גמר מלאכה - ממתי מותר להפריש תרומה - לעומת זמן היתר אכילת עראי - חלק א'

גמר מלאכה - ממתי מותר להפריש תרומה - לעומת זמן היתר אכילת עראי - חלק א'

במסכת מעשרות דנים בהלכה - עד מתי מותר לאכול מהפירות אכילת עראי, בלא שחייבים להפריש תרומות ומעשרות. מותר לאכול כך עד לשלב הנקרא "גמר מלאכה". לעומת זאת, בתוספתא מדובר על הפרשת תרומות בשלב מוקדם יותר. במאמר זה ננסה ליישב את אי ההתאמה שבין המקורות.

הרב שמעון בירן | התורה והארץ ב'

ראשי פרקים:

א. הצגת הבעיה

       ב. הסתירה בין המשנה לתוספתא בהגדרת גמר מלאכה

       ג. חילוק בין זמן הפרשת תרומה לזמן הפרשת מעשר

       ד. חילוק בין היתר הפרשת תרומות ומעשרות ל חובת ההפרשה

       ה. קשיים בחילוק זה

       ו. סיכום  

* * *

א. הצגת הבעיה:

המשניות שבחלקו השני של פרק א' במסכת מעשרות עוסקות בהלכה אחת: עד מתי מותר לאכול מהפירות אכילת עראי, בלא שחייבים להפריש תרומות ומעשרות. מותר לאכול כך עד לשלב הנקרא "גמר מלאכה". רשימת פעולות חקלאיות הוזכרו במשניות כמהוות את גמר המלאכה של גידולים שונים. המפורסמים שבהם הם: מירוח תבואה, יין - משיקפה בגת, שמן - משירד לעוקה1.

הפעולות האלו מתרחשות בשלב מסוים של גידול ושיווק הפרי. לאחר שביצע החקלאי את גמר המלאכה, אין יותר אפשרות לאכול ללא הפרשת תרומות ומעשרות.

לעומת זאת, בתוספתא מדובר על הפרשת תרומות בשלב מוקדם יותר. במאמר זה ננסה ליישב את אי ההתאמה שבין המקורות.

במסגרת הדיון נזכיר שתי הלכות: 1. איסור אכילת עראי וחיוב הפרשת תרומות ומעשרות החל משלב גמר המלאכה.

  1. איסור הפרשת תרומות לפני גמר מלאכה.

שתי ההלכות התבארו בהרחבה במאמרים בספר זה. תוך כדי הנסיונות לפתור את הסתירה בין התוספתא למשנה, אנו נראה האם הגדרת "גמר מלאכה" בשתי ההלכות היא זהה, או שמדובר על שני מועדים שונים, בעלי שם זהה בלבד! ב. הסתירה בין המשנה לתוספתא בהגדרת גמר מלאכה לעומת המוזכר במשניות בפ"א במסכת מעשרות, מצאנו בתוספתא הפרשת תרומות בשלב מוקדם יותר.

  1. לענין יין בתוספתא 2 נאמר: "מאימתי תורמין את הגת? משיהלכו בה שתי וערב".

הליכה שתי וערב בגת היא חלק מ תהליך דריכת הענבים. דריכת ענבים היא שלב ראשון בעשיית יין. בשלב זה, אליבא דתוספתא, מפרישים תרומה. אך במשנה במסכת מעשרות נאמר, שרק כשהיין זב מ הענבים הדרוכים לתוך הבור ("משיקפה בגת") - רק אז הוא גמר המלאכה! במילים אחרות, רק אז חובה להפריש תרומות ומעשרות כשרוצים לאכול.

הרמב"ם בהלכות תרומות 3 הביא את התוספתא להלכה. אך בכך הרמב"ם סותר את עצמו, שכן הוא פסק להלכה בהלכות מעשר 4 את דעת רבי עקיבא 5 שגמר מלאכת היין הוא משימלא את היין בחביות ויסננו, שזהו שלב שקורה הרבה אחרי הליכה שתי וערב בגת 6! 2. לענין דגן אותה בעיה מתעוררת כשבודקים את דברי התוספתא בענין גמר מלאכת הדגן. כך נאמר בתוספתא 7: "אין הגורן נכנס אא"כ נתרם".

ובפ"ג שם (י') נאמר: "מאימתי תורמין את הגורן? משתיעקר האלה".

