הפרשה ללא מינוי - חלק ד'

הפרשה ללא מינוי  - חלק ד'

האם אפשר להפריש תרו"מ במערכות ציבוריות גדולות ללא מינוי שליחות, על סמך ידיעה שהבעלים מעוניינים שיפרישו בשבילם?

הרב עזריאל אריאל | התורה והארץ ג'
  1. שיטת הרמב"ם וסיעתו

הרמב"ם (תרומות פ"ד ה"ג), לעומת זאת, מביא את הסוגיא להלכה ולא מעמיד בדשווייה שליח. ואלו דבריו:

התורם שלא ברשות... אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות, אם היו יפות ממה שתרם - תרומתו תרומה, שהרי אינו מקפיד. ואם לא היו שם יפות - אין תרומתו תרומה, שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי...

וכן דעת התוס' רי"ד, הסמ"ג והטור - שהברייתא עוסקת במי שלא נתמנה כשליח, והפרשתו מועילה מכוח גילוי דעת למפרע שניחא לבעה"ב בכך. וכן מובא להלכה בשו"ע, שגילוי דעת למפרע - מועיל.

על כך הקשו המפרשים: הרי מסקנת הסוגיא בב"מ היא שהמדובר בשליח שהתמנה ע"י בעה"ב להפרשת תרומה, ולא במי שתרם בלי רשות. והגמרא למדה זאת מפסוק, שנאמר "אתם - גם אתם". ולפיכך, בלי ידיעתו של בעה"ב אין כאן שליחות!

רבים מן האחרונים תירצו שהרמב"ם מסתמך על דברי הגמרא בסוף הסוגיא, שם מבחין מר זוטרא בגילוי דעת למפרע בין נתינת רשות לאכול פירות לבין מה שנאמר בתוספתא לענין תרומה "כלך אצל יפות", ואומר:

הכי אמר רבא: לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה. אבל הכא (בבעה"ב שהסכים למפרע לכך שאריסו הרשה לאחרים לאכול מפירותיו) - משום כסיפותא הוא דאמר.

כך משמע גם מן הסוגיא המקבילה בקידושין (נב ע"ב), שהסיבה לכך ש"לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה", היא משום שמצוה שאני ולא משום שעשאו שליח. וכך כתבו רבים מהאחרונים.

מדבריהם למדנו שמינוי שליחות מפורש אינו מעכב בתרו"מ. אך עדיין יש לעיין בכוונתו של הרמב"ם: האם רצונו לומר שבהפרשת תרומה אין כל צורך בשליחות, או שאמנם צריך שליחות, אך די בגילוי דעת כזה להחשיבו שליח?

הב"י (יו"ד סי' שלא, דף רעד ד"ה התורם) עונה על שאלה זו, וכותב:

...דכיון דמידי דמצוה הוא, כיון דגלי דעתיה השתא, דיינינן דהכי הוה דעתיה מעיקרא, והוי כאילו שווייה שליח.

לדעה זו, ההפרשה נעשית מכוח שליחות, אלא שהיא מועילה גם ללא מינוי מפורש. ומסתבר שהדבר מועיל מדין "זכין לאדם שלא בפניו".

לעומת זאת, כתבו הגרש"ז אויערבך, הגרא"ז מלצר ועוד אחרונים, שלדעת הרמב"ם ההפרשה מועילה לא מטעם זכיה ושליחות, אלא בגלל שבעה"ב אינו מתנגד להפרשה. לדעה זו, אין השליחות אלא אחת הדרכים להפריש ממה שאינו שלו, אבל אם אין התנגדות מצד הבעלים - ניתן להפריש גם בלאו הכי. ומתוך כך מסיק הגרש"ז אויערבך שאדם יכול להפריש תרו"מ גם מהפקר.

את הדברים הללו ניתן לדייק מלשונו של הרמב"ם (פ"ד ה"ב):

והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים...

ומכאן שרק התנגדותם של הבעלים היא המעכבת את ההפרשה ע"י אחר.

לפי ההסברים הללו בדעת הרמב"ם, מינוי השליחות מראש אינו לעיכובא.

  1. הסבר נוסף בדעת הרמב"ם

כמה מן האחרונים מסבירים את הרמב"ם בדרך שונה. הם מסתמכים על הירושלמי (תרומות פ"א ה"א):

...הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד סמוך לו. א"ל: לקוט לך מן היפים האלו. אם היו יפים - אינו חושש משום גזל, ואם לאו - חושש משום גזל. ואם היה לוקט ונותן לו - בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל. אית לך למימר, למפרע נעשית תרומה? לא, מכאן ולהבא.

