עיכובים ומניעות במצות וידוי וביעור מעשר - חלק ד'

עיכובים ומניעות במצות וידוי וביעור מעשר - חלק ד'

הפסוקים המתארים את מצות וידוי המעשרות נחלקים לשלושה חלקים עיקריים. מאמר זה יעסוק בחלק השני שבו המתודה מודיע כי עשה ככל הנדרש ממנו. נברר שני עניינים עיקריים לגבי וידוי המעשר: על אלה מתנות מן המנויות שם מתודה, ואפילו הן בפני עצמן, ואת שאר ההלכות לא קיים. ואלו הלכות מעכבות אותו מאמירת וידוי.

הרב יעקב אפשטיין | הודאת הארץ
  1. מאין נלמד האיסור

הרמב"ם לשיטתו בספר המצוות (מצות ל"ת קנ) פרט חיובי לאו זה: "שהזהירנו מאכול מעשר שני בטומאה ואפילו בירושלם עד שייפדה. שהשורש אצלנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו אפילו בירושלם כמו שהתבאר במכות (יט ב). והאזהרה מזה הוא אמרו (ר"פ תבוא הוב' סוף שרש ח) לא בערתי ממנו בטמא. ובאה הקבלה (שם וספרי) בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ובגמרא מכות (יט ע"ב) התבאר גם כן שהמעשר והביכורים אסור לבער מהן בטומאה והאוכלן בטומאת עצמו לוקה אבל בתנאי שיאכל זה המעשר בטומאה בירושלם בלא פדיון ואז ילקה כמו שזכרנו"...

הרמב"ן (השגות לסה"מ שורש ח) לשיטתו, חולק וסובר שעצם הפסוק הוא איסור עשה, ואם אכל בטומאה לוקה, אך לא מהפסוקים בוידוי מעשרות: "והראייה בזה כי השלילות בלא ביערתי ממנו בטמא נכנס בו שלא הסיקו תחת תבשילו בהיות המעשר טמא כמו שאמרו בגמר הערל (יבמות עג ע"ב) ואסור לבער ממעשר וביכורים בטומאה מה שאין כן בתרומה מנא לן אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן דאמר קרא לא ביערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן שלתרומה שנטמא. ואם יהיה השלילות מחייב להיות מניעה בלאו יהיה המדליק שמן שלמעשר שני שנטמא לוקה, וזה לא עלה על דעת מעולם. והרב עצמו (ל"ת קנ ופ"ב ממעשר שני ה"ב) אינו אומר כן. ועוד אמרו שם רבי שמעון אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא והיכן מוזהר על אכילתו איני יודע טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים טומאת עצמן מניין תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו. הרי לנו מזה בביאור שאע"פ שהשלילות הזה לא בערתי ממנו בטמא יש במשמעו כל אכילה בטומאה בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר בקשו אזהרה ממקום אחר שתהיה מניעת לאו להלקותו עליה. וכך אמרו עוד בגמרא מכות (יט ע"ב) רישא, דקתני מעשר שני שלא נפדה באלו הן הלוקין, במעשר שני טמא וגברא טהור וקא אכיל ליה בירושלם ומנא לן דמיחייב עליה דתניא רבי שמעון אומר וכו'. ולמדנו שאין בשלילות הזה מעצמו מלקות עד שיביאו בו אזהרה מלאו גמור. ומה שנכלל בו עוד ביעור כגון הסקה תחת התבשיל שלא באה בו אזהרה במקום אחר אינו לוקה עליו. וכן כתב רבינו שלמה ז"ל בפרק כל שעה (כד א) דאתמר התם גמר ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא קדש חמור לא כל שכן ופירש הרב ואע"ג דוידוי בעלמא הוא ואינו לאו הא נפקא לן ביה באיסור לאו ביבמות בפרק הערל (עג ב). וכן בשלילות לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת אין בהם מלקות ולא אמרו מעולם בלוקח כסות וכלים בין לחי בין למת בכסף מעשר שני אלא יאכל כנגדם (עי' מעשר שני ספ"א) ואם כבר נאכלו פטור". 

עולה שהרמב"ן מודה שישנו לאו על אכילת מעשר שני בטומאה וכן איסור על ביעור מעשר שני בטומאה, אולם זה לא נלמד מהפסוק בוידוי מעשר.

וכרמב"ן כתב היראים (סי' פז): "לאו זה דלא אכלתי מצאתי בבה"ג ואינו נראה לי, דהא לא בערתי ממנו בטמא אינו לאו דאמרינן עליו בהערל ביבמות [עג ע"ב] היכן הוזהר עליו טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה טומאת עצמו איני יודע בו וכו'".

