הפרשת תרו"מ בפירות הראויים לאכילה בדוחק

הפרשת תרו"מ בפירות הראויים לאכילה בדוחק

האם הכלל שיהיה "מאכל רוב אדם" נאמר רק על פירות שדוחק לאוכלם, כמו כרשינים ואזוב וכדו', ושהדוחק לאוכלם הוא הגורם שנאכל רק על ידי מיעוט בני אדם? אם כן: אז כל הנ"ל חייבים בתרו"מ, ויהיה ניתן גם להפריש מהם על פירות אחרים מסוגם. או שמא נאמר שפרי המוגדר כ"אוכל" הוא רק פרי כזה שמנהג רוב האנשים בפועל לאוכלו.

הרב שאול ישראלי זצ"ל | התורה והארץ ג'

בס"ד, י"ז סיון תשנ"א. 

לכבוד, הרה"ג מוה"ר שאול ישראלי שליט"א.

בענין הגדרת "מאכל" לחיוב תרומות ומעשרות.

כת"ר כתב בספרו עמוד הימיני (עמ' רפב) בענין סוגיית כרשינים ומאכל הנאכל על ידי הדחק, והסיק שכרשינים הם גזירה פרטית, ו"כל שאינו מאכל רוב אדם ואינו אלא מאכל של דחק אינו חייב בתרו"מ" וכו'.

ברצוני לברר יותר את ההגדרה הזאת. מהו הדין בפרי הראוי בלא שום בעיה לאכילה, אך איננו נאכל על ידי רוב בני אדם מסיבות חיצוניות:

כגון: בשל יוקרו (פירות טרופיים שונים כקיווי, פיג'ויה, פסיפלורה ועוד).

או בשל כך שישנם פירות טעימים יותר (כחרוב ואתרוג בימינו).

או בשל צבען המוזר (כמו גזר חיוור).

או בשל גודלו (כמו אפרסק קטן, או בטטה גדולה מאד).

או בשל כך שלא מוכר מספיק בשוק (כצמח ה"עירית" - מין בצל ירוק עדין).

במילים אחרות: האם הכלל שיהיה "מאכל רוב אדם" נאמר רק על פירות שדוחק לאוכלם, כמו כרשינים ואזוב וכדו', ושהדוחק לאוכלם הוא הגורם שנאכל רק על ידי מיעוט בני אדם? אם כן: אז כל הנ"ל חייבים בתרו"מ, ויהיה ניתן גם להפריש מהם על פירות אחרים מסוגם.

או שמא נאמר שפרי המוגדר כ"אוכל" הוא רק פרי כזה שמנהג רוב האנשים בפועל לאוכלו.

עוד יש להבין, מתי הזורע על דעת למאכל אדם בטלה דעתו, כבסלק סוכר, ומתי אותו אדם מצטרף לנוספים כמותו ונכנס לגדר מאכל ש"דרך לאוכלו בכל השנים" שאז אם זרעם למאכל אדם - חייב, כמו איזוב. כמה צריכים לזרוע למאכל אדם כדי שלא תבטל דעתו?

ואולי יש לחלק בין מאכל המיועד בצורה חיובית לבהמה (כמו כרשינים לפני הגזירה), לבין אזוב וכדו' אשר אינו מיועד לכלום, כמובא במשנה (שביעית פ"ח מ"א). רק במה שאינו מיועד לכלום - שם חיוב תרו"מ תלוי במחשבתו (כדברי הרדב"ז תרומות פ"ב ה"ב).

אלא ששוב יש להתקשות בהגדרה: מי קובע שאיזוב אינו מיועד לכלום כאשר עובדה היא שיש בני אדם אשר זורעים למאכל אדם בכל השנים? ואם גדל בחצר סתמן לאדם!

בברכת התורה והארץ

שמעון בירן מכון התורה והארץ

 

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

בס"ד, ד' תמוז תשנ"א, ירושלים. 

לכבוד,

הרב שמעון בירן, מכון התורה והארץ.

למכתבך מי"ז סיון ש"ז.

המקרה של כרשינים דומני מגדיר במדויק את הסוג הזה שאינו חייב בתרומות ומעשרות. והוא, כשהוא קשה לאכילה לבני אדם, שמשום כך הוא מטבעו מיועד למאכל בהמה. ומכאן מובן שמה שבני אדם פורשים מלאכול מפני שיש להם מאכלים יותר טעימים והרווחה יתרה, אין זה פוטר מתרומות ומעשרות. ודוגמא לדבר: שעורים, שנאמר שהוא מאכל סוסים וחמורים (פסחים ג ע"ב ועוד), ומ"מ הרי הוא מהמינים החייבים, וזה מפני שע"י הכשרה מסוימת הרי הוא מאכל אדם, ומזה נלמד לכיוצא בו.

בנוגע לסלק סוכר, עי"ש באותו מאמר שנראה לענ"ד [שכל] שאין חיובו בתרומות ומעשרות כלל, לא מהני בזה גם מחשבתו, וכל ההפרשה אינה אלא בגדר חומרא וכו' וכו', עי"ש.

בברכת התורה והארץ ש. ישראלי 

 

*)התכתבות זו נדונה בהרחבה בחוברת "אמונת עתיך" (מס' 5 עמ' 37-36). ועי' עמוד הימיני(מהדורה שניה עמ' רצ).