האם עדיף להפריש תרו"מ בדרך "ברירה" או ש"לא מן המוקף" - חלק א'

האם עדיף להפריש תרו"מ בדרך "ברירה" או ש"לא מן המוקף" - חלק א'

מסגרת מאמרנו זה נרצה לברר באיזו דרך עדיף להפריש תרומות ומעשרות - בדרך של "ברירה" או בדרך ש"לא מן המוקף".

הרב יעקב אריאל | התורה והארץ ב'

 

ראשי פרקים:

הצגת הבעיה

       א. הפרשה בדרך של "ברירה"

       ב. הפרשת תרו"מ כשהחלות לאחר הבירור

  1. שיטת החזו"א: "תנאי" היא צורה של "ברירה"
  2. שיטת הגרשז"א שליט"א: "תנאי" עדיף על "ברירה"

       ג. דבר שעיקרו מדאורייתא - "אין ברירה"

       ד. שיטת הרמב"ם בדבר שעיקרו מדאורייתא 

  1. שיטת רבינו חיים הלוי מבריסק
  2. התייחסות הגר"א לפסק השו"ע
  3. הגרש"ז אויערבך שליט"א

       ה. שיטת הגר"א: תרו"מ ושביעית בזה"ז אינם כעיקרם מדאורייתא

       ו. שיטת החזו"א: אין לסמוך על "ברירה"

       ז. שיטת הגרשז"א שליט"א: "ברירה" מותרת בתרו"מ בזה"ז

       ח. האם דבר שעיקרו מדאורייתא נחשב כדאורייתא לכל ההלכות

       ט. סיכום: הפרשה בדרך של "ברירה" עדיפה על הפרשה" שלא מן המוקף"

       נספח: הצעה לנוסח משולב: "תנאי" ו"ברירה"    

* * * 

*).המאמר הוא שיכתוב של הרצאה שנתן הרב יעקב אריאל שליט"א ביום םהעיון בהיכל שלמה שבט תש"ן.   

הקדמה *

כדי להקל על הקורא, כתבנו הקדמה להבהרת המושגים שבמאמר.

א. מהי "ברירה" הסוגיא המרכזית בנושא "ברירה" היא בגמ' בעירובין (ל"ו ע"ב - ל"ז ע"ב) . נאמר שם במשנה: "מתנה אדם על עירובו ואומר וכו' אם בא חכם מן המזרח - עירובי למזרח. מן המערב - עירובי למערב. בא לכאן ולכאן - למקום שארצה אלך. לא לכאן ולא לכאן - הריני כבני עירי".

במשנתנו, מדובר באדם שלא החליט בין השמשות היכן יהיה מקום שביתתו מפני שאינו יודע מהיכן יגיע החכם. לכן לפני בין השמשות הוא מכין שני עירובים ומתנה את רצונו בקנין השביתה במה שיתברר לו בשבת. אם יבוא החכם ממזרח הוא רוצה לקנות עכשיו את השביתה בצד המזרחי של העיר ואם החכם יבוא ממערב הוא רוצה לקנות עכשיו את השביתה מהצד המערבי.

כאן אנו נכנסים לסוגיית הברירה 1 מ"ד "יש ברירה" סובר שבאופן עקרוני הוא רוצה לקנות שביתה בצד שיבוא החכם. ישנו פרט טכני שעדיין לא התבצע 2 וגם אינו ידוע לו, והוא - מאיזה צד יבוא החכם. לדעה זו אנו אומרים שבשבת כאשר יתברר באיזה צד יבא החכם גם יתברר למפרע מהו הצד בו הוא קונה את שביתתו. כך אין חוסר הידיעה של ערב שבת מעכב, מפני שיש לו את הרצון הבסיסי לקנות במקום ההוא.

למ"ד "אין ברירה" כיון שקניית השביתה צריכה להיעשות בבין השמשות והוא אינו יודע היכן הוא רוצה לשבות אין העירוב הזה מועיל.

ישנן בנושא "ברירה" מחלוקות וסוגיות חלוקות ולכן מנסים האמוראים והראשונים לעשות הבחנות בין מקרי "ברירה" שונים, וכפי שנזכיר לקמן. ישנן דעות שמאמצות רק חלק מההבחנות האלו, ונביא כמה דוגמאות מההבחנות המוזכרות: א. הבחנה בין תולה בדעת עצמו לבין תולה בדעת אחרים 3.

ב. הבחנה בין מתנה בפירוש לבין מקרה שאינו עושה כן 4.

