הפרשת תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכה - חלק ד'

הפרשת תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכה - חלק ד'

למושג "גמר מלאכה", מספר נפקא מינות. אחת ההלכות היא שאסור להפריש תרומות לפני גמר מלאכה: לא מהפרי על עצמו, לא מהפרי על פירות אחרים ולא מפירות אחרים עליו. יש לבדוק אם יש לאיסור זה מקור מדאורייתא או שהוא גזרה מדרבנן. יש לברר מאיזה פירות אסור להפריש לפני גמר מלאכה, ויש לבדוק אם האיסור תקף גם בזמן הזה.

הרב שמעון בירן | התורה והארץ ב'

הטעם לחומרת בית הלל הוא משום שגורם טרחה לכהן לגמור את מלאכת הפירות בעצמו (רבי חנינא בגמרא) או בגלל שגוזל את הכהן בכך שבאופן זה מפריש פחות מהשעור (רבי מנא בגמרא).

יתכן שחומרה זאת קיימת רק במפריש זיתים על שמן וענבים על יין (דעת חזקיה בגמרא). זאת מפני שבמינים אלו יש טורח גדול במיוחד, וכן הם שכיחים והתקלה מצויה בהם יותר. כמו כן הם המינים שהוזכרו בתורה (פרשנים). יתכן שחומרה זו קיימת גם במפריש שבולים על דגן וכל הדומה להם בטורח (מהר"י קורקוס בדעת רבי יוחנן ובהסבר הרמב"ם), ויתכן שהחומרה קיימת בכל הפירות והירקות שמפרישם לפני גמר מלאכה - אם מפריש בלי רשות מהכהן; לעומת זאת אם הכהן מסכים - בדיעבד התרומה חלה (ר"ש ועוד מפרשים בהסבר רבי יוחנן), אך בתנאי שמפריש תרו"ג ותרומ"ע בשעור הראוי לפי המוצר המוגמר (רדב"ז, רב הרצוג).

י. פסק ההלכה

נראה עכשיו מה נפסק להלכה מתוך המשניות הללו במסכת תרומות. תחילה נבאר את עיקר הדין, ובפרק י"ב לקמן נבחן האם ההלכות שייכות גם לזמן הזה.

בטור כתב: "ואין תורמים אלא מן היפה, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ואין תורמין מן התלוש על המחובר... ואם תרם אין תרומתו תרומה".

לכאורה פסק הטור הוא נגד משנה י' שהרי במשנה י' נאמר שאם תרם תרומתו תרומה, וכאן הטור החמיר לפסול את התרומה! עונה הב"י שאכן "יש בדברי רבינו ערבוב", ואגב שבמין על שאינו מינו ובתלוש על המחובר הדין הוא שבדיעבד אין תרומתו תרומה, כתב כן גם על המקרה של לא נגמרה מלאכתו, למרות ששם הדין הוא שבדיעבד תרומתו הויא תרומה.\

בשו"ע פסק: "אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ואם תרם - תרומתו תרומה".

אם נשים לב נראה, שגם הטור וגם השולחן ערוך השמיטו בבא אחת מהמשנה: את הדין של מפריש מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו! מדוע? הגר"א אומר "ונשמט בטוש"ע שם עוד בבא". גם האור שמח רואה בזה "שגגת המעתיק". אחרונים אחרים מציעים מספר הסברים להשמטה. תוי"ט מסביר ש"זו ואצ"ל זו קתני": "זו ואין צריך לומר זו היא, דכיון שאין שום דבר הנגמר לא במעושר ולא במעשר - פשיטא שאין לו דין תרומה כלל".

כך גם הפרישה האומר שהדין האחרון הזה נלמד ב"כל שכן" משני הדינים האחרים. מקשה עליו הרב ישראלי במכתבו: "אך אין זה מספיק לענ"ד, דא"כ לא היה צריך להביא גם הבבא האחרינא, שאין לתרום משלא נגמרה על שנגמרה, דזה הוי ק"ו טפי".

