האם עדיף להפריש תרו"מ בדרך "ברירה" או ש"לא מן המוקף" - חלק ג'

האם עדיף להפריש תרו"מ בדרך "ברירה" או ש"לא מן המוקף" - חלק ג'

מסגרת מאמרנו זה נרצה לברר באיזו דרך עדיף להפריש תרומות ומעשרות - בדרך של "ברירה" או בדרך ש"לא מן המוקף".

הרב יעקב אריאל | התורה והארץ

ה. שיטת הגר"א: תרו"מ ושביעית בזה"ז אינם כעיקרם דאורייתא השו"ע (סי' של"א סעי' ב') כותב וז"ל: "בזה"ז, אפי' במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפי' בימי עזרא, אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם, מפני שנאמר "כי תבואו", משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא".

והרמ"א מוסיף וז"ל: " וי"ח וסבירא להו דחייבין עכשיו בא"י בתרו"מ מדאורייתא, אך לא נהגו כן".

הגר"א בביאורו (ס"ק ו') מתייחס לדברי השו"ע שבזה"ז חיוב תרו"מ הוא מדרבנן והוא מביא את דברי בעל ספר התרומה 32 הסובר שהן קדושה ראשונה והן קדושה שניה בטלו, ולכן חיוב תרו"מ הוא מדרבנן. לגבי תוקף קדושה שניה 33 הגר"א אינו מקבל את דברי בעל ספר התרומה, ואעפ"י כן הוא מודה שחיוב תרו"מ בזה"ז הוא מדרבנן, עפ"י דברי הרמב"ם שחיוב תרו"מ תלוי ב"ביאת כולכם" 34 .

בסוף דבריו הגר"א מביא שוב את דברי בעל ספר התרומה וכותב: "ועוד כתב, דבזה"ז יש קנין לעכו"ם בא"י, כיון שהוא מדרבנן וכמו שכתבתי שם (לקמן בס"ק כ"ח) , וכן בשביעית בזה"ז וכו'".

הגר"א אומר כאן דבר חשוב מאד שנוגע בעיקר לדין שביעית אך הדברים נוגעים גם לתרו"מ. הגר"א מחדש שגם בא"י דין שביעית ותרו"מ הוא מדרבנן, ואין אנו אומרים שכיון שעיקרם דאורייתא הרי שעלינו להתייחס אליהם כאל דינים דאורייתא. ההשלכה של התייחסות זו היא שבזה"ז יש קנין לעכו"ם להפקיע מקדושת הארץ כמו שיש להם קנין בסוריא, מפני שהמצוות התלויות בארץ כיום הן רק מדרבנן 35 .

זהו הבסיס ושאלת המפתח לגבי היתר המכירה בשמיטה! אם אנו מתייחסים לחיוב תרו"מ ושביעית כעיקרם דאורייתא ממילא גם בזה"ז "אין ברירה" ו"אין קנין לעכו"ם". אך אם אנו מתייחסים לדינים אלו כאל חיובים דרבנן אזי פוסקים ש"יש ברירה" וש"יש קנין", וכך מכריע הגר"א.

דברים ברורים עוד יותר, כותב הגר"א, בהקשר לדין ברירה בזה"ז. על דברי השו"ע בסוף סעי' י"א: האידנא שאין חיוב תרו"מ בא"י אלא מדבריהם, חלקו של עכו"ם פטור, הגר"א כותב (ס"ק כ"ח) בזו הלשון: "ונ"ל וכו': ונראה דה"ה לענין קנין עובד כוכבים בזה"ז דרבנן יש קנין בא"י כמו בסוריא ועי' רש"י בגיטין שם ד"ה בסוריא וכו' (וע"ל סוף ס"ק ו') וז"ש בס"ב בהגה וי"ח וכו' אך לא נהגו כן".

מקור הדין הוא בגמ' בגיטין (מ"ז ע"ב) . הגמ' שם אומרת שבא"י אין קנין לגוי להפקיע מקדושת הארץ אבל בסוריא "יש קנין", וכמ"ד כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש. הגר"א מציין את דברי רש"י המסביר שהסיבה להבדל בין דין א"י לדין סוריא הוא מפני שבסוריא החיוב במצוות התלויות בארץ הוא רק דרבנן. וז"ל רש"י: "בסוריא: דמעשר דידיה דרבנן ושם יש קנין ביד עכו"ם להפקיע".