ג. הבחנה בין אם הדבר יתברר באופן ודאי או שהדבר ישאר מסופק 5.

המכנה המשותף בין כל הדוגמאות האלה הוא שישנם מקרים בהם רצון האדם בשעת עשיית המעשה הוא יותר החלטי ולכן יותר מסתבר לומר "יש ברירה", וישנם מקרים בהם הוא מסופק ונאמר "אין ברירה". למשל: יותר מסתבר לומר " יש ברירה" כאשר הוא תולה את המעשה בבירור שיעשה ע"י אחרים מאשר כשהוא תולה אותו בדבר שהוא עצמו אחראי עליו, מפני שבמקרה האחרון הוא פוסח על שתי הסעיפים ורצונו במעשה - מאד מעורפל. בכה"ג נאמר "אין ברירה".

ב. דין מוקף אין ברצוננו להרחיב בנושא מוקף, ולהרחבת הדברים יעויין להלן במכתבים של מרן הגר"ש ישראלי שליט"א ושל הרב נריה גוטל ובמאמרנו "דין מוקף בזה"ז".

א. צריך לכתחילה להפריש תרומה גדולה "מן המוקף", ואם הפריש "שלא מן המוקף" - תרומתו תרומה 6.

שאר מעשרות אין צורך להפריש "מן המוקף". יש מחלוקת ראשונים אם חל דין מוקף בתרומת מעשר מדרבנן או שדינה כשאר מעשרות 7.

ב. יש מחלוקת ראשונים אם דין זה הוא דאורייתא או דרבנן 8.

ג. מהו מוקף: בשעת ההפרשה צריך שהפירות שמיועדים לתרומה גדולה יהיו בסמיכות מקום לשאר הפירות. אין צורך שהפירות יגעו אלו באלו, ואם הפירות נמצאים בתוך בית אחד אף שהם בארונות או במגירות שונות הם נחשבים "מן המוקף". אם הפירות נמצאים בשני בתים או בחביות סתומות שלא מיועדות לפתיחה וסגירה, נחשבים הם "שלא מן המוקף" 9.

 

 

*).הקדמת העורך י.פ.

1).עי' אנציקלופדיה תלמודית ח"ד עמ' רט"ו - רמ"ו.

2).עירובין ל"ו ע"ב. אם כבר החכם במקום בבין השמשות חוסר ידיעתו אינה אלא גילוי מילתא בעלמא ובכה"ג לכו"ע יש ברירה.

3).גיטין כ"ה ע"ב. ועי' תוס' עירובין ל"ו ע"ב ד"ה לא, לז ע"ב ד"ה קסבר ובגיטין כ"ו ע"א ד"ה בין.

4).גיטין כ"ה ע"ב תוד"ה דברי ר"מ.

5).עירובין שם תוס' ד"ה ר' יוסי ור' שמעון אוסרים. לר' יוסי באומר: "ה"ז גיטך אם מתי מחולי זה" - יש ברירה, מפני שיתברר אם ימות מחולי זה, לעומת זאת, באומר: "מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס" - אינו מחולל, ואין ברירה, כי אין ודאות שיעלה סלע מכיסו ולא ברור שיבוא לידי הפרשה.

6).רמב"ם הל' תרומות פ"ג הי"ז.

7).רמב"ם שם ה"כ ובהשגות הראב"ד שם ועי' תוס' גיטין ל' ע"ב ד"ה וכי נחשדו.

8).עי' רש"י גיטין שם ד"ה מוקף, תוס' גיטין שם ד"ה לתרום, ועי' מאמרנו דין מוקף בזה"ז פ"ב ופ"ד.

9).רמב"ם שם ה"כ, שו"ע יו"ד סי' של"א סעי' כ"ו, המעשר והתרומה עמ' כ' בבית האוצר ס"ק ל"ט ובביאור הגר"א סי' שכ"ה ס"ק ח'  

 

 

 

הצגת הבעיה

בכל נושאי ההלכה בכלל ובמצוות התלויות בארץ בפרט, החיים המודרניים מעמידים בפנינו - אנשי ההלכה - אתגרים חדשים.

בעבר, כל אדם היה מפריש תרומות ומעשרות ממה שהיה אוכל, ולכל היותר עשה כן בחלקת הקרקע הפרטית שלו. בימינו כל המערכות הופכות להיות מתועשות והכמויות הן אדירות. דוגמאות למערכות אלו הן: שווקים עירוניים, שטחים חקלאיים, ומפעלי תעשיה. במערכות אלו התוצרת נמצאת כל העת בתזוזה: במפעלים התוצרת נמכרת, בשווקים לעיתים היא אף נאכלת לפני שהמשגיח מגיע למקום כדי להפריש תרו"מ.

