי ומהן לשבח", כלומר, חלקם תקנות ראויות, ונאמרו במשנה כציון לשבחו, וחלקם שינויים לרעה, ונאמרו לגנותו. לעומתו סובר רבי יוחנן ש"כולן לשבח", כדעה הנקוטה בבבלי (סוטה שם). כמדומה שהיסוד לדברי רבי יהושע בן לוי, שדורש לגנותו חלק מענייני המשנה, נעוץ בשניות בדמותו של יוחנן כהן גדול עצמו, שבסוף ימיו נעשה צדוקי, כאמור.

א. דעת ריש לקיש

בירושלמי שם: "רבי ירמיה רבי חייה בשם ר' שמעון בן לקיש [טעם לביטול הוידוי]: מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה". דבריו זהים לכאורה לדברי הבבלי (וכן פירש הפני משה), אבל נראה שיש הבדל גדול ביניהם: לדעת הבבלי נתינת המעשר לכהונה היא כהלכה, בעקבות קנס עזרא, ואילו לשונו של ריש לקיש "נחשדו" מורה שהדבר אסור, וזוהי מציאות בעייתית שהתחדשה בימי יוחנן כה"ג.

כך נראה גם מהמשך הירושלמי: 

הדא מסייעא לרבי יוחנן בחדא, ופליגא עלוי בחדא. פליגא עלוי, דתנינן (יבמות פ"ט מ"ד) 'וכן בת כהן ללוי לא יאכלו בתרומה ולא במעשר'. ניחא בתרומה לא תאכל, במעשר מה נפשך: כהנת היא תאכל, לוייה היא תאכל! - רבי אילא בשם רבי יוחנן: כמאן דאמר אין נותנין מעשר לכהונה; הוה הוא אומר נותנין מעשר לכהונה.

פירוש: דברי ריש לקיש מהווים סיוע לדברי ר' יוחנן בדבר אחד, שסובר שהמשנה מדברת בשבחו של יוחנן כה"ג, שתיקן תקנות ראויות ע"פ המצב בזמנו. וחולקים עליו בדבר אחד, שכן ר' יוחנן העמיד את המשנה ביבמות "כמאן דאמר אין נותנין מעשר לכהונה", ומשמע מלשונו "כמאן דאמר" שזוהי דעה חריגה, ואילו ר' יוחנן עצמו סובר שנותנין מעשר לכהונה; א"כ אין מקום לדברי ריש לקיש "משנחשדו".30

שאלה זו, האם נותנים מעשר לכהן, נדונה בכמה מקומות בירושלמי, ובעיקר בסוגיה ארוכה בירושלמי במע"ש פ"ה ה"ג, המקבילה לסוגיית הבבלי ביבמות פו ע"ב. אך הירושלמי נבדל מהבבלי בנקודה יסודית, שבסוגיית הירושלמי הדיון כולו הוא על דין תורה, ע"פ לימודים מפסוקים, ובירושלמי כולו אין אזכור של קנס עזרא!31 מכיון שכך, לא מופיעה בירושלמי דעה שמעשר ניתן לכהנים בלבד, אלא השאלה היא האם מותר לתתו גם לכהנים.32

ב. דעת רבי יוחנן

"דאמר רבי יוחנן [המשנה שיוחנן כה"ג בטל את הוידוי היא לשבחו]: יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל מעשר ראשון ומעשר שני מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין...".

"שלח ובדק" וכו' הוא תיאור תקנת הדמאי שמופיעה בסוף המשנה, "ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי", אך ר' יוחנן רואה בזה טעם גם לביטול הוידוי, שבגלל אלו שאינם מפרישים, וממילא אינם רשאים להתוודות, בטל הוידוי לגמרי.33 כך משמע מלשון הברייתא בבבלי: "אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי, לפי ששלח בכל גבול ישראל...", שיש קשר הדוק בין ביטול הוידוי לבין תקנת הדמאי. אמנם הבבלי, ע"פ דרכו הנ"ל, פרש זאת כענינים נפרדים: "תרתי תקן, ביטל וידוי דחבירים, וגזר על דמאי של עמי הארץ",34 אבל לר' יוחנן בירושלמי הדברים תלויים זה בזה.

הירושלמי תמה על טעם זה: "מעתה מי שהוא מפריש מתודה, מי שאינו מפריש לא יתודה! - כהדא דתני עד השקיפה היו אומרים קול נמוך, מיכן והילך היו אומרים קול גבוה", כלומר: הדין הרגיל בוידוי הוא שעד 'השקיפה' אומרים בקול נמוך ומכאן ואילך בקול גבוה (כמ"ש בסוטה לב ע"ב, שהחלק שבו האדם מצהיר על מעשיו הטובים ראוי שיאמר בשקט, ולמדו זאת מההבדל בין לשון התורה בוידוי 'ואמרת' לבין הלשון במקרא ביכורים 'וענית ואמרת'), ומכיון שחלק מהוידוי נאמר בקול רם תיגרם בושה למי שאינו מתודה, ולכן עדיף לבטל את הוידוי בכלל.35

להבנת ענין הבושה, יש להזכיר שהוידוי נאמר בעזרה ע"י כל עולי הרגל בשביעי של פסח בזמן המנחה (משנה מע"ש ה, י). גם אם הדבר לא נעשה כטקס מרכזי משותף (אם כי זה אפשרי, כמ"ש הרמב"ם בהל' מע"ש יא, ה שאם רצו מתודים כאחת), הרי שהיתה זו התכנסות רבתי, בדומה להקרבת קרבן הפסח, וברור שההשתתפות בה, או ההעדרות ממנה, היו "שיחת היום".

בדברי ר' יוחנן מתחדש שאין להתוודות בזמן שחלק גדול מהציבור אינו ראוי להתוודות.36 ומן הגמ' בסוטה "תרתי קתני: בטל וידוי דחברים וגזר על דמאי של עמי הארץ" נראה שאינה סוברת כך, שמשמע שלמרות שעמי הארץ מנועים מלהתוודות אין זו סיבה להפקיע את הוידוי מהחברים, אא"כ גם הם אינם עושים כדין תורה, אלא נותנים לכהנים.

 

למעבר לחלק ב'