בירורים בביעור מעשרות

בירורים בביעור מעשרות

מה דינם של פירות מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדיונם שלא קיימו בהם מצות ביעור ?בשנה הרביעית והשביעית, האם הם מותרים באכילה, או שאסורים

הרב יעקב אפשטיין | ניסן-אייר תשס"ח

 

שאלה:

מה דינם של פירות מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדיונם שלא קיימו בהם מצות ביעור בשנה הרביעית והשביעית, האם הם מותרים באכילה, או שאסורים ואם אמנם הם אסורים האם אסורים אף בהנאה, וכן האם חל עליהם עדיין חיוב ביעור או שיכול וצריך לאכלם בטהרה בירושלים?

 

א. מהו גדר מצות ביעור

צריך לברר את גדרה של מצות ביעור מעשרות. האם היא חיוב המכין ומכשיר את מצות וידוי המעשרות או שהיא מצוה בפני עצמה. אם היא חיוב המכשיר את מצות הוידוי היא בעצם אינה חיוב נוסף אלא מעין סיכום העבר ותנאי לוידוי – נתינת כל המתנות כראוי וכמצווה, ולכן לא תחיל דינים חדשים על הפירות כגון איסור אכילה או הנאה, אלא היא תעכב מוידוי ביכורים בלבד[1].

אולם, אם היא מצוה בפני עצמה הנוספת לחיוב המתנות, היא מחילה דינים חדשים על פירות שלא הופרשו מהם תרו"מ , וכן אם הם הופרשו אך לא ניתנו או נאכלו כדינם – יחול עליהם דין חדש.

לכאורה, ניתן להוכיח מכך שיש דינים בנתינת המתנות המעכבים את הוידוי אע"פ שאינם מסירים את חיוב הביעור – שמצות ביעור היא מצוה בפני עצמה. כאמור במשניות מעשר שני (פ"ה משנה יא, יב): "ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות לא עברתי ממצותך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא שכחתי לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת ולא נתתיו לאוננים אחרים". כל אותן הלכות שעבר עליהן אינן פוטרות אותו מלבער אע"פ שאינו יכול להתודות.

ואעפ"כ לא ניתן להוכיח מכאן שהביעור הוא מצוה בפ"ע, אלא ניתן לומר שהביעור הוא חיוב לסיים את נתינת המתנות ומכין את עיקר המצוה – הוידוי, ואם לא נעשה בשלמות עדיין הוא מוטל על האדם מכח המצוה העיקרית לה הוא מכין, אע"פ שאת הוידוי לא יוכל לקיים.

 

ב. שיטת הסוברים שביעור אינו אוסר

כך כתב הרב זצ"ל במשפט כהן (סי' נה): "הרמב"ם ז"ל, וכן שאר מוני המצות, מנו את מצות וידוי המעשר למ"ע ממנין תרי"ג, אבל את מצות ביעור המעשר לא מנו למ"ע בפ"ע. וצ"ל דס"ל, דמצות ביעור אינה מצוה בפ"ע, כ"א גבול וזמן לחוקי המעשרות שלא להשהותם יותר, א"כ אינה כ"א דין מדיני המצות, ולא מצוה בפ"ע, וכבר כתב בשרשיו (שורש י"ד), שלא למנות גדרי המצוה במנין. ונראה שבעיקר זה השורש הושוו כולם, ולא תפול בו מחלוקת כ"א בפרטים, להכריע איזה דבר נקרא מצוה שרשית בפ"ע ואיזה דבר נקרא רק מגדרי המצוה ודיני'. ולפ"ז הושוו כולם, שהביעור אינו כ"א דין וגדר, ע"כ לא בא במנין".

וכן כתב החזו"א (דמאי סי' ב, ז ד"ה ונראה): "אמנם נראה דאין מצוה זו בפני עצמה אלא פרטי דיני תרומות ומעשרות וכמו שקבעה תורה רגל אחד לעבור בעשה וה"נ עובר ברגל של רביעית אף שנתמרח בחוה"מ [וליכא עשה דרגל דכולי רגל בעינן כדאמר ר"ה ה' ב'] וכמש"כ תו' ר"ה ד' א', ולא מסתבר שאם נותן לכהן תרומה בזמן ביעור יהי' יותר רצוי מאילו נתנו קודם אדרבה יש בזה מצוה שבא לידך אל תחמיצנה וממדת זריזות להקדים וה"נ באכילת מ"ש, אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שלא יעכב מלבער והלכך לא חשבוהו הראשונים ז"ל במנין המצות וכן הוא בהדיא בתו' ר"ה שם, ולפ"ז גם נשים חייבות בביעור שזו פרטי מצות תרומה ומעשר שנתחייבו גם נשים, [ועי' במנ"ח מצוה תר"ז והרבה מדבריו ז"ל כבר נתפרשו במה שכתבנו]".