אנחנו צריכים א"כ למצוא פתרונות ודרכים להפרשת תרומות ומעשרות במערכות אלו, ולו יהיו אלה בבחינת "הרע במיעוטו". במסגרת מאמרנו זה נרצה לברר באיזו דרך עדיף להפריש תרומות ומעשרות - בדרך של "ברירה" או בדרך ש"לא מן המוקף".

מערכות השיווק חייבות להתמודד עם בעית ההפרשה ואינן יכולות לגלגל את האחריות לכך על הצרכן משתי סיבות: ראשית, חובת ההפרשה חלה על המערכת הראשונית, הצבורית מן הדין, שהרי אסור לחבר להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולמכור טבל, אפילו כאשר ברור שהצרכן יפריש בעצמו 1.

שנית, הרבנות הנותנת הכשר על הפירות או על המוצרים, צריכה לדאוג לכשרותו. ללא הפרשת תרו"מ הוא אינו כשר לאכילה 2, ובפרט בימינו כשלא כולם מודעים ולא כולם מקפידים על הפרשת תרומות ומעשרות כדין.

מאידך, הצורך בהפרשת תרו"מ במערכות הגדולות מציב גם בעיות גדולות: הכמויות שמיועדות להפרשה, דהיינו קצת יותר מ-1/100, הן כמויות גדולות מאד, ויש להן ערך כספי גדול. בזמן הזה מפרישים תרומה גדולה מן הפסולת דוקא 3 מפני שהפרי אינו מגיע לכהן אלא הולך לאיבוד ויש להימנע מאיסור "בל תשחית". במערכות כאלה אחוז הפסולת הוא גם כן גבוה כך שאין בעיה כלכלית בעצם ההפרשה אם מתכננים אותה היטב מראש.

בין המערכות הגדולות, הראשונה שבהן היא כמובן החקלאי. ברוב הענפים של החקלאות ישנם פירות הנקראים "בררה". כמות ה"בררה" אינה קבועה והיא משתנה בכל סוג גידול. בדרך כלל הפירות האלו, שאינם ראויים לשיווק, נשארים בשטח ואפשר להשתמש בהם להפרשת תרו"מ.

המערכת השניה היא בתי האריזה שעוסקים במיון הפירות. ישנם פירות שמסווגים אף לסוג ד' ואינם ראויים לשיווק, אך אפשר להשתמש בהם לשם הפרשת התרומה.

המערכת השלישית היא מפעלים לעיבוד מזון. כמות הפסולת שם יכולה להגיע לחמישה אחוז ויותר, ובדרך כלל פסולת זו ראויה לאכילת אדם לפחות ע"י הדחק 4, וגם בה אפשר להשתמש להפרשת תרומה גדולה ותרומת מעשר.

אם נרצה לסכם את הבעיות של הפרשת תרו"מ במערכות הללו, נוכל לומר שהן נובעות משלשה גורמים: א. הרצון להפריש מהפסולת דוקא בגלל איסור "בל תשחית", ובשביל למנוע הפסד כספי מיותר.

ב. ישנה תנועה מתמדת של הפירות, הן בהפרדת הפרי מהפסולת והן בדרכי השיווק, כאשר הפירות נמכרים ולפעמים אף נאכלים לפני שהספיקו להפריש מהם תרו"מ.

ג. יש קושי להעמיד משגיח אשר יעמוד יום שלם רק לצורך אמירת נוסח ההפרשה בכל רגע שהפסולת מופרדת מהמוצר המוגמר וכפי שיתבאר לקמן.

יש לנו א"כ שתי אפשרויות באשר למועד ההפרשה במפעלי תעשיה: בסוף היום או בתחילת היום.

  1. הפרשה בסוף היום: דרך זו היא פשוטה מהבחינה המעשית: לקרוא שם של תרומה ותרומת מעשר לכל הפסולת שהצטברה במפעל או בבית האריזה במשך היום. הבעיה העקרית בשיטה זו של הפרשה היא, שבדרך כלל התוצרת אינה בשטח המפעל כיון שהיא כבר שווקה או הועברה למחסנים.

הבעיה בצורה זו של הפרשה היא שמפרישים "שלא מן המוקף". עפ"י ההלכה צריך להפריש את הפירות כאשר הפירות המיועדים לתרומה גדולה ושאר הפירות נמצאים במקום אחד ללא מחיצה ביניהם 5.

