גביית תשלום עבור תרומה

גביית תשלום עבור תרומה

מקובל לתת חיטת תרומה למשקים שיתופיים שמכרו את הרפתות שלהם לחברים כוהנים, כדי שישתמשו בה להאכלת בעלי החיים שברשותם[1]. משווקי החיטה גובים מן המשקים תשלום עבור החיטה, שהוא כ- 70% ממחיר חיטה מקבילה. האם הדבר מותר?

הרב עזריאל אריאל | אב-אלול תשנ"ט גליון 24

 

הצגת הבעיה

מקובל לתת חיטת תרומה למשקים שיתופיים שמכרו את הרפתות שלהם לחברים כוהנים, כדי שישתמשו בה להאכלת בעלי החיים שברשותם[1]. משווקי החיטה גובים מן המשקים תשלום עבור החיטה, שהוא כ- 70% ממחיר חיטה מקבילה. האם הדבר מותר?

 

1. הוראת הרב קוק זצ"ל

התרומה, הניתנת לכוהן, היא שלו, ואין לגבות ממנו תשלום תמורתה. אף אם הכוהן ירצה לתת מתנה לנותן - אסור לו, משום "כהן המסייע בבית הגרנות"[2]. אבל הכוהן חייב לשלם למפריש את הוצאות ההובלה והטיפול לאחר ההפרשה[3].

בפרוטוקול שיצא לאחר מסע הרבנים למושבות הגליל בחורף תרע"ד ("אלה מסעי" עמ' 27, מובא ב"התורה והארץ" ב' עמ' 166) מסופר שהרב קוק זצ"ל התיר בשעת הדחק לכוהנים לשלם תמורת התרומה בתנאים שיפורטו להלן. בהסבר דעת הרב זצ"ל נראה לומר שהכוהן אינו משלם כדי שהחקלאי יעדיף אותו על אחרים, אלא מתנדב לנהוג כך כדי להקל מעליו, ולכן אין בכך משום "שיחתם ברית הלוי"[4].

הרב זצ"ל התנה את ההיתר בכך שהתשלום יהיה נמוך. בטעם הדבר יש לומר שלא מסתבר לשלם מחיר רגיל על תרומה שהשימוש בה מוגבל[5], ואולי הדבר נדרש גם כדי להשאיר "זכר" לנתינה. וייתכן שדרישה זו באה כדי שהנותן לא יעבור על איסור סחורה בתרומה (רמב"ם תרומות פי"ב הכ"א)[6]. גם באיגרת, שנכתבה מספר שנים קודם לכן (אגרות ראי"ה ח"א סי' קיט), כותב הרב זצ"ל שמחמת ההכרח הגדול יש להצדיק את המנהג למסור את התרומה לכוהן תמורת מחיר נמוך.

תנאי נוסף התנה הרב זצ"ל ("אלה מסעי" שם), שהתשלום ילך לצורכי ציבור. בטעם הדבר יש לומר שאם התמורה אינה ניתנת לנותן התרומה אלא לאדם אחר - אין בכך משום "שיחתם ברית הלוי". תנאי זה אינו מתקיים כיום, מפני ששיווק החיטה עבר לידיים פרטיות, ומה שהכוהן משלם אינו נמסר לרשות המדינה, אלא לרשותם של משווקי החיטה.

יתכן שמה שהרב זצ"ל הצריך נתינה לצורכי ציבור, אינו מעיקר הדין, אלא שבגלל מעלתו היתרה של הציבור, נחשבת הנתינה לו כמין מסירה ליד הקדש[7]. וכן יש לומר שנתינת דמי התרומה לצורכי ציבור קלה יותר, מפני שגם הכוהן נהנה עם כל הציבור ממה ששילם. ומצאנו כעין זה שמותר להדליק נר בשמן שריפה לצורכי ציבור, משום ש"נר לאחד נר למאה"[8]. ולכן יש להקל במצב שבו אי אפשר להקפיד על תשלום לציבור דווקא, ומותר לתת גם לאדם אחר, ובלבד שאינו הנותן עצמו.

