פדיון מעשר שני בירושלים בזמן הזה

במצוות הבאת מעשר שני לירושלים נאמר בתורה (דברים יד, כד-כה) שאין חיוב להעלות את פירות המעשר עצמם כי אם את כסף פדיונם. אולם כל זה אמור בפדיון שנעשה מחוץ לירושלים, אך בירושלים, לא ניתן לפדות מע"ש אלא במצבים מסוימים כפי שיתבאר

הרב אהוד אחיטוב | ניסן-אייר תשס"ג
פדיון מעשר שני בירושלים בזמן הזה

 

הקדמה:

במצוות הבאת מעשר שני לירושלים נאמר בתורה (דברים יד, כד-כה) שאין חיוב להעלות את פירות המעשר עצמם כי אם את כסף פדיונם, וכלשון הפסוק:

"וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'... ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה'... ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך...".

אולם כל זה אמור בפדיון שנעשה מחוץ לירושלים, אך בירושלים, לא ניתן לפדות מע"ש אלא במצבים מסוימים כפי שיתבאר.

 

 

א.פדיון מע"ש בירושלים

 

1. פדיון מע"ש טהור שנכנס לירושלים

מתוך הפסוק: "כי ירבה ממך הדרך...", דייקו חז"ל (מדרש תנאים דברים יד, כד) שמע"ש אינו נפדה אלא בריחוק מקום היינו מחוץ לירושלים, ואינו נפדה בירושלים[1]. דרשה זו אינה אסמכתא בעלמא אלא היא מלמדת אותנו על איסור תורה לפדות מע"ש בירושלים, כפי שמבואר במנחת חינוך (הוצאת מכון ירושלים מצוה תמב אות ב). באבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק לט) מובא שדבר זה הוא אחד מ"עשרה דברים שנשתבחה בהם עיר הקודש". עקב כך אסרו חז"ל אף מכירת מעשר שני בירושלים, כפי המובא במס' פסחים (פ"ז מ"ד) שקרבן פסח שסכו אותו בשמן של מעשר שני, "לא יעשנו דמים על בני חבורה שאין פודין מעשר שני בירושלים". זאת מכיוון שהמקח נחשב כפידיון מע"ש, שלא ניתן לעשותו בירושלים.

הגבלה זו קיימת גם על פירות מע"ש שנכנסו לירושלים שאסור להוציאם על מנת לפדותם בחוץ ואם הוציאם יש להחזירם, וז"ל המשנה (מעשר שני פ"ג מ"ה):

"מעות נכנסות לירושלים ויוצאות ופירות נכנסין ואינן יוצאין רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הפירות נכנסין ויוצאין". מדברי הירושלמי (שם) משמע שאף רשב"ג אינו חולק על כך שסתם פירות מע"ש שנכנסו לירושלים אסור להוציאם משם, אלא הוא מדבר על קמח של מע"ש שזול יותר לאפותו מחוץ לעיר על מנת לאכלו אח"כ בירושלים בקדושת מע"ש. לאור זאת כתב הריבמ"ץ, (שם, ד"ה רשב"ג) שלכו"ע פירות מע"ש שנכנסו לירושלים – לא רק שאין לפדותם בירושלים אלא גם אסור להוציאם מירושלים לפדותם, וצריך לאכלם בירושלים. טעם הגבלה זו נובע מכך שאם המע"ש הובא לפנים מן החומה, וניתן כבר לאכלו כפי מה שציוותה תורה, ממילא אין היתר לפדותו. אלא שלא כמו האיסור לפדות מע"ש בירושלים שהוא מן התורה, הרי שאיסור הוצאת פירות מע"ש מירושלים לפדותם בחוץ – הוא איסור מדרבנן, כמבואר בגמ' (מכות כ ע"ב, ב"מ נג ע"ב) וכלשונה: "מחיצות לקלוט דרבנן".

 

2. היתר פדיון מע"ש טמא שנכנס לירושלים

חז"ל סייגו את ההגבלה של איסור פידיון מע"ש בירושלים רק למעשר שני טהור, וכלשון המדרש (שם):

"כי ירחק ממך המקום - ברחוק מקום הוא נפדה אינו נפדה במקום אלא אם כן נטמא שנ' כי לא תוכל שאתו".