הגר"א למד א"כ מהשו"ע התיחסות עקרונית לרוב ההלכות התלויות בארץ בזה"ז. כפי שהשו"ע אומר שבזה"ז "יש ברירה" כיון שחיוב תרו"מ הוא רק דרבנן, כך הדין גם לגבי ההלכה של "יש קנין" כשהמשמעות העיקרית לכך היא לגבי דין שביעית בזה"ז. וכהוכחה לכך מביא הגר"א את דברי רש"י בד"ה "בסוריא" ואת דברי הרמ"א שנהגו כדעה שתרו"מ דרבנן 36 .

נמצאנו למדים מדברי הגר"א שאין אנו מתייחסים לדין תרו"מ בזה"ז כדבר שעיקרו מדאורייתא אלא כחיוב דרבנן. לדעתו הסיבה שהרמב"ם החמיר בדין ברירה לגבי שותפות הישראל והגוי אינה מפני שעיקר דין תרו"מ דאורייתא אלא בגלל סיבה אחרת כאמור לעיל, ולכן אין הכרח לומר שהשו"ע חלוק על הרמב"ם בדין ברירה בזה"ז.

החזו"א לעומתו מתייחס באופן עקבי הן לשביעית 37 והן לתרו"מ 38

כחיובים שעיקרם מדאורייתא וכפי שיתבאר לקמן.

ו. שיטת ה"חזון איש" 1. שלש תקנות החזו"א בערב שבת החזו"א (דמאי ט' י"ג) מונה שלש תקנות להפרשת תרו"מ בשבת כאשר אין לאדם פנאי לעשר בע"ש, והוא מונה את היתרונות ואת החסרונות של כל תקנה.

תקנה א': תקנה זו מותרת בדמאי אף בין השמשות ובודאי טבל רק מבעוד יום. התקנה היא לקבוע את מקום התרומה לצד הצפוני, את מקום המעשר בצד הדרומי ויחד עם ציון המקום לקרא שם לכל מעשר.

החסרון של תקנה זו הוא שקשה מאד לייחד מקום כשלא מתלווה לכך הפרשה מיידית וממילא ישנו חשש לעירוב של תרומה וחולין.

תקנה ב': הפרשה ע"י "ברירה" דהיינו שיאמר בע"ש: מה שאני עתיד להפריש במוצ"ש יהיה תרומה למפרע. תקנה זו מותרת לדעת החזו"א רק בדמאי ולקמן נרחיב עליה את הדבור.

תקנה ג': תקנה זו נקראת "תנאי המתיר". למעשה מי שמשתמש בתקנה זו ואומר את נוסח ההפרשה בע"ש: "מה שאני עתיד להפריש בשבת" בשעה זו עדיין לא עשה כלום. הוא מסתמך על ההפרשה שתהיה בשבת עצמה וכל תפקידו של הנוסח דלעיל הוא רק להתיר את השבות של איסור ההפרשה בשבת.

החזו"א כותב שהתקנה השניה, המסתמכת על דין ברירה מותרת רק בדמאי. וז"ל החזו"א: "וזה לא מהני לדידן רק בדמאי, וכן בודאי, בפירות אילן חוץ מגפן וזית, ובירק, או בלקוח אחר מירוח 39 שמירח ע"מ למכור 40: דכל זה חיובן מדרבנן, אבל מדין זמן הזה דרבנן צ"ע".

החזו"א סובר שתקנה זו המבוססת על דין ברירה אינה מועילה בטבל ודאי, מפני שקיי"ל שבדאורייתא "אין ברירה". אעפ"כ הוא אומר שבחיוב דרבנן גמור ניתן לסמוך על ברירה. הדוגמאות לכך הן: א. ירק. ב. לקח אחרי המירוח. ג. כאשר כל הגידול נעשה עבור הצרכנים. דבריו אלו של החזו"א המיקל בלקוח, יש להם כמובן השלכה מעשית מאד, מפני שבימינו כל החקלאות בארץ היא לשם שיווק. לפי זה מי ששכח להפריש ירק או פרי בע"ש יכול להפריש ע"י "ברירה" וכפי שהתבאר בתקנה א'.