למעשה נראה שמכיוון שהמשווקים מוכרים את חיטת התרומה לכוהנים, והתשלום לא בא מרצונו הטוב של הכוהן, אין אפשרות להסתמך על דברי הרב זצ"ל, וזאת מפני שבתביעת התשלום יש משום גזל כוהן, ובתשלום עצמו יש בעיה של "כהן המסייע בבית הגרנות"[9].

 

2. ההיתר בתשלום ע"י ישראל

נראה שיש מקום לבסס את הנוהג המקובל על יסוד אחר. מכירת התרומה נעשית בדרך כלל למשקים שיתופיים המוכרים את הבהמות לכוהנים. במקרים אלו, אמנם הבהמות שייכות לכוהן, אבל הטיפול בהן נעשה ע"י ישראל ועל חשבונו, ולמעשה לא הכוהן הוא המשלם תמורת החיטה, אלא האגודה השיתופית; וייתכן שאין משום "שיחתם ברית הלוי". יש להביא לכך ראיה ממסכת בכורות (כז ע"א):

ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחר ואמר לו: הא לך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן - מותר. אם היה כהן לכהן - אסור[10].

אך נראה לומר שהיתר זה לא נאמר במצב שבו גם כוהנים שותפים בחברה המשלמת. ראיה לכך ניתן להביא מהאיסור של כוהן אחד לשלם עבור תרומה הניתנת לכוהן אחר. ופירש רש"י (ד"ה טובת הנאה): "כיון דלדידיה חזיא, הוי נראה ככהן המסייע". ואף חברה שיתופית, שהכוהן הוא אחד מחבריה, מסתבר שאינה גרועה מ"נראה ככהן המסייע"; מה גם שבסופו של דבר גם הכוהן עצמו הוא בין המשלמים על התרומה ונהנים ממנה.

 

אמנם, היה מקום להקל מצד זה שהאגודות השיתופיות כיום הן חברה בע"מ; וזאת עפ"י הדעה הסוברת שחברה בע"מ היא אישיות משפטית עצמאית, ולא שותפות בין יחידים[11]. אך נראה שבנד"ד יש להחמיר משתי סיבות:

א. למעשה מקובל לראות את החברה בע"מ, ובעיקר את האגודה השיתופית ההתיישבותית, כשותפות.

ב. האיסור לשלם תמורת התרומה הוא לא רק מעיקר הדין אלא משום "מיחזי כמסייע"; וזה קיים גם כאשר אין קשר פורמלי בין הכוהן לבין התשלום.

 

יתירה מזאת: עפ"י נוסח ההתקשרות המקובל כיום בין הכוהן לבין המשק, יוצא שהרפתן הוא שליח של הכוהן בכל מה שיעשה. ומכיון שהרפתן פונה לשלם על התרומה בשליחותו הכללית של הכוהן, אף שהכסף אינו יוצא מכיסו של הכוהן ואף שהכוהן לא הוא זה שיזם את הפנייה ואת התשלום - יש מקום לומר שאף זה בכלל "מסייע בבית הגרנות" ממש, ולא רק "מיחזי כמסייע".

סיבה נוספת להחמיר היא מה שכתב הטור (יו"ד סי' שלא דף רעה ע"א):

במה דברים אמורים? שהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחד משני כהנים אלו בחינם... אבל בעלים שאומרים לכהן או ללוי, הילך חלק זה בטובת הנאה - אסור.

ומכאן משמע שלא התירו תשלום של ישראל אלא במקרה שהבעלים חשבו לתת לכוהן זה, והתשלום הביא אותם להחלטה להעדיף אותו על אחר; אבל בנד"ד, שהבעלים לא מסכימים לתת את התרומה לאף כוהן ללא קבלת תשלום, ואף לא חשבו כלל לתת לכוהן זה שבו מדובר, חזר האיסור למקורו.