טעם היתר פדיון מע"ש טמא אף בירושלים, מוסבר בגמ' (פסחים לו ע"ב) [2] מפני שכל האיסור לפדות מע"ש טהור בירושלים הוא כיוון שיכול לאכלו שם בטהרה, ורק מחוצה לה ניתן לפדותו מפאת טורח הדרך. מה שאין כן מע"ש טמא שנכנס לירושלים לא ניתן לאכלו מחמת טומאתו, לפיכך מותר לפדותו בירושלים, ולקנות בכסף אוכל שייאכל בירושלים בקדושת מע"ש. כך פסקו הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ח), הטור (יו"ד סי' שלא) והשו"ע (שם סעי' קלה).

 

 

ב. פדיון מעשר שני בזמן הזה בירושלים 

 1. קדושת ירושלים בזמן הזה

 

גם בזמן הזה קיימת הגבלה זו של פדיון מעשר שני בירושלים, שאע"פ שחרב המקדש – קדושת ירושלים והר הבית עומדות בעינן. כפי המבואר ברמב"ם (הל' ביהב"ח פ"ו הי"ד) שקדושת ירושלים קיימת גם בזמן הזה, "בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא", וכטעמו ונימוקו (שם הט"ז) "שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה".  לפיכך גם פסק (שם הט"ו):

"מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא"[3].

אכן הראב"ד (הל' ביהב"ח שם הי"ד) חלק על הרמב"ם ופסק להיפך, ז"ל:

"ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת".

באופן פשוט נראה, שדעת הראב"ד שאין נוהגות בזה"ז כל ההלכות הנובעות מקדושת ירושלים והמקדש, לעומת דעת הרמב"ם שדווקא האיסורים הנובעים מקדושת ירושלים והמקדש – נוהגים בזה"ז מן התורה.

 

2. פדיון מע"ש טהור בירושלים לאחר החורבן

 

בתוספתא (מהדורת ליברמן מע"ש פ"ג הי"ג) נאמר במפורש שגם בזה"ז לא ניתן לפדות מעשר שני בירושלים, וז"ל:

"אין פודין מעשר שני בירושלם בזמן [הזה] ואין מפרישין מעשר שני בירושלם בזמן הזה ואין מחללין מעשר שני בירושלים בזמן הזה".

וכמותה פסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ד), וז"ל:

"כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם, ואין מחללין אותו ואין מוכרין אותו, ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחים אותו שם עד שירקב וכן אם עבר והוציאו משם מניחין אותו עד שירקב, לפיכך אין מפרישים מעשר שני בירושלים בזה"ז אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו, ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב"[4].

נראה שהשאלה כיצד לנהוג בזמן הזה בפדיון מע"ש טהור בירושלים, תלויה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, אם קדושת ירושלים קיימת גם לאחר החורבן כדברי הרמב"ם, או שמעמדה ההלכתי הוא כשאר ערי א"י כדברי הראב"ד.

לפי הרמב"ם התוספתא מובנת היטב, שהרי ס"ל שקדושת ירושלים לא בטלה גם בזה"ז, וממילא יש הגבלה על פדיון מע"ש טהור בירושלים. לעומת זאת בדעת הראב"ד אין הדבר ברור, כיוון שאין התייחסות מפורשת בדבריו לפדיון מע"ש בזה"ז בירושלים. מצד אחד יתכן שס"ל שהתוספתא לא נפסקה להלכה, כיוון שלדעתו קדושת ירושלים בטלה בזה"ז, וממילא אין הגבלה על פדיון מע"ש טהור בתוך החומות. מאידך, יתכן שהוא נוקט כדעת התוספתא, ומטעם גזירה דרבנן[5].

אמנם בספר התרומה (מהדורת וורשא הל' ארץ ישראל עמ' סג) כתב שלא כדעת התוספתא, היינו שניתן בזה"ז לפדות מע"ש טהור בירושלים, אף שהוא נוקט במפורש כדעת הרמב"ם שקדושת ירושלים נוהגת גם בזה"ז.

הנימוק לדבריו הוא משום שבין כך לא ניתן לאכול מע"ש בזה"ז גם בירושלים.

השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קלה) פסק כדעת הרמב"ם, הטור (יו"ד סי' שלא) הכפתור ופרח (פרק מא) והרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סי' תרלג, וס'י תשלא), לפיכך אין לפדות מע"ש טהור גם בזמן הזה בירושלים שנתקדשה בימי שלמה.