וכך פירש גם בשיטה לא נודע למי. לדעתם, סוגיית הבבלי נדחתה מההלכה, ונוקטים כירושלמי. ולפי זה הברייתא עוסקת במי שהפריש על דעת עצמו, שאינו מועיל. אך אם בעה"ב בא אח"כ והביע את הסכמתו להפרשה - התרומה חלה מכאן ולהבא, מדין תרומה במחשבה.

ולדעה זו לא ניתן להפריש כשאין ודאות מראש בכך שהבעלים מעוניינים בהפרשה. וייתכן שאף דרוש גילוי דעת או מינוי שליחות מפורשים.

אך כאמור לעיל, בשו"ע נפסק להלכה כפשטות דברי הרמב"ם, שלהפרשת תרו"מ מועיל גם גילוי דעת למפרע.

  1. גילוי דעת למפרע, סיכום

ראינו לעיל מחלוקת ראשונים בשאלה אם הפרשת תרו"מ מועילה מכוח גילוי דעת. בין הסוברים שגילוי דעת מועיל, יש מחלוקת בשאלה אם גילוי דעת זה מועיל גם למפרע או רק מכאן ולהבא:

א. לדעת תוס', תוס' ר"י הזקן, הרמב"ן, הראב"ד, הריטב"א והריצב"ש - אין אפשרות להפריש על סמך גילוי דעת למפרע. חלק מהם סוברים שגילוי דעת מועיל מכאן ולהבא (כפי שהתבאר בפרקים הקודמים). אך דעתו של חלק אחר מהם בדין גילוי דעת מכאן ולהבא - אינה ידועה.

ב. לדעת הרמב"ם, תוס' רי"ד, הסמ"ג, המאירי והטור - מועיל גילוי דעת למפרע בהפרשת תרו"מ. וכן מובא להלכה בשו"ע.

בהסבר דעה זו, דעת חלק מהאחרונים היא, שגילוי דעת זה מועיל מכוח זכיה שמטעם שליחות. ואילו אחרונים אחרים מסבירים שגילוי דעת זה מועיל מפני שאין צורך בשליחות.

לפי שני ההסברים הללו, קל וחומר הוא שיועילו גילוי דעת או אומדנא - מראש.

ויש אחרונים המסבירים שההפרשה מועילה רק לאחר גילוי הדעת, מדין תרומה במחשבה.

 

פרק ד - ההלכה למעשה

  1. סיכום שיטות הראשונים

מתוך מה שנתבאר בפרקים הקודמים, ניתן לסכם את שיטות הראשונים בדינה של הפרשה מכוח ניחותא ובגידרה של הפרשה זו (לסיכום זה נצרף גם דעות של ראשונים שלא נתבררו בגופו של מאמר זה, ונציין את המקורות לדבריהם):

א. לדעת רבים מן הראשונים, ניתן להפריש תרו"מ כאשר ברור שהבעלים מעוניינים בהפרשה, אף ללא מינוי שליחות. בגידרה של הלכה זו נאמרו הסברים שונים בין הראשונים:

1. יש אומרים שהדבר מועיל מכוח זכיה שמטעם שליחות: רמב"ם (להבנת הב"י) ; תוס', רא"ש, תוס' רי"ד, ר"ן, רבינו קרשקש, תרוה"ד.

2. יש אומרים שהדבר מועיל מכוח זכיה, אף אם איננה מטעם שליחות: רמב"ן (לפי הסבר אחד), ריטב"א (לפי הסבר אחד).

3. יש אומרים שהדבר מועיל מפני שלהפרשת תרו"מ אין כל צורך בשליחות, ודי בכך שהבעלים אינם מתנגדים להפרשה: רמב"ם (לפי הסבר אחד), רמב"ן (לפי הסבר אחד), מאירי.

4. יש מי שמודים להלכה זו, אך טעמם אינו ידוע: סמ"ג, סמ"ק, נמוק"י.

ב. לדעת ראשונים אחרים, להפרשת תרו"מ נדרש מינוי שליחות גמור (אלא שדי בלשון שאין בה בקשה אישית): רשב"א, ריטב"א (לפי הסבר אחד). וכך משמע מדברי הר"ח בענין שותף.

ג. בדעת הרמב"ם והטור יש להסתפק (לפי הסבר אחד).

  1. מסקנת ההלכה בשו"ע

שיטת מרן הב"י - מורכבת ודורשת בירור. ובראשית הדברים נעמוד על ארבעה מפסקי מרן בהלכות חלה ובהלכות תרו"מ:

א. בב"י (סי' שכח ד"ה וכתב בסה"מ) הוא דוחה את דברי הסמ"ק, הסובר שגבל יכול להפריש ללא רשות מפורשת, ואומר שהפרשת הגבל איננה מועילה.