החזו"א מוסיף: "מדין זה"ז דרבנן - צ"ע". כאמור לעיל שיטתו העקבית של החזו"א היא שאין להחשיב את דין התרומה בזמן הזה לדין דרבנן לגבי דין ברירה או קנין נכרי, זאת משום שעיקרם דאורייתא. לעומת זאת דין לקוח ודין ירק אינו נחשב לעניננו כעיקרו דאורייתא, ולכן מסתבר להקל בהם בדין ברירה. יתכן גם שהחזו"א רצה להקל בהם בצירוף לעובדה שתרו"מ בזה"ז מדרבנן. בכה"ג אומר החזו"א, כאשר יש תרי דרבנן ברור שאין כאן מצב של עיקרו דאורייתא.

אולם יתכן שהחזו"א מתכוון להחמיר ש"אין ברירה" גם בירק ולקוח כפי שמשתמע מדבריו במקום אחר.

למעשה החזו"א פוסק כדברי המהרש"ל, ש"אין ברירה" גם בדרבנן כאשר עיקרו מדאורייתא 41 דבריו אלו של המהרש"ל אמורים הן בהקשר לדין זה"ז והן לדין לקוח ודין ירק בתרו"מ. סברת המהרש"ל היא שאין אנו פוסקים בדרבנן "יש ברירה" מפני שאנו מסופקים כמי ההלכה בדין ברירה, אלא שבדרבנן הקלו. לכן בכל הלכה שעיקרה מדאורייתא לא הקלו.

המהרש"ל מביא שכך היא גם דעת התוס' (עירובין ל"ז ע"ב ד"ה מאן) . הגמ' שם מנסה לברר מיהו התנא שסובר שאף בדרבנן "אין ברירה", והגמ' אינה מוצאת תנא כזה.

שואלים התוס': ר' יוסי בברייתא סובר, שחבר שקנה עבור עם הארץ אגודה של ירק או גלוסקא צריך לעשר, מפני שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ר' יוסי א"כ סובר שאין ברירה אף בדרבנן?! מתרצים התוס': " ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא וכו'".

מכאן מוכיחים המהרש"ל והחזו"א שגם מעשר ירק נחשב כעיקרו דאורייתא ולא אמרינן בו ברירה 42 .

החזו"א מוכיח מכמה מקומות שגם דעתו של הרמב"ם היא כדעת המהרש"ל להחמיר בדין דרבנן שעיקרו מדאורייתא: א. הרמב"ם אינו מביא להלכה את המשנה מדמאי "הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו'", וזאת משום שקיי"ל שבדאורייתא "אין ברירה". אילו היה הרמב"ם סובר שבזה"ז או בלקוח או בירק חיוב תרומה הוא מדרבנן יכול היה להביא משנה זו להלכה במקרים אלו.

ב. הרמב"ם פוסק בשותפות ישראל וגוי, שבא"י טבל וחולין מעורבים זב"ז ובסוריא - פטור. אילו היה סובר הרמב"ם כדעת השו"ע שיש להקל בזה"ז הרי שהוא היה מציין שבכה"ג דין א"י כדין סוריא! יותר מכך אומר החזו"א, עצם העובדה שהרמב"ם החמיר אף במקרה זה של שותפות אף כשמירח עכו"ם, סימן הוא, שהוא פוסק שכל דין שעיקרו מדאורייתא דינו כדאורייתא ו"אין בו ברירה", וכפי שהוכיח הרדב"ז. אך יש לדחות ראיות אלו, משום שהרמב"ם מביא רק הלכות הנמצאות בש"ס ולא הלכות מחודשות 43 .

