דרכי נתינת המעשרות

דרכי נתינת המעשרות

דרכי נתינת המעשרות מאת הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל | גליון 09 אדר-ניסן תשנ"ו

 

צורת נתינת המעשרות

א. יש להקפיד לתת את המעשרות ללוי או לעני[1]. יש לתת או להקנות את המעשרות עצמם אף אם הלוי או העני מסכימים לקבל את שוויים[2].

ב. גם מעשרות של פירות אשר הופרשו מספק, ראוי להקנות אותם ללוי או לכהן[3], שאם לא כן הוי ספק גזל[4]. וכל שכן במעשר עני לעני[5].

ג. ניתן לתת מעשר עני מפירות המסווגים כסוג ב'[6], אם שוויים יהיה עשירית משווי כלל היבול, אך במקרה זה לא די בנתינה של עשירית מהכמות[7].

ד. אם החקלאי או המוכר הפרישו תרו"מ אך לא נתנו את המעשרות ללוי ולעני - אין הקונה צריך לחוש לכך, ואינו צריך לתת אותם במקום מי שהפריש[8].

ה. ניתן לקיים את מצות הנתינה על ידי הסכם הלוואה עם לוי או עני, באופן שתחילה יקנה להם הישראל את מעשרותיו על ידי מעשה קנין; ולאחר מכן יכול הישראל להשתמש בפירות המעשר תמורת ניכוי שוויים של פירות המעשר מהחוב של הלוי או העני[9].

ו. ניתן לערוך הסכם הלוואה עם לוי או עני אשר יקבלו את מעשרותיהם באופן קבוע[10]. הם זוכים במעשרות כדין  "מכירי לוייה" ו"מכירי עניים", ללא פעולת הקנאה כלשהי[11].

ז. הסכם ההלוואה עם הלוי יכול להיות מוגבל לזמן של שנה או חודש[12].

ח. כשמלוה לצורך מעשר עני, רצוי שהסכם ההלוואה עם העני יהיה מוגבל לזמן קצר[13].

ט. כאשר נותן ל"מכירי לויה" מעשר אשר הופרש מספק טבל, יכול לסכם עמהם ששווי המעשר לדידם הוא שוה-פרוטה[14]. אבל עבור ודאי טבל יש לתת להם שווי הקרוב לשווי האמיתי ממש[15], ומ"מ אין להפחית יותר מרבע מהמחיר[16].

י. בדיעבד גם כשהלוה ללוי או לעני הלואה תמורת המעשר שיפריש בחודש זה, בלא להחשיבם כ"מכירים" וללא מעשה קנין - הדבר מועיל[17].

יא. כל מי שהמוסד לביטוח הלאומי מגדיר אותו כמי שחי מתחת לקו העוני רשאי ליטול מעשר עני. כמו כן יכול אדם לתת לכל אדם הנראה בעיניו כעני[18].

יב. קיבוצים המפרישים תרו"מ, יכולים לתת מעשר ראשון ומעשר עני להורים של חברי הקיבוץ המתגוררים בו, שהקיבוץ דואג לפרנסתם.



[1]. שו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יט). הראשל"צ שליט"א הסביר בטעם הדבר שהוא משום "גזל השבט" של הלויים. ואינו יכול לומר לו: "תוכיח שאתה לוי" היות ואף בזמן הזה סומכים על חזקת כהונה ולויה: שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פה ד"ה ראיתי), וכן כתב ארץ חיים (סתהון יו"ד סי' שלא סעי' ד ד"ה ואם) בשם כמה פוסקים. ואף אם היה ספק לגבי חזקתם עדיין היה אסור להשאיר את מעשרותיהם אצלו מפני גזל השבט. ועי' "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית" (פרק יד הע' 29), "אמונת עתיך" (5 עמ' 17).

[2] עפ"י תוספתא (דמאי פ"ז הי"ב), ועי' התורה והארץ (ח"ב עמ' 73-74).

[3] אפשר לתת מעשר ראשון לכהן מפני שבימי עזרא קנסו את הלויים מפני שלא עלו עמו לארץ: ש"ך (יו"ד סי' שלא ס"ק לז), בהגר"א (ס"ק נב).

[4] ואף ששכתב המהר"י קורקוס (מע"ש פ"א הי"א) שיכול לומר לו "המוציא מחבירו עליו הראיה", מכל מקום דעת הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א היא שראוי לתת להם את המעשרות כדי לצאת ידי שמים מחמת הספק. ועי' מאמרו של הרה"ג הרב יעקב אריאל שליט"א ("אמונת עתיך" 3 עמ' 9), על ספק מעשר ראשון בחסה למרור.

[5] בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רמ) כתב שיש להחמיר בספק צדקה לענייים. ועי' ע"ז (יח ע"א) במעשה דרבי חנינא בן תרדיון שנתערבו בארנקו מעות של סעודת פורים במעות צדקה וחילק את הכל לעניים. כששמע זאת  ר"י בן קיסמא אמר לו: "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי". ועי' המעשר והתרומה (פרק ג סעי' לה), "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 77 הע' 18).