עולה מדברי שניהם שאין זו מצוה המחילה דינים חדשים אלא חיוב החותם את שאר חיובי נתינת המתנות המכין את וידוי המעשרות.

וכך דברי החזו"א בהמשך (שם): "ונראה שאם עבר ולא ביער מן העולם את מ"ש אינו נאסר, וכמו בעבר בל תאחר בשנה ורגלים וכדאמר ר"ה ה' ב' מה מ"ש אינו נפסל משנה לחברתה, ופי' בתו' שם דר"ל אפי' הפריש ועבר על ב"ת, ונראה דעובר בכל יום אחר ביעור אף שלא עבר על ב"ת דבעבר רגל אחד נמי אמרינן תמורה י"ח ב' דעובר בעשה בכל יום".  

 

ג. שיטת המסתפקים

אמנם המנחת חינוך (מצוה תרז, א) כתב שהיא מצוה בפני עצמה, והוכיח מר"ג ששלח אגרות על ביעור מעשרות (סנהדרין יא ע"ב) וכן מר"ג וזקנים (מע"ש פ"ה מ"ט) שביערו מעשרות אע"פ שוידוי מעשר כבר בטל מזמן יוחנן כהן גדול שבטלו (מע"ש פ"ה מט"ו). ותמה על מוני המצוות מדוע לא מנו את הביעור כמצוה בפ"ע. ולפי הבנתו יכולים לחול על המתנות שלא בוערו דינים מיוחדים, כאשר לא ביער כראוי.

וכתב המנחת חינוך (שם, ה) שאם לא נתן את המתנות בזמנם ועיכבם בידו אחר זמן הביעור אינם נאסרים בהנאה ואינם טעונים שריפה או קבורה, אולם עובר בבל תאחר. ולגבי ביכורים ומעשר שני שצריכים להתבער בערב פסח, הסתפק המנ"ח (שם ו) אם לא ביערם, האם חייב עדיין בביעור והאם הפירות נאסרו באכילה או אף בהנאה או לאו ורק בטל בהם מצות עשה של ביעור מעשרות.

המנחת חינוך הביא את דברי  הרמב"ן (ויקרא כה, ז) שכתב שלא מנו חכמים במשנה (תמורה פ"ז משנה ד-ה) פירות  שביעית לאחר זמן הביעור מהנשרפים או מהנקברים, משמע  שהפירות לא  נאסרים אלא רק ביטל מצות ביעור פירות שביעית,  והוסיף המנ"ח שגם לעניין ביעור מעשרות לא הוזכר שפירות מעשר שני ונטע רבעי נשרפים או נקברים לאחר הביעור, וא"כ משמע שאינם אסורים.

 

ד. שיטת הסוברים שמעשר שני נאסר אחר הביעור

על דברי הש"ס ביבמות (עג ע"א): "שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום... וחייבין בביעור", הרמב"ן כתב בחידושיו: "וחייבין בביעור. פי' לבערו מן העולם כגון ביעור חמץ, משא"כ בתרומה אלא שצריך להוציאה מרשותו לקיים בה מצות נתינה".

ובאר זאת האדר"ת (אחרית שנים, קונ' דבר אליהו סי' כו): "משמע דלאחר זמן שורפין כמו חמץ, וצ"ל דהלמ"מ הוא שזהו ביעור הקודש וכמו קודשים פסולים שנשרפים דווקא"...  

ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' סה אות ב) תמה: "והנה הדיוק של האדר"ת מהרמב"ן צ"ע דהא עיקר כוונת הרמב"ן הוא לומר דהפירוש של ביעור הוא כילוי מהעולם כמו בחמץ, אבל גם בחמץ אם עבר ולא ביער רק קנס חכמים הוא שנאסר לעולם, ומנלן לומר כן גם לענין ביעור מעשר שאם עבר ולא ביער דאסור לעולם, ואף גם בחמץ נקטינן דלא נאסר לאחר הפסח אלא א"כ עבר בפסח על לאו של בל יראה ולא כשעבר רק על עשה דתשביתו".  ואמנם האדר"ת עצמו נשאר בשאלה זו בצ"ע ונראה שלא הבין את דיוקו מהרמב"ן כמכריע.