ז. שיטת הגרש"ז אויערבך שליט"א הגרשז"א עוסק בנושא הברירה בתרו"מ בכמה מקומות בספרו "מעדני ארץ". אמנם המעיין שם יראה שישנם הבדלים בין מסקנותיו ב"מעדני ארץ" על שביעית בקונטרס "לאפרושי מאיסורא" 44 לבין מסקנותיו ב"מעדני ארץ" על תרומות 45 למעשה נראה שאפשר לסמוך על גישתו המקילה שבספרו על תרומות שהרי היא משנתו האחרונה.

הגרשז"א כותב בקונטרס "לאפרושי מאיסורא" שאף שקיי"ל שבדרבנן "יש ברירה" זהו רק בדיעבד אך לכתחילה אין לסמוך על כך 46 .

הוא מביא שם את דברי ה"ישועות מלכו" 47 שמגביל את דין השו"ע וקולתו בזה"ז למקרה של מירוח גוי, מפני שבמקרה זה יש תרי דרבנן ונחשב כאין לו עיקר מן התורה. ראייתו של ה"ישועות מלכו" היא מדברי הרא"ש הדן בשותפות ישראל ונכרי בעיסה. הדין הוא, שאם יש בחלק של העיסה ששייך לישראל כשיעור - חייב בחלה. הרא"ש מוסיף שם שמותר להפריש מיניה וביה מפני ש"יש בילה" בדבר לח. שואל על כך ה"ישועות מלכו": מדוע נזקקים אנו לסברת "יש בילה", ולא נאמר "יש ברירה" בזה"ז כדברי השו"ע? אלא ע"כ סברת "בזה"ז" כשלעצמה אינה מספיקה כדי להגדיר חיוב חלה מדרבנן משום שעיקרו בדאורייתא ורק בצירוף דין דרבנן נוסף נחשב הדבר לעיקרו מדרבנן.

הגרשז"א מסיק בקונטרסו הנ"ל שלמעשה אין לסמוך על "ברירה" אבל בלוקח מן השוק, יתכן שהפירות מתוקנים, יש לסמוך על דברי השו"ע שבזה"ז "יש ברירה" בדמאי. בנוסף לכך אם המירוח היה ע"מ למכור 40 או שהפירות הם ביד הלוקח 39 בכה"ג הוא תרי דרבנן ולכו"ע "יש ברירה", מפני שנחשב כאין לו עיקר מן התורה.

בספרו "מעדני ארץ" על תרומות, הגרשז"א דוחה את ראיות ה"ישועות מלכו". הקולא בזמן הזה מבוססת על כך שבכה"ג הוא דין דרבנן ואומרים "יש ברירה" להקל, אך מהיכי תיתי לומר זאת גם להחמיר 48? מסקנתו שם שיש לסמוך על פסקו של השו"ע ש"יש ברירה" בזה"ז 49 משום שגם בדין דרבנן שיש לו עיקר מן התורה פוסקים ש"יש ברירה" 50 .

ח. האם דבר שעיקרו מדאורייתא נחשב כדאורייתא לכל ההלכות ישנם פוסקים שמביאים הוכחות שונות לסברא הזו שאנו מתייחסים לדין דרבנן שעיקרו מדאורייתא כאל דין דאורייתא. נביא לכך שתי דוגמאות: א. ההלכה היא שיש לשרוף את החלה אך בחלת חו"ל הקלו לתת אותה לכהן קטן. הפוסקים דנים האם אפשר להקל גם בחלת א"י בזה"ז, ומכריעים שאסור לעשות כן מפני שחיוב חלה עיקרו מדאורייתא 51 .

ב. הרשב"א מבחין בין הגעלת כלי חרס שבלע בישולי עכו"ם לבין כלי כזה שבלע דם שנמלח. בישולי עכו"ם, איסורם מדרבנן ולכן אפשר להקל בהגעלת הכלי שלש פעמים. בדם שנמלח, אמנם איסורו ג"כ מדרבנן אך עיקרו מדאורייתא ולכן יש להחמיר ולשבור את הכלי. הרשב"א מביא הוכחה מהירושלמי שתרומה בזמן הזה דינה כדין בישולי עכו"ם, כלומר שאין לה עיקר מהתורה 52 .