אלא שיש עדיין לשאול, שהרי בזה"ז גם מע"ש טהור לא ניתן לאכלו בירושלים, וצריך להיות דינו כמע"ש טמא שניתן לפדותו בירושלים?

בשאלה זו דן המנחת חינוך (מהדורת מכון ירושלים מצוה תמב אות ה), וביאר שטעם איסור פדיון מע"ש טהור בזה"ז בירושלים, הוא ש"אפשר מהרה יבנה המקדש ויהיו ראויים, מה שאין כן נטמאו לא יהיו ראויים בשום פעם, והדברים ארוכים".

על כך הקשה המנחת שלמה (סי' סד אות ה), שלפי הסבר זה צריך היה להתיר פדיון מע"ש בזה"ז בירושלים –במצב שהפירות יספיקו להירקב עד שייטהרו הבעלים. ראיה נוספת הוא מביא מכך, שפודים בזה"ז שווה מנה על שווה פרוטה, ולפי דברי המנ"ח נצטרך לפדותו בשוויו.  

על כן ביאר המנחת שלמה, שיש להבחין בין מע"ש טמא שלא ניתן לאכלו מחמת גופו, שלגביו התירה התורה את פדיונו בירושלים עפ"י הדרשה: "כי לא תוכל שאתו", לבין מע"ש טהור שאף בזה"ז אסור לפדותו בירושלים, על אף שלא ניתן לאכלו, כיוון שמניעת האכילה אינה מחמת חיסרון בגוף המעשר – אלא מניעה חיצונית. לדעתו, יתכן שזו גם כוונת המנחת חינוך (מצוה תעג), ונראה להביא ראיה לכך מדברי המנחת חינוך (מצוה תמב), שכותב שההבדל הוא בין חיסרון במע"ש עצמו לבין חיסרון של העדר מזבח שניתן לבנותו באופן עקרוני.

לאור זאת, יוצא שההגבלה העקרונית שלא לחלל מע"ש טהור בירושלים המקודשת מימי שלמה המלך – שרירה וקיימת גם בזה"ז.

 

3. פדיון מע"ש טמא בירושלים לאחר החורבן

 

הטור (יו"ד סי' שלא) התייחס לשאלת פדיון מע"ש בירושלים בזה"ז כשלא ניתן לאכלו וכך כתב:

"…ואם הוא בירושלים שהוא טהור א"א לפדותו ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא ואע"פ שאף לאחר שנטמא אסור לאוכלו ולא לבערו בטומאה מכל מקום כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים...".

בספר כפתור ופרח (מהדורת ביהמ"ד להתיישבות פרק מא ד"ה פדיון מע"ש בירושלים בזה"ז) חלק על דעת הטור וכתב שבזה"ז גם מעשר שני טמא לא ניתן לפדות בירושלים, ולפיכך לדעתו יש להוציא את פירות הטבל מחוץ למקום שהיו חומות העיר בזמן ביהמ"ק השני, על מנת שניתן יהיה לחלל את המע"ש שבהם לאחר ההפרשה.

את דבריו הוא מדייק מלשון התוספתא (מהדורת ליברמן מע"ש פ"ג הי"ג) שכתבה שבזה"ז אין פודין מע"ש בירושלים, ולא חילקה בין מע"ש טמא למע"ש טהור – משמע שגם מע"ש טמא אין לפדות בירושלים[6]. הוא מנמק את דבריו שמותר לפדות מע"ש טמא בירושלים בזמן הבית, מפני שלא ניתן לאכלו – לכך יש היתר לפדותו ולקנות בדמים מאכל הקדוש בקדושת מע"ש. אולם בזה"ז שאין יכולת לאכול כל מאכל בקדושת מע"ש אף בירושלים – שוב אין היתר לפדותו בירושלים בטומאה.

בדבריו הוא מתבסס גם על לשון הרמב"ם (הל' מע"ש ונט"ר פ"ג ה"ג):

"כבר בארנו שהמעשר שנטמא אפילו בירושלים פודין ויאכל, ואוכלין את דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר, אפילו נטמאו הפירות כולן כשהן טבל מפריש מע"ש בטומאה ופודהו". 

בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תשלא) דחה את דברי הכפתור ופרח, וטען שאם נחלק בין זה"ז לזמן הבית לגבי פדיון מע"ש טמא, הרי שחלוקה זו יכולה לגרום שלא נוכל לפדות מע"ש כלל גם מחוץ לירושלים, היות שכאשר אמרה התורה "וצרת הכסף בידך" היא כתבה במפורש שזה מתוך מטרה שיאכלו תמורתו בירושלים בקדושת מע"ש. כיוון שמע"ש טהור אין מניעה לפדותו בזה"ז מחוץ לירושלים, הוא הדין מע"ש טמא אין מגבלה שלא לפדותו כדינו גם בירושלים.

את דבריו מבסס הרדב"ז גם על דברי הרמב"ם בהלכה, וכך כותב הרדב"ז:

"וכן נראה מדברי הרב שאחר שכתב דיני מעשר שני בזמן הזה כתב בסמוך אין פודין מעשר שני בירושלים אלא א"כ נטמא משמע שאם נטמא פודין אותו אפי' בזמן הזה מדלא חלק. עוד כתב פרק שלישי וז"ל כבר בארנו שהמעשר שנטמא אפי' בירושלים פודין אותו ויאכל ואוכלין את דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר אפי' נטמאו הפירות כלם כשהם טבל מפריש מעשר שני בטומאה ופודה ע"כ ולא לישתמיט לומר דדוקא בזמן שב"ה קיים איירי אלא ודאי בכל זמן איירי ופודהו בשוה פרוטה או בפירות אחרים ממונן בשוה פרוטה ומוליך אותו לים הגדול או משליך אותם לאיבוד".

דברי הרדב"ז מקבלים חיזוק מלשון הירושלמי (מעשר שני פ"ג ה"ג) שרבי פינחס חשש להוציא מירושלים פירות מע"ש אחר הפרשתם, ולכך הוא פדה אותם בטומאתם בירושלים[7].

גם השו"ע (שם סעי' קלה) נקט באופן פשוט שגם בימינו ניתן לחלל בירושלים מע"ש טמא, וז"ל:

"כשם שאין אוכלים מעשר שני בזמן הזה בירושלים, כך אין פודין אותו שם, ואין מחללין אותו, ואין מוכרים אותו… לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה, אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר, ומפרישין אותו שם, ופודהו. ואם הפרישן שם בזמן הזה, ירקב. בד"א, במעשר שני שלא נטמא. אבל אם נטמא, פודין אותו בירושלים". כך גם נקט הש"ך (שם ס"ק קנא).

חלק מן האחרונים נטו לדעת הכפו"פ (שם), ודייקו כן בשיטת הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ד), כן כתב פאה"ש (הל' א"י פ"ג ביש"ר ס"ק כח) מכך שהרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ד) לא ציין שיכשיר את הפירות בזה"ז ויטמא אותם. באופן קצת שונה דייק גם הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל בספרו עיר הקודש והמקדש (ח"ג פרק ד אות ה) מלשון הרמב"ם, שכתב: "כשם שאין אוכלין מע"ש טהור בזה"ז כך אין פודין אותו שם" – ולדעתו, כוונת הרמב"ם לומר, שכשם שאין אוכלים מע"ש טהור בירושלים – כך אין פודין שם מע"ש טמא – כיוון שלא ניתן לאכול בכסף פדיונו מאכל בקדושת מע"ש.

אולם גם בעל פאה"ש (שם סעי' יג), וגם מחבר עיר הקודש והמקדש (פרק ד) נקטו להלכה למעשה כדעת השו"ע.

 

4. תחום ירושלים המקודשת לענין קדושת מעשר שני 

 

כפי הנראה מדברי הרמב"ם האיסור לפדות מע"ש בירושלים חל רק על ירושלים שנתקדשה על ידי שלמה. בעקבות כך דן הכפתור ופרח בצדדי היתר פדיון מע"ש באזור הקרוי "הרובע היהודי"[8], כשהוא מתבסס על הפסוק בספר מלכים (א ח, א): אז יקהל שלמה... אל המלך שלמה ירושלם, להעלות את ארון ברית ה' מעיר דוד היא ציון". עפ"י זה הוא מדייק שציון וירושלים הן שתי ערים סמוכות וציון לא נתקדשה על ידי שלמה המלך. משום כך הוא הניח שאזור מסוים בחלקה המערבי של העיר העתיקה מוגדר כציון ולא נתקדש בקדושת ירושלים על ידי שלמה.