ב. בבדק הבית (שם) הוא מביא את דברי תרוה"ד, האומר שהמשרתת יכולה להפריש ללא רשות אם העיסה עומדת להתקלקל. לדעתו ניתן להפריש מכוח זכיה.

ג. בשו"ע (שם סעי' ג) מרן לא מביא להלכה את דברי תרוה"ד אלא את דעת ר"ת וסה"ת, הסוברים שאפשר למנות שליח להפרשת חלה בדשלב"ל מטעם "בידו" ולא מטעם זכיה או ניחותא.

ד. השו"ע בהלכות תרו"מ (סי' שלא סעי' לא) מביא להלכה את דעת הרמב"ם ב"כלך אצל יפות", שאפשר להפריש תרו"מ בהסתמך על גילוי דעת למפרע 22. ומסביר בב"י (שם) שההפרשה מועילה מדין זכיה.

את דברי השו"ע ניתן ליישב בכמה אופנים:

א. הוא סובר שאפשר להפריש מדין זכיה. ומה שפסק כר"ת וסה"ת הוא לא כפי שנראה בטעמם, אלא מפני שמינוי בדשלב"ל חשוב כגילוי דעת. אך ללא גילוי דעת כלל - אין אומדנא מספקת לכך שניחא לו בהפרשה, למעט מקרים מיוחדים, ולכן הפרשת הגבל איננה מועילה. ומכאן שיש הבדל בין גבל לבין משרתת המפרישה מעיסה העומדת להתקלקל.

ב. הוא סובר כנ"ל שאפשר להפריש מדין זכיה. אך מה שפסק כר"ת וסה"ת בענין מינוי בדשלב"ל הוא מפני שסובר שאין גילוי דעת מועיל כלל בדשלב"ל או מפני שסובר שברגע שמינה שליח להפרשה - גילה דעתו שרוצה בשליחות דוקא ולא בזכיה.

ג. הוא סובר שאין להפריש מדין זכיה או ניחותא אלא מכוח שליחות המועילה מטעם "בידו".

ולפי זה, מה שפסק מרן (סי' שלא) שהפרשה מועילה גם מכוח גילוי דעת למפרע - הוא לא מן הטעם שהביא בב"י אלא מן הטעם שכתבו האחרונים עפ"י הירושלמי, שמועיל מדין תרומה במחשבה, ורק מכאן ולהבא. ומכאן שהשמיט בכוונה את דינו של תרוה"ד במשרתת המפרישה חלה מעיסה העומדת להתקלקל.

אך נראה שאין להסביר כך. והראיה מכך שמרן הב"י עצמו, למרות שראה את ההסבר הזה במהר"י קורקוס (תרומות פ"ד ה"ג) - לא כתב כן בכס"מ ובב"י אלא כתב שההפרשה מועילה מכוח זכיה.

הרמ"א (סי' שכח סעי' ג) פוסק במפורש כדעת תרוה"ד, שניתן להפריש חלה מכוח זכיה.

  1. סיכום שיטות האחרונים

מתוך מה שנתברר במאמר זה, ומתוך עיון במקורות נוספים, ניתן לסכם את שיטות האחרונים בשאלת ההפרשה מכוח ניחותא של הבעלים:

א. לדעת הגרש"ז אויערבך, הגרא"ז מלצר והמערכות חיים - די בהסכמת הבעלים להפרשה, ואין צורך להגיע לגדרי זכיה ושליחות. והגרצ"פ פראנק מסתפק בשאלה זו.

ב. לדעת המבי"ט, החת"ס, ערוה"ש, המחנ"א, האמרי בינה, החלת לחם, החזו"א, הגריא"ה הרצוג והגרש"א יודלביץ - אפשר להפריש מדין זכיה.

ג. לדעת מרכבת המשנה, קצוה"ח, העמק יהושע והעונג יו"ט - נדרשת שליחות גמורה להפרשה.

  1. מסקנת ההלכה בהפרשה ללא מינוי

למעשה נראה שיש לסמוך על דעת רוב הפוסקים, המתירים להפריש תרו"מ ללא מינוי מפורש, כאשר ברור שהבעלים מעוניינים בהפרשה. אך לכתחילה נראה שיש להקפיד על שליחות גמורה. הדבר נדרש: הן כדי לחשוש לשיטות האומרות שהדבר אינו מועיל, והן מחשש שמא האומדנא איננה ברורה דיה.

במקרים בהם ישנם קשיים פורמליים בחלות של השליחות, כגון: בדבר שלא בא לעולם, בשליח עושה שליח וכדו' - יש מקום לסמוך על הדעות המקילות. אך כדי שמינוי השליחות לא יתפרש כהקפדה על שליחות בדווקא, המונעת את האפשרות להפריש מכוח זכיה או הסכמת הבעלים - יש לציין בפירוש שתוקף המינוי אינו מוגבל להגדרה הלכתית מסויימת.