הרב ישראלי במכתבו נחית לדרך חדשה. לדעתו טעם הדין שאין מפרישים מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא שונה מטעם הדין של מפריש מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולהיפך. כשגם המעשר וגם המעושר לא נגמרה מלאכתם - אסור להפריש מזה על זה מכח הדין של איסור להפריש מן הרע על היפה. הקשר הוא כך: את התרומה נותנים כפי שהיא - לא גמורה (זהו "רע"), ואילו בשאר הפירות גומרים מלאכתם (ונהיים "יפים"), לכן יש פה מן הרע על היפה. על פי זה הוא הסביר את השמטת השו"ע, שכן דין מן הרע על היפה אינו נוהג בזה"ז. ועוד מוכיח שם שגם לענין הפרשת מעשרות לפני גמר מלאכה, מעולם חז"ל לא הקפידו בדין מן הלא גמור על הלא גמור.לעומת זאת דין מן הגמור על הלא גמור או הלא גמור על הגמור נובע לדעתו מדין מין על שאינו מינו. דין מין על שאינו מינו נוהג בזמן הזה, ולכן נפסק בשו"ע.

בשערי צדק, בערוך השלחן, בהמעשר והתרומה ובכרם ציון פסקו שאין להפריש גם מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. וכן משמע מאחרונים רבים נוספים.

י"א. הגבלות לדין

האיסור היסודי הוא פשוט ממדרשי התנאים ועד לפסיקת השולחן ערוך. אלא שלאורך כל הדרך היו שהגבילו את הדין, ואמרו שהוא אינו חל על מקרים מסוימים.

  1. הדין חל רק על פירות המחוסרים מעשה בגופם. בשאגת אריה כותב: "דבר שלא נגמרה מלאכתו היינו טעמא דלכתחילה לא, משום דרחמנא אמרה כדגן מן הגורן... והיינו דווקא שאינו גמור, כגון תבואה שעדין לא נתמרחה בכרי, דמחוסר מעשה בגופו. אבל היכא שאינו מחוסר מעשה בגופו, כגון טבל שלא ראה פני הבית והחצר - אפילו לכתחילה נמי".

לכאורה נדייק מדבריו, שרק פרי שמחוסר מעשה בגופו אסור להפריש לפני גמר מלאכה, ולאפוקי פירות שלא הוכנסו לכלכלה וכדו'. אלא שיש לדחות ולומר, שהשאגת אריה בא לאפוקי רק ממפריש לאחר גמר מלאכה ולפני הכנסה לבית, שההכנסה לבית אינה נקראת "מעשה בגופו", אך לעולם אסור להפריש לפני גמר מלאכה, גם בפרי שכל מה שחסר זה להכניסו לכלכלה וכדו'.

ברם באור שמח מחלק כך במפורש. לדעת האור שמח כל האיסור של הפרשה לפני גמר מלאכה הוא רק בגורן, יקב ושמן והדומה להם - שמחוסרים מלאכה גמורה. דבריו הם הרחבה של הירושלמי הסובר שרק גורן ויקב אסורים: "אין לך אסור מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד, וכמו ענבים לדורכן לעשות מהן יין - בזה אסור... דבקרא לא קפיד רק על גורן ויקב. וברור דהוא הדין נמי לתרום מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, דג"כ מהאי קרא ילפינן, דונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכו', ג"כ אינו רק בגורן ויקב בלבד... אולם יש לצדד ד לאו דוקא בגורן ויקב בלבד קפיד רחמנא. דה"ה בשאר מילי, רק שיהא מחוסר מעשה כמו גורן ויקב שכשהוא בשבולים הוא מחוסר מלאכה גמורה, וכן ענבים לעשות מהן יין, וזה יתכן".

גם החזו"א העלה רעיון כזה כאפשרות: "אפשר דר"ל דלא מקרי מן הגמור על שאינו גמור אלא במחוסר גמר בעצם תיקון הפירי כמו חסרון גורן או יקב, אבל העמדת ערימה (של צמוקים) לא מקרי חסרון. ולפ"ז שפיר אפוי דכריא (יפוי פני הכרי של תבואה) לא מעכבא". (אלא שדוחה שם שפירוש זה לא שייך לפי פירוש התוי"ט).