[6] מן התורה אסור לתרום לכתחילה מן הרע על היפה: תרומות (פ"ב מ"ו), רמב"ם (תרומות פ"ה ה"א). וכתבו הרמב"ם (מעשר פ"א ה"ז) והשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' עב) שכן הדין בשאר המעשרות. וכתב השו"ע (שם סעי' נב) בהפרשת תרומה בזמן הזה אין צורך להקפיד על כך כיון שהיא הולכת לאיבוד, אך במעשר ראשון ומעשר עני שאינם הולכים לאיבוד יש לנהוג כך אף בזמן הזה. ועי' ביאור הגר"א (ס"ק צו); "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 97-98).

[7] הצעת הראשל"צ שליט"א היא שההפרשה עצמה תהיה מסוג א' היינו הפרשה מן היפה, ואותם ירקות יקנה ללוי, אלא שאח"כ לפי הסכם מראש (כפי שנעשה הדבר בהלוואה כמבואר לקמן), יתן ללוי ירקות מסוג ב' בכמות גדולה יותר השוה בערכה לירקות מסוג א' שהקנה להם.

[8] עי' שו"ת הר צבי (זרעים ח"ב סי' מד) הדן בשאלה אם יוצא אדם ידי חובה בהפרשת תרו"מ כשבשעת ההפרשה אין בכוונתו לתת את המתנות. הוא תלה זאת במחלוקת הראשונים האם נתינת תרו"מ היא המשך של מעשה ההפרשה או מצוה בפני עצמה. לדעת הרמב"ם (ס' המצוות שורש יב) והסמ"ג (עשין מצוה תעד, תעז) הם נחשבים לאותה מצוה, והוסיף המגילת אסתר (שם) שאם לא נתן אזי לא יצא ידי חובה. אולם לדעת הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות שם) הם שתי מצוות: (א) הפרשה המוציאה את הפירות מחזקת טבל. (ב) נתינת המתנות. וכיון שבמקרה זה הוא קנה פירות בחזקת מתוקנים, חיוב הנתינה אינו חל עליו אלא על המפריש. עי' מהר"י קורקוס (מעשר שני פ"א הי"א).

[9] עפ"י גיטין (ל ע"א). התועלת בתקנה זו היא שאין צורך לתת את הפירות בפועל לעני ולאחר מכן לקחתם ממנו בחזרה; אלא לאחר ההקנאה של הפירות לעני חוזר הישראל וזוכה בהם תמורת מחיקת חלק מהחוב השווה לערך המעשר. וכך פסקו הרמב"ם (מעשר פ"ז ה"ז) והרמ"א (יו"ד סי' קנז סעי' ה בהג"ה). ועי' "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 73 סעי' 5, עמ' 91 סעי' ד).

דעת הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א היא, שאת ההלוואה ניתן אף לעשות על ידי משלוח המחאה בדואר, כאשר פירעון ההמחאה נחשב כמעשה הקנין על ההתחייבויות שבהסכם ההלוואה. עי' "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 92 והע' 6).

[10] דעת הראשל"צ שליט"א היא שיש לעשות זאת בדרך זו של הבטחה בכתב או בע"פ, עי' "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 89), שאם לא כן אינו מוגדר כלל כ"מכירי לוייה" או "מכירי עניים", וראה לקמן (הע' 11).

[11] ישנן שתי שיטות כיצד נעשים "מכירי עניים" או "מכירי לויים":

א. על ידי ייאוש: שכיון שהוחזקו הלוי או העני כמקבלי המתנות כולם יודעים שהוא יקבל גם את המעשרות האלו הרי ששאר הלוייים מתייאשים מלקבל את מעשרותיו, משום כך ה"מכירי-לויה" זוכים בפירות ללא נתינה בפועל. כ"כ: רש"י (גיטין ל ע"א ד"ה במכרי כהונה), קרבן העדה ופנ"מ (לירושלמי גיטין פ"ג ה"ז), ופסקו כן להלכה המחנה אפרים (זכיה ומתנה סי' ט) וערוה"ש (יו"ד סי' סא סעי' כט). ועי' משנה למלך (פ"ז ה"ו) המבאר כיצד שייכת סברא זו גם ב"מכירי עניים". וראה עוד לקמן (הע' 13). 

ב. על ידי הבטחה: שכיון שהישראל מבטיח להם שהוא יתן להם את מעשרותיו זה עצמו נחשב כהבטחה לתת "מתנה מועטת". וכ"כ: תוס' (ב"ב קכג ע"ב ד"ה הכא), הגהות אשר"י (גיטין פרק ג סי' יא), מרדכי (שם סי' שסג), וכך דעת הראשל"צ שליט"א. ובדרך זו לא צריך חזקה קודמת שהיה רגיל לתת להם את מעשרותיו. ועי' "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 89).

[12] טעם הדבר הוא משום שלעיתים נפסק הקשר בין הבעלים ל"מכירי לויה" הקבועים, ובמקרה זה החקלאי נפסד משום שאחד התנאים בהסכם הוא שהפירעון היחיד האפשרי הוא על ידי פירות המעשר ראשון ולא החזר כספי. משום כך בהלוואה לטווח קצר נמנעים מהחקלאים נזקים כבדים אם יינתק הקשר בינם ובין ה"מכירי לויה".