לפי התוספתא בפ"א התבואה נכנסת לגורן כשהיא כבר מתוקנת - הפרישו ממנה תרומה. משמע ש חובה להפריש עוד לפני הכניסה לגורן. לפי התוספתא בפ"ג גמר המלאכה הוא ב"עקירת האלה" שניתן לפרשה כזרית המוץ. לעומת זאת למדנו במשנה במסכת מעשרות, ובמקומות רבים נוספים, שגמר מלאכת התבואה הוא המירוח. מקובל להסביר את המירוח כיישור פני הערימה בגורן 8, שהוא מאוחר למה שהוזכר בתוספתות הנ"ל. מטרת המשנה ללמד, שלפני גמר מלאכה אין חובה להפריש לפני שאוכלים עראי.

גם כאן יש סתירה ברמב"ם. הרמב"ם מביא את התוספתא להלכה 9: "מאימתי תורמין את הגורן? משיברור" 10.

לעומת זאת בהלכות מעשר 11 פסק שייפוי פני הכרי הוא גמר מלאכת הדגן 12, כלומר שרק אז חייבים להפריש תרומות ומעשרות. השערי צדק 13 תמה על כך, ונשאר בצ"ע.

  1. לענין שמן הבעיה חוזרת ביחס לשמן. בתוספתא במסכת תרומות 14 נאמר: "מאימתי תורמין את הזיתים? משיטענו. רבי שמעון אומר: משיטחנו".

הטעינה או הטחינה של הזיתים הם שלבים התחלתיים של מיצוי השמן, ובשלב זה לפי התוספתא יש להפריש תרומה. ברם במשנה במעשרות נאמר שמותר לשתות עראי מהשמן עד שירד לעוקה, ללא הפרשת תרומות ומעשרות כלל. הירידה לעוקה היא גמר מלאכת השמן.

הסתירה ברמב"ם קיימת גם כאן. בהלכות תרומות 15 הביא את התוספתא, בשעה שבהלכות מעשר 16 פסק שגמר מלאכת השמן הוא משירד לעוקה, וכבמשנה במעשרות.

  1. לענין קישואים גמר מלאכת הקישואים לפי המשנה במעשרות הוא "משיפקס". הכוונה היא להסרת פלומת שערות העוטפת את הקישוא 17. אך בתוספתא 18

נאמר: "תורמין קשואין ודלועין אע"פ שלא פיקס, אבטיחים ומלפונות אע"פ שלא שלק".

לפעולת הפיקוס אין שום משמעות לפי התוספתא. תורמים גם בלי שעשה כן. התוספתא נפסקה ברמב"ם 19. פה שיא הקושי, שכן הרמב"ם באותה הלכה עצמה סותר את עצמו מיניה וביה: "אי זהו גמר מלאכתם של פירות? הקישואים והדלועים והאבטיחים - משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שער דק... ותורמין קישואין ודלועין אף על פי ש לא הסיר הציהוב מעליהם".

בתחילת ההלכה הרמב"ם כותב שגמר המלאכה הוא בפיקוס (הסרת הציהוב), ומשמעות הדבר היא שעד אז אין חובה להפריש תרומות ומעשרות, ומאידך בסוף ההלכה נאמר שתורמים עוד לפני הפיקוס, קרי לפני גמר מלאכה! נסכם את הקושיות ונאמר, שמצד אחד מהתוספתא משמע שיש להפריש תרומה בשלב מוקדם, ומשמעות הדבר שכבר נגמרה מלאכת אותו הפרי בשלב זה (שהרי אסור לכתחילה להפריש תרומה לפני גמר מלאכה), ומצד שני במשניות במעשרות נאמר שגמר מלאכת הפרי בשלב מאוחר יותר, ועד אז מותר לאכול אכילת עראי אפילו בלי שהפריש תרומה ומעשר! א"כ מתי הוא זמן גמר המלאכה? ג. חילוק בין זמן הפרשת תרומה לזמן הפרשת מעשר הריבמ"ץ מתרץ תירוץ עקרוני 20. הוא מחלק בין חיוב הפרשת תרומה לבין חיוב הפרשת מעשר. חיוב הפרשת תרומה חל במועד מוקדם יחסית. ממועד זה והלאה, אם ירצה לאכול - אפילו עראי - יצטרך להפריש תרומה. מאידך, הוא לא מחויב בהפרשת מעשרות, עד לשלב של גמר מלאכה. בתוספתות מוזכר מועד חיוב תרומה שהוא מוקדם יותר. במשניות במסכת מעשרות מוזכר זמן גמר המלאכה, שהוא מאוחר יותר, והוא מועד חיוב הפרשת מעשרות.