 

3. איסור סחורה בתרומה

לכאורה נראה שיש דרך אחרת להקל, וזאת - ע"י מכירת התרומה דווקא לישראל המחזיק רפת השייכת לכוהן, באופן שאין בו משום "כהן המסייע בבית הגרנות". ולצורך זה יהיה צריך לקבוע בחוזה ההתקשרות שהכוהן משאיל לישראל את הבהמות, ואינו רואה את הישראל כשלוחו לטפל בהן.

אך בדרך זו, אף שאין בה משום "כהן המסייע בבית הגרנות", יש בה משום איסור "סחורה" בתרומה (ואף אם הכוהן הוא הקונה). וכך כתב הרמב"ם (תרומות פי"ב הכ"א) עפ"י המשנה (שביעית פ"ז מ"ג):

וכן אסור לעשות סחורה בתרומות[12], אע"פ שהוא לוקח מכהן ומוכר לכהן.

ומכיוון שהמשנה משווה איסור סחורה בתרומה לאיסור סחורה בפרות שביעית, יש לומר שאופנים שאינם מוגדרים כ"סחורה" בפרות שביעית לא נאסרו אף בתרומה. ולפיכך יש לומר שאם המכירה נעשית בהבלעה בתשלום עבור האיחסון וההובלה[13], וגם במחיר זול מהמקובל בשוק[14] - אין בזה איסור "סחורה". לכך יש להוסיף את העובדה שהמשווק לא קנה את התרומה ע"מ למכרה, אלא התרומה נוצרה אצלו במהלך ההפרשה, ואינו דומה ל"לוקט ע"מ למכור", "קונה ע"מ למכור" או "לוקח ומוכר"[15]. אך לרוב הדעות, כל ההיתרים מותנים בכך שהמכירה לא תתבצע במקום הרגיל[16].

עם זאת יש לומר שייתכן שאיסור סחורה אינו אמור בתרומה בזה"ז, מפני שאיסור זה לא נאמר באיסורי דרבנן[17], וצ"ע.

 

4. גזל כוהנים בזמן הזה

על מה שכתבנו יש להעיר שדווקא אם נמצא את הדרך לומר שאין כאן איסור מדין "כהן המסייע בבית הגרנות", תתעורר בעיה מן הצד השני, מדין גזל כוהן. שהרי הבהמות, למרות שהן שייכות לכוהנים, הרי הן נמצאות בידי חברה שיתופית של ישראלים. ואם נאמר שאין כאן כוהן המקבל את התרומה לבעלותו ונהנה ממנה, ולכן אין איסור "מסייע", א"כ אין כאן נתינה לכוהן! ומי שנותן את התרומה לישראלים אלו נמצא גוזל את שבט הכוהנים, כל זמן שיש כוהן אחד המעוניין לקבל את התרומה ומוכן לשאת בהוצאות ההובלה שלה אליו. ומעבר לכל זאת, עצם סירובו של המשווק לתת את התרומה לכוהן ללא תשלום נוסף על כיסוי ההוצאות הישירות מהווה גזל גמור, גם אם נאמר שהרפתן אינו עובר עבירה.