יא. ולא נתתי ממנו למת - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת ולא נתתיו לאוננים אחרים

  1. הכלול באיסור

כתב הרמב"ן בפירושו עה"ת (דברים כו, יד): "ולא נתתי ממנו למת - לעשות לו ארון ותכריכין, לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שהרי מפורש בכתוב (לעיל יד, כה - כו) שמעשר שני אין מחללין אותו חוץ לירושלים אלא על כסף צורה ובירושלים יתן הכסף על דבר הראוי לאכילה בבקר ובצאן וביין ובשכר ויאכל לפני ה'. והרב רבי משה כתב בחבורו (הל' מעשר שני ג, י), מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר ואכלת שם לפני ה' אלקיך, וסיכה כשתייה. ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון שיקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר ולא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף. עשה מלת "למת" בכאן כנוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם, ואלו דברי הבאי. ואחרים מפרשים, שמתודה שלא נתן ממנו על ארון ותכריכין אפילו למת שהוא מצוה, וכל שכן לחי בטלית וחלוק".

היינו הרמב"ן מקשה על פירוש רש"י שלא שייך וידוי על אי עשיית ארון ותכריכים ממעשר שני שהרי מותר לחלל רק על מעות ולקנות ממנו בירושלים רק דברי מאכל. והוא דוחה את פירוש הרמב"ם שהוידוי הוא שלא הוציאו לדברים שאינם קיום הגוף, וכן פירוש אחרים שלא הוציאו לדבר מצוה של גמ"ח למת וכש"כ לחי.

ממשיך הרמב"ן: "ובספרי (תבוא יד), ולא נתתי ממנו למת, לעשות לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר, אמר לו רבי עקיבא אם למת אסור אף לחי אסור, ומה ת"ל לא נתתי ממנו, שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור. פירוש, רבי עקיבא דורש ולא נתתי ממנו, שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה כענין ששנינו (מעשר שני פ"א מ"א) אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו, ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים הא לך יין ותן לי שמן. ויהיה 'למת' על דעתו מחובר למעלה, לא אכלתי ממנו באוני למת, שאין אנינות אלא למת.

וראיתי בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א) רבי אליעזר בשם רבי סימאי אומר לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין, אם להביא ארון ותכריכין דבר שאסור לחי, לחי אסור כל שכן למת, איזה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה. גם זה לא ידעתי מהו, שאם סך בשמן מעשר למת הרי בערו בטומאה, וכבר התודה עליו 'לא בערתי ממנו בטמא'.

ובגמרא בפרק הערל (יבמות עד ע"א), אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי סימאי מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו, שנאמר ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה. ושם הקשו, ואימא ליקח לו ארון ותכריכין, ופירושו שיהיה מותר בחי ליקח לו חלוק כשנטמא כיון דלא קרינא ביה ואכלת שם לפני ה' אלקיך, ופירקו 'ממנו' מגופו. נשאר עכשיו, כי הוידוי 'בלא נתתי ממנו למת' מחובר עם 'לא בערתי ממנו בטמא', יתודה עליו שלא אכל ממנו טמא ולא נתן מן הטמא למת לסוך אותו.

אבל במשנה (מעשר שני פ"ה מי"ב) שנינו כדברי רבי אליעזר, לא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, לא נתתיו לאוננים אחרים. ומשמעות זה, שהם דורשים בו שלא נתנו למת לא לגופו של מת בארון ותכריכין ולא לאוננים שלו, שהוא מתודה על אנינות שלו ושל אחרים, ומפני אנינות של אחרים יתודה על הארון והתכריכין אע"פ שאפילו לחי אסור".

ומסיק הרמב"ן שלפי הגמרא ביבמות משמעות וידויו שלא נתן משמן מעשר שני שנטמא לסוך מת, ולפי ר' אליעזר שלא נתנו לצורכי המת - ארון ותכריכים ולא לאוננים אחרים לאוכלו. 

  1. חומר האיסור

הרמב"ם והרמב"ן ממשיכים במחלוקתם. הרמב"ם (סה"מ מל"ת קנב) כתב: "שהזהירנו מהוציא דמי מעשר שני אלא באכילה ושתיה. והוא אמרו בו (שם הו' שם) ולא נתתי ממנו למת. ולשון ספרי ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין. וכל זמן שיוציא ממנו דבר יאכל כנגדו כמו שהתבאר במקומו (הל' מעשר שני א, ז; הל' מעשר שני ג, י). ואמנם זכר המת לחזוק כאילו הוא יאמר ואע"פ שהוא מצוה לא הוציא בה מעות מעשר שני. ונראה לי שהוא בעבור שאמר ית' שיוציא דמי מעשר שני במזון לבד כמו שאמר (ראה יד) ונתתה הכסף וכו' שם הוצאתו בזולת המזון כאילו הוציאו למת שאין תועלת למת בזה". (וכבר הובא לעיל בדברי הרמב"ן מחלוקתו על הרמב"ם בפירוש הפסוק). 