  1. הפרשה בתחילת היום: האפשרות השניה היא לומר את נוסח ההפרשה בתחילת היום. משגיח יודע שבמשך היום תצטבר כמות מספיקה להפרשת תרו"מ ולכן הוא יכול לומר שהפרי העליון מן הפסולת שתיווצר במשך היום יהיה תרומה גדולה ושאר הפסולת תהיה תרומת מעשר (לאחר שהוא קרא שם למעשר) .

הבעיה בשיטת הפרשה זו שהיא נעשית בדרך של "ברירה". המשגיח אומר את נוסח ההפרשה בתחילת היום. בשעה זו, הייצור עדיין לא התחיל. הפסולת עדיין אינה מופרדת מהפירות הטובים, והמשגיח מסתמך על ההפרדה שתהיה אחר כך. ?כאן אנו מגיעים לבעיית "הברירה". אם נוקטים להלכה ש"יש ברירה" פירוש הדבר הוא שאין חסרון בכך שבשעת אמירת הנוסח לא ידוע היכן התרומה הגדולה ושאר המעשרות. אנו אומרים שכאשר תיווצר הפסולת - איגלאי מילתא למפרע שהיא תרומה או תרומת מעשר. למ"ד "אין ברירה" אין כאן הפרשה כי בשעת ההפרשה צריך להיות ברור אלו פירות מיועדים לתרומה גדולה ולשאר המעשרות.

הבעיה המרכזית שעומדת בפנינו היא איזו דרך עדיפה מהבחינה ההלכתית למערכות גדולות. האם עדיף להפריש בתחילת היום ולהסתמך על הדעות הסוברות "יש ברירה", או שעדיף להפריש בסוף היום "שלא מן המוקף".

בהפרשה "שלא מן המוקף" ישנם שני חסרונות עקריים: א. אמנם אמרנו שבדיעבד אם הפריש "שלא מן המוקף" תרומתו - תרומה, אך לרוב הדעות הדבר אסור לכתחילה מן התורה 6.

ב. לפעמים בסוף היום המוצר המוגמר כבר שווק ונמצא אצל הקונים. המשגיח אינו יכול להיות השליח של הקונים כי הוא לא מונה על ידם, מתעוררת א"כ בעיה נוספת: האם המשגיח יכול להפריש גם עבורם? יתכן גם שהפסולת שנשארה במפעל אין לה ערך ודינה כהפקר 7 אך יתירה וחמור מזה, לפעמים המוצר או הפרי כבר נאכלו או הלכו לאיבוד. למשל בשווקים: אם המשגיח יחכה לסוף היום כדי לאמר את נוסח ההפרשה בינתיים הרבה צרכנים אכלו את הפירות כאשר הם עדיין טבל 8.

בהפרשה המסתמכת על דין "ברירה" ישנו חסרון אחר. בעוד שבהפרשה "שלא מן המוקף" בדיעבד - תרומתו תרומה, המסתמך על "ברירה" לאלו הסוברים "אין ברירה" - לא עשה כלום 9, ועדיין הפירות עומדים בטבלם.

למותר לציין שכל דיוננו הוא רק איזו דרך להעדיף: האם בדרך "ברירה" או "שלא מן המוקף" בבחינת הרע במיעוטו . אך ודאי שאם אפשר, ולו ע"י טירחה נוספת, להפריש כדין בלא להסתמך על "ברירה" כאשר ההפרשה היא גם "מן המוקף", ודאי שחייבים לעשות כן!.

א. הפרשה בדרך של ברירה נאמר במשנה במסכת דמאי (פ"ז מ"ד) : "הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני ומיחל ושותה"..

ובמשנה שלאחריה מדובר על תאנים: "היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה, אומר: שתי תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשר מעשר ראשון, ותשע מעשר שני".

הרמב"ם בפירושו למשנה אומר שמשניות אלו אינן להלכה מפני שהן מסתמכות על כך ש"יש ברירה", אך אנן קיי"ל שבדאורייתא "אין ברירה".

כאשר המפריש אומר את נוסח ההפרשה, וקורא שם תרומה על חלק מסויים של הפירות, עדיין אותם פירות נמצאים בתערובת, ואינם ניכרים משאר הפירות. הוא מסתמך על כך, שכאשר יגיע לביתו בשבת, ויפריש בפועל, יתגלה למפרע לאלו פירות הוא קרא שם של תרומה.

 

למעבר לחלק ב'