נוכל לנסח זאת אחרת: זמן גמר מלאכה של תרומה הוא שונה ומוקדם לזמן גמר מלאכה של מעשר.

אלו דברי הריבמ"ץ: "והתרומה תורמין בגורן משתיעקר האלה... ותורמין את הגת משיהלכו הדרוכות שתי וערב. וכן בשמן. אבל במעשר לא מיחייבי עד שימרח בתבואה".

לאור האמור לעיל מתישבים דברי הרמב"ם. בהלכות תרומות הוא עוסק בזמן הפרשת תרומה, והוא מביא את הדינים מהתוספתא, המוקדמים. בהלכות מעשר הוא מדבר על היתר אכילת עראי ללא הפרשת מעשרות, ושם מביא את זמן גמר מלאכה על פי המשניות במסכת מעשרות. משלב זה ואילך חייבים להפריש את כל התרומות והמעשרות לפני שניגשים לאכול. שני הדינים בענין קישואים הזדמנו לפונדק אחד בהלכות מעשר, כאשר הרמב"ם כתב שגמר מלאכת קישואים הוא בפיקוס, וזה לענין אכילת עראי באופן כללי, ומיד אח"כ הסתייג וכתב שתרומה מפרישים אפילו לפני שפיקס.

פועל יוצא מתוך דברי הריבמ"ץ הוא, שההלכה האוסרת הפרשת תרומה לפני גמר מלאכה תחול רק על הפרשה לפני עקירת האלה. עקירת האלה מהווה את גמר המלאכה לכל הלכות תרומה (וכן הליכה שתי וערב בגת לענין יין וכו').

ערוך השלחן 21 מחלק אף הוא בדרך זו, ומנמק את החילוק: "יש דברים ש... זמן תרומה קודם, כמו שיתבאר. והטעם נלע"ד, דמתוך שתרומה אסור לטמאה ואינה ראויה לאכילה, לפיכך הקדימו זמנה עד שלא תהיה חשש שמא תטמא, כנלע"ד"22.

ערוך השולחן מודע לכך שתירוצו יסביר רק את ענין השמן והיין ואומר: "דמתוך שהמשקין עלולין לקבל טומאה לפיכך הקדימו בתרומתן כדי שלא לבא לידי טומאה"23.

לגבי תבואה הוא נשאר בצ"ע על הרמב"ם. הוא מסיק שהרמב"ם פסק את התוספתא למרות שהטעם לא שייך 24 במקרה זה.

בגמרא ירושלמי 25 כבר עמדו על הסתירה בין המשנה לתוספתא בענין גמר מלאכת הדגן: במשנה גמר המלאכה הוא המירוח, ובתוספתא גמר המלאכה הוא משתעקר האלה (זרית המוץ). ברם בירושלמי גם יישבו את הסתירה, ובאופן שונה מהריבמ"ץ וערוה"ש. בירושלמי תירצו שהדבר תלוי אם בדעתו למרח או לא. אם בדעתו למרח - גמר המלאכה הוא במירוח, ועל כך דיברה המשנה. אם אין בדעתו למרח - גמר המלאכה הוא משתיעקר האלה, ועל כך דיברה התוספתא. איך שלא יהיה, אין שום הבדל בין מועד הפרשת תרומה למועד הפרשת מעשר.

א"כ הירושלמי סותר את החלוקה של הריבמ"ץ וערוה"ש 26. בנוסף לכך, יש לתמוה על הרמב"ם שפסק את התוספתא בענין תרומה תוך התעלמות מהחילוק של הירושלמי שהעמיד את התוספתא דווקא כשאין בדעתו למרח 27.

יש להוסיף עוד, שלכאורה חלוקה כזאת בין זמן תרומה לזמן מעשר היא לא מוחלטת. הרי תרומת מעשר ניתן להפריש רק לאחר שקרא שם למעשר ראשון. כלומר, אם אנו אומרים שחייבים להפריש את תרומת המעשר בשלב המוקדם, משמעות הדברים היא שיצטרך להפריש גם מעשר ראשון בשלב זה, שהרי ללא הפרשת מעשר ראשון, אי אפשר להפריש תרומת מעשר. לפי זה יוצא, שכל החידוש של היתר אכילת עראי עד גמר המלאכה, הוא רק להתיר לאכול עראי ללא הפרשת מעשר שני/עני! האם אך לזה התכוונה המשנה במסכת מעשרות כששאלה "איזהו גורנן למעשרות"? ניתן לישב קושיה אחרונה זו ולומר, שבאמת מותר לאכול עראי גם ללא הפרשת מעשר ראשון עד לשלב של גמר מלאכה. והיא הנותנת: דווקא בשל כך גם חיוב הפרשת תרומת מעשר אינו קיים עדיין. כשאין חיוב מעשר ראשון, אין חיוב תרומת מעשר. נפרש לפי זה את כוונת התוספתא רק ביחס לתרומה גדולה. מועד חיוב הפרשת תרומה גדולה מוקדם יותר. מועד הפרשת מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני/עני - מאוחר יותר, בזמן גמר המלאכה.