מן הסיבה הזאת נראה שיש לשלול טענה נוספת: אפשר היה לומר שמכיוון שההנחה הניתנת לכוהנים במחיר התרומה היא של  30% בסך הכל - היא אינה משתלמת להם כלל לעומת הטרחה היתירה שיש בטיפול המיוחד בתרומה. ומכיוון שבעצם הם רק עושים טובה בכך שהם מוכנים לקבל אותה, אין בזה משום "מסייע בבית הגרנות". ומקרה זה דומה למה שנאמר בגמ' (קידושין ו ע"ב) שכוהן המקבל תרומה במתנה ע"מ להחזיר עובר משום ש"נראה כמסייע", אך אינו מסייע ממש. מדברי התוס' (בכורות נא ע"ב ד"ה הלכך, בתירוץ השני) עולה שאין איסור להחזיר דמי פדיון הבן לנותן עני. והחזו"א (מעשרות סי' ח ס"ק ג) מבאר שהדבר מותר משום שהכוהן מקיים בכך מצוות צדקה. וא"כ ה"ה כאן, מכיוון שיש צורך מצווה בקבלת התרומה כדי שלא ייכשלו בה - יש להתיר את התשלום תמורת התרומה למרות שהוא "נראה כמסייע". אך מלבד זאת שלא נראה שהכוהנים עושים טובה שאינה משתלמת להם, עוד יש בזה גזל כוהן מצד מי שתובע מהם את התשלום על תרומה שאינה שלו.

לכן נראה שיש לשקול להתיר את איסור גזל הכהנים עפ"י שיטת החזו"א[18], האומר שכיום אין לתת את המעשר ללוויים, משום שאין לנו בית דין הבודק את ייחוסם. לדעתו פקע כיום איסור גזל לוויים, ומותר לתת את התרומה לישראל.

אמנם רוב הפוסקים חולקים על דעת החזו"א[19], אבל אין להתעלם מכך שהנוהג המקובל הוא כדעה זו; ולכן נראה שבשעת הדחק הגדולה כגון זו ניתן לסמוך על דעת החזו"א, ולמכור את התרומה לישראלים המטפלים בבהמות שנמכרו לכוהנים. וכדי שלא יהיה בכך משום "כהן המסייע בבית הגרנות", צריך לתת את התרומה לאגודה שיתופית שאין בה חברים כוהנים או להתנות שלכוהנים לא יהיה שום חלק בתרומה.

אך המעיין בדברי החזו"א[20] יראה שהוא מחלק בין תרומה לבין מעשר, ומדבריו משמע בבירור שאם הכוהן מעוניין בתרומה לשם האכלה לבהמה, חובה לתת לו אותה. וצ"ע בטעם ההבדל בין תרומה לבין מעשר. ולכן נראה שלא ניתן לסמוך על סברה זו, ואין דרך להתיר גביית תשלום בעד התרומה.

 

5. עבירה לשם הפרשה מאיסור

מתוך מה שאמרנו, שאין דרך היתר לתת תרומה לכוהן תמורת תשלום, יוצא שהבסיס לנוהג המקובל הוא "לאפרושי מאיסורא". אם לא נתיר למכור את התרומה לצורך האכלת בעלי חיים - יימצאו אנשים נכשלים באיסורי אכילה של טבל או תרומה. ולכן עדיף שהמוכר והקונה יעברו על איסור קל כדי להציל את הציבור כולו מאיסור חמור. ומצינו שלצורך מצווה דרבים "אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך"[21].

אלא שיש לפקפק בהיתר זה. הרי אם יבוא הקונה ויתן למוכר תמורה כספית להפסד התרומה מבלי לקחת את התרומה - אף אחד מהם לא יעבור עבירה! ואיך יעלה על הדעת להורות לעבור על איסור במקום שאפשר להימנע מלעבור עליו ע"י הוצאה כספית? ואף שאנו יודעים שבמצב כזה אף אחד לא ירצה להתנדב - אין בכוחנו להתיר את האיסור. ולכל היותר עלינו למצוא לכך פתרון במסגרת תקציבי המדינה, או שוועדי הכשרות יפרישו מן האגרות שהם גובים, לצורך מימון הטיפול בתרומה שהם מפרישים[22].

ואכן הגרי"מ טוקצ'ינסקי[23] העדיף דווקא את הדרך של ביטול התרומה באחד ומאה כדרך לטיפול בתרומה, לעומת הצעות אחרות, וזאת מפני שעם כל הדוחק שיש בה, אין היא מאלצת אותנו להיכנס בפרצות כל כך דחוקות כמו בדרך הנהוגה כיום.