[13] כיון שעני יכול להתעשר ולא יהיה רשאי לקבל מעשר עני, ונמצא החקלאי-המלוה נפסד על פי המבואר בהערה הקודמת. משום כך עדיף להלוות לעני לפרק זמן מוגבל. ועי' "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 93 סעי' ב, ועמ' 96-97 סעי' 5). בעצם הדין אם קיים הדין של "מכירי עניים" בפשטות הוא מחלוקת בבלי וירושלמי. שהרי בגמ' (גיטין ל ע"א), נראה שגם בעני ניתן להסתמך על דין "מכירי עניים". אולם בירושלמי (גיטין פ"ג ה"ז יח ע"ב) נאמר: "והא תנינן עני - ויש מכר לעני" ופירשו הפני משה (שם ד"ה והא), וקרבן העדה (שם ד"ה ויש) שהכוונה בלשון תמיהה, היינו, שביחס למעשר עני אין קיים המושג "מכירי עניים", היות וחייב לתת מעשר עני לעני הראשון שמזדמן לו. אך להלכה דעת הרבה מהפוסקים שיש מכר לעני: רמב"ם (מעשרות פ"ז ה"ו), משל"מ (שם), ש"ך (יו"ד סי' רנז ס"ק יג) בדעת הרמ"א (סעי' ה בהג"ה), ערוה"ש (מעשרות סי' קו סעי' יג). ועי' "בירור הלכה" (גיטין ל ע"א ציונים ו-ז).

[14] כיון שאין ודאות שמגיע להם מעשר הרי שמצד הדין יכול להפריש אך לא לתת להם כלל משום ש"המוציא מחבירו עליו הראיה". וכ"כ מהר"י קורקוס (מעשר שני פ"א הי"א). אלא שראוי לחוש מחמת הספק לקיים מצות נתינה, ע"כ ניתן להקל שכאשר עושים את הסכם ההלוואה הסיכום יהיה שמחיר המעשר הוא שוה פרוטה. במקרה זה מסתמכים על דעת הראשונים (ראה בהע' הבאה) שאף בטבל ודאי ניתן להוזיל פחות ממחיר השוק לפי הסכמת הלוי או העני.

[15] תוספתא (גיטין פ"ג ה"ב): "ופוסק עמהם כשער הזול...". ונחלקו הראשונים עד כמה ניתן להוזיל בסיכום ההלואה עם העני: יש הסוברים שקביעת המחיר היא ללא קשר למחיר השוק: תוס' (שם ד"ה ופוסק), רשב"א (שם ד"ה פוסק). ויש הסוברים שההוזלה חייבת להיות כפופה למחירי השוק: רש"י (גיטין ל ע"א ד"ה פוסק), ועוד ראשונים וכך פסק הרמב"ם (מעשר פ"ז ה"ז), וכן כתב בשו"ת אבקת רוכל (סי' טז) שאסור לתת שוה פרוטה תמורת זרוע לחיים וקיבה, ובוודאי שהסכמת העני להוזלה אסור שתהיה מתוך חשש שמא החקלאי ימצא לו עני אחר, וכך דעת הראשל"צ שליט"א. לדעתו יש להקל רק אם אכן בעיני העני ערך הפירות שוה הרבה פחות מאשר מחירם בשוק (ולא משום שכוונתו לעשות הנחה לחקלאים). ועי' "בירור הלכה" (גיטין ל ע"א ציונים ח-ט), "התורה והארץ" (ח"ב עמ' 100-104).

[16] טעם הדבר הוא שלא ניחא לעני או ללוי לקבל את הפירות עצמם, היות והם צריכים לדאוג להובלתם: כמוכן לעיתים ההפרשה היא מפירות חצויים ואין להם הנאה מהם. משום כך שוה להם לקבל סכום כסף השווה בערכו אף לכדי 3/4 ממחיר הפירות, מלקבל את הפירות עצמם.

[17] היות ועצם ההלוואה ללוי מסויים תמורת השארת המעשר אצל הבעלים, הוי כ"מכירי לוייה". כמו כן ניתן גם כן להסתמך במקרה זה על הפוסקים כדעת רבי יוסי (גיטין ל ע"א) ש"עשו את שאינו זוכה כזוכה", וכמו שכתב הש"ך (יו"ד סי' רנז ס"ק יג) בהסבר א' בדעת רמ"א (שם), או על הטעם שאמרינן שמסתמא אלו היה יודע שמן הדין צריך לעשות כן, היה מחשיבו כ"מכיר".

[18] עי' פאה (פ"ח מ"ח): "מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". ועי' מש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתעב) בשם רבינו אפרים ב"ר ברוך. באור זרוע (ח"א הלכות צדקה סי' יד) נאמר שמאתיים זוז שקבעו חז"ל הם לאו דוקא אלא הכל לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רנג סעי' ב). ועי' עוד במאמרו של הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א ב"התורה והארץ" (ח"ב עמ' 41).