  1. הדין חל רק על יין ושמן חלוקה הרבה יותר מקובלת היא בין יין ושמן לבין שאר פירות. חלוקה זו עולה מתוך פירושי הראשונים והאחרונים למשניות השונות. שם ראינו את דעת הר"ש, רב יהוסף אשכנזי, הרידב"ז וכן את חבל הפוסקים שפירשו את משנה ט' המתירה לכתחילה הפרשה לפני גמר מלאכה - כולם מתנבאים בסגנון אחד: רק ביין ושמן (ואולי גם דגן) יש איסור הפרשה לפני גמר מלאכה. בכל שאר מיני הפירות והירקות: אין איסור להפריש לפני גמר מלאכה! שיטתם מתבססת בעיקר על דעת רבי יוסי בן יוסי בירושלמי. ברם, יש להודות שאין שום הכרח שפרשן למשנה או לירושלמי יפסוק כך גם הלכה למעשה. אך עצם העובדה שהם מבינים שזו מסקנת הירושלמי, דורשת לקחת את הדעה הזו בחשבון בפסיקה, ובמיוחד את אלו אשר הסבירו לאור הנחה זו את משנה י' שקאי דווקא בזיתים וענבים (ריבמ"ץ, רב יהוסף אשכנזי).
  1. הדין אינו חל על האוכל קבע לפני גמר מלאכה למרות האיסור להפריש לפני גמר מלאכה, יש לומר שכל זה במפריש וממשיך אח"כ לשווק או להוליך לביתו. אך מי שרוצה לאכול אכילת קבע מפירות שלא נגמרה מלאכתם, מותר לו, ואולי אף מחויב, להפריש תרומות ומעשרות.

כך כותב רש"ז אוירבך: "אף שאין תורמין אלא מן הגמור, מ"מ מסתבר שאם רוצה לאכול שלא מן הגמור - שפיר רשאי להפריש תרומה גם קודם מירוח, משום דלא מסתברא כלל לומר שהוא אסור באכילה, ואינו רשאי גם להפריש".

כאן המקום להזכיר את דברי החכם צבי שמברכים גם כשמפרישים לפני גמר מלאכה.

י"ב. האם הדין שייך גם בזה"ז

ראינו עד עכשיו, שלרוב הדעות הדין היסודי של איסור הפרשה לפני גמר מלאכה - על כל הואריאציות של משנה י' בפרק א' של מסכת תרומות - תקף גם היום.

גם הדין המיוחד של משנה ט', ש"תורמים שמן על זיתים הנכבשים ויין על ענבים לעשותם צמוקים", נפסק להלכה, כפי שראינו לעיל (פרק ו').

דא עקא, ראינו גם דינים חריגים במשניות ח' וד', ויש לבדוק אם הדינים האלו תקפים גם בזמן הזה. יש לבדוק שתי שאלות: 1. האם גדר מי חטאת נהוג היום? כלומר: האם דין משנה ח' שקבעה במפריש שמן על זיתים הנכתשים, ויין על ענבים הנדרכים ש"תרומה ויחזור ויתרום" שייך בזמן הזה? 2. האם הטעמים של גזל כהן וטרחת כהן רלוונטיים היום? כלומר: האם גם היום יש להחמיר את החומרה של בית הלל במשנה ד', שהתורם זיתים על שמן וענבים על יין - התרומה לא חלה כלל? 1. גדר מי חטאת - חיוב לחזור ולתרום כשתרם שמן על זיתים אין לנו היום מי חטאת. האם המפריש שמן על זיתים הנכתשים ויין על ענבים הנדרכים חייב לחזור ולתרום? בעשר תעשר פסק למעשה: "ומסתברא תורמין שמן על זיתים היום, דליכא אפילו חד מהני תרי טעמי" (גזל השבט וגדר מי חטאת).

דבריו מוקשים: גם אם נאמר שגדר מי חטאת אינו שייך היום, מדוע זו סיבה להתיר להפריש לפני גמר מלאכה לכתחילה? ואכן בהמעשר והתרומה התיר בזה"ז בדיעבד לא לחזור ולתרום.

היתר זה הוא קדום. כבר בתקופת הראשונים כתב הר"ש סירליאו: "ובזמן הזה דאין לנו טהרה, כן הוא שמן על זיתים, כמו בשאר פירות בזמנם של האמוראים, דהא ליכא ביטול מי חטאת".

אמנם הרמב"ם פסק את הדין של משנה ח' שבשמן על זיתים תרומה ויחזור ויתרום, אך הוא נמנע מלהביא את הטעם של גדר מי חטאת, ועל כן מפרשיו הסבירו שפסק כן מטעם אחר. ברם, השו"ע השמיט לחלוטין דין שמן על זיתים נכתשים. מכאן נסיק שלדעתו דין יין על ענבים שעומד לדורכם, ושמן על זיתים, כדין כל שאר פירות שהפריש מפרי שנגמר מלאכתו על פרי שלא נגמרה מלאכתו - שבדיעבד הויא תרומה, ואין צורך בזה"ז לחזור ולתרום.

גם במעדני ארץ מצרף את דעת הר"ש סירליאו שאין גדר מי חטאת נוהג בזה"ז להקל.