הנחה זו קיבלה ביסוס על סמך העובדה שבאמת מדובר על שני רכסי ערים שעבר בתוכם עמק. ירושלים שכנה על הרכס המזרחי שהוא הרכס של הר הבית. ציון שכנה על הרכס של הר ציון שנמשך לתוך הרובע היהודי.

הקושי הנובע מהבחנה זו נעוץ בעובדה שלדבריו "ציון" הלא הוא אזור הרובע היהודי, והר ציון היה צריך להיות נמוך מהר הבית, כשבמציאות הר הבית כיום נמוך הרבה יותר מאזור זה. קושי זה הוא מיישב, שאזור הרובע היהודי של היום גבוה הרבה יותר מבתקופת שלמה בשל העובדה שירושלים חרבה במשך הדורות כמה פעמים, ונבנתה מחדש על אותן הריסות – דבר שהגביה את אזור הרובע היהודי. כך גם כותב הכפתור ופרח:

"ואולי בית הכנסת והשכונה הכל בציון, אבל מה נעשה היום שהרי דרכי ציון אבלות ומסילות ירושלם שוממות ולא נכר גדריהם בברור  שהיום תראה העיר יותר גבוהה מהר המוריה וכל שכן בית הכנסת והשכונה, ואולי היה זה מאשר נחרבה כמה פעמים וחוזרים ובונים על ההרוס ולזה תמצא כיפות ישנות תחת הבתים והם קרקע הבתים החדשים, ולעולם היה הר הבית גבוה מירושלים. וכדאיתא בפרקא דחסידי (תענית כג, א), לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ומסכת חגיגה פ"ק (ב, א), אם יכול לרכוב על כתפו של אביו לעלות מירושלם להר הבית ובכמה דוכתיה".

אלא שלמעשה הוא לא רצה להתיר על סמך זה חילול מע"ש בירושלים, כיוון ש"דרכי ציון אבלות ולא ניכר גדריהן בבירור".

הרדב"ז קיבל באופן הרבה יותר ודאי את זיהויו של הכפתור ופרח, אלא שגם הוא היה מוכן להסתמך על כך למעשה לחלל שם מע"ש, רק בצירוף נימוקים נוספים, וז"ל:

"הילכך אין לנו להחמיר בדבר כ"ש בהצטרפות הטעם שכבר כתבתי בתשובה אחרת שכל כוונת היהודים היא בעיר ציון ולא בירושלם ונמצא שלא קלטוהו מחיצות וכן העכו"ם קורין לשכונת היהודים צהיון ואע"פ שדחה טעם זה בעל כפתור ופרח משום דכתיב דרכי ציון אבלות ואין ניכר עתה אי זהו ציון ואי זהו ירושלם מ"מ יש לסמוך על קבלת העכו"ם וכיון שאיסורו קל דמה להם לשקר בזה... וכן נהגו לפדות את מעשר שני ויפה נהגו".

בספר הר הקדש (עמ' לד אות סג) דייק כשיטת הרדב"ז מלשון המהרי"ט בתשובה (ח"ב סי' לז)[9], מתוך שכתב: "וכן קברי בית דוד בתחלה היו חוץ לחומה שכן היו קורין לה ציון עיר דוד ושוב הקיפוה והכניסוה תוך לחומה ומפני כבודם לא פנום ולא נגע בהם אדם מעולם".

אמנם המהרי"ט לא התייחס בדבריו כלל לדין פדיון מע"ש בהר ציון – אך ברור מדבריו ששלמה המלך לא קידש את אזור הר ציון[10].

בספר הר הקודש (עמ' לד אות סד) למרות שקיבל את החילוק שבין ציון לירושלים, נקט שניתן להקל עפ"י זה הלכה למעשה רק באזור הר ציון של ימינו, כיוון שלגביו ניתן לקבוע בוודאות שלא נתקדש בקדושת ירושלים כלל ועיקר. אולם לגבי "הרובע היהודי" עצמו דעתו, שאין להקל בדבר מחמת הספק – שלא ניתן לקבוע באופן מוחלט היכן עברה החומה שבין ירושלים לבין ציון באותו אזור[11].

לעומת זאת בספר עיר הקודש והמקדש (ח"ב עמ' יט-מד) האריך לדחות שיטה זו של "שלושה מרבותינו המבדילים בין קודש לקודש" – בין קדושת ירושלים לקדושת ציון. לדעתו, ציון גם היא התקדשה יחד עם ירושלים בקדושה אחת על ידי שלמה המלך. לפיכך לדעתו "הרובע היהודי" והר ציון הם חלק מקדושת ירושלים בלא ספק כלל[12].