אבל הגרשז"א (מנחת שלמה שם) הביא: "אך אע"ג דלענ"ד אין אני מבין כלל ראיתו מהרמב"ן, מ"מ כיון שהביאו מהשעה"מ בפ"י ממאכלות אסורות שכתב בפשיטות דנאסר לעולם, וכן הוא בביאור הגר"א על ירושלמי פ"ה דמעשר שני הל' ה' שנזכר שם כמה פעמים דלאחר הוידוי הרי זה אסור באכילה, וכן כתב שם גם הר"ש סיריליאו "דאחר הוידוי מעשר שני אסור באכילה" וגם הקרית ספר להמבי"ט כתב בפי"א ממעשר שני "ואחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות עד שירקבו", וכן הוא גם במלאכת שלמה במשניות עיי"ש, ורואים שכך נראה להם בפשיטות דכל שנתחייב בביעור ה"ז אסור לעולם, ומשמע מדבריהם דחובת ביעור היינו שהתורה אסרה לאכול לאחר החג וגם יש מצוה לבער לפני שנאסר, כי אין לפרש דכוונתם שרק בחג הוא דאסור לאחר הביעור ולא לאחר החג, כי נראה דאין שום מקום לחלק בזה בין אחר החג והחג עצמו, וגם בביאור הגר"א מפורש כתב "דתיכף אחר יו"ט אסור לאכול", וכ"ש דלא מסתבר לומר דדוקא אם התודה נאסר המעשר ולא בזה"ז דליכא מצות וידוי, כי מהיכ"ת נימא הכי שהוידוי גורם איסור, ועיי"ש בתורת הארץ אות נ"ד שכתב בפשיטות "דלאחר הביעור שנאסר באכילה ובהנאה נעשה כשאר דבר איסור שאין מועיל לו פדיון" וכן הביא מהשעה"מ דאחר הביעור לא מהני פדיון"...

ולפי דברי הגרשז"א הרבה אחרונים סברו שחיוב הביעור קודם פסח של רביעית ושביעית אוסר את המעשר השני באכילה ולדברי תורת הארץ אף בהנאה[2], ואף אין יכולים לפדותו. משמע שסברו בניגוד לראי"ה קוק ולחזו"א שלגבי מעשר שני וכן נראה אף לגבי נטע רבעי הביעור הוא מצוה בפני עצמה, ואף אם לא נעשתה חלים על הפירות והממון דיני איסור באכילה וי"א אף בהנאה. ולפי דבריהם אף בימינו שיוחנן כהן גדול ביטל את הוידוי  מעשר שני ונטע רבעי שלא בוערו נאסרו.

  

סיכום

האחרונים חלקו האם מעשר שני נאסר לאחר הביעור ונראה לתלות את מחלוקתם בשאלה האם הביעור הוא חיוב עצמי המחיל דינים על המעשר כאשר לא קויים בעתו, או שהוא רק מעין קו סיום של מעגל המתנות של שלוש השנים הקודמות ואינו מחיל כלל דינים על המעשר. ולסוברים שהוא דין בפני עצמו האוסר את המתנות נראה שהם נאסרים אף בימינו.

 



[1] אפשר לכאורה להגדיר שכל המתנות אם עבר זמן נתינתן ולא ניתנו או הופרשו ונאכלו בירושלים (מע"ש ונ"ר) חל עליהם דין חדש כדוגמת נותר ונאסרו באכילה, וזהו הביעור. אולם לא מצאנו שום קציבת זמן לנתינת המתנות או לאכילתם בירושלים אלא איסור בל תאחר על הבאתם לירושלים. ולכן לענ"ד לפי הבנה זו שהביעור הוא מעין קו סיום הוא אינו אוסר או מחיל דיני איסור על הפירות כתוצאה מאיחור הבאתם או נתינתם.  כמו"כ אף האוסרים באכילה אחר הביעור אינם סוברים זאת לגבי תרומות, מעשר ראשון ועני אלא רק לגבי מע"ש ונ"ר, ולכ' סיום הזמן משותף לכל המתנות וא"כ מה ההבדל שאלה יאסרו ואלה לא יאסרו?!   

[2] בתורת הארץ (פ"ג סי' נג) רצה לחדש יותר מכן שכיון שפירות שלא הורמו כמי שהורמו אף טבל שלא הפרישו ממנו מע"ש והגיע זמן הביעור נאסר הטבל מצד מע"ש המעורב בו. והגרשז"א (שם) חלק עליו שכיון שלא הורם עדיין אינו אוסר.