לסיכום נראה שלרוב הדעות אין גדר מי חטאת נוהג בזה"ז. לעומת זאת, נחלקו הפוסקים אם הדין של "יחזור ויתרום" קיים. בין כך ובין כך, מדובר בהלכה ספציפית למקרה של תורם שמן על זיתים הנכתשים וכדו'.

  1. דין גזל כהן - התרומה אינה חלה אפילו בדיעבד. במשנה ד' בית הלל פסלו תרומה של זיתים על שמן וכדו' בשל חשש של גזל כהן, או טרחת כהן, או שניהם כאחד. האם גם בזה"ז יש לחשוש לכך, בשעה שממילא אין נותנים את התרומה לכהן? הרמב"ם פסק את דעת בית הלל להלכה: "אין תורמין שבלים על החיטים וזיתים על שמן וענבים על יין. ואם תרם אינה תרומה. גזירה שלא יטריח את הכהן לכתוש ולדרוך".

בדעת השו"ע יש מקום להסתפק.

סעיף ס"ג בשו"ע עוסק בדין הפרשה מן הרע על היפה, ומסתיים במשפט: "ובכל אלו אם תרם תרומתו תרומה. ונראה לי דהאידנא דתרומה לאיבוד אזלא, אין להקפיד בכך, וכן בשאר דברים כיוצא בהם".

בכרם ציון הבינו שכוונת השו"ע היא גם לדין התורם זיתים על שמן. דין התורם זיתים על שמן מובא בסעיף לפני זה (סעיף ס"ב): "אין תורמין שבלים על חטים וזיתים על שמן וענבים על יין".

כנראה הבינו שדברי השו"ע בסעיף ס"ג: "וכן בשאר דברים כיוצא בהם" מכוונים לדין זה שנאמר בסעיף ס"ב על גמר מלאכה. אך אינו מוכרח. יותר סביר שכוונת השו"ע לדוגמאות נוספות של דין מן הרע על היפה, וכן לדין מן הרע על היפה שבסעיף נ"ב. גם בגר"א מציין לסעיף נ"ב שם דובר ג"כ על הרע על היפה. ובאמת שהשו"ע סתם בסעיף ס"ב ולא חילק בין הזמן הזה לעבר.

איך שלא יהיה, עובדה היא שהשו"ע השמיט את הדין שבדיעבד אין תרומתו תרומה. הרב הרצוג מסביר שדעת השו"ע שגזל כהן לא נוהג היום. הוא כותב שהרב יוסף קארו חיבר חיבורו לזמן הזה, "ובזמן הזה שהכל כמו ברשות כהן - בדיעבד תרומתו תרומה". זאת הסיבה שהשו"ע השמיט את החומרה של דיעבד.

ברם, לפי הבנת ספר עטה אור בשו"ע - אין תרומתו תרומה גם בדיעבד. עובדה שהרמב"ם פסק את הדין. והשמטת השו"ע אינה ראיה, שכן לו היה סובר שאינו נוהג, היה צריך להביא את הדין ולהודיע שאינו נוהג בזה"ז, כפי שהביא לגבי דינים אחרים. ועוד: שבשו"ע קיצר דיניו ואין להוכיח מהשמטותיו. ועוד: שדין מפורש של המשנה, אין לבטלו רק בגלל שהטעם לדין המובא בגמרא אינו קיים יותר.

בכפתור ופרח פסק להלכה את חומרת משנה ד'. וכן משמע מהחזו"א.

לעומת זאת אחרונים אחרים נוטים להקל בדין זה, ולומר שהתרומה חלה בדיעבד אם הפריש זיתים על שמן וכו'.

במעדני ארץ כותב: "וכן נלענ"ד דה"ה נמי שמותר בכה"ג לתרום גם מענבים על יין דכיון שעיקר טעם האיסור הוא משום גזל השבט, לכן בזה"ז אין לחוש כלל לגזל השבט, דתרומה גדולה כיון שהולך לאיבוד, וגם בלא"ה אין מפרישים אלא כלשהו שאין בו כדי נתינה, לא שייכא בה כלל קפידא דכהן. ואי משום הפרשת מעשר ראשון ועני או תרומת מעשר - הרי בלקוחים מן העכו"ם הדין הוא שמעשרן והן שלו." הרשז"א לא כתב את דעתו במקרה שאינו לוקח מן העכו"ם - האם גם כאן יקל בענין המעשרות.