הנפק"מ בין השיטות האחרות לבין שיטת הגרי"מ טיקוצי'נסקי היא לגבי הנידון שלנו, שלדעת הרדב"ז והמהרי"ט ניתן לומר באופן ודאי שאזור זה מותר לפדות בתוכו מע"ש טהור, ואילו לדעת הגרי"מ טיקוצ'ינסקי שהאריך להוכיח בעיקר מן המקורות ומדברי חז"ל, וכן מתוך ממצאים ארכיאולוגים (מחפירות שנעשו לפני קום המדינה) שגם הר ציון נתקדש על ידי שלמה המלך.

נראה באופן פשוט שלפי כל השיטות השטח שמדרום להר הבית עד נחל קדרון, הנקרא גם כיום "עיר דוד", נתקדש על ידי שלמה המלך וחלה עליו קדושת ירושלים[13].   

יש לציין שהיו פוסקים שהקילו לפדות מע"ש טהור לאחר החורבן גם בתוך העיר העתיקה. כך דייק הציץ אליעזר (חי"א סי' סו נוסחה ד) מנוסח הפרשת תרו"מ שהיה נהוג בירושלים בתקופת רבינו עובדיה מברטנורא, ולדעתו הם סמכו כנראה על שיטת הראב"ד שאין דינים מיוחדים לירושלים בזה"ז, בצירוף שיטת הרדב"ז שאזור "הרובע היהודי" לא נתקדש בקדושת ירושלים, בימי בית ראשון.

פסק דומה הובא בספר הר-הקודש (עמ' רפב ס"ק ד) בשמו של הגרי"ז מינצברג זצ"ל (רבה של ירושלים העתיקה עד נפילתה בתש"ח) שהסתמך בנסיבות מסוימות, על הזיהוי שציון אינה קדושה בקדושת ירושלים.

אך למעשה ברור שהדעה הרווחת בפוסקים היא שהרובע היהודי נתקדש בקדושת ירושלים.

 

ג. האם מותר לטמא מעשר שני לצורך פדיונו בירושלים

 

היוצא מכל האמור לעיל, שאין להפריש תרו"מ מפירות שגדלו נקנו או הובאו לתוך ירושלים שנתקדשה. אולם ניתן להכשירם לקבל טומאה ולטמאם בידים לפני ההפרשה בעודם טבל. כאשר באופן זה ניתן יהיה לפדותם בירושלים, וכך נקטו למעשה: עיר הקודש והמקדש (ח"ג עמ' נז, ועמ' סג), כרם ציון (הלכות פסוקות פרק מא סעי' ד ובגאון צבי שם אות ג) המעשר והתרומה (פ"א סעי' מא והע' נט), ועוד אחרונים.

השאלה היא מה הדין בדיעבד כשאדם הפריש תרו"מ מפירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, ונוצר מצב שלאחר ההפרשה פירות המע"ש הם פירות טהורים, האם יש היתר לטמא את פירות המע"ש בידיו בזה"ז?

פשוט שלדעת הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ד) גם בזה"ז מע"ש שנכנס לירושלים בטהרה אסור להוציאו משם אלא ישאר שם עד שיירקב.

בירושלמי (מע"ש פ"ג ה"ג) מובא, שנחלקו האמוראים – כיצד יש לנהוג למעשה במע"ש בתחום ירושלים לאחר החורבן, ובסוף הסוגיה מובא מנהגו של רבי פינחס, וז"ל הירושלמי:

"רבי פינחס מסאב לה ופדי לה דו חשש לדו ולדין רבי יעקב בר אידי ור' יהושע בן לוי הלכה כדברי התלמיד אמר רבי זעירה ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמי עצמו כבר תפשתו מחיצה".

וביאר הפני משה (שם) שהכשיר את הפירות לקבל טומאה, כיוון שאף בזמן שביהמ"ק קיים ניתן היה לפדות מע"ש טמא בירושלים.

אולם מדברי הטור (יו"ד סי' שלא) משמע שמותר להכשיר מע"ש לקבל טומאה, זאת מתוך שכתב "ואם הוא בירושלים שהוא טהור אי אפשר לפדותו, ואיכא למיחש שמא יבא בו לידי תקלה, הילכך מותר להכשירו כדי שיטמא... כיון שנטמא יכול לפדותו אפילו בירושלים". 