 

מסקנה

הדרך הנהוגה כיום, שמשווקי החיטה מוכרים את התרומה למשקים שיש בהם חברים כוהנים, אסורה עפ"י ההלכה מכמה סיבות:

א. התשלום ע"י גוף שכוהנים חברים בו, יש בו משום "שיחתם ברית הלוי".

ב. יש להחמיר גם בתשלום ע"י ישראל, אם הוא ניתן כדי שכוהן מסויים יקבל את התרומה.

ג. התשלום אינו הולך לצורכי ציבור אלא לגופים פרטיים.

ד. התשלום אינו נמוך בהרבה מן המחיר הרגיל.

ה. אסור לעשות סחורה בתרומה.

ו. דרישת התשלום מן הכוהנים, יש בה משום "גזל השבט".

 

וה' יאיר עינינו כיצד לנהוג בשעת דחק כה גדולה.

 

›››ראה מאמר: גביית תשלום עבור תרומה (תגובה) / הרב יהודה הלוי עמיחי

 



[1] שאלות עקרוניות ומעשיות הקשורות לכך נתבררו במאמרנו: "תרומה לבהמת כהן" ("תרומת שמעון" עמ' 208-219).

[2] עי' רמב"ם (תרומות פי"ב הי"ח); טור (יו"ד סי' שלא דף רעה ע"א); שו"ע (יו"ד סי' שכג).

[3] תוספתא (מע"ש פ"ג הי"א); ירושלמי (דמאי פ"א ה"ב). וראה מאמרנו: "נתינת מעשר עני" ("התורה והארץ" ב' עמ' 102-103).

[4] ובדומה לכך כתב בדרך אמונה (פרק יב ס"ק קנג).

[5] רש"י (כתובות נח ע"א ד"ה רבי יהודה), ועוד.

[6] בנוגע לאיסור סחורה בפירות שביעית, המופיע באותה משנה (שביעית פ"ז מ"ג), מביא הרב זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ו ה"א אות א/3 והע' 13) את דעת הסוברים שמכירה במחיר שאינו מלא אינה "סחורה", ומותרת.

[7] כפי שמצאנו בהלכות שבת (שו"ע או"ח סי' שו סעי' ו ומשנ"ב ס"ק כח), שצורכי ציבור נחשבים כצורכי מצווה. ועי' דעת כהן (סי' רכא אות ו); אורח משפט (חו"מ סי' יח); מאמרי הראי"ה (ח"ב עמ' 505 ד"ה שכחנו).

            ומסתבר שחברה שיתופית, אף אם היא שייכת לאנשים רבים, רווחיה אינם מוגדרים כ"צורכי ציבור", מפני ש"ציבור" הוא קהילה, כגון "בני העיר" וכדו'. אך מדברי הגר"א (חו"מ סי' קסג ס"ק ט) משמע דלאו דווקא. וצ"ע.

[8] רא"ש (תרומות פי"א אות י"ב); רע"ב (שם מ"י ד"ה ברשות). וכ"כ בספר ארץ ישראל (עמ' קלד-קלז). ואף שהנותן עצמו הוא ג"כ חלק מן הציבור, יש לומר שמכיוון שנתינה לצורכי ציבור דומה לצדקה, יש להקל בזה כמו שנפסק בהל' פדיון בכור (יו"ד סי' שה סעי' ח), שמותר לכוהן להחזיר את דמי הפדיון אם האב עני, והחזו"א (מעשרות סי' ח ס"ק ג ד"ה כתבו) הסביר שאין בזה משום "נראה כמסייע" משום שזה לצורך מצוות צדקה.

[9] אמנם המשווקים טוענים שתשלום זה יכול להיחשב כתמורה להוצאות ההובלה והאחסנה שלאחר ההפרשה. אך נראה שטענה זו היא "הערמה" גלויה, וקשה להסתמך עליה. ועי' מכתב הרב י. בויאר ("בישורון" עמ' 136), שכתב שרק שכר הבאה מותר ליטול מהכוהן ולא שכר איסום. והדרך היחידה להתיר גביית שכר איסום היא ע"י הקנאה של התרומה לכוהן עוד לפני האיסום.