הרב קוק כותב: "חלילה להחליט שאינו כלום בזה (שלא חל בדיעבד), כיון דעיקר הטעם הוא משום גזל השבט, ובזה"ז אין כ"כ קפידא כמש"כ בשו"ע, ומסתבר כיון דתרומה חל - חל ג"כ במעשר... ודי לנו החידוש דגזל השבט שבירושלמי שיועיל שלא להקל בתרומה בזמן שהיא עומדת לאכילה, וכיון שכל הדברים שהם רק בענין השייך בשעה שהיתה התרומה נאכלת, אין מקפידים עכשיו, ה"ה בנ"ד. מיהו ראוי לענין מעשה לחזור ולעשר, ואם ירצה להחמיר על עצמו לחזור ולתרום אין בכך כלום." בהמעשר והתרומה תמה על הרב קוק: "וצ"ע, דהא במעשר שייך שפיר גזל השבט אף בזה"ז וכמש"כ בשו"ע לענין מן הרע על היפה. אולם נפק"מ בזה בגווני דלא שייכי ביה נתינה, כגון הקונה מן הנכרי וכדו'" (וכנ"ל במעדני ארץ).

הרב הרצוג פוסק: "ולדידן בזמן הזה אין שום נפקא מינה, שלענין תרומה גדולה אין שום נ"מ שאנו מפרישים שיעור כל דהוא בזה"ז שהולך לאיבוד. וכבר מטעם זה לא שייך לא טעמו של ר' אילא ולא טעמו של רבי מני (רב מנא) לענין דיעבד. ולענין תרומת מעשר - אם מפריש כשיעור, תרומתו תרומה, שרבי מני לא אמר לקנוס אלא ביש גזל השבט, ועכשיו אין זה אף בתרומת מעשר." נשים לב לכך שהרב הרצוג מדגיש שתרומת מעשר יש להפריש כשעור הראוי. זאת מפני שתרומת מעשר ניתנת בשיעור מדויק, ושיעור זה צריך להיות מהשמן ולא מהזיתים. ואם מדובר על הזמן הזה הרי שאדרבא, דווקא היום שהולך לאיבוד, יש חשש שמא לא ידקדקו יפה.

הרב פרנק פסק בקצרה: "וסלק הראוי לאכילה, אי יכול לתרום מפרי הסלק על היי"ש והספירטוס? נראה דדינו כמו התורם מן הענבים על היין דבדיעבד הוה הפרשה ומוציאו מן איסור טבל".

הוא לא חילק בין סוגי התרומות והמעשרות.

ונראה להוסיף, שה"ה למנהג העולם שלא לתת בפועל בזה"ז מעשר ראשון ללוי. את המעשר הראשון הוא לוקח לעצמו - כך שאין טעם של גזל השבט. כאמור לעיל, גם בתרומה ותרומת מעשר לא שייך בזה"ז טעם של גזל השבט. אמנם יש לעיין עדיין מדין גזל עניים.

לעומת הדעות הללו, בספר חו"ב כתב: גם בזה"ז זיתים על שמן אסור לתרום כי קיימת גזירת גזל השבט. ויש לתמוה על דבריו, עיי"ש בחוברת הנ"ל.

בהקשר הזה מענין לציין את הנאמר במסכת ביצה (ל"ה ע"ב): "מעשרין דמאי מעמי הארץ אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו".

אם עוד לא נגמרה מלאכת הפרי, מה פתאום לחשוב שעם הארץ כבר הפריש תרומה? כותב רש"י: "דקסבר האי תנא, יש שמעשרין קודם גמר מלאכה, ומידה הנוהגת היא ותלינן ביה לקולא".

אמנם במשנה (ל"ד ע"ב) כתב רש"י ש"אין רגילים לעשר קודם גמר מלאכה". כלומר ששיטת רש"י שיש מחלוקת תנאים בענין המנהג הזה. בשיטה מקובצת (ל"ה ע"ב) מתיחס לרש"י וכותב: "מעשרין הן אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, כלומר, רגילים בני אדם וחברים לעשר קודם גמר מלאכה דאי לא - הוה ליה לעשר ודאי. ופירש רש"י ז"ל דסבר האי תנא הכין, כלומר, אע"ג דבמתניתין משמע שאין רגילות כן, כמו שפירש ז"ל במתני', האי תנא פליג אמתניתין. כך היא כוונת הרב ז"ל. ולא נהיר כמו שפירשנו במשנתינו (שגם תנא המשנה סובר שהיה רגילות לעשר)".

 

למעבר לחלק ג'

למעבר לחלק ה'