הרמב"ן (סה"מ שורש ח) נאמן לדרכו כתב: "וכן בשלילות לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת אין בהם מלקות ולא אמרו מעולם בלוקח כסות וכלים בין לחי בין למת בכסף מעשר שני אלא יאכל כנגדם (עי' מעשר שני ספ"א) ואם כבר נאכלו פטור". 

יב. שמעתי בקול ה' אלקי - הבאתיו לבית הבחירה 

  1. ביאור הפסוק

דרשת פסוק זה קשה, וכי מה עניין ההבאה לבית הבחירה? הרי מכל המתנות עליהן הוא מתודה המתנה היחידה שצריכה הבאה לביהמ"ק היא ביכורים. ויותר נראה, מצד הקישור בתוך הפסוקים, דברי ספר החינוך (מצוה תרי) המבין משפט זה: "שמעתי בקול ה' אלקי", כמשפט מסכם לשלש ההלכות הקודמות (לא אכלתי באוני, ולא בערתי בטמא, ולא נתתי ממנו למת). ואלו דברי ס' החינוך: "שלא להוציא דמי מעשר שני אלא בצרכי אכילה ושתיה, ועל זה נאמר (דברים כו, יד), ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלקי, כלומר לא הוצאתי ממנו בדבר שאינו מקיים את הגוף". ואף במצוה הקודמת הוא מזכיר משפט זה כדי לחזק את דעת הרמב"ם שהוידוי מלמד על לאוים ואינו רק סיפור דברים וז"ל: "והוא כאילו אמר לא תבער ממנו בטמא כלומר לא תאכל ממנו בטמא, כי אחר שהשם ציונו שנאמר לא עשיתי כן וכן הרי הוא כאלו ציונו לא תעשה כן, ומן הטעם הזה נחשוב לשונות אלו שבפסוק זה ללאוין. והנה סוף הפסוק אומר שמעתי בקול ה' אלקי, לומר שהוא הזהירנו על כל זה".

אמנם הרמב"ם (הל' מעשר שני יא, טו) הזכיר את דרשת המשנה והספרי וצ"ל שההבאה מתייחסת לביכורים. והיינו כרבנן ולא כר"ש וע"כ ביכורים חייבים בביעור ווידוי ואסורים לאונן (עי' ביכורים פ"ב מ"ב). וכ"פ בתפארת ישראל (אות ע) והמשנה ראשונה מעיר כי הרמב"ם בהל' מעשר שני מסיים: "ששמח ושימח בו שנאמר ושמחת בכל הטוב". שהוא פסוק הלקוח מביכורים ובו הוזכרו אף לוי וגר. וכן באר הגר"א על מצות ביכורים. ולפי"ז הבאת הביכורים לבית המקדש מעכבת את הוידוי. 

(אולם בתחילת הוידוי על המלים: "בערתי הקדש מן הבית" שנדרש על מעשר שני ונטע רבעי הושמטו ביכורים משום שהמשנה והבריתא בספרי אליבא דר"ש. וק"ק שרישא אליבא דר"ש וסיפא פליגא עליה).

  1. הביעור בביכורים

כיון שעסקנו בביכורים נברר אלו הלכות מעכבות בהם. הלכות ביכורים מרובות כדברי הרמב"ם (הלכות ביכורים ג, יד): "נמצאת אומר שהבכורים טעונין שבעה דברים: הבאת מקום, וכלי, קריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה". ורובן הגדול כלל לא נמנו כמעכבות את הוידוי. הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, ח) כתב: "נשאר אצלו בכורים הרי הן מתבערין בכל מקום". ויחד עם הצורך להביאן לביהמ"ק הן ההלכות היחידות המעכבות את הוידוי.

הצורך בביעור מיוחד. המתנות הדומות לו מאלה שמתודה עליהן הן תרומה גדולה ותרומת מעשר ושתיהן אינן טעונות ביעור כאמור ברמב"ם בהלכה ח שהן טעונות בזמן הביעור נתינתן לכהן. וא"כ מדוע הביכורים לא ינתנו בירושלים לאנשי משמר כדינם (רמב"ם הל' ביכורים ג, א). עוד תמוה שהרמב"ם כתב שהבכורים מתבערים בכל מקום, וא"כ אם אדם לא הביאם לבית הבחירה ומבערם במקומם הוא לא יוכל להתודות. 