[10] וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"כ).

[11] עי' בהרחבה במאמרו של אמו"ר, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א, "חיי ההלכה בקיבוץ" (שו"ת "באהלה של תורה" סי' ג אות ג-יב).

[12] טעם האיסור: יש אומרים שחז"ל למדו זאת מפרות שביעית (רדב"ז). יש אומרים שגזרו על כך כדי שלא יבוא בה לידי תקלה (ר"ש, רע"ב, תפא"י). יש אומרים שמשום זילותא דתרומה נגעו בה, שלא תיראה כחולין (מהר"י קורקוס). ויש מי שאומר שהדבר אסור רק לישראל, משום שאסור לו להנות מתרומה (תוס' אנ"ש בשם לה"מ).

[13] עי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"א אות ג/5 והע' 33, פ"ח הי"א אות ב והע' 11).

[14] עי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"א אות א/3).

[15] עי' רמב"ם (הל' שמו"י פ"ו ה"ב); "שבת הארץ" (פ"ו ה"א אות ג-ד); שו"ע (יו"ד סי' קיז סעי' א). וכן מצאנו בהל' תרומות (פ"א הי"א, פי"ב הכ"א), שהאיסור הוא רק בקונה ומוכר ולא במוכר ממה שהזדמן לו.

[16] עי' "שבת הארץ" (פ"ו ה"א אות ג/2 והע' 28, אות ד/4 והע' 50).

[17] עפ"י שו"ע (יו"ד סי' קיז סעי' א בסופו). ועי' שו"ת עין יצחק (אה"ע ח"א סי' סט אות כז).

[18] שביעית (סי' ה ס"ק יב); יו"ד (סי' ז [א] ס"ק ג ד"ה והנה). ועי' מאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי ("אמונת עתיך" 5 עמ' 17) שהביא פוסקים נוספים המבססים את דעת החזו"א מנקודת מוצא אחרת.

[19] שביעית (סי' ה ס"ק יב). עי' "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יג סעי' 3, פרק יד סעי' 5); מאמר הרב יהודה עמיחי ("אמונת עתיך" 5 עמ' 17-20).

[20] שביעית שם (ד"ה וכהן).

[21] עי' גיטין (לח ע"ב), תוס' (שם מא ע"ב ד"ה כופין, שבת ד ע"א ד"ה וכי) ורשב"א (שבת שם ד"ה הא, הראשון). עוד יש להעיר שחלק גדול מהנכשלים בעבירה דומים יותר לאנוסים (עי' תוס' שם). ועי' מאמר הגר"ש ישראלי זצ"ל ("עמוד הימיני" סי' יא אות ג).

            אך נראה שאין להסתמך על ההיתר של התוס' (שם) משום "מצוה רבה", בגלל חומרת איסור "מסייע בבית הגרנות", שיש בו חילול השם (רמב"ם תרומות פי"ב הי"ח), והוא קרוב לחיוב מיתה (מהר"י קורקוס שם). וכמו כן קשה לראות את איסור גזל הכוהנים כאיסור "קל". ועוד, שפתרון זה, של מסירת תרומה לבהמת כוהן, אינו פשוט כלל (ראה מאמרנו "תרומה לבהמת כהן" - "תרומת שמעון" עמ' 219-220).

[22] ונראה שאין להתחשב בכך שיבואו אנשים ויאכלו את התרומה או ישווקו אותה, מפני שאפשר לפתור בעיה זאת ע"י ריסוס חומר דוחה או הנחה במקום מרוחק ובאופן שיגרום לכך שתתחיל להירקב במהרה.

[23] ספר א"י (עמ' קמז). ועי' בחוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יג סעי' 5).