דברי הטור הביאם מרן בבית יוסף (מהדורת הטור השלם יו"ד סי' שלא ס"ק קלה), ובחיבור הכס"מ על הרמב"ם (מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ד), אך בשו"ע (שם סעי' קלה) השמיט דין זה, ורק הרמ"א הביאם בסוגריים[14]:

וכך פסק גם החכמת אדם (שערי צדק פי"א סעי' ה), ז"ל:

"ואפילו בירושלים נוהגים בזה"ז לפדותו... ויש להכשירו כדי שיקבל טומאה ויהיה לו היתר בפדיון".

ותמה עליו הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל (שם ח"ג עמ' נז) כיצד התיר לטמא מע"ש בידים עד כדי שכתב שיתכן שיש טעות סופר בדבריו ולגרוס "ויש להכשירו קודם מירוח".

אכן הדרישה (שם) ביאר שגם הטור התכוון לטמא את הפירות קודם גמר מלאכתם, אך לאחר גמ"מ ודאי שאסור לטמא את פירות המע"ש.

אך החזו"א (שביעית סי' ה ס"ק י ד"ה ובמעשר שני טהור) למד את דברי הטור בשם ספר התרומה כפשטם וכמשמעם, שמותר לטמא מע"ש טהור בזה"ז, כיוון שעל ידי הטומאה הוא יכול לפדותו ונמנע על ידי כך מלהפסידו. לכן כתב החזו"א, שאם ייגרם לו הפסד גדול כתוצאה מהשארת הפירות להירקב - מותר להכשיר את המע"ש ולגרום לו טומאה על מנת שיוכל לפדותו בירושלים[15].

לעומתו בשו"ת משפט כהן (סי' לח אות ג) כתב בסוף דבריו, שמפשט הירושלמי שהובא לעיל משמע שרבי פינחס טימא את פירות המע"ש עצמו בידים על מנת לפדותו בירושלים, אולם לדעתו אין להקל בדבר למעשה במע"ש עצמו, כיוון שאף עצם ההיתר לטמא פירות שנגמרה מלאכתם למעשר הוא דבר מחודש, אשר מפשט דברי הרמב"ם הדבר אסור. על כן הוא מסיק, שאין להקל לגרום טומאה למע"ש עצמו. גם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל כתב בתשובה שנדפסה בקובץ מפרי הארץ (חלק ד עמ' עז) שאם עבר והפריש מע"ש בטהרה בירושלים העתיקה, עליו להוציא את הפירות מחוץ לחומות ולפדותם שם, וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (חלק ב-ג סי' קיב ד"ה אך). ניתן להוסיף לכך את דברי האור שמח (ב"מ מ"ד ע"ב), שהובאו בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סד אות ז), הסובר שמע"ש שנטמא לאחר שקראו לו שם מע"ש, לא ניתן לפדותו בירושלים, וכל ההיתר לפדות מע"ש טמא בזה"ז בתוך העיר הוא רק אם נטמא בעודו בטבלו [16].

 

סיכום

 

א.קדושת ירושלים נוהגת גם בזה"ז בכל התחום שנתקדש על ידי שלמה המלך על אף שחומות אלו חרבו.

ב.קדושת ירושלים כוללת בתוכה את כל עיר דוד, ולחלק מהפוסקים גם את אזור הר ציון והרובע היהודי.

ג.לדעת כל הפוסקים, בימינו אין להקל לפדות מע"ש בתוך הרובע היהודי, ויש המקלים לפדות מע"ש באזור הר ציון.

ד.מע"ש שנטמא מותר לפדותו בירושלים המקודשת גם בזה"ז.

ה.המפריש תרו"מ בירושלים המקודשת, עליו להכשיר את הפירות לקבל טומאה בטרם ההפרשה.

 



[1] עפ"י כלל זה מתבארות משניות במס' מע"ש (פ"ג מ"ז, מ"ט-מ"י), כמבואר ברע"ב (שם).

[2] ועי' בגמ' (בבא מציעא נג ע"א, סנהדרין קיב ע"ב, מכות יט ע"ב).

[3] פשוט שהרמב"ם דיבר על אכילת מעשר שני כשיש שם מזבח, שאם לא כן הרי אסור לאכול מע"ש אפילו בטהרה כפי שפסק בהל' מע"ש ונט"ר (פ"ב ה"א).