  1. וידוי על ביכורים בלבד

בהל' יד (הל' מעשר שני פי"א) כתב הרמב"ם: "וכן אם לא היה לו אלא בכורים בלבד מתודה שנאמר בערתי הקדש, הקדש הראשון שהוא הבכורים". אף הלכה זו מיוחדת לביכורים בדומה למעשר שני ונטע רבעי, ואינה דומה לתרומה שאין מתודים עליה בלבד. ועי' לעיל בפ"א.

יג. עשיתי ככל אשר צויתני - שמחתי ושמחתי בו 

הרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, טו) מבאר כשיטת המשנה והספרי: "עשיתי ככל אשר צויתני ששמח ושימח בו שנאמר ושמחת בכל הטוב". לא בוארו מה הם גדרי השמחה האכילות שלו בירושלים או הנתינות לאחרים, ומה שיעורם לעכב את הוידוי.

הגר"א (שנות אליהו פי' הקצר) כתב: "שמחתי אני בעצמי, ושמחתי את אחרים שנתתי צדקה". ונראה שהצדקה היא בנוסף לכל המתנות, אלא שקצת קשה לפי"ז מה עניינה של צדקה בתוך הוידוי, ואולי כונתו: נתתי צדקה משאר הפירות שנשארו בידי, שהרי סו"ס פרט לכל המתנות רוב הפירות נשארו בידי בעליהן.4 ולפי"ז אם לא נתנו אינו יכול להתודות.

יד. המנועים מוידוי מחמת יחוסם

במסכת מעשר שני (פ"ה מי"ג - מי"ד): "ואת האדמה אשר נתתה לנו - מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ. ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ, ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש".

והרמב"ם (הל' מעשר שני ונטע רבעי יא, יז) פסק כר' יוסי: "ישראל וממזרים מתודים, אבל לא גרים ועבדים משוחררים מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר ואת האדמה אשר נתת לנו, כהנים ולויים מתודים שאע"פ שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש".

ועי' בשו"ת משפט כהן (סי' נו פ"ד) שדן באיזה נוסח אומרים כהנים ולויים את הוידוי וביחס לאמירת נשים וקטן שהגדיל.

סיכום

הרבה מאד הלכות בוידוי מעשר נמצאות במחלוקות ראשונים ואחרונים, והרבה מהן מסופקות מה מהן מעכב את הוידוי. נסינו לחקור את ההלכות המעכבות מתוך דרשת הפסוקים, ויש עוד הלכות הנחקרות ע"י האחרונים כגון הראי"ה קוק במשפט כהן (סי' נה, נו) ועוד. 

  1. 1. ספרי (דברים פיסקא שג): "בערתי הקדש מן הבית, זה מעשר שני ונטע רבעי. וגם נתתיו ללוי, זה מעשר לוי, וגם נתתיו, זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה, זה מעשר עני לקט שכחה ופאה אף על פי שאין מעכבים את הוידוי. מן הבית, זו חלה. דבר אחר מן הבית, כיון שהפרשתו מן הבית אין את נזקק לו לכל דבר. ככל מצותך - שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום. אשר צויתני - לא נתתיו למי שאינו ראוי לו. לא עברתי ממצותיך - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. ולא שכחתי - לא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו. לא אכלתי באוני ממנו - הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות. ולא בערתי ממנו בטמא - לא שאני טמא והוא טהור ולא שאני טהור והוא טמא. ולא נתתי ממנו למת - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת דברי רבי אליעזר אמר לו רבי עקיבה אם למת אף לחי אסור מה תלמוד לומר למת שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור. שמעתי בקול ה' אלקי - והבאתיו לבית הבחירה. עשיתי ככל אשר ציויתני - שמחתי ושימחתי בו".
  2. 2. המילים "מן הבית" נדרשות בהמשך המשנה ולא מהן נדרש לימוד זה.
  1. 3. תירוץ זה סותר לכאורה לשיטת הגר"א במעשר שני שרק מעשר שני מחוייב בביעור ומעכב את הוידוי, ואולי ביכורים דינם כמע"ש, ואם קיים בהם את הביעור כהלכה נפטר מחיובו במע"ש.
  1. 4. בפי' הארוך: כתב הגר"א: "שמחתי ושמחתי בו - זו צדקה וחושב כאן כל העשר מצות שבפת כמ"ש בירושלמי (חלה סופ"א)... ואלו הן: חלה וביכורים ותרומה ומעשר ותרומת מעשר ומעשר שני ולקט שכחה ופאה וצדקה". וברשימה זו חסר לכאורה מעשר עני, ואולי לזה כונת הגר"א גם בפירוש הקצר.

 

למעבר לחלק ג'