אפשרות אחרת ליישב היא לומר כך. מה שחייבים לעשות במועד המוקדם יותר אינו הפרשה בפועל של תרומה גדולה ותרומת מעשר, אלא רק ייעוד פירות מסוימים לתרומה גדולה ותרומת מעשר ושמירתם בצד מפני טומאה; לא על קריאת שם והפרשה בפועל. ההפרשה תתבצע בשלב מאוחר יותר, במועד גמר המלאכה. שמם של כל התרומות והמעשרות יקרא באותו זמן. החקלאי ייעד בשלב מוקדם כמות של יותר מאחד ממאה, ואת נוסח ההפרשה יאמר רק לאחר גמר המלאכה. כמו כן רשאי לאכול עראי לפני גמר מלאכה ללא קריאת שם לתרומות. די שהסירם הצידה ושמרם מפני הטומאה.

נראה שזו דרכו של הר"ש ליישב את הסוגיה. כך כותב הר"ש 28: "ובירושלמי תני: מאימתי תורמין את הענבים? משיהלכו בו שתי וערב. כלומר: לא שיתרמו מן היין שבבור על הענבים, דהא אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, אלא לוקחין מן היין שבבור מיד כשעור תרומת הכל, שאם יבאו בעלים ויטמאו קודם שיגמור, אין להם יין לפרוש על הכל בטהרה".

יוצא לפי הר"ש, שמדובר על הסרה הצידה של כמות יין על מנת לשומרה בטהרה (וכפי שהצענו בהסבר לעיל). אין כאן קריאת שם ולא הפרשה. כלומר, למעשה, אין פעולה של הפרשת תרומה. זמן ההפרשה של תרומות ומעשרות לכל הענינים - בשעת גמר המלאכה, וכפי שמובא במסכת מעשרות. אין לתוספתא זאת כל השלכה מעשית על זמן גמר מלאכה ביין.

לפי הר"ש ברור, שהאיסור להפריש תרומה לפני גמר מלאכה חל עד לשלב הידוע כגמר מלאכה, גם אחרי שהלך שתי וערב בגת, ודלא כריבמ"ץ לעיל.

לסיכום הריבמ"ץ וערוה"ש מחלקים בין מועד חיוב תרומה גדולה (ואולי גם תרומת מעשר) שהוא בשלב מוקדם, וכפי שמובא בתוספתא, לבין מועד איסור מוחלט על אכילת עראי וחובת הפרשת כל שאר הדברים - שהוא בשלב של גמר מלאכה וכבמשניות במעשרות. הר"ש חילק בין זמן הסרה הצידה של כמות המיועדת לתרומה גדולה ותרומת מעשר, לבין זמן קריאת שם והפרשה בפועל, שהוא גם זמן סיום האיסור להפריש לפני גמר מלאכה. איך שלא יהיה, חילוקים אלו נוגדים את דברי הירושלמי, והם גם מחודשים מאד. הרדב"ז 29 כתב: "ודוחק הוא לחלק בין תרומה למעשר". הרש"ז אויערבך 30 כתב: "עיקר דבר זה אינו נלענ"ד כלל לחלק בין גמר מלאכה דתרומה ובין גמר מלאכה דמעשר". באינצקלופדיה התלמודית 31 תמהו על הריבמ"ץ: "שלא מצינו חילוק בגמר מלאכה בין תרומה למעשר!" ד. חילוק בין היתר הפרשת תרומות ומעשרות לבין חובת ההפרשה.^ בפוסקים מופיעה אפשרות לחילוק אחר. אין לחלק בין תרומות לבין מעשרות. במועד שמפרישים את התרומה - מפרישים גם את המעשר. ברם יש לחלק בין רשות וחובה. במועד המוקדם יותר רשאי להפריש תרו"מ, אף שאינו חייב לעשות כן. במועד המאוחר יותר כבר חייב להפריש.