[4] בפאה"ש (הל' א"י סי' ג ס"ק כח) הקשה, כיצד כתב הרמב"ם שניתן להוציאם לפני ההפרשה, הרי זה סותר את מה שפסק הוא עצמו כדברי המשנה (מעשר שני פ"ג מ"ו), שאף פירות טבל שנגמרה מלאכתם למעשר אין להוציאם מירושלים, ואם עשה כן יש להחזירם ולאכלם בקדושת מע"ש? עי' בשו"ת ישועות מלכו (מע"ש ונט"ר פ"ב ה"ד), שמה שהקל הרמב"ם בהיתר הוצאתם בטבלם לפדותם מחוץ לירושלים זה רק בזה"ז, ועי' המעשר והתרומה (פ"א הע' ס).

[5] מהשגתו של הראב"ד על הרמב"ם (בית הבחירה שם) וכן מפירוש החסדי דוד לתוספתא (מע"ש פ"ג הי"ג ד"ה אין פודין), וכך נראה שפירש הפנ"מ (מע"ש פ"ג ה"ג) נראה שס"ל שכיום ניתן לחלל מע"ש בירושלים לדעת הסוברים שקדושת ירושלים לא קדשה לעתיד לבוא, וכך למד בדבריו שו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' סו נוסחה ד). אולם הגרי"מ טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקדש והמקדש (ח"ג פרק ד) הבין שהראב"ד מסכים שיש איסור דרבנן לפדות מע"ש בזה"ז בירושלים, זאת מתוך שלא השיג על דברי הרמב"ם בהל' מע"ש ונט"ר.

[6] יש לציין שהחסדי דוד (פ"ג הי"ג ד"ה אין פודין) חלק על דברי הכפו"פ בלא להביא את דבריו, כיון שפירש את התוספתא שבאה לחדש שגם בזה"ז יש איסור לפדות מע"ש טהור בירושלים, וכוונתה לפסוק כדעה שקדושת ירושלים לא בטלה.

[7] יש לציין שאף שהרדב"ז (שם) מצרף שם מספר סיבות להקל בפדיון מע"ש טמא בירושלים, זאת משום שסיבות אלו היו שייכות באותו נידון, אך משמע מדבריו שהוא מתיר פדיון מע"ש טמא בירושלים בכל מקרה.

[8] אף שהשאלה המעשית שעמדה לפני הכפו"פ היא שאלת היתר פדיון מע"ש טמא בין החומות – אך הדיון עצמו הוא אודות זיהוי האזור שבו נתקדשה ירושלים.

[9] שלא כמצוין בספר הר הקדש (שם) שהתשובה היא בסי' לט.

[10] אמנם יש לדון בדבר, שהרי כמעט כל ימי בית ראשון ניתן היה להוסיף על העיר והעזרות במלך ואורים ותומים וכל הדברים שמעכבים – ובודאי שהדבר נכון בימי חזקיהו שהוסיף על חומות העיר. אך אין ראיה שחזקיה קידש את כל המקומות שהוסיף עליהם כפי שכתוב בשלמה המלך.

[11] כך גם מסקנתו של הרב דוד אביטאן (תנובות שדה מס' 20 תשרי-חשון תשנ"ט עמ' 32).

[12] ועי' במאמרו של הרב אשר גרוסברג (תנובות שדה מס' 21 כסלו-טבת תשנ"ט עמ' 30), שביסס שיטה זו, על סמך נתונים נוספים שלא היו ידועים בזמנו של הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל.

[13] עי' עוד בספר עיר הקודש והמקדש (ח"ב נספח המפות) הר הקודש (עמ' יח אות ב-ו, במפה המצורפת עמ' לו), אטלס דעת מקרא (עמ' 231).

[14] אף שכאן לא צויין במפורש את המלה הגה לפני התוספת, כתבו פאה"ש (הל' א"י סי' ג ס"ק כח) והגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל (שם סוף פרק ו) שאלו דברי הרמ"א.

[15] וכן פסק למעשה בספר משפטי ארץ (פרק טו סעי' לו), ובספר דרך אמונה (מע"ש ונט"ר פ"ב ס"ק לד).

[16] בשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' פח) דייק שאכן שיטת רש"י (פסחים לח ע"א ד"ה או) שהדבר תלוי במחלוקת התנאים אם מע"ש ממון הדיוט או ממון גבוה.