יש לכך נפ"מ גדולה בימינו לגבי לקיחת כלים מאדם שחשוד על אכילת טבל. אפשר לסמוך על נטל"פ או להגעיל גם כלים שאינם בני הגעלה כמו חרס וכדו', בהסתמך על כך שתרומה בזמן הזה דרבנן ודינה כדין בישולי עכו"ם שאין עיקרם מדאורייתא 53 .

כאמור, הפוסקים מביאים הוכחות שונות לכך שאנו מחמירים בדינים דרבנן שעיקרם מדאורייתא אך אין להסיק מכאן מסקנות לגבי דין "ברירה" בזה"ז, מפני שיש להתייחס לכל מקרה לגופו 54 אם החמרנו בדין חלת א"י בזה"ז עדיין אין זאת אומרת בהכרח שנחמיר לגבי הגעלת כלי חרס שבלע דם שנמלח או לגבי דין ברירה בתרו"מ בזה"ז.

ט. סיכום: הפרשה בדרך "ברירה" עדיפה על הפרשה "שלא מן המוקף" כפי שפתחנו בתחילת המאמר, הבעיה העומדת בפנינו היא לבחור את דרך ההפרשה הטובה ביותר למיגזר הצבורי. ברור, שאם אפשר להפריש בלא להקל ב"ברירה" או בשלא "מן המוקף" בודאי שכדאי לעשות כן.

ישנה נקודה נוספת שכדאי להדגישה כאשר עוסקים בהנחיות להפרשת תרו"מ למגזרים צבוריים.

ה"חזון איש" 55 מסביר, שלשיטת רש"י ההגדרה של מוקף היא שהאדם שמפריש צריך להיות ליד הפירות בשעת ההפרשה. הגדרה זו נובעת מהסברה שרש"י כותב על דין מוקף. לדעתו הסיבה שחייבו חכמים לתרום "מן המוקף" היא שאנו חוששים שהפירות הלכו לאיבוד. אך להלכה אנו סוברים שהחיוב לתרום "מן המוקף" הוא מדאורייתא כשיטת התוס' ונלמד מן הפסוק "ממנו". לדעתם ההגדרה של "מוקף" היא שהפרי או הפסולת שאותם אני מפריש יהיו סמוכים לשאר הפירות.

לפי הגדרה זו של החזו"א המשגיח אינו צריך להיות במפעל כל היום. במפעלים בהם אחוז הפסולת הוא גדול ואין חשש שתחסר מהכמות הנדרשת לשם הפרשת תרו"מ, הוא יכול לומר את נוסח ההפרשה שם גם כשאינו נמצא במפעל.

להלן נביא שתי הצעות להפרשת תרו"מ במיגזר הצבורי במצב של לכתחילה: א. שמעתי מהרב רויטמן שליט"א, דיין בבד"צ של חסידי בעלז, לקחת פרי אחד לשם הפרשת התרומה הגדולה ולעשות כן כשהוא "מן המוקף". לצורך הפרשת התרומה מספיקה כמות כלשהיא וחיוב מוקף בתרומה הוא מהתורה. לעומת זאת, בתרומת מעשר יש להפריש כמות גדולה, אך דין מוקף לדעת הרמב"ם אינו נוהג כלל ולדעת ראשונים אחרים חיובו מדרבנן 56 ההצעה היא א"כ שהמשגיח יפריש את התרו"ג בתחילת היום על כמות כלשהי באופן שיהיה "מן המוקף". את התרומת מעשר הוא יפריש בסוף היום "שלא מן המוקף".

ב. ההצעה השניה מתבססת על הפרשה כפולה בתחילת היום: גם בדרך "תנאי" וגם בדרך "ברירה". בדרך "תנאי" (החלות לאחר הבירור) על הפסולת שתישאר בסוף היום ואעפ"י שאינה "מן המוקף", ובדרך "ברירה" על הפסולת לפני שהופרשה (כשיתברר לבסוף מהי, והפרשה זו היא "מן המוקף") . לפי הצעה זו ההפרשה תועיל ממנ"פ בדרך המובחרת, ולכן כך יש לנהוג לכתחילה. דוגמא לנוסח משולב ראה להלן בנספח למאמר.

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'