לרווחא דמילתא יש מקום לשקול מספר דברים הנותנים לשליחות יתר תוקף כגון: מינוי בכתב (ראה מאמרנו: מינוי להפרשה בדבר שלא בא לעולם), פועל (ראה מאמרו של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א בספר זה: הפרשת תרו"מ ע"י פועל) או הרשאה (ראה מאמרנו: מילוי מקום המשגיח להפרשת תרו"מ).

הנוסח המומלץ למינוי של המפריש הוא:

הריני ממנה בזאת את מר... וכל מי שיבוא מכוחו - לדאוג להפרשת תרו"מ מכל התוצרת החקלאית שתהיה ברשותי עד לתאריך...

לנ"ל יהיה כוח של פועל, שליח, זכיה או גילוי דעת, באופן היותר טוב עפ"י גדרי ההלכה.

הנ"ל יהיה מוסמך לעשות את כל הדרוש לשם הפרשת תרומות ומעשרות באופן המועיל, ובשעת הצורך יהיה רשאי אף לבצע לשם כך פעולות שאינן ראויות לכתחילה מצד דיני ההפרשה.

  1. אדם שלא איכפת לו בהפרשה

מתוך כך נחלקו הפוסקים בדינו של אדם שלא אכפת לו בהפרשת תרומות ומעשרות: לדעת הגרש"ז אויערבך, הגרא"ז מלצר והגרש"א יודלביץ, מכיון שאינו מתנגד לכך - אפשר להפריש בשבילו גם מבלי לשאול אותו. והולכים לשיטתם, שבעצם אין צורך בשליחות כלל, ודי בכך שהבעלים אינם מעכבים.

ולדעת החזו"א והגר"ע הדאיה, דבר זה אינו נחשב ניחותא מספקת להפרשה. וכך משמע מדברי הערוך לנר. וכנראה החזו"א הולך לשיטתו, שאכן צריך שליחות, אלא שניתן להפריש מכוח זכיה.

היו שרצו לסמוך על שיטה זו, ולתקן את כל פירות השוק בדרך זכיה בלי גילוי דעת כלל מצד הבעלים. אמנם פוסקי הדור חלקו על כך ואמרו שאין לסמוך על הפרשה כזו, ולכל היותר יש בה כדי להקל במקצת את איסור טבל לאלו שאינם מפרישים כלל, אך לא ביארו אם הסתייגו מכך בגלל בעיית השליחות או בגלל בעיות אחרות שיש בהפרשה זו.

  1. מיגבלות בהפרשה ללא מינוי

למרות האמור לעיל, שניתן להפריש תרו"מ מכוח ניחותא של הבעלים אף ללא מינוי מפורש - אין לסמוך על הפרשה כזאת במקרים בהם אין אומדנא ברורה. ישנם כמה מקרים כאלה:

א. במקרה שהפריש לוקח כמות גדולה מידי או איכות טובה מידי, בניגוד לדעת בעל הבית.

ב. במקרה שבעל הבית מעוניין בהפרשה מהודרת והמשגיח הפריש בדרך דחוקה או שאינה רצויה (כגון: הפרשת תרומה שלא מן המוקף או ע"י ביטול באחד ומאה).

ג. בהפרשה מראש במחובר לכשיתלש - אין לסמוך על ניחותא, מפני שאין למפריש סמכות לתלוש עתה את הפירות.

גם למחלוקת בגידרי ההיתר להפריש ללא מינוי, אם הוא מדיני זכיה ושליחות או מפני שבתרו"מ אין כל צורך בשליחות, ישנן כמה השלכות מעשיות במצבים מיוחדים. כאשר רוצים להסתמך על הפרשה ללא מינוי, יש לתת את הדעת על כמה בעיות נוספות:

א. כאשר בעל הפירות הוא גוי: לסוברים שדי בכך שהבעלים מסכימים להפרשה - ניתן להפריש גם במקרה זה מכוח "ניחותא". אך אם צריך שליחות - הרי שאין שליחות לגוי. ואם נאמר שניתן להפריש מדין זכיה - הרי שיש לגוי זכיה רק מדרבנן, ויש לעיין א"כ אם תועיל זכיה בתרו"מ בזה"ז, שחיובה מדרבנן, וק"ו במינים שכל חיובם אינו אלא מדרבנן.

ב. הפרשה ע"י קטן שהוא "מופלא הסמוך לאיש": אם הוא מפריש מכוח שליחות - הרי אין שליחות לקטן. ואם מכוח הסכמת הבעלים בלבד - מסתבר שיוכל להפריש, כשם שהוא יכול להפריש בשלו.

 

 

למעבר לחלק ג'