ישנה הלכה המגבילה את ההפרשה. במשנה סוף פרק ראשון של תרומות נאמר שאסור להפריש תרומות לפני גמר מלאכה 32. לאור הלכה זאת נבאר את התוספתא כך: בדגן תירוש ויצהר ישנה אפשרות מיוחדת להפריש לפני גמר מלאכה את התרומות אם ירצה. הוא לא יעבור בכך על ההלכה שאסור להפריש לפני גמר מלאכה. לעומת זאת חובת הפרשת תרומות ומעשרות תהיה רק מגמר המלאכה. עד אז רשאי לאכול עראי ללא הפרשת תרומות ומעשרות כלל.

כך גם נסביר את הסתירות ברמב"ם. בהלכות תרומות 33 הרמב"ם מתיחס לאיסור להפריש לפני גמר מלאכה. בהקשר הזה 34 הוא מביא שביין שמן ותבואה אפשר להפריש תרומה עוד לפני גמר מלאכה, על פי התוספתא. בהלכות מעשר הנושא הוא עד מתי מותר לאכול עראי ללא חובת הפרשת תרומות ומעשרות, וכאן מביא הרמב"ם את המשניות במעשרות המגדירות את גמר המלאכה כמועד הקובע להלכה זו.

יש להעיר, שהגדרת גמר מלאכה ביחס לאיסור הפרשת תרומה לפני גמר מלאכה נשארה זהה להגדרה ביחס למעשרות. החידוש כאן הוא שבגידולים מסוימים מאד מותר להפריש לפני גמר מלאכה.

ברם, ניתן גם לנסח אחרת: בגידולים מסוימים מאד, הגדרת גמר מלאכה לענין ההלכה של הפרשה לפני גמר מלאכה היא שונה מהגדרת גמר מלאכה לענין אכילת עראי. כך נראה מתוך הפרשנים שיובאו להלן. זו דרכו של הכסף משנה כשמסביר את הרמב"ם בענין קישואים 35: "ואשמעינן, דלענין אם רצה לתרום - חשיב נגמרה מלאכתו" 36.

הכסף משנה מבין שיש כאן דין חריג. בדרך כלל בשלב גמר המלאכה חלים מספר דברים: מעתה מותר לתרום, ומעתה אסור לאכול אכילת עראי. ברם בקישואים - אע"פ שלא הגיעו לשלב של גמר מלאכה, אע"פ שלא הסיר את הציהוב שעליהם, בכל זאת מותר לתרום. זה נחשב כאילו נגמרה מלאכתו לצורך הלכה זו בלבד. היתר אכילת עראי ממשיך עד לגמר המלאכה.

לכסף משנה קדם המהר"י קורקוס 37 כשכתב: "וקמ"ל שלענין אי בעי לתרום מקרי נגמרה מלאכתו ויכול לתרום".

להשלמת דעתו של המהר"י קורקוס יש לעיין בדבריו בהלכות תרומות 38 שם הוא עוסק בתוספתות שהזכירו תרומה בגורן, בענבים ובזיתים.

שיטת הרמב"ם לדעתו היא שהאיסור לתרום לפני גמר מלאכה הוא רק כשיש עדיין טורח "רב ועצום" עד לגמר המלאכה. אם לא נותרה הרבה עבודה עד לגמר המלאכה - אין איסור לתרום לפני גמר המלאכה. זה מה שמלמדת אותנו התוספתא: רק כשצריך עוד לדרוך ולכתוש בגורן, אז אסור לתרום, כי יש עוד טורח רב עד לגמר המלאכה שהוא המירוח. אך אם כבר ברר - לא נשארה הרבה עבודה, ומותר לתרום. וכן לענין ענבים לאחר שנדרכו, וזיתים לאחר שנטחנו. לא נותרה הרבה עבודה עד לירידה לבור או שליה בחביות של היין, ולא נותרה הרבה עבודה עד לירידה לעוקה של השמן ולכן מותר לתרום. נראה שסברת המהר"י קורקוס היא, שנכון שבשלב זה עדיין הפרי "לפני גמר מלאכתו", אך כבר לא אכפת לי, ומותר לתרום. נשארה כל כך מעט עבודה עד לגמר, שזה נחשב שנגמרה מלאכתו. עד כאן ביאור דברי המהר"י קורקוס שם. לפי זה מובנים השלבים המוקדמים המצוינים בתוספתא. כל זה, כמובן, אינו קשור לגדרי אכילת עראי. בהחלט ניתן להמשיך את קו המחשבה ולומר, שגמר מלאכה עצמו המוזכר במסכת מעשרות, הוא הקובע לענין איסור אכילת עראי.

 

למעבר לחלק ב'